להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 29 – התהליך לקבלת מוגבלות השמיעה של הילד/ה

תקציר:
בפרק זה, שיתפה אותנו סופי חריף, עו"סית החטיבה הקדם יסודית, בתהליך שעוברים הורים רבים בדרך לקבלת מוגבלות השמיעה של ילדם או ילדתם. תוך היעזרות בספרות ובמודל שפיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, לצד שיתופים מהשטח, משיחות עם הורים אצלנו במיחא.
בפתיחות וברגישות, תיארה סופי תהליך טבעי, דינאמי, מורכב ובעל ערך חשוב עבור הילד/ה.

האזנה נעימה!

תמלול:

כרמל: "בוקר טוב, שלום."

צביה: "היי, בוקר נפלא."

כרמל: "אני כרמל כהן."

צביה: "ואני צביה רוטשילד."

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שני חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. נמצאת איתנו כאן היום סופי חריף."

סופי: "היי, אני סופי חריף, עובדת סוציאלית בחטיבה הקדם יסודית, ובאתי לדבר איתכם היום על נושא שאותי אישית מאוד מאוד מרתק, ואני פוגשת אותו המון בעבודה עם ההורים, שזו קבלה של לקות השמיעה על ידי ההורים. איך ההורים מקבלים את לקות השמיעה אצל הילדים שלהם."

צביה: "אני אפתח ב…באמירה שהנושא המאוד מאוד מאוד חשוב הזה שנדבר עליו היום, וסופי תכף תיכנס ותרחיב ותציג אותו, הוא, הוא משהו שאנחנו יכולים לראות אותו מתוך עולם המחקר, מתוך מה שידוע מבחינת אנשי מקצוע ומבחינת מחקרים, על מה, מה עובר על הורה, אגב, לא רק לגבי מוגבלות בשמיעה, אלא לגבי גילוי של איזשהו צורך; או איזשהו קושי אצל הילד. ואלה תהליכים שמוכרים ומתוארים בספרות, כך שהדברים שאנחנו נדבר עליהם היום, באים לתאר ולשקף איזשהו תהליך טבעי, אנושי, שמלווה אותנו כבני אדם וכהורים, לילד שרק עכשיו התבשרו שיש לו מוגבלות בשמיעה. כך שהמונחים והתהליכים שמדובר עליהם, הם תהליכים שמתוארים בספרות, ואנחנו נדבר עליהם היום קצת יותר לעומק, נסתכל עליהם בעזרתה של סופי, אז נראה לי שהכי נכון זה שנעבור אלייך."

סופי: "כן. מוגבלות בשמיעה, היא יכולה להיות קצת מתעתעת בנושא של קבלה. כי מצד אחד, יש משהו מאוד מבהיל, כשנולד לי ילד עם ירידה בשמיעה, שלוקח לפעמים גם זמן ככה להבין מה העומק שלה ומה ההשלכות, זה יכול להיות מאוד מבהיל, ומה זה אומר? ואיך הוא יתקשר? ואיך הוא יבנה קשרים? ומה יהיה? ומצד שני, יש לנו את הטכנולוגיה, יש מכשירי שמיעה, יש שתלים, שאז אפשר להגיד, אוקיי, יש לו מכשיר שמיעה, יש לו שתל, הוא שומע, והכל בסדר, ואין בעיה. ובשני המצבים האלה, אנחנו עסוקים בכל מיני דברים, אבל אנחנו לא במשהו של קבלה, של להגיד – 'אוקיי, זה המצב, אני חיה איתו בשלום, ואני לומדת להתנהל איתו, ומקבלת באמת באמת את הילד כמו שהוא. אז המטרה שלנו היום היא באמת לדבר על זה, כמו שאמרת צביה, חילקתי היום את התגובות של ההורים, וככה, את מה שאני פוגשת בשטח, לחמישה שלבים של מודל של אליזבת קובלר רוס, שזה שלבי האבל, ואנחנו מדברים על אבל שהוא בעצם פרידה מהפנטזיה, מאיזושהי תמונה כזאת של הורות שאנחנו, כמו שרואים בסרטים (צביה: "כן"), כזה הכל קל ופשוט (צביה: "נכון") ונחמד."

צביה: "אני רוצה להוסיף בעניין הזה, שגם אם נשים לרגע בצד את העניין של מוגבלות שאתה מגלה שיש לילד שלך, יש לכולנו, עוד לפני שהרינו את הילד שלנו, ובטח במשך תשעה חודשים, את אותה תמונה פסטורלית, מהסרטים האמריקאיים, שהכל, ייוולד לנו הילד הכי יופי שבעולם, והכי מוצלח שבעולם, ובמשך תקופה מאוד ארוכה, אפילו עוד לפני שאתה יולד את הילד שלך, יש לך איזשהו קונספט (סופי: "פנטזיה") של חלום, של פנטזיה, שכל כך בנית לעצמך, שמתוך המקום הזה, כל דבר שפחות מסתדר עם הפנטזיה הזאת, באמת שם אותך במקום של קושי, במקום של…"

סופי: "נכון, בדיוק, ולכן התגובות של ההורים, הן יכולות להיות מאוד מאוד שונות. אז נכון שבמודל, השלבים הם מתוארים בסדר כרונולוגי, ואני חושבת שבמציאות שאותה אני פוגשת עם ההורים, אז זה טיפה עובד אחרת, זה לאו דווקא עובד בסדר כרונולוגי. אנחנו יכולים לפגוש את השלבים האלה בכל שלב, בכל גיל, בכל מיני סיטואציות שונות, חדשות, שפתאום קורות, אז, אז כן נעבור על זה לפי הסדר כמו שהוא מוצג במקור, אבל, אבל כן נחזיק את ההבנה שהכל מאוד מאוד ככה דינמי, וכל הורה, כל משפחה, וכל הורה בתוך משפחה, יכול להיות כל פעם באיזשהו שלב אחר או היבט אחר."  צביה: "אני חושבת שגם יותר מזה, להבין שאנחנו בני אדם, וכבני אדם אנחנו מגיבים שונה, כך שזה שזה מתואר בצורה כל כך מחקרית ויפה מבחינת השלבים, כל אחד מאיתנו מגיב אחרת, יהיה הורה שלא יגיב לפי השלבים האלה, יש הורה שמיד בהתחלה תהיה לו היכולת. אבל זה אך טבעי ואנושי, קודם כל להגיב לסיטואציה כזאת, ושנית, לכל אחד תהיה הדרך שלו להתמודד ולהגיב, אז אין פה…  תשובות נכון, לא נכון."

סופי: "כן, וחשוב לי לציין שכל היבט כזה, כל שלב כזה שנתאר אותו, הוא מאוד מאוד אנושי, הוא מאוד נורמלי."

צביה: "ממש."

סופי: "אוקיי? ובאמת אין תגובה שהיא נכונה או לא נכונה, אז אני מציעה שנצלול."

צביה: "יאללה."

סופי: "אז השלב הראשון הוא שלב ההכחשה. אנחנו נשמע הרבה הורים שאומרים, לא, לא, זה בטח טעות בבדיקה, לא יכול להיות, אני, אני רואה שהוא שומע, אני רואה שהוא מגיב לי, אולי זה רק נוזלים, אולי זה כלום, ושוב, זה שלב שהוא מאוד נורמטיבי, הוא נורמלי, והוא עוזר לנו רגע שנייה להתארגן, לתת לידיעה הזאת לחלחל, לשקוע. שוב, נולד ילד, במיוחד אם זה ילד ראשון (צביה: "נכון"), אבל לאו דווקא (צביה: "נכון"). יש כל כך הרבה התרגשות סביב זה, והרבה ככה מתחים, ולפעמים זה באמת משהו שאנחנו כרגע לא יכולים להתמודד איתו, אז פשוט, אוקיי, זה טעות, וזה שומר עלינו לאותו פרק זמן."

צביה: "זה, זה אני חושבת שזה מסוג התגובות האנושיות, שגם כל אחד מאיתנו, אתה עושה בדיקה, משהו קצת פחות בסדר, לא, לא, רגע, זה טעות, בואו נבדוק עוד פעם, הכי הגיוני והכי שומר עליך בעולם."

כרמל: "במקרה של מוגבלות בשמיעה, נגיד שיש פה מורכבות כפולה, כי בהרבה מהמקרים בעצם מגלים את המוגבלות בשמיעה בימים הראשונים אחרי הלידה."

צביה: "נכון. נכון."

כרמל: "וזה מאוד מורכב (צביה: "מאוד"), אין אפילו שבוע כדי להסתגל לפני שמקבלים את זה."

צביה: "ומיד המסר, וואי, גילינו את זה. אז מה שנכון מבחינת שיקום של ילדים, אין מה לעשות, צריך לומר את זה, ככל שנשקם אותם יותר מוקדם, ככה הפרוגנוזה יותר טובה, אבל פה בדיוק טמון הפרדוקס (סופי: "נכון") שצריך להיות מודע אליו – אתה כהורה צריך את הזמן שלך, וביחד עם זה, יש פה שעון של סוג של מתקתק."

סופי: "נכון. חשוב לציין שזה כן יכול לקרות, גם בשלבים שהלקות מתגלה יותר מאוחר (צביה: "נכון"), גם בגיל שלוש או ארבע (צביה: "נכון"). מה, אבל הוא מדבר, אבל הוא מגיב (צביה: "נכון"), כשאני מדברת אליו והגננת, לא שמה לב לשום דבר (צביה: "נכון"), אז אולי זה טעות. זה…"

צביה: "לא היינו בודקים, לא היינו בכלל יודעים, ובבית הוא שומע הכל, ואנחנו לא רואים סיבה."

סופי: "כן, אז זה הכחשה. שלב נוסף זה כעס ואשמה, אוקיי? יש לא מעט הורים שיכולים למצוא את עצמם כועסים, או על עצמם, למשל – למה לא נזהרתי בהיריון?, ואיך ככה חטפתי את הווירוס הזה?. או גנטית, להאשים את הבני זוג – זה המשפחה שלך."

צביה: "זה מהצד שלך אצלנו אין."

סופי: "זה מהצד שלך, בדיוק. וככה לחפש, זה יכול להיות גם מופנה החוצה למוסדות, לגורמים, זה בגלל… אבל, אבל פה, עיקר המאמץ מופנה, לאיזשהו חיפוש של סיבה, של למצוא סיבה. שגם פה, מאוד מאוד אפשר להבין (צביה: "נכון") למה עושים את זה, כי כשמשהו כל כך ככה מטלטל אותי, ובלאגן לי, אז אני מחפשת סדר, אני מחפשת סיבה, מישהו לשים עליו את האחריות ולהפנות עליו את הכעס."

צביה: "שהעניין הוא שהרבה פעמים לא יודעים את הסיבה. זה איזשהו חיפוש שמשאיר אותך בסוג של תסכול, כי כמו שאמרת, ברגע שיש סיבה, זה לפחות נותן לזה איזושהי – אוקיי, אז אני יודע כי זה קרה בגלל ככה וככה, או שזאת הסיבה. כמו שאמרת, זה נותן איזשהו סדר, תחושה של שליטה במצב הזה שלא בשליטתי, אבל פה הרבה פעמים לא יהיו לזה תשובות, למה זה קרה."

סופי: "נכון. כאילו, לוקח זמן להבין שבעצם הסיבה היא, היא לא (צביה: "היא פחות…") ממש משנה."

צביה: "כן."

סופי: "עכשיו אנחנו מגיעים לשלב המיקוח, שהוא מאוד מעניין בעיניי, כי הוא מצד אחד, הוא לא מכחיש, הוא, הוא מקבל את זה שיש לקות, ההורים מקבלים שיש לקות, ומצד שני, זה, זה עוד לא שלם. יש פה איזשהו דיון כזה של – אבל אולי זה רק זמני, ומתי זה, מתי זה יסתדר?, זה יעבור לה?, ואולי יש טיפול מסוים חדשני, או ככה שלא מוכר, שיכול פתאום לפתור את זה. יש פה אמביוולנטיות הרבה פעמים, של מצד אחד, לעבור תהליך של שיקום שמיעה, אולי אפילו לעשות לפעמים ניתוח שתל, ולהתאים מכשירים, אבל מצד שני, כשצריך להרכיב אותם לגן, אז להגיד, טוב, אבל טוב, אם את לא רוצה, אז לא צריך ככה, או נגיד, לעשות מאמץ ולהביא את הילדים לטיפולים במיחא, אבל למשל, לא להגיד לילד למה הוא בא, או בכלל לדבר על זה שיש לו את הלקות. כאילו, זה שלב שהוא מאוד מאוד מאופיין באמביוולנטיות, באיזשהו תחום אפור כזה, של אנחנו רגל בפנים, רגל בחוץ, אנחנו כאילו מכירים בזה, אבל לא רוצים את זה. ויש לא מעט הורים שככה זה, זה דורש הרבה משאבים (צביה: "כן נכון"), כי זה המון לחשוב על זה, מה אני עושה, מה אני לא עושה, מה אני אומרת, מה אני לא אומרת, איך אני מתנהלת עם זה, אני שולחת את עם השתל לגן, אבל מבקשת מהגננת לצלם אותו מהזווית (צביה: "כן"), שלא יראו את זה."

צביה: "אני אגיד שזה כל כך טבעי, וכל כך, כאילו בא לי להגיד, לנרמל את זה. אין פה שיפוטיות כלפי השלב הזה, כמובן, רק להכיר אותו, וזה כל כך טבעי ומובן, המקומות האמביוולנטיים האלה, כי זה חלק מלעבור את התהליך, מצד אחד, ההבנה וההכרה, קשה ככל שתהיה שוקעת ומחלחלת, ואני מבין כבר כהורה שהילד שלי צריך את מכשיר השמיעה, הוא צריך את התהליך הזה, אבל מצד שני, יש אותי כהורה, ואיפה אני נמצא עם זה, ופה אני אומרת – זה בסדר, גם אתה כהורה, או אני תמיד אומרת להורים, לא פחות חשוב, והרבה פעמים יותר חשוב, שאתה כהורה, תגיע למצב שאתה מקבל את זה ושלם עם זה, כי אם אתה לא, הילד לא ירכיב את המכשיר. ואנחנו הרבה פעמים מדברות על זה, ילדים מרגישים את זה. אז אין ברירה להיות מודע לזה שהילד שלך צריך את השיקום הזה, אבל גם להיות מודע לקצב ולדברים שאתה כהורה צריך לעבור אותם, כי יש לך את כל החיים ללוות אותו, והתהליך הזה הוא לא פחות חשוב מהשיקום של הילד."

סופי: "נכון. אחרי זה שלב שהוא באמת אולי הכי פחות נעים, אם יש משהו נעים בשלבים, אבל שלב של, במודל הוא נקרא דיכאון, ואני יותר, באלי לקרוא לזה, יותר חשש מהעתיד, איך… מה יהיה איתו?  מה יהיה איתו? שהוא יגדל – הוא ימצא זוגיות? הוא יתגייס לצבא? הוא, הוא, איפה הוא יעבוד? איך הוא, איזה חברים יהיו לו? כמו שאמרתי, המחשבות האלה הן כמובן יכולות ומלוות לאורך כל הדרך, זה לא שזה ככה, יש לנו נקודת התחלה וסוף למחשבות האלה. אבל, אבל כן חשוב לזכור שהמחשבות האלה הן באמת חלק מתהליך הקבלה. ובכלל להתמודד איתן, ולדבר אותן, ולדבר את התחושות האלה, אני, בעיניי זה מאוד מאוד מאוד חשוב, דווקא בנקודת זמן כזאת, לא להיות עם זה לבד, לחפש הורים אחרים, שאולי נמצאים כמה שנים קדימה בתהליך הזה, או אנשי מקצוע במיחא, או במקומות אחרים שיכולים ככה לעשות, לעזור רגע לאסוף את זה ולעבד את זה, ככה לתת לזה כיוון…"

צביה: "אני רוצה להגיד בהקשר הזה, שזה העניין של חוסר ודאות. בעצם החשש מהעתיד, זה העניין הזה, שכאילו אנחנו מטבע האנושות והיותנו בני אדם, לא אוהבים חוסר ודאות. תסתכלו על התקופה הזאת, גם אם אני אדבר על דברים אחרים, ולא על לקבל מוגבלות בשמיעה. אנחנו לא טובים בלתפקד בחוסר ודאות. העניין הוא שקצת קשה לקבל אותה באופן כללי בחיים, ובוודאי פה. אז השאלות האלה של מה יהיה? ולחשוב, הוא בן שלוש עכשיו, אבל כן, מה יקרה כשהוא יצטרך להתגייס לצבא? מה יקרה כשהוא ייכנס לכיתה א'? מה יקרה בעתיד שלו? זה כל כך מובן וכל כך… אז כאן אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת, על כמובן לדבר עם אנשים מקצוע, תכף נרחיב בעניין הזה, אבל לדבר עם הורים שכבר היו שמה. נורא עוזר הרבה פעמים לשמוע הורה או לראות ילד, בוגר, שעבר כבר את הדרך הזאת, אז זה לראות כאילו קולות מהעתיד, הנה, יש תקווה, יש לאן להגיע, יש מה לעשות."

סופי: "זה מאוד משמעותי, וחשוב לזכור שגם אחרינו, ואחרי מיחא, יש עוד באמת אנשי מקצוע וליווי נוסף, ושמע, ומעגלי שמע, ובאמת מעגלים כאלה שהם, שמשמעותיים. חשוב לזכור שהיכולת של ההורה לקבל, היא מאוד מאוד מקרינה על הילדים, ועל איך שהילד יקבל, ואיך הוא ידבר בגן, או בגינה, או בחוג, כשישאלו אותו, מה יש לך על הראש, ומה זה, ו… אז היכולת שלו לעמוד מול זה ולענות, להגיד, אוקיי, זה מכשיר שמיעה, הוא עוזר לי לשמוע, וזהו, ולהמשיך את הפעילות שלו הלאה, בלי…"

צביה: "אני אגיד בהקשר הזה (סופי: "כן"), שבאמת, המסר שעובר מההורים, כמו שאמרנו, הוא כל כך חשוב מבחינת הגב והביטחון שהילד מקבל. הרבה פעמים, אתה רואה ילד שיגיב לזה, שלא ממש מדברים על העניין הזה של המכשיר בבית, וכמו שאנחנו יודעים מכל מיני מנטורים של הדרכת הורים, ילדים הם לא פרשנים טובים של המציאות, ואם ישר, הם ייקחו את זה לפרשנות קצת פחות מעצימה. וילד שחווה בית, או הורים שככה חוששים לדבר על זה, או מסתירים, זה נותן לילד תחושה שמשהו פה לא בסדר, משהו שלא מדברים עליו ואז התגובה גם תהיה בהתאם. אז זה, גם משהו להחזיק אותו."

סופי: "כן."

כרמל: "נכון. ונוסיף שאנחנו בעצם פה מדברות בפרק הזה, בעיקר על ההורים, ואיך הם משפיעים על הילדים, יש גם את החלק מתוך העבודה שלנו עם הילדים, באופן פרטני, ובקבוצות, שאנחנו רואות שהתהליך הזה, השלבים, כמו שההורים עוברים אותם לקבלה של מוגבלות בשמיעה, ככה גם הילדים עוברים. ואנחנו פוגשות ילדים, בכל מיני שלבים, אם דיברנו בהתחלה על שלב ההכחשה, אז יהיו ילדים שיגידו – אני שומע טוב, אני בכלל לא צריך את המכשירים, גם אם בבית כן אומרים שצריך להרכיב את המכשירים, וההורים נמצאים אולי בשלב אחר, הילדים יכולים להיות בשלב הזה. או ילדים שבשלב של הכעס והאשמה יגידו – אבל למה דווקא לי יש? (צביה: "נכון") לכל הילדים בגן אין (צביה: "נכון") למה לי יש?" 

צביה: "נכון. זו שאלה שכהורה קשה לשמוע אותה, זו שאלה שככה תופסת אותך באגרוף בבטן. למה אני כן והאחים שלי לא, למה הילדים האחרים לא. נכון?"

סופי: "נכון."

צביה: "נכון. אני, כשאני אעלה לכיתה א', יורידו לי את המכשירים, אני לא אצטרך אותם יותר, יש ילדים שלא שואלים את זה, שאומרים את זה (כרמל: "כן"), גם את זה אנחנו פוגשים, נכון?"

סופי: "נכון."

כרמל: "כשאני אהיה בצבא, לא יהיו לי מכשירים."

צביה: "נכון, נכון. שאפשר להבין את האמירה הזאת, היא גם, ככל שילד גדל, הוא יותר מודע לסביבה, לחברים, והצורך הזה להשתייך ולהיות אותו דבר, ולו יש מכשירים, ולחברים שלו אין, אז זה הכי לגיטימי ומובן בעולם, כן? כשאני אהיה גדול, אני אוריד את המכשירים?"

סופי: "כן. אז תודה על התוספת הזאת, זה באמת מאוד מאוד חשוב לזכור שהעמדה הפנימית של ההורים, גם היא מקרינה לילדים, ובסוף, כן, זה חיפוש זהות. אני חושבת שהילדים גם עוברים אותו כל החיים, (צביה: "נכון") כי כשאני מוריד את המכשירים ואת השתל, אני לא שומע כמו כולם (צביה: "נכון"). וכשהסוללה נגמרת ואין, או שזה מתקלקל, או נכנס חול או מים, יש לזה, זה מלווה, זה מלווה, ולכן הקבלה, והנה אנחנו מגיעים לשלב של הקבלה, היא כל כך חשובה; כי כשאני מקבל משהו, באמת, באמת, באמת, אז אני יכול להסתדר גם עם השאלות של הסביבה (צביה: "נכון"), גם עם הסוללה שנגמרת (צביה: "נכון") ורגע אני יכול להכיל את זה ולקבל, וזה תהליך, וזה לוקח זמן. אבל, אבל נרחיב טיפה על שלב הקבלה, שזה איפשהו אוסף את כל מה שקרה עד אותו רגע, ויש איזושהי השלמה של – אוקיי, זה הילד שלי, זה הילד שלי. ואני מקבלת אותו, ומקבלת את המכשירים שלו, ולא מתביישת בהם, ולא… זה חלק ממנו, זה חלק מהיומיום שלנו. הטיפולים, הבדיקות, כל ההשלכות של זה. זה לראות את זה שזה, אוקיי, זה מה שצריך (צביה: "חלק, זה לא המהות"), זה לא נעים (צביה: "נכון") , לא היינו מבקשים את זה (צביה: "לגמרי שלא יהיה פה ספק לרגע"), לא היינו בוחרים בזה, זה מעיק מאוד, אבל זה מה יש, ויש משהו בקבלה הזאת שהוא מפנה קצת משאבים; של לא להיות בקונפליקט כזה של כמו שתיארנו קודם, אלא להגיד זה מה יש. ומשהו נוסף בשלב של הקבלה, שפתאום מגיע הרגע שבו הורים יכולים לראות את גם את היתרונות שצמחו מזה, את ה… פתאום להסתכל אחורה, להגיד, וואו, איך לפני שנתיים, שלוש, כל כך פחדנו, וכל כך נבהלנו, וראינו הכול שחור. והנה, זה מקבל כיוון, והוא מתחיל ללמוד שפה, והוא מתחיל, פתאום יש לו חברים, ופתאום זה מקבל איזושהי צורה, ו… וואו, איך עשינו את זה, ואיך, איך, איך עברנו את הבהלה הראשונית הזאת, וברור שיש עוד מסע קדימה, אבל, אבל אוקיי, יש, יש תקווה, יש איזו דרך יותר ברורה. צמחנו כמשפחה, למדנו להכיר יותר את, את הילד שלנו, נעזרנו באנשי מקצוע, ולמדנו מהם כל מיני כלים, והרחבנו את העולם שלנו. זאת אומרת, פתאום להבין שלא הכול מובן מאליו, אז יש הרבה קסם בשלב הזה, ואבל כן, הוא לא מגיע מיד"

צביה: "הוא לא מגיע מיד, ובואו, שוב, כמו שאמרת קודם, אנחנו לא – וואי, איזה יופי, נכנסנו… לא בחרנו להיכנס לעולם הזה, לא בחרנו. זה הקלפים שהחיים נתנו לנו, ועם זה אנחנו מתמודדים, אבל באמת, אם להסתכל על זה, במשקפיים של התהליכים שאתה עובר, אז התהליך הזה, השלב הזה, מאפשר באמת להסתכל ולראות, שהשמיעה היא חלק מהילד, ויש בו גם צדדים אחרים, והילד הזה מתגלה כילד שמוכשר מאוד בציור, מוכשר מאוד בספורט, מוכשר מאוד במוזיקה, וכן הלאה וכן הלאה."

סופי: "לגמרי, וכן, אנחנו יודעים גם על הילדים שלנו שבמיחא, שהם באמת מפתחים גם לפעמים יכולת מאוד מאוד חדה (צביה: "נכון") לקלוט ולראות (צביה: "נכון"), וזה עוד יותר חוזר (צביה: "נכון") למה שאמרנו קודם – שהתחושה והעמדה של ההורים היא כל כך משפיעה עליהם, כי הם קולטים בשפה לא מילולית ובין השורות, ובהבעות פנים, ויש הרבה פעמים ככה רגישות מאוד מאוד גבוהה של הילדים שלנו וכישורים אחרים כמו שאמרת." 

צביה: "ברגע שההורה עובר באמת את השלבים האלה, ויש באמת את אותו רגע שאתה מגיע לסוג של קבלה ואיזשהו שקט, זה יכול לחזור אחורה? זאת אומרת, אתה יכול לראות הורה שפתאום מוצא את עצמו עם כל זה שהוא קיבל, פתאום משהו קרה ש-וואי, פתאום קשה לי יותר עוד פעם?"

סופי: "בוודאי, זה, אני חושבת שזה מאוד ספירלי, מאוד מעגלי. כל מעבר, כל שינוי של מסגרת חדשה או מעבר לאזור מגורים חדש בהתחלות חדשות, יכול להציף מחדש את החששות האלה – איך יקבלו אותו? עכשיו, יש הורים שאני מלווה שהילד אמור לעלות לכיתה א', וזה פתאום נושא מאוד מאוד מאוד גדול, כי אומרים, אוקיי, אנחנו פה, בגן, אנחנו מבינים איך הדברים עובדים, צברנו ביטחון,  הילד צבר ביטחון (צביה: "החברים כולם כבר מכירים אותו"), יש חברים, הכל ככה מאוד כבר מבוסס ומאורגן ורגוע, אבל מה יהיה בכיתה א'? וזה פחות שמור, ומה יהיה, ומי ישמור עליו מכל מיני דברים, ושלא יעליבו אותו ושלא יצחקו עליו (צביה: "כן"). וזה יכול בכל שלב, מעבר לחטיבה וגיוס, וזה יכול ללוות כל החיים. לכן חשוב, קודם כל, אני  שמחה שאנחנו מדברות על זה, כדי שזה קודם כל זה יהיה במודעות."

צביה: "נכון."

סופי: "שגם אם אני כהורה מרגיש כל מיני דברים שונים, אז לדעת שזה לגיטימי, זה מובן, זה אנושי, וכן, מי שזה מתאים לו לחפש עם מי לדבר, עם מי רגע שנייה לארגן את זה, למצוא את הביטחון, את התקווה, את הדברים שבאמת לראות שזה, שכמו, שכמו שעד עכשיו הרבה פעמים אני אומרת, אוקיי, אם בגן הוא בנה את עצמו והיה בסדר, בסוף זה נהיה בסדר. אז גם בשלב הבא, גם זה ייקח טיפה זמן, וככה מחשבה וחיפוש, ויצירת, המציאת גורמי תמיכה בבית ספר, אבל זה ימשיך גם להיות בסדר, אבל לפעמים צריך לשמוע את זה לא, גם מהורה שהיה שם קודם."

צביה: "נכון, נכון."

כרמל: "נשאל, דיברנו על זה, על ההורים פה בפרק, הרבה פעמים כיחידה אחת (צביה: "נכון", סופי: "נכון"), אבל יכול להיות מצב שבו ההורים נמצאים בשלבים שונים, נכון?"

סופי: "חד משמעי".

צביה: "זה חשוב מאוד."

סופי: "זה קורה לא מעט (צביה: "נכון"). אני רוצה להגיד שברוב המשפחות, לא יהיה תיאום מלא בין שני ההורים בשלב שהם נמצאים בו, הרבה פעמים נפגוש הורים שהורה אחד אומר – אוקיי, אנחנו עושים את ההתאמת מכשירים, ומקדמים את זה, וכמה שיותר מהר, וההורה אומר, רגע, רגע, אבל לא, אולי לא צריך. אז כן, זה קורה המון, וגם פה צריך, מצד אחד מאוד לכבד את זה (צביה: "נכון, כל אחד והקצב שלו"), ולתת לזה מקום, ולהגיד, כן, אוקיי, אנחנו מסתכלים על זה אחרת."

צביה: "נכון, נכון."

סופי: "וכן, למצוא את המשותף – ששנינו רוצים את הטובה של הילד (צביה: "בדיוק"), שנינו רוצים, גם אותו ההורה שמתנגד למכשירים (צביה: "נכון"), הוא רוצה (צביה: "נכון") את טובתו של הילד (צביה: "נכון"), כדי שלא יצחקו עליו, ושהוא לא יהיה חריג. זאת אומרת, המניעים הם מניעים טובים, אז קודם כל, לייחס כוונה טובה אחד לשני תמיד, ולהכיר בזה שאנחנו בשלב שונה, וכן, להתייעץ, יש, יש את המשאבים שמאפשרים, לפעמים ההתייעצויות האלה הן לאו דווקא כי לאיש מקצוע יש תשובה מאוד חד-משמעית וטובה וברורה, אלא כי זה מאפשר רגע שיח ודיאלוג בין ההורים. זה, אני חושבת שזה הערך המוסף הכי טוב (צביה: "נכון") של שיחות התייעצות כאלה, שזה מאפשר רגע באמת לקבל החלטה שהיא, ששני ההורים בסוף הם האלה שצריכים לחיות איתה."

צביה: "ולהתפנות לעיקר, ולא חלילה להיכנס לקונפליקט של למה את ככה ואתה ככה."

סופי: "בדיוק."

צביה: "ואני רוצה להוסיף בעניין הזה, שיש כל מיני דרכים שאני יכולה לראות את השוני הזה. קודם כל, אנחנו כבני אדם שונים, ולכן במצבים של סטרס כל אחד מאיתנו מגיב אחרת. ודבר שני, אני חושבת שגברים ונשים הרבה פעמים מגיבים אחרת למצבים כאלה. הרבה פעמים נראה, בלי לנקוט בעמדה סקטוריאלית כזו או אחרת, אבל אנחנו נראה שאחד מבני הזוג, כן נגיד בסוגריים, בעיקר האבות, הרבה פעמים אנחנו נראה שעוברים לצד הפרקטי – אוקיי, טק טק טק, מה צריכה לעשות?  עכשיו, מה? ללכת להכין אוזנייה? ללכת להזמין מכשירים? ללכת לעשות ככה? לקחת אותו לבדיקה? הוא עסוק בדואינג (Doing), אחד מבני הזוג. ובן זוג אחר, שיותר קשה לו, שהוא עדיין, רגע, צריך לבכות את זה. צריך רגע להיות עם זה, כן, לבכות את זה. לא, לא יכול ישר לתרגם את זה לעשייה, אלא רגע לקחת את הזמן לכאוב את המקום שלו. וזה, שוב, כמו שאמרנו קודם, הכי לגיטימי בעולם, והכי להיות מודעים ברמה של לתת מקום וכבוד, גם לדרך הזאת, וגם לדרך הזאת, ואני חושבת שמפה באמת המקום הזה, שאת מדברת עליו של, אל תהיו עם זה לבד. אפשר להיות עם זה לבד. אבל, ומכאן אני הייתי רוצה שאני אקח את זה ככה רגע לפני שאנחנו סוגרות ומסכמות. אז הכרנו את השלבים, ראינו באמת, מה הדרך האנושית לעבור, התמודדות עם כאלה מצבים. מה השורה התחתונה? אם היית צריכה לצאת פה, באיזשהו מסר להורים שעוברים את הדרך הזאתי, מה השורה התחתונה?"

סופי: "כן, לחפש את העוד מישהו שמכיר את הדרך הזאת, שהיה שם שצעד בה קודם, לא ל.."

צביה: "הורה אחר את מתכוונת?"

סופי: "הורה אחר. ואם לא מכירים, אז כן לפנות דרך קבוצות, יש היום באמת הרבה אפשרויות, או דרך מיחא, או דרך ערוצים שלא חייבים לעבור את זה לבד, לא חייבים. כי יש הרבה למידה כזאת שהיא כמו חוכמת המונים כזאת, שהיא בסוף היא מאוד מאוד עוזרת ותומכת ומאפשרת רגע לראות תמונה יותר רחבה (צביה: "נכון"), יותר אופטימית, ויותר ככה סומכת, גם על הילד ועל הכוחות שלו, על אף (צביה: "לגמרי") השמיעה (צביה: "נכון") לכל ילד יש את הכוחות, ואת הגם את השלבים שהוא עובר, וגם את הכישרונות (צביה: "נכון") שדיברנו עליהם, אז לראות את זה. מצד אחד, יש קצב לדברים, אוקיי? זה תהליך. אי אפשר ממש ככה לזרז אותו בצורה מאוד מלאכותית."

צביה: "לא אי אפשר."

סופי: "אבל, אבל כן אפשר להבין שאלה השלבים, לתת להם את התוקף, את הנרמול הזה של – זה בסדר (צביה: "נכון, נכון"), אני בן אדם, אני אמא, אני אבא, אני רק בן אדם, מותר לי להתאבל על זה, ומותר לי רגע לעבור את השלבים ולהיעזר, ולהבין שכשאני אצליח להגיע למצב שאני באמת באמת מקבל את זה, זה ישרת גם אותי (צביה: "נכון"), וגם את הילד, את האחים שלו, את כל המשפחה, ובאמת ככה נוכל לצעוד יותר בביטחון וחיוך."

צביה: "וגם פה אני אוסיף, כל אחד מתמודד אחרת, ויש מי שמעדיף לא לקבל עזרה, ולהתמודד עם זה לבד, והכול לגיטימי. אומרים ששוב, כאנשי מקצוע, אם ישאלו את דעתנו, אז אנחנו כמובן נגיד, אל תהיו עם זה לבד, ההמלצה שלנו היא, יש מה לעשות, יש את היכולת של איש מקצוע לעזור, לנווט, וכמו שאמרת, אי אפשר לדחוף נהר, ואי אפשר לעשות את הפעולות לא תמיד יש קיצורי דרך, וגם לא בטוח שאנחנו רוצים שיהיו קיצורי דרך. אבל יש בהחלט מקום להיעזר ולקבל עוד עזרה מבחוץ כאנשי מקצוע או כהורים."

כרמל: "אני אוסיף שבעיניי יש עוד דרך לשיחה הזו, גם אם אנחנו בשלבים שונים, לא תמיד אנחנו מזהים את זה (צביה: "נכון"). לא תמיד אנחנו יודעים (צביה: "נכון נכון"), אה, אני עכשיו אמביוולנטי לגבי המוגבלות בשמיעה."

צביה: "וואו, זה כל כך נכון. נכון מאוד."

כרמל: "ועצם זה שרק מדברים על זה (צביה: "נכון"), גם אם זה להקשיב לפרק הזה,  וגם אם זה פשוט לדבר על הדברים (צביה: "נכון") כדי לתת להם להבין מה אנחנו מרגישים (צביה: "נכון"), זה הרבה."

צביה: "לפעמים אתה צריך שיקוף, לפעמים באמת כשאתה נמצא בתוך זה, אתה לא מבין, ואז יש מקום וערך בלפחות לדעת. אוקיי, אז אני בשלב הזה, בשלב הזה יש דברים שאני יכול לעשות, יש דברים שאני לא יכול לעשות, סבבה, אבל לדעת שזה ככה. אוקיי." 

סופי: "תודה רבה."

צביה: "וואו, תודה לך."

סופי: "על ההזדמנות לדבר על זה."

צביה: "אינפורמציה כל כך חשובה, ואני אגיד שמעבר להורים ולאנשים שבאמת סביב העניין של מוגבלות בשמיעה, אני בטוחה שלפרק הזה יש גם ערך עבור הורים שמתמודדים עם דברים אחרים נוספים עם הילד שלהם, אז תודה רבה סופי, זה היה מאוד חשוב ובעל ערך."

סופי: "תודה צביה וכרמל."

צביה: "אז כל מי שמקשיב לפרק הזה וחושב שיש מי שיוכל להיתרם ממנו, אנחנו כמובן נשמח להעביר אותו הלאה."