להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 30 – למידה שמיעתית

תקציר:

"בעזרת השמיעה גם פיתחתי שפה,
שעזרה לי בתחום התקשורת…"

הישענות על חוש השמיעה אינה מובנת מאליה כאשר מדובר בילדים עם מוגבלות בשמיעה, גם כאשר הם משוקמים שמיעתית ומשתמשים באופן קבוע בעזרי שמיעה. יצאנו למסע יחד עם קלינאית התקשורת מיכל רוזמן, לגלות כיצד הלמידה השמיעתית מתפתחת, ומהם הכלים שיש בידי המבוגרים לעידוד ולפיתוח העירנות והסקרנות השמיעתית של הילדים, החל משנת החיים הראשונה.

האזנה נעימה!

תמלול:

כרמל: "בוקר טוב, שלום."

צביה: "היי, בוקר נפלא."

כרמל: "אני כרמל כהן."

צביה: "ואני צביה רוטשילד."

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שני חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. נמצאת איתנו היום מיכל רוזמן."

מיכל: "אהלן."

כרמל: "איזה כיף לנו."

מיכל: "תודה."

צביה: "תיכף מיכל תציג את עצמה. ואנחנו נגיד שהיום בחרנו לדבר בפודקאסט שלנו על נושא, לא יודעת פשוט אחד החשובים יותר עבור הילדים שלנו ועבור כל מי שקרוב לילדים עם מוגבלות בשמיעה, וזה הנושא הזה של הלמידה השמיעתית, של החשיפה לשמיעה, של מה התנאים שצריך לתת לילדים שלנו כדי להיחשף בסביבה שהיא מיטיבה. זו בהחלט הוראה שלמה שצריך להיות מודעים אליה להכיר אותה, ובשביל זה הזמנו את מיכל, שתכף תציג את עצמה (מיכל: "בסדר"). ונצלול לתוך העניין, יאללה, מיכל, אלייך."

מיכל: "אז אני מיכל רוזמן, אני קלינאית תקשורת, אני עובדת פה כבר 11 שנה."

צביה: "פה איפה?"

מיכל: "פה, במיחא, בבית מיחא, בחטיבה של הגיל הרך, ואני גם רכזת קלינאיות המעון, ומדריכה הורים בהדרכות של סימני דרך, שזה פרויקט שנותן באיזשהו מענה ראשונה להורים, הדרכה ראשונית בתחילת הדרך שלהם. וגם על בסיס הפרויקט הזה בעצם אנחנו מציגות היום את הפודקאסט הזה."

צביה: "כן, נגיד שזה פרויקט מאוד ייחודי שרץ פה כבר הרבה שנים (מיכל: "נכון"). ניתן את הקרדיט למי שהגה את הפרויקט הזה."

מיכל: "טלי גרינשטיין, כמובן, אחת והיחידה."

צביה: "אחת והיחידה."

צביה: "אז מיכל, בואי תכניסי אותנו אל מה זה העולם הזה של הלמידה השמיעתית, מה הדברים שמשפיעים, מה חשוב, למה זה חשוב, איך זה מתפתח, בקיצור…"

מיכל: "הרבה."

צביה: "כן."

מיכל: "אז קודם כל, כשאנחנו מדברים על ה.. על השמיעה של ילד. ילד מקבל מכשיר שמיעה או עזר שמיעתי, וצריך ללמוד להשתמש בו וללמוד לשמוע. המוח בסוף הוא זה שעושה את העבודה, את מה שאנחנו קוראים לו, הלמידה השמיעתית, והמטרה שלנו זה לתת כלים להורים לעשות את זה ביום-יום, ולהפוך את השמיעה לאיזשהו חוש שמוביל את הילד בכל הרכישה של השפה. ובתוך הדבר הזה, יש הרבה דברים שאנחנו רוצים, הרבה כלים שאנחנו רוצים לתת להורים, הרבה דגשים כדי שישימו לב, לעזור לילד בסופו של דבר ללמוד את השמיעה שלו."

צביה: "אני אפתח סוגריים רגע ואתחבר למה שאמרת, זה שהמוח הוא זה שלומד בסופו של דבר (מיכל: "נכון"). ובתוך העניין הזה, אני חושבת שאחד הדברים שאם אנחנו מדברים על מודעות ומה שחשוב עם הילדים שלנו, זה ההבנה והידיעה שהמוח הזה פשוט שומע אחרת (מיכל: "נכון"). ולכן הדברים האלה אינם מובנים מאליהם, הם נמצאים אמנם ברקע, הדיבור, הרעשים, נמצאים ברקע, אבל בניגוד למשקפיים שאתה שם…"

מיכל: "נכון. בסופו של דבר, מערכת השמיעה ברגע שהיא פגועה, עזר שמיעתי טוב ומתקדם ככל שיהיה, לא יכול לתקן את מערכת השמיעה. ולכן לא תמיד זה יהיה בדיוק כמו שאנחנו שומעים, אנחנו זה אנשים עם שמיעה בתחום הנורמה, ואנחנו רוצים לעזור לילדים האלה בעצם לעשות את התהליך של הלמידה. ונוסיף על זה שהזמן של השיקום, זאת אומרת, מהרגע שהם התחילו לשמוע, הוא לא אותו דבר כמו ילד שהרגע נולד שומע וגם שמע כמו שצריך מהרחם, ולכן אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים לתת פה איזשהו מענה ולעזור להם להגיע ליכולות האלה."

צביה: "אנחנו…"

מיכל: "זה לא טבעי להם."

צביה: "נכון. אנחנו יודעים שהמוח יודע לעשות את הפיצויים שלו, גם כאשר…"

מיכל: "הוא יודע, הוא גמיש.. הוא יודע איך לעשות אדפטציות"

צביה: "ועדיין, ועדיין (מיכל: "נכון"). עדיין (מיכל: "נכון"), זה בכל זאת מסלולים אחרים, זה בכל זאת."

מיכל: "בסוף ילד מגיע למקלחת ומוריד את העזרים (צביה: "נכון"). הוא הולך לישון והוא מוריד את העזרים (צביה: "נכון"), אם העזר לא עובד, אז אין, עד שמתקנים."

צביה: "אוקיי."

כרמל: "אם ככה בהקבלה אנחנו מדברים על למידה שמיעתית, כעל למידה של מיומנות, נכון? כמו שילד לומד מיומנות של לרכב על אופניים (מיכל: "נכון"), או קריאה (צביה: "ממש") וכתיבה (צביה: "ממש", מיכל: "נכון"). אז ככה הוא בעצם לומד להקשיב, לומד להשתמש (מיכל: "נכון") בחוש השמיעה."

מיכל: "נכון, בדיוק."

צביה: "נכון, ממש. נכון, זה ממש דיוק חשוב וממחיש." 

מיכל: "נכון, בדיוק ככה."

צביה: "אני חושבת שעדיין עם כל זה שהמודעות גדלה, זה לא משהו שהוא מובן מאליו להבין אותו."

מיכל: "נכון."

צביה: "שבניגוד למשקפיים, הלכת לרופא, נתן, איבחן מספר צילינדר וכן הלאה וכן הלאה, זהו, תרכיב סע לשלום. לא עובד ככה עם מכשירי שמיעה, לא עובד ככה גם כשמדובר בירידות קלות."

מיכל: "נכון, נכון מאוד. ולכן דבר ראשון שאנחנו נרצה לדבר עליו, זה הסביבה השמיעתית שבה הילד גדל. בסופו של דבר, אנחנו יודעים שהסביבה השמיעתית משפיעה על איכות השמיעה של הילד. ילד בתחילת הדרך אין לו את הידע על השפה, מה שאנחנו קוראים לו יותרות שפתית, כמו שיש למבוגרים. הוא רק בתהליך רכישה. ולכן אנחנו רוצים שהנגישות שלו לשפה ולדיבור תהיה הכי טובה שניתן. ואנחנו נעשה כל מיני דברים כדי לעזור להם."

צביה: "אני אוסיף שאין בכוונתנו לומר שהילדים שלנו צריכים סביבה סטרילית שקטה (מיכל: "לא, ממש לא") אטומה. לא, אנחנו לא אומרים את זה. עדיין העולם האמיתי והחיים האמיתיים צריכים  לאמת אותם, גם עם להסתדר ברקע רעש (מיכל: "חד משמעית"), אבל אנחנו צריכים להיות מודעים להשלכות של זה."

מיכל: "בגדול אנחנו מדברים פה, כן, על מודעות, על תשומת לב, דברים קטנים שאנחנו יכולים לעשות בזמנים מסוימים. כן, בסופו של דבר, הרעש הוא טבעי ואנחנו רוצים שילדים ילמדו ויכירו גם את סוגי הרעש שמסביבם. חד משמעית."

צביה: "נכון, שהמוח שלהם ידע להתמודד גם עם (מיכל: "נכון") זה ולסנן את זה לאט לאט."

מיכל: "נכון, נכון."

כרמל: "רק שאלה קטנה, את יכולה להרחיב טיפה מה זה אומר יותרות שפתית?"

מיכל: "כן. אנחנו כמבוגרים, יש לנו ידע על השפה (צביה: "ועל העולם"), זאת אומרת שכשאנחנו, ועל העולם… כשאנחנו מדברות, אז אנחנו יודעות מה נושא השיחה שלנו, אנחנו יודעות מה מבנה המשפט. אם יש רעש, אני יודעת להישען קצת קדימה אולי ולהפנות את האוזן. אם שמעתי טעות במשהו שאמרת, אבל זה לא הסתדר לי במשפט, נגיד אמרת איזה ילדה חמוד, אני אניח שאמרת חמודה, וגם אם לא, אני אבין מה אמרת (צביה: "בדיוק") ולמה התכוונת. והילדים לא מכירים את כל זה (צביה: "נכון"), הם הרגע נולדו, והם רק לומדים את החוקים, הם לומדים את המילים, הם לומדים את התחביר."

צביה: "נכון. זאת אומרת, יותרות זה בדיוק העניין של הפער. זאת אומרת, גם אם לא שמעתי עד הסוף, או לא שמעתי את הרוב, עדיין, כמבוגר עם ידע עולם, בשפה, יש לי את היכולת להשלים ולענות בסופו של דבר."

מיכל: "נכון, יש לי אסטרטגיות פיצוי."

צביה: "בדיוק, לילד אין אותם עדיין."

מיכל: "בדיוק, נכון. אז נרצה שתהיה לו את הנגישות הכי טובה, לשמוע הכי טוב. אז אחד הדברים שאנחנו נתייחס אליהם זה בעצם זה הרעש ברקע באמת, כשהמטרה שלנו, ואני אדגיש את זה שזה בזמני למידה עם הילדים, זה להשיג את היחס הכי טוב בין הדיבור לרעש, מה שאנחנו קוראים לו בשפה שלנו המקצועית אס-אן-אר (SNR)."

צביה: "Speech To Noise Ratio."

מיכל: "נכון. או במילים אחרות, נרצה להפחית את רעש הרקע עד כמה שניתן. אז למשל, כשאני משחקת עם הילד, כשאני קוראת לו ספר, כשאני יושבת איתו אחד על אחד לאיזושהי פעילות, זה הזמן למידה הכי טוב, למעשה. ואני ארצה להשתדל להפחית את רעשי הרקע, אם זה לכבות את הטלוויזיה, אם זה לא לשים מוזיקה עכשיו ברקע, כי כרגע היא רעש מתחרה (צביה: "נכון"). אם זה לא לשבת ליד חלון סואן פתוח שפונה בדיוק לכביש הסואן, אלא אולי אני אשב בחדר אחר קצת יותר שקט. אם אני יושבת עם הילד ומישהו אחר בדיוק בטלפון, אז אולי גם נעבור חדר כדי שתהיה לילד את הנגישות הכי טובה למה שאני מדברת כרגע. כמו שאמרתי, זה לא כל הזמן, זה בזמני למידה. ולפעמים אי אפשר להפחית את רעשי הרקע (צביה: "נכון"), וזה בסדר, אבל אז נהיה במודעות שאולי הרעש מפריע (צביה: "נכון") ונשים לב לזה."

צביה: "ואנחנו נציין שזה בדיוק מה שעושה לצורך העניין, המערכת FM לילדים שנמצאים בגן שיש בה FM, או FM האישי של הילדים, זה בדיוק מה שהם עושים (מיכל: "נכון"). משפרים את ה-SNR הזה שדיברנו עליו."

מיכל: "נכון, נכון, נכון, וגם אז זמנים מאוד מסוימים (צביה: "נכון, נכון") ולא כל היום. כי בסוף אנחנו כן נרצה שהילד יכיר רעשי הרקע ידע מה הם, ואנחנו גם נתווך לו אותם. זאת אומרת, אם אני לא יכולה להחליש, אז אולי אני פשוט אדבר על הרעש שאני שומעת עכשיו (צביה: "נכון"). וכשאנחנו בחוץ, ובאמת לא יכולים להחליש את רעשי הרקע, אז נתכופף מדי פעם אל הילד, נדבר בגובה שלו. אם זה תינוקות, אז אולי נגיד בגינה נתרחק מהילדים הגדולים שעכשיו מאוד רועשים, ואם זה ילד גדול, אז אולי נשחזר בבית, בסביבה שקטה, את מה שראינו ושמענו בחוץ. אז באמת פשוט נשים לב שרעש הוא מפריע. ומה שאנחנו יכולים לעשות בזמני למידה, להפחית, אז נשתדל לעשות את זה. החלק השני של הסביבה השמיעתית זה בעצם מרחק. מרחק בין ההורה או מי שמדבר – לילד. ככל שאנחנו מתרחקים, עוצמת הדיבור שמגיעה לילד פוחתת. כל מטר זה בערך שישה דציבל פחות בעוצמה שמגיעה. כשילד מלכתחילה לא שומע טוב, אז זה הופך להיות מאוד משמעותי (צביה: "נכון"). אז כמובן שלילד יהיה קל יותר לשמוע אותנו כשאנחנו קרובים אליו, תינוקות קטנים, הם ישבו הרבה עלינו, צמודים אלינו, אנחנו נרד לגובה שלהם כשאנחנו משחקים על השטיח. קחו בחשבון, אנחנו גם גבוהים מהם (צביה: "נכון"), גובה זה גם מרחק (צביה: "נכון"). שלא לדבר על מיקום צליל שזה פשוט יכולת שמתפתחת, והיכולת של ילד בכלל להקשיב למה שקורה מעליו היא מלכתחילה, יותר מאתגרת בגילאים הצעירים, עד שהוא רוכש אותו, את היכולת, אז נתכופף, פשוט נרד לגובה של הילדים שלנו. בטח כשאנחנו משחקים, אבל גם בעוד מצבים זה בארוחה משפחתית, אז נשתדל מדי פעם להתכופף לגובה של הילד לדבר איתו. אם אנחנו בחוץ, אז בוודאי. וכמובן שילדים יותר גדולים כן אפשר לאתגר אותם ולדבר יותר מרחוק, וכן להפוך את זה לחלק ממה שאנחנו עושים, אבל לדעת שמרחק (צביה: "נכון") בכל זאת מקשה באותו רגע."

צביה: "זה להחזיק את שני הדברים האלה ביחד (מיכל: "בדיוק"), כי בכל זאת, אם ילד יותר גדול בניגוד לתינוק, אני כן ארצה לאתגר אותו, זה בסדר (מיכל: "נכון"). לא מסתובבת אחריו כל היום ובודקת ובוחנת, לא."

מיכל: "נכון."

צביה: "ברמה של לאתגר בתנאים מבוקרים כדי לאפשר לו אחר כך בחיים האמיתיים להתמודד עם זה. אבל שוב, כמו ש…."

מיכל: "נכון. הוא הולך לגן (צביה: "נכון") וקוראים לו מרחוק (צביה: "נכון") לחזור מהחצר (צביה: "נכון"), או לאסוף את הצעצועים."

צביה: "עם הילדים היותר גדולים בחטיבה הקדם יסודית, אנחנו מדברים את זה (מיכל: "כן"), אנחנו מלמדים אותם גם את הרציונל של הדברים, אתה יודע, אתה רחוק, שומעים אותך פחות טוב, ואנחנו אומרים את זה, מעבר לעשות את זה (מיכל: "נכון") כדי שגם הוא ידע לעשות את זה."

מיכל: "גם להם לתת את המודעות כמו להורים."

צביה: "בדיוק, בדיוק ככה, בדיוק."

מיכל: "לגמרי. אז הדבר הבא שנדבר עליו זה עוצמת הקול שלנו, ואני חושבת שזה דווקא, זה כאילו נושא קטן, אבל הוא גדול, והרבה הורים נוטים להגביר את הקול, לא רק ההורים, גם הסביבה בכלל. אנחנו כמטפלות."

צביה: "נכון, זה באינסטינקט, אנשים הרבה פעמים, אז אני צריך לצעוק כשאני מדבר אליו?"

מיכל: "אז התשובה היא לא."

צביה: "ממש לא, למה?"

מיכל: "לא."

צביה: "למה בעצם?"

מיכל: "נשמור על עוצמת הקול הטבעית שלנו."

צביה: "למה? למה בעצם? הכי הגיוני לעזור (מיכל: "כי כש…") לילד בלדבר יותר חזק, למה לא?"

מיכל: "נכון. כי מבחינה אקוסטית אנחנו פוגעים למעשה בדיבור שלנו, אנחנו מעוותים אותו."

צביה: "מעוותים אותו."

מיכל: "השפה שלנו מחולקת לכל מיני צלילים, חלקם חזקים וארוכים, חלקם חלשים וקצרים, וכשאנחנו מגבירים את עוצמת הקול וצועקים, הצלילים החזקים, באופן טבעי, יהיו עוד יותר חזקים, והצלילים החלשים, לא בהכרח יהיו יותר חזקים."

צביה: "הם עלולים להיבלע בתוכם."

מיכל: "בדיוק, הם ייבלעו בפנים, ואז בעצם הילד ישמע יותר את התנועות, בעיקר של השפה, אה או אי או, ואת המעטפת של המילה, ופחות ישמע את היצורים הספציפיים. אני אתן דוגמה למשל במילה בית. התף בסוף היא מאוד חלשה, היא מאוד קצרה, וכשאני אצעק את המילה בית, אז הבה והאה יקבלו הרבה אנרגיה, אבל התף תישאר עדיין חלשה, והילד לא יוכל לשמוע אותה. ואז איך אני אצפה ממנו לרכוש את המילה בית בצורה מדויקת?"

צביה: "נכון. או עוד דוגמה, אם אני חושבת על הילדים הגדולים, יותר, אז אם ניקח למשל את הצבעים, הצבעים, אם תסתכלו רגע על המעטפת, המבנה הגדול זה אה-או (מיכל: "נכון"), זה כחול, אדום, ירוק, אם נגיד את זה בצורה מעוותת, יש סיכוי שהילד לא ישמע ולא יבין לאיזה צבע התייחסנו (מיכל: "בדיוק") סתם דוגמה ספציפית."

מיכל: "מעולה. ואני אוסיף גם, שאחד המאפיינים שהשפה העברית זה המורפולוגיה, הצורה…"

צביה: "דקדוק מה שנקרא."

מיכל: "כן, של המילים. ילדים, ילדות, בנים, בנות, הולכים, הלכנו, הלכתם."

צביה: "הולך, הולכת."

מיכל: "כן, הכל בסוף המילה (צביה: "נכון"). ואם אני אצעק ואעוות, אז יהיה מאוד קשה לרכוש את הדיוק הזה בשפה שלנו. והדבר האחרון שמתייחס לסביבה השמיעתית זה ההדהוד. הדהוד זה צליל שחוזר ממשטחים ריקים, נכנסים למערה, אומרים אה, וזה חוזר אלינו, וגם זה בעצם גורם לאיזשהו מיסוך ועיוות של הדיבור שלנו. גם פה, בדומה לעוצמת הקול, צלילים חזקים ממושכים עוד יותר יתחזקו, ובעצם מכשיר השמיעה יגביר אותם שוב ושוב ושוב, והצלילים החלשים ייבלעו בפנים. וגם פה בעצם ההגברה החוזרת הזאת עושה איזשהו מיסוך ומפריעה לנו ברכישה של המורפולוגיה, כמו שאמרתי מקודם, ובכלל בדיוק של, של המילים. אז בהקשר הזה אני אגיד שכשאנחנו נמצאים בבית, אנחנו פשוט צריכים להיות במודעות לזה. זאת אומרת שאם החדר מאוד מאוד מאוד גדול, יש סיכוי קצת יותר גדול שהוא יהדהד, תקרות גבוהות. אם הבית עוד לא ממש מרוהט… (צביה: "עברתם דירה כזה"). כן (צביה: "בקטנה"), בדיוק עברתם דירה, ואתם שוקלים איך לעצב…"

צביה: "כן, עוד אין שטיחים, עוד רק…"

מיכל: "כן, בדיוק, אז נשים דברים שסופגים את ההדהוד. אם זה שטיחים, אם זה וילונות, ריהוט, תמונות, אם בכל זאת יש לנו איזשהו קיר חשוף, הרבה פעמים במרפסות יש את החלון הגדול, אולי לא נתיישב בדיוק ליד החלון הזה, כי בסוף מהקיר הזה, שאולי אין לנו כל כך איך לחסום אותו, יחזור קצת יותר הדהוד. אז אם יש איזשהו חדר שקצת יותר מהדהד בבית, אז באותם זמנים שאנחנו רוצים לשבת אחד אחד עם הילד, וזמני משחק ולמידה, יכול להיות שנעדיף למצוא חדר קצת יותר שקט בבית, או באמת למצוא פתרונות קלים, זולים, לא צריך לשפץ את הבית, אבל דברים קטנים וקלים, כמו באמת תמונות או וילונות, שבאמת סופגים את הצלילים."

צביה: "אני אקח את הדברים שאמרת, ואם באמת נסתכל על הילדים הגדולים יותר, שהולכים כבר למעונות או לגנים, זה בדיוק מה שההנגשה עושה (מיכל: "נכון"). זה מתייחס לכל אותם פרמטרים שדיברת עליהם, שעלולים להשפיע, שזה העוצמה, המרחק, ההדהוד, הרעש, וזה בדיוק מה שההנגשה האקוסטית של המבנה עושה. ולכן צריך אותה, ולכן היא מעוגנת בחוק."

מיכל: "חד משמעית."

צביה: "אוקיי."

מיכל: "נראה לי עם החלק הראשון סיימנו (צביה: "אני מסכימה איתך"). ונעבור לחלק השני שלנו, ובעצם בחלק השני רצינו לדבר על שלבי הרכישה, ובתוך זה נדבר גם על אסטרטגיות."

כרמל: "שלבי רכישה של…"

מיכל: "כן כן סליחה בטח. שלבי הרכישה של השמיעה, בעצם, כן."

צביה: "איך היא מתפתחת?"

מיכל: "איך היא מתפתחת."

צביה: "איך מתפתחת המודעות השמיעתית הלמידה השמיעתית?"

מיכל: "המודעות והיכולות השמיעתיות (צביה: "נכון") כישורי השמיעה שלנו (צביה: "נכון. נכון"). אז אני אדבר, אני קודם כל אגיד מה הם השלבים, אני אגיד אותם ברצף, כי הם לא שלבים שחייבים אחד להתבסס על השני. אז אנחנו…"

צביה: "נכון, הם יכולים להיות גם במקביל, זה לא שצריך לחכות לאחד בהכרח כדי, אבל את תדברי על זה."

מיכל: "בדיוק. אז אנחנו מדברים על גילוי, הבחנה, זיהוי והבנה. כשכמו שאמרנו, באמת השלבים, לא צריך לסיים לרכוש שלב אחד כדי לעבור לשלב הבא. ילד יכול לחלוטין להיות בשלב שהוא מדבר ומנהל איתנו שיחה, ועדיין לגלות צליל חדש שהוא לא שמע לפני, ולהבחין שזה חדש, ולשאול מה זה היה, אחר כך לנהל איזה שיחה."

צביה: "אבל בגדול…"

מיכל: "ועכשיו גם נסביר מה זה אומר."

צביה: "כן, בדיוק. אני רק אגיד שבגדול, תכף מיכל את כמובן תפרטי ותסבירי מה זה כל אחד מהם, אבל הסדר שבו הצגת אותם, הוא בהחלט לפי דרגת קושי (מיכל: "כן"). בגדול בגדול, הגילוי זה שלב ראשוני, התחלתי, ההבנה היא כמובן הטופ של הטופ."

מיכל: "נכון, נכון. ואני אוסיף לזה שבלי גילוי, קשה מאוד להגיע לשלבים האחרים. כי מה זה…"

צביה: "נכון. נכון. זה תנאי בסיסי ואי אפשר בלי לדעת."

מיכל: "נכון, כי מה זה גילוי בעצם? זה היה או לא היה צליל?"

צביה: "יש או אין צליל."

מיכל: "כן, יש או אין."

צביה: "כן."

מיכל: "בעצם הילד בשלב הזה לומד להגיב לצלילים בסביבה שלו, לקולות, אם זה רעשי הסביבה, אם זה קול הדיבור שלנו. התגובות שאנחנו נראה אצל התינוקות המאוד רכים יכולים להיות מצמוץ, יכולים להיות חיוך, יכולים להיות גם בכי."

צביה: "כן, בהלה."

מיכל: "יכולים להיות התרגשות, אחר כך זה יהיה הפניית ראש אולי לכיוון הצליל, ובהמשך הם יכולים להצביע לנו על האוזן, או ברגע שהם מתחילים ללמוד גם מה המשמעות של הדברים, אז הם באמת מתחילים לדבר בכלל מה זה היה, ונראה לי קצת הקדמנו את המאוחר."

צביה: "כן כן. זה משהו בהתנהגות של הילד או התינוק, שמראה לנו שהוא שמע את מה שהיה פה עכשיו (מיכל: "נכון"), באיזשהו אופן."

מיכל: "הוא מרים מבט, הוא מחפש."

צביה: "לא מבין, לא נותן פרשנות, שמע, לא שמע."

מיכל: "בדיוק."

כרמל: "יש לנו דוגמה לזה דווקא מילדה מהקדם יסודי, שהייתה לה ירידה קלה, אם אני לא טועה בשמיעה, והתאימו לה לראשונה מכשירים סביב גיל ארבע, ארבע-חמש, והיה סתיו, ו… נכון, צביה? יום אחד היא דרכה ככה על העלים, ועצרה, ואמרה.."

צביה: "שומעים את זה."

כרמל: "משהו, שמעתי (מיכל: "שמעתי") משהו, שמעתי משהו (צביה ומיכל: "כן"), שלא נשמע קודם לכן, אז זה הגילוי בעצם."

צביה: "נכון."

מיכל: "זה הגילוי, נכון."

צביה: "נכון."

כרמל: "למי שיכול לתמלל את זה בגדול מספיק."

צביה: "נכון."

מיכל: "נכון, נכון. אז היא כבר יודעת לענות, ובבדיקת שמיעה היא גם תראה לנו באמצעות משחק שהיא שמעה, ואצל התינוקות באמת אנחנו נחפש תגובות שהן רפלקסיביות בעצם, תגובות של הגוף לשמיעה, ונלמד אותם להראות לנו תגובות נוספות, כמו החיפוש, כמו הצבעה לאוזן."

כרמל: "זה אחד מהדברים שבעצם את גם מדריכה את ההורים בגילאים האלה לשים לב ל…"

מיכל: "בדיוק, אז זה למעשה, אם נדבר אסטרטגיות, האסטרטגיה הכי הכי הכי חשובה שההורים…"

צביה: "לדעת איך לקרוא את הילד שלך, לדעת לפרש את זה כגילוי."

מיכל: "גם, וגם להיות בעצמנו מודעים לשמיעה. זאת אומרת, הדבר הכי חשוב שאנחנו מדברים עם ההורים, מדריכים את ההורים, וחוזרים אליו בכל שלב שהילד נמצא בו, זה שאנחנו, כמבוגרים מסביב, וכהורים, צריכים להיות מודעים בעצמנו עכשיו לכל עולם השמיעה שמסביבנו. צלילים שאנחנו רגילים להתעלם מהם (צביה: "נכון"), אנחנו צריכים להתחיל להיות מודעים אליהם."

צביה: "מאוד חשוב, מאוד חשוב."

מיכל: "כן. אז אני אלשין שבמהלך הפודקאסט היו רעשים מבחוץ, וכל פעם עצרנו כדי שלא יפריע, אבל אנחנו שמנו לב אליהם (צביה: "נכון"). זאת אומרת, שמענו והתייחסנו, אנחנו גם מתורגלות ורגילות, וההורים מן הסתם, לא, כי הם לא חיים את העולם הזה, ובגלל זה אנחנו גם חוזרות על זה שוב ושוב ושוב. לשים לב למזגן, לשים לב שהמים עושים רעש, לשים לב לאותו עלה שרשרש גם בעצמנו ולכלב שנבך מבחוץ, אז בעצם אנחנו מתחילים להיות שומעים פעילים, וממש צריכים קודם כל המודעות שלנו להכניס, ואז לעזור לילד בדבר הזה. כשאנחנו רואים שהוא שמע, באמת ללמוד לזהות את התגובות ולחזק עליהן (צביה: "בדיוק"), להגיד לו (צביה: "בדיוק") – שמענו. ממש להצביע על האוזן, לקשר לו שזה החוש שהשתמשת בו בעצם, שמעת את הצליל. ואם אני לא בטוחה שילד יגיב, אני יכולה להפנות את תשומת הלב שלו – 'אוי, אני שומעת, יש כלב בחוץ שנובח, מה זה היה?' ואני אחזור על הצליל. אולי אני אגש לחלון להסתכל על הכלב הזה. אז אני אסב את תשומת הלב שלו, ואני גם יכולה באופן יזום לעשות צלילים ולהפיק אותם, בין אם זה עם קול ובין אם זה משחקים, בשביל לעזור לעורר את התגובות ולחזק עליהן. כדי שבאמת הילד לאט לאט יפתח את הכישורים האלה של לא רק לשמוע, שהיה הצליל, גם להראות לנו שהוא שמע את הצליל הזה. זה לא מספיק לשמוע אם אני לא מתקשר את זה לסביבה שלי, והסביבה יכולה לתקשר לי בחזרה."

צביה: "אני אתן עוד דוגמא מהילדים הגדולים בחטיבה שלנו, זה משהו שיכול לקרות כשהילד בגן,  בתוך יום רוטיני של כל הילדים ברחבי הגן, רעש מטורף, לצורך העניין מצלצל לפעמון כי מגיעה הזו שמעבירה את החוג. לא תמיד הילדים שלנו ישימו לב לזה. שזה ילד מדבר, זה ילד גדול, כבר יש לו עבר ושעות, שעות טיסה (מיכל: "נכון") עם המכשיר שלו, ועדיין זה ילד שעלול לפספס את העובדה שהיה או לא היה צלצול ותחשבו על המשמעות של זה – חברים שלו שמעו את זה, יודעים לקשר, מכינים את עצמם רגע שנייה לפני שהיא נכנסת, בעוד שעל הילד שלנו זה ייפול כרעם ביום בהיר, כי אם לא הפננו את תשומת ליבו, הוא פשוט יראה אותה פתאום, ויש עכשיו חוג."

מיכל: "נכון, נכון."

צביה: "אז זו עוד דוגמא מילד גדול יותר."

מיכל: "זה בעצם המטרה של זה בסוף היא לבנות את כל העולם השמיעתי והסביבתי של הילד, חד משמעית."

כרמל: "וללמד בעצם את ההערנות השמיעתית הזאת (מיכל: "את ההערנות"), שיקרו כמה שפחות מקרים כאלה שהילדים יופתעו."

מיכל: "ואת הסקרנות השמיעתית."

צביה: "בדיוק. בדיוק."

מיכל: "כן, זאת אומרת, לא מספיק מבחינתי שהילד שמע (צביה: "נכון"), אני רוצה שהוא יסתקרן. מה זה היה?"

צביה: "בגלל זה אנחנו קוראים לזה שומע פעיל (מיכל: "נכון"). לשם אנחנו רוצים לכוון (מיכל: "נכון, נכון"), הרי לא נלך אחריו כל חייו, שמעתי, שמעתי (מיכל: "נכון"). אנחנו רוצות שהוא ירכוש את המיומנות הזאת."

מיכל: "זה בעצם המעבר משמיעה להקשבה."

צביה: "בדיוק, בדיוק, נכון."

מיכל: "כן, אנחנו לא רק רוצים שיגלה צליל (צביה: "נכון"). זה שגם ירצה לדעת מה זה היה (צביה: "נכון"). וגם פה זה המקום שלנו לתווך את זה ולהגיד לו מה זה היה. אנחנו נרצה לייצר איזושהי ציפייה, למשל, בשלב הגילוי, למשל, אני אקח קופסה ואני אעשה לה טוק-טוק-טוק מי בפנים? ואז אני אשמיע איזשהו צליל לפני שאני מוציאה את הצעצוע, ואז יש איזושהי ציפייה לראות מה זה היה שייצר את הצליל הזה. אנחנו נחזור על צלילים, זאת אומרת, המון-המון חזרתיות, וזה יופיע בכל השלבים, כאסטרטגיה מאוד חשובה."

צביה: "זה במסגרת האסטרטגיות."

מיכל: "אנחנו יכולים לעשות מסעות יזומים של צלילים ברחבי הבית או בחוץ, ממש ללכת ולהוריד את המים בשירותים, ולהקשיב למכונת הכביסה ולפתוח את הברז ולהגיד – 'אוי, אני שומעת, אני שומעת את המכונת כביסה המסתובבת'. כמובן שנחזק את כל התגובות של הילד, יש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה. עצם מתן החפץ, עצם האינטראקציה סביב הדבר שעשה את הצליל והתקשורת סביב זה, היא כבר חיזוק בפני עצמו עבור ילד. אנחנו נראה לילד מה השמיע את הצליל, זאת אומרת, ניתן לו, נתחיל לתת לו משמעות לצלילים, לא רק שמעתי, אלא מה זה היה (צביה: "נכון"). כמו שאמרתי, נייצר צלילים באופן יזום, זו גם אסטרטגיה בתוך המסע הזה של הגילוי. זה לא חייב להיות בתוך קופסה, כן? אבל אם אנחנו עכשיו אוכלים –' מממ אמ אמא מ, זה טעים, מה אתה אוכל? אתה אוכל בננה? אממממ, ולילדים יותר גדולים, גם נדבר על סוגי הרעשים שאנחנו שומעים על המאפיינים שלהם, שזה גם חלק בעצם מגילוי ולמידה של העולם השמיעתי. אם זה חזק, אם זה חלש, אם זה קרוב, רחוק, צורם, נעים."

צביה: "דיבור של מישהו, חיה שהשמיעה קול (מיכל: "נכון"), רכב, כלי רכב (מיכל: "נכון, נכון"). אוקיי אז זה היה שלב הראשון, גילוי."

מיכל: "נכון. השלב השני זה ההבחנה, האם הצילים הם דומים או שונים אחד מהשני. אז בעצם הילד לומד להבדיל בין הצלילים השונים, אם זה קול של אימא לעומת קול של אבא, קול של ילד לעומת מבוגר, מוזיקה לעומת דיבור, משפט רגיל לעומת משפט שאלה, שיר. בעצם הוא מתחיל להבין שדברים הם או דומים או שונים, וזה חלק ממתן המשמעות לצלילים, ולכן מאוד מאוד חשוב בשלב הזה זה מאוד לשיים. פשוט לתת שם לכל דבר."

צביה: "דברים הם שונים אחד מהשני, כי יש להם שם אחר. (מיכל: "נכון"). כי זה חפץ אחר."

מיכל: "נכון, נכון. אז באמת הילדים מתחילים להבחין בין קולות קרובים לקולות רחוקים, ואז אולי גם נוכל להתחיל להתרחק לפעמים, ויתחיל להבחין אולי בין צליל מקוטע לממושך, אז אולי הוא יבין שהב הב זה משהו מסוים, אבל אהאהאה זה משהו אחר. יתחיל לעקוב אחרי הנגנה, אולי לזוז כשהוא שומע שיר, גם אם הוא לא מכיר אותו, ובאמת השלב הזה הוא שלב שאנחנו לאו דווקא מתייחסים אליו כמטרה בפני עצמה, אבל מאוד חשוב שהילד ישיג את זה. ולכן אנחנו פשוט מדברים ומשיימים כל הזמן."

צביה: "עם הילדים הגדולים יותר אתה עושה את זה, וגם כשאתה עוסק בשלב הזה במחקרים, הוא יכול להיות יותר מובנה ברמה של להגיד לילד (מיכל: "נכון"), אתה תשמע עכשיו שני דברים, תגיד לי אם הם אותו דבר או לא אותו דבר."

מיכל: "נכון, ולילד אולי עם שיבושי היגוי, אנחנו ממש נעבוד ככה.."

צביה: "זה חד משמעית, זה חלק מהתהליך."

מיכל: "מהמודעות השמיעתית. כן."

צביה: "בדיוק, אם הוא לא שומע את זה כשני דברים שונים, הוא גם לא יוכל לתקן."

מיכל: "נכון."

כרמל: "דיברנו על זה בפרקים אחרים שיש צלילים בשפה שהם דומים מאוד אחד לשני, ויש צלילים שהם מאוד שונים. צלילים שונים יכול להיות למשל ש' ומ', שין ומם, הם מאוד שונים אחד משני, לעומת מ' ונ', מם ונון שהם מאוד מאוד קרובים, וילדים יכולים להתבלבל ביניהם (צביה: "נכון"). אז בעבודה ככה ממוקדת, אפשר לשפר את ההבחנה השמיעתית."

צביה: "נכון. נכון."

כרמל: "בין צלילים כאלה."

צביה: "נכון."

מיכל: "השלב הבא זה זיהוי. זיהוי זה בעצם השלב שילד רוכש מיומנויות שמיעתיות, שמאפשרות לו להתחיל לתת משמעות לשפה. למשל, להתחיל לזהות שירים מוכרים ולעשות את תנועות הידיים, להתחיל לזהות כל מיני צלילים ראשוניים של מילים. למשל, שאמאמ מייצג אוכל והבהב מייצג כלב. אבא, אימא, תעשה כפיים, איפה אור? זאת אומרת, זה עוד לא ממש הבנת שפה, אבל כבר יש איזשהו זיכרון שמיעתי לאיזשהו אוצר מילים ראשוני, באיזשהו ידע ראשוני על הצלילים ומה המשמעות שלהם. ואז באמת נראה ילדים שכבר מתחילים לדבר קצת, מתחילים לענות, אז מה נעשה? ג'סטות אודיטוריות – וואו, אוי אוי אוי, אלה דברים שילדים מזהים אותם מאוד בקלות ונותנים להם משמעות. עושים עם הידיים, מתרגשים. אנחנו נדבר על דיבור עצמי – אני מחליפה לך חיתול, אני מכינה לך בקבוק, אוי, בוא נחתוך את הירקות ביחד. זאת אומרת, הרבה דיבור עצמי על הפעולות שאני עושה, דיבור על עולם הילד, מה הוא עושה בעצם, איפה שתשומת הלב שלו נתונה, על זה אני אדבר. 'אה, אתה מסתכל על הנמלה? כן, זאת נמלה קטנה, איזה חמודה. היא עולה על העלה, היא אוכלת את העלה.' זאת אומרת, אני אתווך לו את מה שהוא מסתכל עליו. חיקוי, חיקוי המבע של הילד והרחבה שלו, זאת אומרת, אם ילד השמיע איזה שהוא צליל, אז אני אחזור אחריו וגם ארחיב. אם הוא אמר אמאמ, נגיד לו – 'נכון, אמאמ, אתה אוכל, זה טעים, איזו בננה טעימה, אמאמאמ', גם חיקיתי וגם הרחבתי את מה שהוא אמר. מתן פרשנות למה שהילד עושה – אוי, אתה בוכה כי קיבלת מכה, אוי, אתה מתגעגע לאבא. מתן שם, כמו שאמרנו, שיום, פשוט להגיד את השם של כל דבר. נקפיד על התחביר שלנו, זאת אומרת שאנחנו נשים לב שאנחנו לא מדברים רק במילה אחת, או בתחביר לא נכון, כי בסוף הילדים לומדים מאיתנו (צביה: "נכון") את התחביר. אנחנו יכולים לתת הדגשה של מילות מפתח, או של צלילי קשב ראשונים. תן לאימא את הכדור, או תן את הכדור לאימא. זאת אומרת, נדגיש לפי מה שאנחנו רוצים לעזור לו באותו רגע, לשים לב אליו."

צביה: "אנחנו יודעים שזאת גם אסטרטגיה שמאוד עובדת עם הילדים שלנו, כיוון שהיא נגישה להם שמיעתית (מיכל: "נכון"), בניגוד לדברים אחרים שהם קצת פחות, אז להדגיש מילה זה משהו יעיל."

מיכל: "נכון, נכון. הרבה חזרות על מילה בתוך המשפט, או בהקשרים שונים. אינטונציה, מאוד מאוד חשובה, אינטונציה הילדית הזאת נועדה למשוך הקשבה של תינוק ממש מבחינה אקוסטית, זאת אומרת שגם ילד עם שמיעה בתחום הנורמה, זקוק להנגנה הזאת של הדיבור שמופנה אליו."

צביה: "אני חושבת שאנחנו שומעות את זה וקוראות את זה גם במחקרים, מוח של תינוק מחווט להיענות יותר (מיכל: "נכון") לדיבור שהוא כזה, קוראים לזה – 'Motherese'."

מיכל: "Motherese, נכון."

צביה: "כן."

מיכל: "אז זה בזכות השינויים האלה בטון, ובגובה הטון. אז מתי? בכל סיטואציה, בין אם זה במשחק, בין אם אוכלים עכשיו בין אם מחליפים חיתול."

כרמל: "את יכולה לתת הדגמה קטנה של נגיד שינויי אינטונציה כאלה?"

מיכל: "למשל, אם אני מחליפה עכשיו חיתול, אז במקום שאני אגיד לו – 'בוא נחליף חיתול חמוד, אה, הנה החיתול שלך'. נגיד – 'אה, בוא נחליף חיתול, הנה החיתול שלך. קוקו, איפה אתה?' ואני אשים את החיתול על הפרצוף שלו, 'הנה אתה', ואני אקרא לו בשם שלו. 'אה, בוא נשים גם קצת משחה, איפה המשחה? הנה המשחה'" (שינויים בולטים באינטונציה).

צביה: "זה יותר מושך, זה יותר מסקרן, זה יותר מעניין לשמוע משהו כזה, מאשר עם קול מונוטוני, באיזשהו שלב הוא יאבד אותך (מיכל: "נכון"). הוא יאבד את הקשב."

מיכל: "גם אנחנו."

צביה: "נכון בדיוק."

מיכל: "כמבוגרים, מאבדים את הקשב."

צביה: "בדיוק, שבו בהרצאה עם מרצה משעמם ומונוטוני, לא כיף."

מיכל: "נכון, נכון, נכון מאוד."

כרמל: "אפשר להגיד בגדול שהדברים שאמרת הם רלוונטיים גם לילדים ותינוקות (מיכל: "חד משמעית") עם שמיעת תקינה (צביה: "לגמרי נכון") זה עוזר להם לתקשר יותר טוב (צביה ומיכל: "נכון"), ללמוד שפה נכון?"

מיכל: "כן, חד משמעית."

כרמל: "ועל אחת כמה וכמה לילדים עם ירידה בשמיעה, שצריכים את זה (צביה: "חד משמעית") יותר."

מיכל: "והשלב האחרון זה כבר הבנת שפה, זה כבר השיחה שלנו. היכולת להבין משמעות על ידי זה שהילד עונה לי על שאלות, מבצע בקשות, לוקח חלק בשיחה. אם הוא מנסח במילים אחרות דברים שהוא שמע, ובאמת פשוט היכולת לנהל איזושהי שיחה עם שפה דבורה."

צביה: "נגיד, שוב, ברמה העקרונית, שבסופו של דבר, כמו שאמרת בתחילת הדברים, מי שמבין זה המוח (מיכל: "נכון"). זה לא המכשיר שמבין (מיכל: "נכון"). המכשיר הוא רק כלי להעביר את המידע אל תוך המוח, מי שנותן את הפרשנות (מיכל: "נכון") ואת ההבנה זה המוח, ולכן, כדי שהוא יוכל לעשות את זה ולהדביק את אותה משמעות והבנה, נדרשים כל השלבים האלה שדיברת עליהם (מיכל: "נכון"), נדרשת החשיפה הזאת, כדי שהמוח ילמד לדעת מה לעשות עם זה (מיכל: "נכון"). החל במילים בודדות אצל התינוקות, עד למשפטים מורכבים אצל הילדים הגדולים יותר."

מיכל: "נכון. אני אוסיף, שאחד הדברים שמאוד מאוד עוזרים לרכישת השפה ולהתקדמות, זה המון שימוש בספרים, בשירים, בדקלומים, זה עוזר לבנות את הזיכרון השמיעתי של הילד, זאת אומרת, היכולת לעקוב אחרי איזשהו מסר יותר ארוך. וזה חשוב שאנחנו נשיר גם, כי הם נורא מכוונים להקשיב לקול שלנו. עוד משהו שהוא לא יודעת אם הוא שייך בהכרח רק להבנה, כי הוא בעצם בכל שלב אנחנו יכולים וחשוב שנעשה את זה, אבל בטח שאני לא אחכה שילד כבר ירכוש שפה בשביל להתחיל להקריא לו ספרים."

צביה: "נכון. זו הערה מאוד, חשובה. היו כבר כמה, פוסטים, פודקאסטים טובים על העניין הזה של הקראת סיפורים, אבל חד משמעית זה מאוד חשוב."

מיכל: "חד משמעית. זה נותן שפה עשירה, זה נותן אוצר מילים שאנחנו לא משתמשים בו ביום יום, תחביר שאנחנו לא משתמשים בו ביום יום. ובאמת היו על זה פודקאסטים לפניי, ואני אוסיף את זה גם פה, כי זה גם ברמה הכי בסיסית של ספרי תמונות, שאני יכולה לעשות צלילים, ועד באמת ספרים כבר יותר מורכבים וארוכים, שאני יכולה לנהל עליהם שיחה. לנהל עליהם שיחה על דברים שהם מעבר למה שאני רואה עכשיו, מעבר לכאן ועכשיו."

צביה: "זה תקף גם לגבי אותם תינוקות בני חצי שנה אצלכם, שגם אם אנחנו יודעים שלא הכל הוא מבין עדיין, אנחנו צריכים לחשוף ולהקריא. דרך הילדים הגדולים יותר שלנו, שהספר כתוב ברמה גבוהה יותר ממה שהוא מסוגל להבין, אבל עדיין אנחנו נרצה לחשוף אותו, כדי שהמוח יתרגל לשמוע את הדברים האלה והמשמעות תגיע בהמשך."

מיכל: "נכון. נכון. אני אוסיף על כל זה שההרכבה העקבית והתחזוקה של המכשירים היא כל כך קריטית לכל זה."

צביה: "כל מה שדיברנו עד עכשיו בלי זה, אפס פחות יעיל (מיכל: "בדיוק"). ופחות יקרה."

מיכל: "בדיוק. ואנחנו בסוף רוצים לתת להם את הנגישות (צביה: "לגמרי") הכי הכי טובה."

צביה: "תנאי בסיסי והכרחי, כל יום, כל היום."

מיכל: "כל שעות היום."

כרמל: "אז אולי פה אני אתערב, ואני אשאל שאלה שבטח נשאלה על ידי הורים לפני ניתוח שתל, אצל תינוקות. שבעצם בכל החודשים הראשונים לחיים, שאין להם ממש שיקום שמיעתי מספק, זאת אומרת, מכשירי השמיעה שהם מרכיבים, לא מאפשרים להם להבין שפה, והם צריכים את השתל.  אז כל מה שדיברת עכשיו, על לדבר עם הילדים (מיכל: "הכל רלוונטי"), להשמיע להם צלילים, האם זה רלוונטי?"

מיכל: "חד משמעית."

כרמל: "אני מניחה שזו שאלה שנשאלה."

מיכל: "כן. חד משמעית. נשים בצד את העובדה שזו דרישה של מרכזי ההשתלה, להרכיב מכשירים לפני ההשתלה. אם נדבר על הבפועל, מה זה נותן ולמה זו דרישה – בסופו של דבר, גם ילד שמועמד לשתל, יכול להיות שיש לו איזה שהם שאריות שמיעה. גם אם לא הצלחנו…"

צביה: "שרידים."

מיכל: "בדיוק. גם אם לא הצלחנו לראות את זה בבדיקות, זה לא אומר שאין. ומכשיר שמיעה יגביר, ובעצם יתחיל איזשהו תהליך, באותה הלמידה השמיעתית של המוח שדיברנו עליה בהתחלה. ולכן כל ההשקעה וכל העבודה, שגם אם אנחנו לא בטוחים שהילד שמע, ואנחנו לא בטוחים שהילד הגיב, אנחנו לא רואים את התגובות, אנחנו צריכים לזכור שיכול להיות שהמוח עדיין מקבל משהו, ומתחיל איזשהו תהליך. זה מתחיל להיבנות."

צביה: "נכון. מאוד חשוב, מאוד חשוב. גם אם נראה לנו שלא, גם אם אנחנו לא רואים תגובות מהילד או מהתינוק, גם אם נדמה לנו ששום דבר לא הגיע, עדיין – חשיפה, חשיפה, חשיפה, מה שהמוח מסוגל לעשות עם זה (מיכל: "בדיוק"), זה נפלא."

מיכל: "בדיוק. זה מתחיל את הדרך, במקום להתחיל מאפס עם השתל (צביה: "נכון"), מתחילים (צביה: "נכון"), קצת."

צביה: "נכון. כי המוח אצל ילדים, בגלל הפלסטיות שלו, יוצר לעצמו את המעקפים ואת הדרכים האחרות, אז כל דבר שהוא יוכל לעשות לפני, הוא, הוא כמובן מתקבל בברכה על ידי המוח."

מיכל: "בדיוק. נכון."

צביה: "עוד, עוד שני סוגים של ילדים בהקשר הזה, שככה עולה השאלה למה לעשות את הדברים האלה (מיכל: "כן"), זה אותם ילדים חד-צידיים, שיש להם אוזן אחת תקינה לגמרי, אז למה בכלל? וילדים עם נוזלים באוזניים, שזה בא והולך, וזה לא תמיד שם, ולפעמים הוא שומע תקין לגמרי, למה? האם?"

מיכל: "ילדים חד-צידיים, בסופו של דבר, יש לזה כל מיני השפעות. ההשפעות הכי חשובות הן המיקום של הצליל במרחב, כדי שאני אהיה מסוגל לדעת מאיפה הגיע הצליל, אני זקוק לאוזניים מאוזנות. אנחנו זקוקים לשמיעה דומה בין האוזניים; והמוח, עושה חישובים מסובכים, שלא ניכנס אליהם, אבל לפי זה הוא מחליט. ואז אני יכול לפספס, אני יכול לפספס מידע שמגיע מאיזשהו כיוון, רק כי אני עסוק בלחפש מאיפה הוא הגיע (צביה: "נכון"). והדבר השני זה השמיעה על רקע רעש. גם פה, המוח עושה תהליכים יפים ומסובכים על מנת להיות מסוגל לשמוע דיבור יותר טוב כשיש רעש ברקע."

צביה: "לעשות את הסינון שנדרש בין מה שחשוב למה שלא."

מיכל: "נכון. וכשילד בתחילת הדרך, עוד לא מסוגל לעשות את זה, והמוח רק לומד, אז הרבה יותר קשה לו להתכוונן לדיבור ולסנן את הרעשים האלה החוצה, ויכול לפספס. ואני אוסיף לזה שגם יותר ויותר מחקרים מראים שכבר ברכישת השפה הראשונית, אנחנו יכולים לראות איזשהו עיכוב; גם אצל ילדים חד צידיים, ואנחנו פשוט נעדיף לעזור (צביה: "נכון"), אם אנחנו יכולים, בכל היכולות האלה. וגם אנחנו רואים לפעמים שילד עם ירידה חד צידית בשמיעה, לפעמים מתנהג במרכאות כמו האוזן הלא שומעת (צביה: "נכון"). ויותר מתעלם, ויותר לא שם לב, ופחות ערני לצלילים. אנחנו רוצים שהוא יהיה ערני ומודע בדיוק כמו הילדים הדו- צידיים."

צביה: "נכון. ואנחנו גם יודעים ששוב, אם אנחנו מתייחסים לאותו מוח, אז למרות שיש אוזן אחת תקינה, עדיין מוח של ילד כזה מתפתח אחרת (מיכל: "נכון") בהיבט השמיעתי. ושוב, אותה מילת קסם שנחזור אליה כל פעם, מודעות (מיכל: "נכון"). לדעת מה ההשלכות (מיכל: "נכון"). לדעת מה, עם מה ילד כזה מתמודד, כדי שנוכל לתת לו את זה ביום."

מיכל: "נכון, וגם להיות באיזושהי מודעות, יש ילדים שלא יכולים להשתקם שמיעתית חד-צידיים (צביה: "נכון"). אז נהיה גם במודעות לזה, לעזור לו להיות ערני שמיעתית, סקרן, לשים לב לאיזה אוזן אנחנו מדברים, כמה רעש יש ברקע, אם אנחנו צריכים יותר להתקרב, וכל הדברים (צביה: "נכון") שדיברנו עליהם."

צביה: "נכון."

מיכל: "נכון. ובהקשר של ילדים עם נוזלים באוזניים, נכון שנוזלים הם באים והולכים, אבל זה בדיוק מה שמייצר אצלם איזשהו חוסר יציבות (צביה: "בדיוק"). אז בוודאי כשהנוזלים הם מאוד מאוד ממושכים, אז בעצם ילד יכול להסתובב עם ירידה בשמיעה באופן די קבוע (צביה: "נכון") גם אם זה רק מנוזלים (צביה: "נכון"). ואם לא ניתן או לא רוצים, או מאיזושהי סיבה זה לא נפתר בצורה רפואית, אז אנחנו נרצה לתת לילדים האלה את אותה נגישות שמיעתית, גם אם היא זמנית. וגם אם הנוזלים באים והולכים, אנחנו נרצה בעצם, לעוד יותר יהיה לנו חשוב ללמד אותם להיות ערניים (צביה: "נכון") שמיעתית, ולעשות את כל האסטרטגיות הנוספות האלה כשהם שומעים פחות טוב."

צביה: "מיכל, אז רגע לפני סיום (מיכל: "כן") אם נבקש ממך לסכם ככה בשלושה ארבעה משפטים (מיכל: "וואה.."), עם מה היית רוצה שמי שמקשיב לפודקאסט הזה יצא, מה המסר הכי חשוב?"

מיכל: "אני מקווה מאוד שנתתי כמה כלים."

צביה: "נתת, כמה וכמה כלים."

מיכל: "אז גם אם ייקחו דבר אחד או שניים, ויתחילו קצת ליישם בבית, אז כבר אנחנו מעלים הורים על איזושהי דרך, ועוזרים להם, ועוזרים לילדים. ובאמת אני חושבת שהכי חשוב מכל הדברים, זה שההורים והסביבה יתחילו להיות מודעים למה שהם שומעים בסביבה שלהם עצמם, ולתווך את זה לילדים. ולדבר איתם. ואני מלאת אופטימיות, אני מאוד אוהבת את העבודה, כי אני כל כך רואה את הילדים מתקדמים, ו…"

צביה: "ויש מה לעשות, זה עובד."

מיכל: "ומשיגים, ויש כל כך הרבה, כן, דברים שאנחנו יכולים לתת, ושההורים יכולים לעשות ולקדם ולתת לילדים בבית."

צביה: "ואנחנו תמיד אומרים שההורים הם השותפים הכי, הם (מיכל: "הם המובילים") הבן אדם הכי משמעותי. אנחנו נמצאים כשאנחנו נמצאים, אבל אנחנו בסופו של דבר פסיק מחייו של הילד."

מיכל: "אנחנו נותנים את הכלים (צביה: "נכון"), ובסוף הילד חוזר (צביה: "לגמרי") הביתה להורים שלו (צביה: "לגמרי")."

מיכל: "מקווה מאוד שהם ייקחו כמה דברים, כמה טיפים, כן?.."

צביה: "מיכל, תודה רבה."

מיכל: "בשמחה."

צביה: "אני חושבת שזה היה פודקאסט משמעותי מאוד. אנחנו נזמין כמובן את מי שמקשיב לו וחושב שיש עוד מישהו שיכול ליהנות ממנו, אז להעביר אותו הלאה בשמחה. תודה, תודה רבה"

כרמל: "תודה רבה."

מיכל: "תודה לכם."