להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 27 – מערכת שיווי המשקל – היבטים רגשיים-תפקודיים

תקציר

דמיינו שאתם צופים בהופעה בקרקס, ומסתכלים על לוליינית שהולכת על חבל גבוה וצר – לצד הציפייה וההתרגשות, עולה גם תחושת מתח ואפילו תחושת חרדה קלה. דרך דוגמה זו ונוספות, ממחישה עבורנו נורית הלינגר, מרפאה בעיסוק, את יחסי הגומלין בין מערכת שיווי המשקל להיבטים תפקודיים ורגשיים.

חלק מהילדים עם מוגבלות בשמיעה סובלים גם מפגיעה במערכת הוסטיבולרית, מערכת שיווי המשקל של האוזן הפנימית. איך נראית לקות וסטיבולרית בפועל, מהן השפעותיה על ההתפתחות של הילד/ה, מתי ולמה כדאי לפנות לאבחון של ריפוי בעיסוק, ואיך מומלץ להתייחס לקושי הוסטיבולרי בחיי היום-יום?

האזנה נעימה!

 

תמלול

כרמל: "בוקר טוב שלום"

צביה: "היי בוקר נפלא"

כרמל: "אני כרמל כהן"

צביה: "ואני צביה רוטשילד"

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שני חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. נמצאת איתנו כאן היום נורית הלינגר. שמחות מאוד שבאת היום."

נורית: "גם אני שמחה להיות כאן."

צביה: "היי נורית אנחנו ממש שמחות לארח אותך. אנחנו תכף ניתן לך להציג את עצמך ולצלול אל תוך הדברים אבל חשבנו שמדובר בתחום שאנחנו מאוד היינו שמחות אם הורים יוכלו להיחשף אליו, להיות מודעים אליו, אז בואי תציגי את את עצמך."

נורית: "אוקיי. אז אני מרפאה בעיסוק, אני עובדת בבית חולים גהה במחלקת יום ילדים עם ילדים בגיל הגן  מגיל 3 עד 7, שיש להם הפרעות התפתחותיות ורגשיו,  וגם מרצה באקדמיה."

צביה: "ובעצם התכנסנו היום כדי אני, אני סליחה אני אעשה קצת ספוילר אבל אני אקפוץ פשוט לצמד המילים שאת אמרת אותו – שיווי משקל וחרדה."

נורית: "כן."

צביה: "כאילו תכף תגידי לי הגזמתי. אבל, אבל אני חושבת שזה מה שהיה מרתק בעינינו ולכן חשבנו שכדאי שתבואי את ותספרי על שיווי המשקל וחרדה. למה את קושרת את שני הדברים ביחד?"

כרמל: "אני אוסיף איזושהי הקדמה לפני שנצלול לעומק, שהקלטנו פרק עם קלינאית התקשורת לירון קריב, זה הפרק הקודם לכל מי שרוצה ככה להקשיב (צביה: "לחזור אליו") ולחזור אליו; שבו לירון סיפרה לנו על הקשר בין ירידה בשמיעה לבין בעיה וסטיבולרית, בעיה בבעצם במערכת שיווי המשקל שנמצאת באוזן הפנימית. יש איזושהי סבירות שאם לילד יש ירידה בשמיעה יש גם בעיה במערכת הוסטיבולרית  ובעיה במערכת שיווי המשקל. אפשר לעשות בדיקות פיזיולוגיות כדי לבדוק את זה, אבל ככה הרגשנו אחרי הפרק הזה שיש מקום להעמיק ולדבר על המשמעויות של בעיה במערכת השיווי המשקל, איך זה בא לידי ביטוי? וזו הסיבה שככה הזמנו את נורית להרחיב." 

נורית: "בואו נדמיין את עצמנו כמו איזה שהם לוליינים בקרקס שצריכים ללכת על החבל הזה ככה מעל הקהל בזירה. הדבר האינסטינקטיבי שאתם תרגישו גם אם אתם לא עכשיו נמצאות על החבל למעלה, זה איזשהו אלמנט של חרדה. למה? כי הבסיס שאנחנו עומדים עליו הוא מחזיק אותנו, מחזיק אותנו גם באמת בהיבט הכי קונקרטי – כדור הארץ מושך אותנו אליו אוקיי  כדי לשמור עלינו יציבים והנה אנחנו מאתגרים את עצמנו מול כוח המשיכה, ואנחנו הולכים גם בגובה וגם על בסיס מאוד מאוד מאוד מאוד צר. אז מן הסתם מתעוררת חרדה, והחרדה הזאת היא חרדה שהיא בריאה כי היא נועדה לשמור עלינו כדי שנחזור למקום היותר בטוח, המקום המוכר, המקום שקרוב אל הקרקע. אז זה אינסטינקטיבית עוד בלי לקרוא שום מחקר אנחנו רואות את הקשר הזה בין ההיבט הווסטיבולרי ושל שיווי המשקל, לבין חרדה. אבל באמת גם מבחינה נוירו-אנטומית אנחנו רואים את הקשר הזה בין האזורים של של האוזן הפנימית לגרעינים, גרעינים זה צבר של עצבים שאחראים על כל הנושא של הבנה של מהי סכנה, ומה אני עושה כנגד הסכנה הזאת. הגרעינים האלה חלקם נמצאים בגזע המוח שזה אזור מאוד מאוד קדום מבחינה אבולוציונית ואנחנו יודעים שיש מסילות שהן ממש שעוברות ככה יש אוטוסטרדה כזאת שהיא מאוד מאוד מהירה בין האוזן הפנימית לבין העצבים האלה שנמצאים במקום מאוד מאוד מאוד נמוך מבחינה אבולוציונית, ולכן הוא עובד בצורה יחסית אינסטינקטיבית בלי עיבוד, בלי ויסות של אזורים יותר מתקדמים מבחינה התפתחותית. ולכן הרבה פעמים אצל ילדים מאוד מאוד צעירים שיש להם קשיים ווסטיבולרים ואנחנו יודעים שאצל ילדים עם לקויות שמיעה יש שיעור ניכר של קורלציה בין השניים, בין לקויות  שמיעה לבין לקויות וסטיבולרית, הרבה פעמים אנחנו גם נראה את ההיבטים הרגשיים שמתעוררים. אנחנו נראה מצד אחד ילדים שהם חרדתיים, שהם נמנעים מלאתגר את עצמם במרחב, הם גם נראים מסורבלים ויש לזה גם היבטים חברתיים שעלולים ככה להתפתח. אנחנו רואים גם מהצד השני את הילדים שהם מחפשים תנועה בצורה מוגזמת ולא בטיחותית, ילדים שנמצאים יותר על הראש מאשר על הרגליים כי הם מאתגרים את המקום הזה באוזן הפנימית שאחראי על ההבנה של מי אני כנגד העולם, איפה אני נמצאת מול כוח הכובד."

צביה: "אני רוצה רגע ככה לטובת ההורים והמאזינים שככה נכניס אותם ברכות אל תוך המידע. בעצם אנחנו מדברים על לקות וסטיבולרית שתיכף את תגידי למה את קוראת לקות וסטיבולרית. אבל תקני אותי אם אני טועה, אבל אנחנו מחברים את עניין השמיעה, מה שנקרא את העניין האודיטורי לעניין הוסטיבולרי באותה נשימה כיוון שלמעשה זה יושב באותו מקום (נורית: "נכון") נכון? זאת אומרת המחשבה היא שאם משהו לא תקין בשמיעה של הילד רגע בואו נעצור ונבדוק האתר הוסטיבולרי נמצא באותו מקום (נורית: "נכון") שכן שלו."

נורית: "אני ארחיב משני היבטים. באמת גם בהיבט הווסטיבולרי, בהמשך למה שלירון אמרה דיברתי גם על ילדים שיש להם מצב שבו הם מחפשים את המידע הוסטיבולרי בצורה מוגזמת ולפעמים גם לא בטיחותית, הם יתנדנדו בחוזקה, הם יאתגרו את עצמם מול כוח הכובד בצורה שמסכנת את עצמם, זה מצד אחד. מצד שני יהיו הילדים שיחששו מתנועה, שלא יתנסו במשחקי חצר, בגני שעשועים, שישמרו על מנח סטטי לאורך זמן, יחפשו רק את הצעצועים או את המשחקים שמאפשרים את הישיבה, בלי הזדמנות לתנועה. אנחנו נקרא לזה ליקוי כל, ברגע שזה פוגע תפקודית. אני יכולה לספר לכם על עצמי בתור ילדה שאני הייתי ילדה שלא חיפשה תנועה בצורה מוגזמת. אני הייתי בחוגים שיותר, של ישיבה – ניגנתי בפסנתר, והייתי בחוג קרמיקה אבל, והייתי גם בחוג ג'אז וכאלה אבל די מהר מצאתי את עצמי מחוץ, כי זה פשוט לא היה העניין שלי. אבל בסופו של דבר זה לא פגע בי תפקודית כי הייתי תלמידה טובה, והייתי מבחינה חברתית מובילה. אבל מצאתי לעצמי את את הנישה שלי וזה בסדר. אבל יש ילדים שלא מוצאים, יש ילדים שנמצאים באמת בהפסקות בלי חברים, בגלל שכולם משחקים כדורגל בחצר או משחקים בחבל או בגומי, כל הפעילויות האלה הם מגרות את האיבר הוסטיבולרי. יש לזה השלכות חברתיות ורגשיות. וכמו שאמרתי יש את הילדים מצד שני שיחפשו את המידע הווסטיבולרי בצורה מוגזמת וגם יקבלו את ה- נו נו נו מהמורים, מההורים. למה אתם כל הזמן זזים? אולי יקראו להם (צביה: "היפראקטיביים"), השובבים או היפראקטיביים או אולי יאבחנו אותם בצורה לא נכונה. כמובן שיש גם חפיפה כן? יש ילדים שיש להם גם חיפוש ווסטיבולרי וגם הפרעת קשב וריכוז. זה לא רק רק רק רק, זה הרבה פעמים חבילה ככה מאוד מאוד עשירה ומגוונת. העניין הוא עד כמה זה פוגע תפקודית. אם יש ילד שבעקבות החשש שלו מתנועה מאחר להשיג אבני דרך התפתחותיות אז מרפא בעיסוק הוא זה שיבדוק את זה ויחליט עד כמה באמת צריך כאן התערבות. הקו שמפריד בין איזושהי נטייה כזו או אחרת לבין ליקוי, זה עד כמה קיימת פגיעה בהשתתפות ובתפקוד."

צביה: "אוקיי. וonce ראינו את זה באחד משני הקיצוניות באמת כמו שתיארת או אותו ילד שמקטלגים אותו כמפריע, כמסוכן לעצמו, כי אולי יש לו בעיות התנהגות או ווטאבר רגע בואו נראה כי זה מפריע לתפקוד ואחר כך את תקשרי את זה באמת לעניינים האחרים גם החברתיים רגשיים (נורית: "נכון") שאני חושבת שזה מאוד חשוב (נורית: "אני חושבת.."). או אותו ילד נמנע שבגיל הרך אנחנו פחות אוהבים את זה כיוון שילד נמנע הוא ילד שעלולה ההתפתחות שלו להיפגע כי הוא לא מתנסה אז כך או אחרת."

נורית: "או שהוא מתנסה ואז נכשל והכישלון פשוט גורם לו להימנע להבא."

צביה: "שלא לדבר על הדימוי."

נורית: "על הדימוי העצמי (צביה: "נכון") וגם על פציעות (צביה: "כן"). אני יכולה לספר לכם על החבר של הבן שלי במסיבת סיום שהייתה לפני חודש הם היו צריכים להשתחוות קדימה, לרוץ לתוך חישוק וכל פעם כשהגננת קראה בשם של ילד אז הילד היה צריך לרוץ לחישוק ולהשתחוות קדימה. זה באמת רק זה זה (צביה: "לא..") זה משימה וסטיבולרית כן? התנהלות במרחב ולעצור את עצמי ולהתכופף. הילד התכופף ונפל (צביה: "וואוו") כי הוא לא ידע איפה הוא כנגד, כנגד כוח הכובד. תחשבו על ילד כזה במסיבת סיום כשכל הילדים וכל ההורים שם במעמד מאוד מחייב ומאוד ככה טעון רגשית, מה זה עושה באמת לדימוי העצמי שלו, איך איך איך מתייחסים אליו? האם ירצו להזמין אותו למשחק חברתי שהוא באמת בגיל הזה מאוד מאוד מאוד תנועתי? שוב, אם הוא ימצא לעצמו את הנתיב לעשות איזה שהם פעילויות שיעשירו אותו, בלי תנועה סבבה, לא כל אחד צריך להיות תנועתי (צביה: "נכון") אבל בהחלט אנחנו נראה את הילדים האלה שיותר ויותר מתכנסים לתוך ההיבט הרגשי וצריך לקחת את זה בחשבון. את ההיבט החרדתי והרגשי סביב הפרעות וסטיבולרית. עם ובלי קשר ללקויות שמיעה."

צביה: "עם ובלי קשר."

כרמל: "אז זאת אומרת מבחינת היבטים חברתיים רגשיים זה או שככה הילד יכול לפתח הימנעות וחרדה סביב כל מיני פעילויות שדורשות פעילות מוטורית, או שלחלופין זה ילד שיקבל הרבה לא מהסביבה, והאמירות של הוא לא בסדר והוא צריך לשבת ואז זה גם יכול להשפיע עליו מבחינה רגשית."

נורית: "נכון מאוד אני יכולה להגיד שמבחינת ההבדלים בין בנים לבנות הוא יכול להיות שאצל בנים אנחנו נהיה יותר סלחניים. כי אנחנו מצפים מבחינה תרבותית מהם (צביה: "נכון") להיות יותר תנועתיים (צביה: "נכון") ובנות אנחנו נסתכל עליהן אחרת. אז גם לזה יש עוד היבט (צביה: "נכון") שלא כל כך לקחנו בחשבון."

צביה: "אני חושבת שאחד הדברים שדיברנו עליהם לפני הפודקאסט שאת התייחסת לעניין של כמה חשובה פה גם התגובה של המבוגרים בחייו של ילד ונתת דוגמה נורא יפה עם התינוק שמתהפך (נורית: "כן") על הגב ונבהל (נורית: "כן"). אני אשמח שתתני את הדוגמה הזאת וגם תקשרי את זה ללמה חשוב שההורה יהיה מודע ויגיב בהתאם ואותו דבר הגננת."

נורית: "אוקיי. אז אם אנחנו נלך לשלב הראשון הראשון הראשון, ההתפתחות הראשונה בכלל קורית בתוך הרחם, בתוך הרחם אין כוח כובד גם אם אני עומדת כאמא בהריון על הראש, זה לא ישפיע על…"

צביה: "הוא צף בנוזל ששומר עליו."

נורית: "נכון, נכון, נכון. הוא נמצא בתוך איזשהו חלל שאין בו שום גרביטציה. וברגע שהוא יוצא לאוויר העולם פתאום הוא חווה את הגרביטציה שבאמת מושכת אותו כלפי מטה, ואז תוך חודש, חודש ומשהו הוא כבר מסוגל להרים את הראש ולהסתכל על העולם ולשלוט בצוואר שלו. ואפילו אם יש איזשהו צעצוע שככה נמצא מולו הוא ירצה להשיג אותו ויעשה איזשהו מאמץ, לא כל כך רואים אותי כאן כי אין מצלמות שיראו, אבל הצעצוע הזה יעודד את הילד אולי לנסות להשיג אותו, ואם אני מושכת יד קדימה אני אאבד את שיווי המשקל שלי והופ אני אמצא את עצמי מהבטן פתאום נשכב על הגב. והנה ההתנסות הוסטיבולרית הזאת מאוד מאוד מאוד מפחידה ומבהילה."

צביה: "יחד עם זאת היא חשובה בשביל התפתחות שלו."

נורית: "היא חשובה (צביה: "הנה") היא חשובה גם לשני הצדדים."

צביה: "בדיוק."

נורית: "זאת אומרת אם ילד מתהפך (צביה: "בדיוק") תינוק מתהפך מבטן אל הגב אני רוצה גם שהוא יתהפך מבטן, לצד ימין (צביה: "גם"), אני ארצה גם שזה יהיה לכיוון השני. אז הוא נבהל וזה בסדר, זאת בהלה כמו שאמרתי כמו שאני על חוט, על חבל דק בקרקס, זה מה שאמור לקרות זה עוד חלק מטווח הרגשות שאני חווה כבן אדם, אני צריכה גם לחוות את הדבר הזה. השאלה היא מה הסביבה משדרת לי בעקבות הדבר הזה? אם הסביבה נבהלת מהבהלה שלי ומאוד מאוד מאוד מנסה להגן עלי כי חס וחלילה שהילד יבכה וכו', אז אני בתור תינוקת אלמד מזה גם כשאני מאוד מאוד צעירה אני אלמד מזה. אני אלמד מזה שלא שווה לי לעשות את המאמץ ולהתהפך כי אני אגרום לבהלה וכו' וכו'. אני יודעת מתוך התגובה של המשפחה שלי, או של הסביבה שלי, כיצד אני אמורה להתנהג מתוך התגובות שלהם. אז אנחנו דווקא נרצה להגיד לתינוק, ולהגיד לתינוק, לדבר איתו כמו שאני מדברת כרגע אתכם כן? 'איזה יופי עכשיו אתה על הגב, אולי עכשיו אתה רואה אותי, קודם ראית את השטיח' או כאלה כן? ולעודד גם לצד השני ולהראות שזה בסדר למצוא את עצמי גם בצד השני. תחשבו על ילד שנמצא על נדנדה, אוקיי? איך הוא לומד מה זה למעלה ומה זה למטה? מתוך התנסות הווסטיבולרית שלו. אני יכולה שנים לשבת מולו עם לוח וגיר ולעשות חיצים מה זה למעלה למטה הוא ילמד את זה על עצמו (צביה: "רק כשהוא יחווה") על הגוף שלו."

צביה: "נכון."

נורית: "אוקיי? אז גם הלמידה של המרחב, של אני מול המרחב, והפתיחות שלי להתנסות במרחב היא דרך הגוף שלי, דרך החוויה של הגוף שלי. ואם אני תופסת את הגוף שלי כגוף שמאפשר לי להשיג דברים, להשיג אפילו צעצוע, או להשיג חברה, או ללמוד משהו, אז הנה כל העולם עומד לרשותי וזה תחושה מאוד מאוד מאוד מאוד חשובה, חשובה שהולכת איתי כל יום (צביה: "נכון"). אני קמה אל עולם כדי להתנסות כדי לחקור אותו כדי לכבוש אותו."

צביה: "וחלק ממה שמשפיע כמו שאמרנו על התחושה הזאת של הילד זה התגובה של ההורים שלו (נורית: "כמובן") אותו ילד.."

נורית: "ההורים וגם המטפלים וכו' (צביה: "נכון") וכו'."

צביה: "נכון. אותו ילד לצורך העניין, גדול יותר, אבל לצורך העניין מתנסה בנדנדה והפחיד אותו להיות נורא גבוה קדימה, ותגובה אחת יכולה להיות לשלוף אותו ישר מהנדנדה וזהו וזה המסר, הוא לא יעלה יותר על הנדנדה."

נורית: "התגובה שאני הייתי רוצה, זה שההורה יעלה על הנדנדה ביחד איתו."

צביה: "או בדיוק."

נורית: "כן."

כרמל: "זהו כי, זאת השאלה הבאה שלי בעצם, אם אני ככה חושבת על הורה שמקשיב לפרק הזה, ויש לילד שלו ירידה בשמיעה וגם קושי בשיווי משקל, בעיה במערכת הוסטיבולרית והוא ככה מרגיש את זה ביום יום; והוא מקשיב עכשיו לפרק הזה והוא אומר – אבל יש בעיה במערכת הוסטיבולרית, יש לילד שלי בעיה לשמור על יציבות, הוא יכול ליפול. אז אז מה בעצם אני לוקח מתוך הדבר הזה? מה, איך צריך להתנהג? עם העובדה שכן יש יותר סבירות לנפילות, לדברים, החרדה היא הרי משותפת לילדים (צביה: "כן") ולהורים (צביה: "נכון, נכון")."

נורית: "אגב היא משותפת גם כי הרבה פעמים יש אלמנט גנטי (צביה: "כן"). אבל לא על זה נדבר. אני כן אדבר על זה, שהורים צריכים להיות מודעים שלילדים עם בעיות שמיעה, עלולות להיות גם בעיות וסטיבולריות. ולבעיות וסטיבולריות הרבה פעמים יש השלכות רגשיות, אוקיי? אז כשילד באמת נמנע או חרד ומראה סימנים כאלה, קודם כל לכבד אותו, להיות איתו במקום הזה של – אני יודע שזה מפחיד אותך, אני לא אעלה אותך עכשיו למתקן הכי גבוה בלונה פארק כי אתה צריך גירוי וסטיבולרי. ממש ממש לא."

צביה: "לא ישר על האנקונדה, לא."

נורית: "ממש לא (צביה: "לא"). אבל כן לכבד אותו, ולהבין שהוא באמת מרגיש שהקרקע לא יציבה מתחת לרגליים שלו. אז כשהקרקע לא יציבה מתחת לרגליים שלו בוא נמצא מקום בטוח, אוקיי? בוא נרגיע."

כרמל: "וזה נגיד למשל מה שאמרת קודם לשבת יחד איתו בנדנדה? (צביה: "בנדנדה") כי זה הופך את המקום לבטוח יותר."

נורית: "נכון נכון."

צביה: "אוקיי."

נורית: "אם אנחנו עושים שוב את החזרה לקשר בין שמיעה לקשיים וסטיבולרים, איך אני מרגיעה הרבה פעמים תינוק? אני גם שרה לו כן?"

צביה: "נכון."

נורית: "אז השיר הערש מרגיע. וגם התנועה הזאת מצד לצד כשאני מנענעת את הילד היא גירוי ווסטיבולרי שמרגיע. אז לכל האלמנטים התחושתיים האלה יש קשר הדוק ליכולת שלנו לווסת את הרגשות שלנו. ואת  זה כדאי לזכור, שכל התנסות כזאת של ילד, אם זה בבריכה, ואם זה במגרש הספורט, ואם זה בבית כשאני יורד מהכיסא של ה..  של של הדלפק שאני יורד לרצפה, או שאני עולה, שאני באמת מתגלגל על השטיח, שאני מכניס את הרגל לאמבטיה כדי להיכנס להתקלח וכשאני יוצא וזה חלק נורא נורא נורא כי עכשיו הרגליים שלי רטובות. יש כל כך הרבה הזדמנויות לחוות גירויים וסטיבולריים ואפשר ככה למקד את המבט ולראות עד כמה באמת הילד שלי נשאר מאחור, עד כמה הוא מחפש את זה בצורה לא בטיחותית, כמה למשל.."

כרמל: "מה, מה זה אומר מחפש את זה בצורה לא בטיחותית? אם את יכולה לתת דוגמה."

נורית: " למשל ילדים שמתנדנדים על הכיסא בצורה מוגזמת עד כדי נפילה."

צביה: "בעוצמות, עושים את זה אז על סטרואידים (נורית: "נכון") לוקח את זה לקצה (נורית: "נכון") כדי להרגיש."

נורית: "שוב הוא יקבל את ה-נו נו נו הזה, הוא יקבל את המבט הזה, אולי אפילו יקבל עונש מהמורה ולמה אתה קמת באמצע המפגש? למה אתה קופץ? למה אתה תופס את הנדנדה וכל החברים שלך גם רוצים להעלות ואתה לא מאפשר להם גם להתנסות? כי הוא, הילד חייב, הוא בשבילו זה אוויר לנשימה, זה ככה הוא מווסת את עצמו."

צביה: "נורית את יודעת, אחד הדברים שאמרת לנו כל הזמן, וגם משתמעים ממה שאת אומרת פה, זה למה קראנו לזה שיווי משקל וחרדה? כי את אומרת דבר קשור לדבר קשור לדבר קשור לדבר. ובהינתן זה, בואי נקשור את האיך הכל קשור להכל, והגוף והנפש שלנו קשורים ביחד. איך אנחנו מתרגמות את זה ל-אוקיי אז אנחנו רואים ומזהים שאולי יש לילד שלנו בעיה בשיווי במשקל, בעיה וסטיבולרית, ואנחנו יודעים שזה עלול מעבר לעניין הטכני עצמו, יכול להיות קשור גם לעניינים של חרדה של התנהגות ורגש, אוקיי.. אז מה עושים פה?"

נורית: "אנחנו עושים דברים מתוך מחקרים שאנחנו יודעים עליהם. אנחנו לא עושים דברים ככה כלאחר יד."

צביה: "הוא היה מאוד חשוב המחקר הזה ששיתפת אותנו (נורית: "כן") אולי נשתף."

נורית: כן אני רוצה לספר (צביה: "כן"), אני רוצה לספר על מחקר שנעשה בישראל, על 70 ילדים – 35 מהם עם קשיים ווסטיבולרים, 35 מהם ילדים עם התפתחות תקינה. כאשר נתנו לשני, לשתי הקבוצות האלה שאלונים של חרדה וראו באופן לא מפתיע, שהקבוצה הראשונה שתיארתי, סבלה מחרדה בצורה מובהקת, לעומת הקבוצה.. (צביה: "הילדים עם הבעיה הוסטיבולרית") עם הבעיה הוסטיבולרית (צביה: "המאובחנת") נכון."

צביה: "כן."

נורית: "אז את זה אנחנו יודעים, זה לא כל כך הפיל אותנו מהכיסא (צביה: "כן"). מה שמאוד משמעותי לספר שהשלב השני של המחקר היה שלקחו את אותם 35 ילדים עם הפרעה וסטיבולרית ונתנו להם, אנחנו יודעים שהיו, היו להם גם קשיים רגשיים, נתנו להם סשנים בריפוי בעיסוק, סשנים שהתמקדו בנושא של שיווי משקל, של התארגנות במרחב, התנסויות מוטוריות כאלה שאיתגרו את המערכות הסומטו-סנסוריות שלהם, ובסופו של דבר מה שנוצר, זה מצב של ריפוי מסוים. אני קצת חוששת להגיד ריפוי כי אנחנו לא יודעים מה קרה לאורך זמן, אבל אותה הקבוצה בסופו של דבר עם אותם שאלונים הראתה שיפור במדדי החרדה, אוקיי? אז לא טיפלנו בהפרעת החרדה עם פסיכולוגים או פסיכיאטרים או, שכבודם במקומם מונח. זה בסדר לטפל אצל ילדים עם הפרעות רגשיות עם מטפלים רגשיים, זה ברור מאליו כן? אבל, אנחנו רואים עד כמה התנסויות הוסטיבולריות, הוסטיבולריות המותאמות, המותאמות כן? לא כמו שאמרתי לקחת את הילד ללונה פארק ולתת לו חופשי להתנסות, אלא באמת שזה יהיה מותאם ומקצועי, הם אלה שעזרו לילדים להוריד את רמת החרדה שלהם. שזה מדהים בעיניי."

צביה: "אז את, את אומרת בעצם, המחקר הזה הראה שלילדים האלה יש גם את העניין הוסטיבולרי אבל גם משהו יותר רגשי התנהגותי, אבל once נתת מענה לעניין הווסטיבולרי, התנועה זה מה שעשה את ההבדל?"

נורית: "זה מה שעשה את ההבדל ברמה הרגשית."

צביה: "ברמה הרגשית, כן."

נורית: "וברמה הרגשית, לרמה הרגשית יש היבטים נוספים – ברמה של הקשר עם ההורה, הרמה של הרמה של הפניות ללימודים, הרמה של ההתנסויות החברתיות שפתאום נפתחות שזה מדהים. בסופו של דבר התנסויות תחושתיות וסטיבולרית יש להם מעגלים מעגלים כמו אדוות שנוצרות במים אחרי שאני זורקת אבן. הרבה מאוד השלכות חיוביות להתנסויות הוסטיבולריות האלה אצל אותם ילד."

צביה: "זה מחבר  אותי גם למשהו שאמרת, קודם, על חוגים, לילדים וגם הרבה פעמים כשאנחנו נותנים הדרכה להורה פה כדי לחזק את התחומים ה.., יש ילדים שהם נורא מוכשרים בריקוד נורא מוכשרים בכל דבר מוטורי אחר, אז למעשה מה שעולה ממה שאת אומרת פה זה גם באמת חלק מהדרך לעזור לילד כזה זה לקחת אותו לחוג תנועה."

נורית: "נכון."

צביה: "שלברור אותו אני משערת."

נורית: "נכון. אני אגיד קודם כל לגבי חוגים כמרפאה בעיסוק (צביה: "כן, כן כן"), שעיסוק זה, סליחה פנאי זה עוד תחום מאוד משמעותי בעיסוקים לא רק של ילדים גם של מבוגרים, גם של קשישים. אני הייתי רוצה שהילד יהיה בחוג, שהוא אוהב. ולא אכפת לי אם זה ילד עם הפרעת חרדה שצריך תנועה ואין לו תנועה. כי העיקר שהוא אוהב, העיקר שהוא בא בכיף, העיקר שהוא בא (צביה: "נכון") ונעים לו. ואם הוא רוצה (צביה: "נכון") עכשיו לחוג אנגלית, שילך לחוג אנגלית, והוא רוצה חוג בישול חוג בישול, וחוג רובוטיקה רובוטיקה, גם אם אין בזה שום התנסות וסטיבולרית. קודם כל שיענה (צביה: "נכון") על משהו שמבפנים הוא אוהב (צביה: "נכון"), שכיף לו, שהוא מכיר חברים, שהוא הולך בשמחה שזה לא עול בשבילו. אני לא הייתי רוצה, שוב אני חוזרת לנורית הילדה, שכנראה היו לי הפרעות וסטיבולריות או מוטוריות כאלה ואחרות, ואולי בגלל זה בחרתי את המקצוע הזה אני לא יודעת. אבל אני לא הייתי רוצה למצוא את עצמי בחוג אקרובטיקה רק בגלל שיש בזה היבטים וסטיבולריים, אני הייתי רוצה לבחור את החוגים שלי, שיעשו לי טוב. כי חוג זה אקסטרה, זה לא חובה, אף אחד מאיתנו לא היה ולא יהיה לינוי אשרם (צביה: "נכון נכון") או כל כל מתעמל אחר. וזה בסדר לבחור חוג שהוא לא, שאין לו היבטים וסטיבולרים כל עוד הוא עונה על הצרכים הרגשיים של אותו ילד."

צביה: "חוג עושים באהבה או לא עושים."

נורית: "נכון או חוגים."

צביה: "כמו חומוס."

נורית: "כן."

צביה: "אוקיי."

כרמל: " אני ככה חוזרת למילים שאמרת שתפסו אותי ומההיכרות שלנו גם אני יודעת כמה זה משמעותי, של התנסות שהיא מותאמת לילד, זאת אומרת לכל ילד יש את הפרופיל שלו. תיכף תפרטי, אבל זאת אומרת יכול להיות שילד אחד אם אנחנו מדברים על חוגים פה, ילד שלא, ממש לא ירצה ללכת לחוג כדורסל אבל חוג ג'ודו כן יתאים לו. זאת אומרת ההימנעות של ילד מאיזושהי חוג היא גם סימן בשבילנו להגיד אולי זה כבר, זה ברמה מאוד.."

נורית: "כן אבל אנחנו, אני לא רוצה שנהיה עכשיו בלשים. כי יכול להיות שהוא לא הולך לחוג הזה ולא בא לו כי החבר הכי טוב שלו הלך לחוג השני (צביה: "נכון"). יש כל כך הרבה (כרמל: "כן") אפשרויות ולא הייתי מסיקה דבר מדבר. ויכול להיות שאין חיבור מספיק טוב למדריך ויש כל כך הרבה היבטים (כרמל: "כן") לדבר, לדבר הזה. אבל בהחלט אם אנחנו רואים שחוג אחרי חוג אחרי חוג שיש בזה אלמנט תנועתי במיוחד כשמדובר בקבוצה, שאני צריך לשים לב גם לגוף שלי וגם לכדור וגם לחבר (צביה: "וואו") וגם למדריך וההורה יושב אולי על הטריבונה ומסתכל. אולי זה באמת גדול על הילד הזה ואולי נבחר חוג יותר פשוט, ואולי לא נבחר חוג ורק נלך לגן השעשועים פעמיים בשבוע, ואולי לא לאותו גן השעשועים פעמיים בשבוע. אולי לגן שעשועים ליד הבית ואחר כך אל הגן שעשועים קצת יותר רחוק מהבית עם מתקנים נוספים, עם הזדמנויות להכיר חברים חדשים (צביה: "נכון") עם אתגרים אחרים."

צביה: "מה שאת אומרת יש משמעות מאוד גדולה בהקשר של ילדים עם מוגבלות בשמיעה. כי תחשבו העניין הזה של להסתדר בחוג הומה ילדים עם רעש מסביב, הלעקוב אחרי השיחה כל הדברים האלה ביחד פותחים עולם שלם שרק בגללו."

נורית: "אתגר אחרי אתגר (צביה: "בלי") אחרי אתגר."

צביה: "בדיוק. בלי קשר לאיכות החוג יכול הכי להתאים לו בעולם אבל האתגר על אתגר על אתגר הזה יכול לגרום לאיזה, זה בכלל לא לרצות להיות שם."

נורית: "נכון ולפעמים אנחנו בוחרים את החוג יותר בשבילנו ההורים (צביה: "נכון נכון") כדי למלא איזשהו חסך (צביה: "כן, נכון") וחסר (צביה: "נכון") או רושמים את הילד למיליון חוגים (צביה: "נכון") כי אולי לנו היה איזשהי, איזשהו חסך בתור ילדים. או שוב זה, זה גדוש (צביה: "נכון") בכל כך הרבה רבדים כאן."

צביה: "כן ולפעמים כמו שאמר מספיק כולה רק גן שעשועים אחר הצהריים."

נורית: "נכון או לקנות טרמפולינה הביתה (צביה: "נכון נכון") וזה מכניס עוד אלמנט וסטיבולרי (צביה: "כן") לסדר היום. לא צריך הרבה כן? (צביה: "כן") אנחנו רואים שדברים קטנים כמו באמת ההתנסויות האלה שסיפרתי עליהם במחקר עשו הבדל משמעותי."

כרמל: "אז מתי בעצם כן פונים לאבחון וטיפול של ריפוי בעיסוק?"

נורית: "אני שוב חוזרת על ההיבט התפקודי – ברגע שזה פוגע התפתחותית ותפקודית. אם בסופו של דבר הילד, בסופו של דבר הילד לא הולך ומתנסה משחקים שהוא אמור להתנסות בהם בחיי היומיום. משחקי חצר שונים, אם הוא באמת נופל הרבה, אם אנחנו מקבלים מהצוות החינוכי מסרים שהילד באמת מתקשה בהיבטים האלה גם מוטוריים וגם החברתיים, הרבה פעמים זה יושב בדיוק על הגרעין הזה. ואם אנחנו רואים גם איזה שהם עיכובים התפתחותיים שנובעים מהסיפור הזה, או שלא, לא נובעים אולי מתלווים כן? אנחנו, אנחנו לא נהיה אלה שנקשור אותם בצורה סיבתית. אז שווה להתייעץ עם רופא ילדים כדי להפנות לאבחון בריפוי בעיסוק, ואז יבדקו באמת האם הגרעין הוסטיבולרי באמת דורש את ההתייחסות, את העבודה, את המודעות וגם את ההתאמות השונות."

צביה: "כן. ואז אנחנו גם יודעים שאם זה באמת צריך לקבל את המענה של המרפא בעיסוק זה גם על הדרך במרכאות או שלא יעזור לו גם בהיבט של (נורית: "מבחינה רגשית") נכון בדיוק."

נורית: "כן."

צביה: "בדיוק."

נורית: "וגם אם הבעיה הרגשית אח"כ נשארת, בהחלט יכול להיות שהילד עצמו יצטרך איזושהי עזרה של מטפל רגשי."

צביה: "נכון נכון."

נורית: "זה לא מילה גסה."

צביה: "נכון. אוקיי. אז רגע לפני סיום, אם נבקש ממך ככה לסכם בכמה משפטים, את.. מה המסר שאת רוצה שייצאו מהפודקאסט הזה?"

נורית: "אני חושבת שיש סיסמה של כולנו שומעים, ואנחנו ככה אומרים אותה ולא אולי לא שמים את האצבע עליה בצורה מעמיקה – גוף ונפש חד הם. כשאני עובד על הגוף אני עובד גם על הנפש. זהit goes without saying."

צביה: "ולהיפך."

נורית: "ולהיפך נכון. ולכן אם יש ילדים שיש להם לקויות וסטיבולרית שאנחנו יודעים שקשורות להיבט האודיטורי, אי אפשר להתעלם מההשלכות הרגשיות שעלולות להתפתח ביחד עם ההפ  רעות האלה. ולתת להם את המקום המותאם ולשים עליהם את הזרקור יכול מאוד להיות באמת שאותם ילדים יצטרכו עזרה ספציפית בתחום הרגשי ויכול להיות שלא. אבל עצם זה שאני שמה על זה את הזרקור ומסתכלת על זה ומתייחסת לזה, וגם מכבדת את הילד (צביה: "נכון") שזה המצב שלו (צביה: "נכון") והוא באמת נמצא במצב כזה שכל ה 24 שעות שהוא, שהוא ככה מהרגע שהוא קם בבוקר עד שהוא הולך לישון, ההרגשה שלו, אני מחזירה אתכם להתחלת השיחה שלנו -היא כמו לוליין על חבל דק (צביה: "וואוו") שככה הוא צריך להתנהל בעולם."

צביה: "אי אפשר לתפקד ככה."

נורית: "ככה הוא צריך, לפתור תרגילים בחשבון וככה הוא צריך לרכוש חברים וככה הוא צריך ללמוד לקרוא ולכתוב (צביה: "נכון") ולאכול וזה בלתי אפשרי אז בואו ניתן לזה את המקום ואת המענה."

צביה: "נכון. ואני אוסיף משהו חשוב שאמרת לנו, לפני שהתחלנו את הפודקאסט הזה – שאין לנו עניין להפוך את ההורה למאבחן."

נורית: "כמובן."

צביה: "אבל רק שיהיה מודע. כדי לפחות לראות את הסימנים האלה."

נורית: "נכון וגם לדעת איך, איך להתכונן לאותו ילד בצורה הכי אובייקטיבית בלי…, קשה כן? אנחנו יודעים את זה שאנחנו פועלים כהורים ככה מהקישקעס אבל לפעמים ככה להתעלות על החשש שלי ועל החרדה שלי (צביה: "נכון") כמו הדוגמה הזאת עם התינוק שמתהפך (צביה: "נכון") ונבהל ולהסתכל על הדברים האלה ממבט ככה יותר מודע."

צביה: "נכון."

כרמל: "תודה רבה."

צביה: "אוקיי וואו."

נורית: "בשמחה."

צביה: "זה היה מאוד משמעותי, מאוד פרקטי ומאוד חשוב בעיניי ואני חושבת שככה, במסגרת, בסופו של דבר מה אנחנו רוצים כהורים? אנחנו רוצים ילדים בריאים ומאושרים (נורית: "נכון") בסופו של דבר. וחלק מהעניין זה בריאות הנפש והגוף, אז אני חושבת שבאמת הפודקאסט הזה נתת ושפכת אור בעוד כלי להורים להיות מודעים, להסתכל ולהבין שגם אם זה כן, יש מה לעשות יש מה לעשות."

נורית: "כן."

צביה: "תודה רבה."

נורית: "אין על מה."