להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 26 – מערכת שיווי המשקל של האוזן הפנימית – חשוב להכיר

תקציר

בתוך האוזן הפנימית, לצד איבר השמיעה (השבלול), שוכן לו האיבר הוסטיבולרי, המבנה שנותן לנו תחושה של שיווי משקל. זהו סוג של ג'יירוסקופ משוכלל שנמצא בתוך הגוף ומשדר מידע למוח בכל רגע נתון על המיקום שלנו במרחב.
איבר השמיעה ואיבר שיווי המשקל מתפתחים יחד, בשלב מוקדם בעוברות, ולכן, יש מקרים בהם לקות בשמיעה ולקות וסטיבולרית מופיעות יחד.

מה השכיחות של לקות וסטיבולרית בקרב ילדים עם ירידה בשמיעה?
כיצד ניתן לאבחן זאת?
איך באה לידי ביטוי לקות וסטיבולרית בקרב ילדים, האם יש השפעה על רכישת אבני דרך מוטוריות או על התפקוד המוטורי? מה הגוף עושה כדי לפצות?

על כל זאת ועוד שוחחנו עם לירון קריב, קלינאית תקשורת, מנהלת מכון השמיעה בבית חולים אסותא אשדוד, ומרצה בתחום הוסטיבולוגיה באוניברסיטת אריאל.

האזנה נעימה!

 

תמלול

כרמל: "בוקר טוב שלום"

צביה: "היי בוקר נפלא"

כרמל: "אני כרמל כהן"

צביה: "ואני צביה רוטשילד"

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שני חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. אנחנו שמחות מאוד מאוד לארח אותך פה לירון קריב."

צביה: "היי לירון (לירון: "היי"), איזה יופי שאת כאן."

לירון: "תודה לכן שאתן מארחות אותי. תודה על האירוח."

צביה: "אנחנו תיכף ניתן ללירון להציג את עצמה היא בטח תעשה את זה הרבה יותר טוב ממני. ואנחנו נדבר היום, שימו לב, על בעיות וסטיבולריות – מה זאת המילה הזאת? מה המשמעות שלה? איך זה קשור בכלל ולמה אנחנו מדברות על זה בפודקאסט הזה? אז עוד רגע לירון תעשה סדר בנושא חשוב, שאני חושבת שאך נכון שתהיה לו יותר מודעות במיוחד בכל מי שמטפל, והורה, לילד עם מוגבלות בשמיעה, ולכן הזמנו את לירון. שמענו את ההרצאה הזאת של לירון כבר בעבר וחשבנו שחובה, חובה להשמיע אותה להורים ולאנשי מקצוע. אז הנה לירון פה (לירון: "תודה רבה"). וניתן לך להציג את עצמך."

לירון: "בסדר. אז אני לירון, אני קלינאית תקשורת. תחומי העיסוק שלי הם בתחום האודיולוגיה והוסטיבולוגיה, אותה מילה מפוצצת שנסביר. אני מנהלת של מכון השמיעה והשירות של קלינאיות התקשורת בבית החולים אסותא אשדוד. ואני מלמדת את התחום של וסטיבולוגיה, שוב, באוניברסיטת אריאל."

צביה: "אוקיי אז אנחנו ככה, כדי שאנשים יידעו שכדאי להם לשמוע את השידור הזה ואת הפודקאסט הזה בואי נצלול ישר למה זה בעצם המערכת הוסטיבולרית (לירון: "כן")? ומה זה בעיות, בעיות וסטיבולריות? ולמה חשוב שנכיר את התחום הזה עם הילדים שלנו."

לירון: "אז המערכת הוסטיבולרית זו למעשה מערכת שיווי המשקל של האוזן הפנימית. כשאנחנו מסתכלים על שיווי המשקל שלנו הוא בנוי מכמה מערכות חוש; האחת מהן היא מערכת הראיה, השנייה זה מערכת שנקראת פרופריוצפטיבית, זה חיישנים שנמצאים בגידים, בשרירים ומשדרים על, על מיקום הגפיים שלנו, והמערכת השלישית שלכבודה התכנסנו היא המערכת הוסטיבולרית ששוב זו בעצם מערכת שיווי המשקל של האוזן הפנימית. אז אם נדבר קצת על המבנה?"

צביה: "בטח. זה מתחיל…"

לירון: "אוקיי. אז בדיוק זה מתחיל במבנה, כי כשאנחנו מסתכלים על האוזן הפנימית אנחנו, אני מניחה שהמאזינים שלנו יודעים שבאוזן, לאוזן יש 3 חלקים – חיצונית, תיכונה ופנימית. וכשאנחנו מסתכלים על האוזן הפנימית, אז בתוכה למעשה יש שני איברים תפקודיים. זאת אומרת שמבחינה מבנית זה מבנה אחד, אבל הוא כולל בתוכו שתי ישויות, של תפקוד – ישות אחת והיא מוכרת, היא השבלול, הקוכליאה שבעצם זה איבר השמיעה. והישות השנייה השכנה זה האיבר הוסטיבולרי, זה אותו מבנה שנותן לנו את התחושה של שיווי המשקל. של מיקום הראש למשל במרחב."

צביה: "אוקיי. אני אני אעצור רגע ורק ככה אראה אם הבנתי נכון, וגם לטובת מאזינינו. בעצם מה שאת אומרת זה שאותו מבנה, שבו נמצא עצב השמיעה, עם השבלול עם שערות השמיעה כל מה ששולחים ילדים לעשות MRI בשבילו כדי לראות מה קורה בפנים, בעצם אותו איבר שבו נעשית השמיעה עם עצב השמיעה, זה אותו איבר שבו יש גם את כל הסיפור הזה? (לירון: "כן") של שיווי משקל?"

לירון: כן כן נכון (צביה: "אוקיי") נכון. וזה ייחודי לבני אדם (צביה: "אוקיי"). בחיות יש גם איברים וסטיבולריים אבל זה תלוי ברמה נקרא לזה. למשל לדגים, יש איבר מאוד מאוד מוגבל וקטן, ולקופים או חיות אחרות אז יש איבר שהוא יותר דומה לאיבר שלנו. אבל צריך להבין שכל מי שמסתובב על כדור ארץ שיש בו כוח משיכה שמושך אותנו למטה, ואנחנו צריכים להתנגד לכוח המשיכה הזה, חייב להיות לנו איבר שאומר לנו לאן מושכים אותנו."

צביה: "אוקיי."

לירון: "ואיך, ובעצם להתייצב כנגדו. זאת אומרת שיש לנו סוג של ג'יירוסקופ בתוך הראש. ג'ירוסקופ זה מעין חיישן של מיקום. ולפני הרבה שנים כשפיתחו בטלפון את הג'יירוסקופ של הטלפון נכון? (צביה: "אוקיי") ואז היינו הופכים את הטלפון והתמונה הייתה מתהפכת זה היה נורא מדליק."

צביה: "קסם."

לירון: "אבל בתוך הראש יש משהו שיכול לזהות זוויות הרבה יותר קטנות וכל הכיוונים. וזה איבר שיווי המשקל, כן."

צביה: "ואני חושבת שזה, זה בדיוק מה שממחיש את – למה חשוב לנו לדבר על המערכת הוסטיבולוגית (לירון: "נכון") כי אותה אנחנו לא מכירים (לירון: "נכון"). אנחנו, כל מי שמתעסק או הורה לילד (לירון: "נכון") עם מוגבלות בשמיעה, יודע שהבעיה יושבת בשבלול (לירון: "נכון"). אבל אם כבר יש בעיה בשבלול שגורמת לקושי בשמיעה, כן חשוב להכיר גם את הדבר הזה כי זה יושב באותו מקום."

לירון: "אז נספר שבאוזן הפנימית מתפתחת בשלב מאוד מוקדם בעוברות. והיא מתפתחת כיחידה אחת. כל האוזן הפנימית, על שני תפקודיה."

צביה: "אוקיי."

לירון: "ואפילו השבלול, הוא יוצא מתוך אחד האיברים, האיברים הוסטיבולרים בשלב העוברי. זאת אומרת שבעוברות מתפתחות שתי שלוחות כאלו, שמאחת מהן מתפתח אחד האיברונים הווסטיבולרים וממנו הקוכליאה, השבלול. ולכן לא פלא שגם הפגיעות הן משותפות באיבר הזה."

צביה: "אוקיי. באמת נקודה חשובה ועכשיו אנחנו מבינים למה שני הדברים האלה חשובים (לירון: "נכון") ולפעמים הולכים ביחד."

לירון: "נכון נכון."

צביה: "אוקיי."                                  

לירון: "גם כשאנחנו מדברים על העצב שהזכרת אותו. אז העצב, זה (צביה: "עצב שמיעה") העצב, נכון. אז העצב השמיני הוא נקרא הוא בעצם כולל בתוכו אמר לי אחד ההורים פעם כשהסברתי, אמר לי "זה תלת-פאזי". אמרתי לו (צביה: "גדול") "אני מאמצת את הביטוי הזה". זה באמת, זה העצב שמיעה, או העצב העצב השמיני, הוא תלת-פאזי, יש לו, יש לו שני כבלים שהם הולכים לאיבר שיווי המשקל ועוד אחד שהולך לשבלול. וביחד הם מתאגדים ועולים למוח".

צביה: "אהבתי. תלת פאזי אהבתי. אימצתי"

צביה: "אז בעצם דיברנו על איפה זה נמצא (לירון: "נכון"), דיברנו על המבנה (לירון: "נכון"), ואם אנחנו אומרים שהדברים האלה קשורים, אז כמה הם קשורים? כל ילד שיש לו בעיה בשמיעה תהיה לו גם בהכרח בעיה ווסטיבולרית? ולהיפך?"

לירון: "לא אז לא בהכרח."

צביה: "לא בהכרח."

לירון: "יחד עם זאת השכיחות היא גבוהה (צביה: "אוקיי"). והשכיחות, טווח השכיחות הוא מאוד מאוד רחב. אז המחקרים מראים לנו שטווח השכיחות נע בין 20% של ילדים עם לקות בשמיעה שיש להם גם לקות וסטיבולרית, עד 80%. שזה באמת טווח מאוד (צביה: "מאוד") מאוד רחב שאנחנו כמעט לא יודעים לעבוד איתו נכון."

צביה: "וואוו"

לירון: "20-80 אוקיי."

צביה: "נכון."

לירון: "מספר.. זה כמעט מספר ניחוש. אז כשאנחנו מפרקים את המספר הזה, אז אנחנו רואים שיש בעצם השפעות שונות. קודם כל ככל שדרגת הירידה בשמיעה חמורה יותר כך נפגוש יותר בעיות וסטיבולריות. דבר שני ומאוד מאוד מהותי, זה סיבת הירידה בשמיעה. אז יש סיבות מסוימות, שיביאו בשכיחות גבוהה יותר גם לקויות וסטיבולריות. למשל אם אנחנו מדברים על CMV שזה אותו וירוס שאם האם נדבקת בו בהריון, לראשונה בחייה, הוא עלול לעבור לעובר ולגרום לבעיה בשמיעה, אז אנחנו יודעים שבילדים עם לקות שמיעה על רקע CMV 85-90% מבין הילדים האלו עם לקות וסטיבולרית בנוסף."

צביה: "זה מאוד משמעותי. הנקודה הזאת"

לירון: "מאוד מאוד גבוה. מנינגיטיס דלקת קרום המוח היא גם מביאה בשכיחות גבוהה פגיעה משותפת."

צביה: "אוקיי."

לירון: "ויש מצבים נוספים – סינדרומים כאלו ואחרים. סינדרום שנקרא אשר (צביה: "אשר") גם לפעמים מביא איתו לקות, גם פגיעה בראייה באיזשהו שלב, אבל בראש ובראשונה לקות וסטיבולרית ולקות שמיעה."

צביה: "אותה תסמונת שפוגעת גם בשמיעה וגם בראייה (לירון: "נכון") בהמשך (לירון: "נכון"). את, את התייחסת מבחינת השכיחות לילדים שיש, ככל שהירידה עמוקה יותר, האם, האם זה אותו דבר לגבי מקרים שיש ירידה בשמיעה חד-צידית? או רק דו-צידית?"

לירון: "כן. אז גם אנחנו רואים קשר, עם מעורבות שתי האוזניים מאוזן אחת. אז כשיש לנו ירידה בשמיעה דו-צידית אנחנו פוגשים יותר לקות וסטיבולרית וכשיש ירידה חד צידית אז פחות. אבל צריך לומר שלפעמים גם יש הפתעות, ולפעמים אנחנו הולכים לפגוש מצב של ירידה בשמיעה באוזן אחת ולקות וסטיבולרית באוזן השנייה."

צביה: "אוקיי."

לירון: "אז כן."

צביה: "בקיצור כל האפשרויות.."

לירון: "כל האפשרויות.. כמו ברפואה כל האפשרויות (צביה: "כל האפשרויות"). חשבת שראית הכל, אז תדע שלא ראית כלום."

צביה: "אוקיי."

לירון: "כן."

צביה: "אוקיי. אוקיי."

לירון: "כן."

צביה: "אז הבנו איפה זה יושב. שמענו את השכיחות ש..וואלה גם אם זה "רק" במרכאות 20% זה אחד מכל 5 ילדים (לירון: "כן") נכון? זה המון (לירון: "נכון") זה בהחלט שווה לדעת ולהיחשף."

לירון: "צריך אולי גם להגיד מילה על השכיחות. בעבר לא היו לנו דרכים טובות לאבחן את זה. והיום יש יותר. והיום כשאני אומרת היום זה בעשור 15 שנה האחרונות."

צביה: "אז זה די צעיר."

לירון: "אז זה די צעיר. אז גם יכול להיות שכשאנחנו מדברים על מחקרים ישנים יותר השכיחויות שלהם לא מדויקות כי הם השתמשו בבטרייה מאוד מאוד צרה של אבחון. ואולי פספסו גם. והיום יש לנו כלים יותר, קצת יותר רגישים יותר מדויקים."

צביה: "דיברנו על מה השכיחות של זה, דיברנו איך רואים את זה? איך אתה יודע או עלול, עשוי לחשוד, שלילד שלך יש בעיה, בעיה וסטיבולרית. מה לחפש? (לירון: "נכון") מה רואים על ילד כזה?"

לירון: "אז חשוב להדגיש שבשונה ממבוגר, מבוגרים כשיש להם אירוע וסטיבולרי, פגיעה חדשה וסטיבולרית, הם יחושו סחרחורת סיבובית. זה סימן ההיכר הכי ידוע, או מה שנקרא ורטיגו."

צביה: "הזה שכל העולם מסתובב עליך (לירון: "בדיוק") ואתה מנוטרל לכמה ימים (לירון: "בדיוק") ואלוהים שישמור."

לירון: "בדיוק. לא נעים בכלל והקאות וכולי. כן."

צביה: "אוקיי אוקיי."

לירון: "בעצם הוורטיגו אז זה אותה סחרחורת סיבובית היא מאפיינת פגיעות חדשות, או מה שאנחנו קוראים נרכשות. ולכן זה מה שמאפיין מבוגר שפתאום יש לו איזושהי דלקת על העצב, יש לו בעיה בקריסטלים או כל מיני סוגים של בעיות."

צביה: "זאת אומרת זה לא משהו שנולדת איתו? (לירון: "נכון") זה משהו שפתאום קורה (לירון: "בדיוק") לך באמצע החיים (לירון: "בדיוק") או לפני או אחרי (לירון: "נכון") אוקיי."

לירון: "וזה יאפיין למשל ילד שלמשל הייתה לו חבלת ראש, עם פגיעה בשמיעה, כתוצאה מהחבלת ראש, פגיעה בשמיעה ובאיבר הוסטיבולרי הוא יכול באמת לחוש סחרחורת סיבובית. אבל זה לא רוב המקרים. רוב המקרים שאנחנו מדברים, מדברים על ילדים עם לקות בשמיעה זה ילדים עם לקות מולדת או שנרכשה באופן פרוגרסיבי הדרגתי, והם לא חווים סחרחורת סיבובית."

צביה: "גם מה, כמה, מה הסיכויים שילד יבוא ויגיד אמא יש לי סחרחורת?"

לירון: "נכון. אז יש מעט מאוד ילדים כאלו (צביה: "כן"). זכורה לי ממש ילדה אחת שהגיעה עם דלקת חריפה באוזן והיא אמרה אמא תורידי אותי מהקרוסלה זה לא נעים לי (צביה: "יווואוו"). אני ממש זוכרת את המקרה הזה היא הייתה בת שנתיים (צביה: "איזה תיאור"). כן כן, אבל זה באמת נדיר. זאת אומרת א- הילד לא יודע לבוא ולדווח, אבל 2- הם באמת לא חווים סחרחורת סיבובית, אם הם היו חווים אותה היינו יכולים לראות את זה דרך תנועת עיניים מסוימת. זה לא משהו, שבעצם, עוד פעם, סחרחורת כזו סיבובית או התנועות העיניים האופייניות האלו הם מאפיינות מצב של פגיעה חדשה; מערכת שתפקידה רגיל ופתאום חלה איזושהי פגיעה, מה שאנחנו קוראים הפרעה שוב נרכשת."

צביה: "אז זה לא הדרך לזהות את זה אצל ילדים?"

לירון: "נכון נכון."

צביה: "מה הדרך הקלאסית? מה הדרך?"

לירון: "נכון, וזה חשוב לדעת. אני חושבת שחלק מהסיבות למודעות נמוכה לתחום היא בגלל שאין להם סחרחורת. אבל, מה כן אנחנו נראה? ילדים עם לקויות וסטיבולריות מראים איחור ברכישת אבני דרך מוטוריות. זה סימן ההיכר."

צביה: "למה את מתכוונת באבני דרך מוטוריות?"

לירון: "אז בילדות המוקדמת, זאת אומרת שאנחנו מדברים על תינוק, אז הדבר הראשון זה החזקת ראש. החזקת ראש אנחנו יודעים שתינוק נולד, כולם מגנים על הראש (צביה: "נכון") תמיד מעירים לאבא – "אבא תזכור להחזיק" (צביה: "האבא") כן תמיד זה אבא. אז סליחה לכל האבות שמאזינים (צביה: "במחילה") במחילה בדיוק (צביה: "כן"). אבל באמת אנחנו יודעים שהחזקת ראש מתייצבת סביב גיל 4 חודשים, ובד"כ בגיל 7 חודשים כבר יציבה לחלוטין. תינוק עם, שנולד עם לקות וסטיבולרית בדרך כלל יראה קושי בהחזקת הראש."

צביה: "מהילדים האלה שהראש נוזל להם (לירון: "נכון") ואם אתה לא מחזיק אותו (לירון: "נכון כן") אז וואלה. אוקיי."

לירון: "כן. כן. זה סימן ראשון, בהמשך כל רכישת אבני הדרך הראשונות – ישיבה שאמורה להיות סביב גיל 9 חודשים, זחילה, עמידה וכשהילד מסתובב סביב חפצים וכמובן הליכה. אז כל אבני הדרך האלו יכולות להגיע באיחור. יכולות להראות איזשהו איחור, וזה אחד מסימני ההיכר של לקות וסטיבולרית בילדים, כן."

צביה: "אוקיי."

לירון: "בהמשך אם אנחנו נלווה אותם עם הגיל…"

צביה: "אני, אני ככה (לירון: "כן") את אומרת את זה ואני ככה קופץ לי, שיהיו מן הסתם, נכון תקני אותי אם אני טועה, יהיו מן הסתם גם תינוקות שיראו איחור ברכישת אבני הדרך (לירון: "נכון") האלה אבל השמיעה שלהם תקינה (לירון: "נכון") לגמרי."

לירון: "נכון."

צביה: "גם זה יכול להיות."

לירון: "כמובן. נכון."

צביה: "אוקיי."

לירון: "זאת אומרת שילד עם לקות וסטיבולרית שהיא חמורה יראה, יראה איזשהו עיכוב באבני הדרך, אבל לא כל ילד שמראה עיכוב באבני הדרך הוא, זה על רקע וסטיבולרי, נכון (צביה: "אוקיי"), חידוד חשוב. כן"

צביה: "אוקיי. אבל אנחנו חוזרות חזרה לאותם הילדים שלנו (לירון: "נכון") שאנחנו יודעים (לירון: "נכון כן") שיש להם לקות בשמיעה ששמה התחלנו ואז אמרנו באמת (לירון: "כן") את העניין הזה של.."

לירון: "נכון אז למשל במחקר שעשינו, שביצענו לפני שנתיים, בדקנו 20 ילדים לקויי שמיעה ומתוכם אם אני זוכרת נכון את המספרים – 9 התחילו ללכת באיחור. זה לא כזה, מספר לא קטן."

צביה: "זאת אומרת אם חזרתם אחורה..

לירון: "כן שאלנו את ההורים ושאלנו…"

צביה: "התחילו ללכת מאוחר."

לירון: "ושאלנו כמה מתוכם טופלו בפיזיותרפיה, עכשיו בחרנו אותם רק על סמך זה שיש להם ליקוי בשמיעה. אנחנו לא בדקנו עדיין את הלקות הוסטיבולרית והאחוזים היו גבוהים – 9 מתוך 20 דיווחו על (צביה: "וואו זה הרבה"), כן על הליכה מאוחרת, גם אחוזים גבוהים דיווחו על זה שהם נזקקו לצורך בטיפול פיזותרפי מסיבות כאלה ואחרות. אז כן הדברים האלה נוכחים אבל איכשהו פשוט לא קיבלו את הכותרת ולכן אין להם מודעות."

צביה: "אוקיי. אבל זה היה בתחילת הדרך באבני הדרך (לירון: "כן נכון") אבל אם אנחנו מדברים עכשיו על ילד בן 4 5 שהוא כבר לא באבני הדרך (לירון: "כן") מה תראי עליו ואיזה עוד סימנים יהיו?"

לירון: "אז בגילאים האלו של מה שנקרא toddler נכון? פעוטות זה המילה בעברית (צביה: "כן") אז בפעוטות מה שאנחנו נראה זה יותר קושי של א – חוסר יציבות הרבה פעמים. זאת אומרת אפשר לקרוא לזה קלמזינס נכון? הילדים שמתכופפים לקחת משהו ופוגשים מהר את הרצפה."

צביה: "סתם ילדים שההורה או הגננת יגידו לך תקשיבי הם כל הזמן נופלים (לירון: "כן") הם (לירון: "כן") מסורבלים (לירון: "בדיוק") כזה?"

לירון: "נכון."

צביה: "אוקיי."

לירון: "הורה שחושש לילד שהוא עולה ויורד במדרגות והוא יודע למה הוא חושש. במשחקי כדור נוטים מאוד ליפול כן.. (צביה: "אוקיי") ולפעמים אפילו מראים קושי. למרות שבגילאי 3 אנחנו עוד לא מצפים- רכיבה על אופניים, זה אנחנו לא מצפים בגילאים האלו (צביה: "נכון"). אבל עם העלייה בגיל נגיד סביב 5-6 (שנים) אז גם משחקי כדור יכולים להיות קשים. תחשבו על ילד שהשיווי משקל, שהוא לא יציב, והוא צריך לרוץ אחרי כדור במשחק כדורגל, להרים את המבט להסתכל לשער, לחזור לחבר שמנסה לאגף אותו מימין ותוך כדי גם לרוץ עם הכדור, זה קשה, זה קשה גם לנו."

צביה: "זה קשוח."

לירון: "זה קשוח. רכיבה על אופניים, שחייה יכולה להיות קשה."

צביה: "אוקיי."

לירון: "צריך להבין שכשיש פגיעה וסטיבולרית, כמובן תלוי בחומרת הפגיעה, אז המוח לומד לפצות עם המערכות האחרות. וזה עם הראייה, וזה עם המערכת הסומטו-סנסורית שהזכרנו בהתחלה. לכן, כשאנחנו שמים ילד במצב שהוא לא יכול להיעזר מספיק בראייה שלו, שם נוכל לפגוש את הקושי. אז הדוגמה אם נבקש מילד בן 5 לעמוד על רגל אחת, ולעצום עיניים, והוא מיד נופל (צביה: "אוקיי"). אז כאן אתגרנו בעצם את המערכת (צביה: "כן") הוסטיבולרית שלו וכאן אפשר לראות את הקושי."

צביה: "זה לא שאנחנו נמליץ עכשיו לכל ההורים (לירון: "לא"), אוקיי תגידו לו לעצום עיניים, תעמוד על רגל אחת ואם אפשר (לירון: "נכון") גם על הראש ואז נדע (לירון: "בדיוק") אם יש לך.."

לירון: "לא. גם לא צריך לחפש את הבעיות איפה שאין."

צביה: "נכון"

לירון: "ההורה יודע…"

צביה: "נכון. נכון. אבל בגדול אנחנו מדברות על סרבול, אנחנו (לירון: "נכון") מדברות באמת על ילד שפחות מסתדר עם החבר'ה במשחקי (לירון: "בדיוק") כדור. וככה בשיח הזה שקיימנו לפני, אז באמת דיברנו, הרי אנחנו בעידן שלילדים יש חוגים וכל מיני דברים (לירון: "כן") שהם ככה מתנסים בהם. אז מה? אז יהיה ילדים שאת תראי שנמנעים? שפחות (לירון: "כן") אוהבים לעשות הפעילות הזאת? זה גם יכול להיות סימן לזה?"

לירון: "כן, כן. אז יכולים.. כשילד מרגיש חוסר ביטחון בגוף שלו, תחשבו, שנחשוב כולנו, שביטחון בגוף זה דבר מאוד מאוד בסיסי (צביה: "מאוד") שלנו מגיל צעיר (צביה: "מאוד") לכן אגב אנשים מבוגרים שחווים מראש איזה סחרחורת הם הרבה פעמים מתלווה לזה חרדה מאוד גדולה, כי יש משהו מאוד בסיסי בביטחון של הגוף בלעמוד על הרגליים ולדעת שאתה לא צפוי ליפול."

צביה: "כן נכון לסמוך על הגוף שלך."

לירון: "כן נכון. וכשאתה לא יכול לסמוך על הגוף שלך. אז לרוץ אחרי כדור, לרכוב על אופניים או כל דבר אחר, הוא יכול להיות מאתגר, ואז אתה נמנע. ואנחנו גם יודעים שיש לזה השלכות חברתיות אין ספק."

צביה: "בזה אני רוצה…, זה נשמע לי מאוד חשוב מה שאת מעלה כרגע (לירון: "כן, כן") כי עד עכשיו היינו בתחום של התפתחות מוטורית (לירון: "נכון"). דיברנו על כן זורק כדור, כן קופץ (לירון: "כן") לא קופת. בסדר, בסדר את יודעת (לירון: "נכון") לא כולנו ספורטאים וזה בסדר (לירון: "נכון") לגיטימי (לירון: "כן"). אבל, (לירון: "כן") אני חושבת שההשלכה הזאת (לירון: "כן") שאת מדברת עליה בהיבט החברתי, הרגשי, הביטחון שלך, דימוי עצמי (לירון: "כן") כל מיני דברים, זה נשמע לי מאוד.."

לירון: "כן כן מאוד. אני חושבת שספורט הוא מלווה מאוד את הילדים שלנו מגיל צעיר. אם זה עדיין קצת מגדרי נכון, אבל (צביה: "נכון אין מה לעשות") הבנות קצת עם המחול והבלט, הבנים עם  הכדורגל והכדורסל (צביה: "בדיוק"). יש כבר התחלה של שינוי אבל עדיין. אבל לא משנה, בנים בנות, כולם עוסקים בספורט (צביה: "נכון") וכן בטח שיש משמעות לזה שאתה לא בטוח בגוף שלך. ובטח שאתה גם חשוף לפגיעות חברתיות, מהחברים (צביה: "נכון") שזורקים איזה הערה אולי איזה משפט שהוא קצת מעליב, הוא גם פוגש אותך במקום החלש שלך. אז זה גם פוגע."

צביה: "גם אין מה לעשות. זה מגדרי או לא מגדרי (לירון: "כן"). כדורגל ובנים (לירון: "כן כן") תחשבו כאילו לא רוצים לבחור אותו (לירון: "נכון"), והוא לא בא לו לשחק (לירון: "כן") אתה לא חלק מהחברה זה נורא משמעותי."

לירון: "כן."

צביה: "אוקיי אוקי."

לירון: "כן."

צביה: "זה מאוד חשוב. את התחלת לדבר על זה שהגוף שלנו חכם והוא עושה פיצוי. וזה משהו שאנחנו שומעים אותו הרבה לגבי ילדים."

לירון: "נכון."

צביה: אז, מה, מה, מה בדיוק? איך זה? ואז זה אומר שמה? שילד כזה בעצם בזכות הפיצויים האלה יכול להסתדר ובכלל לא (לירון: "כן") לא נראה, לא נדע ולא נצטרך לעשות שום דבר בעצם?"

לירון: "אז אני חושבת שכחוט השני עובר בהרצאה הנושא של המודעות (צביה: "כן"). אני בטוחה. ואחת הסיבות (צביה: "נכון") המשמחות למודעות נמוכה לתחום הזה, היא שבאמת ילדים יודעים לעשות פיצוי ולכן הרבה פעמים, הבעיה קצת מטשטשת זאת אומרת, לא לא תמיד רואים אותה לשמחתנו. ילדים יודעים לעשות פיצוי בצורה טובה לבעיות וסטיבולריות, ואנחנו נסביר יש כמה מנגנונים. קודם כל אם הפגיעה היא בצד אחד, אז המוח החכם שלנו יודע לחשב כשאנחנו מדברים היום המון על ה ai ובינה מלאכותית אבל שכחנו שלפני הבינה המלאכותית הייתה בינה (צביה: "האנושית, כן") כן והבינה שלנו היא באמת מאוד מאוד נבונה וחכמה, והגוף יודע בעצם להסתמך על הצד הבריא, ולהבין שהצד הפגוע הוא מטעה אותו, ומעביר אינפורמציה לא מדויקת ולאט לאט להסתמך יותר ויותר על הצד הבריא ולתקן, את העיוות הזה שנוצר במידע השגוי. בנוסף כמו שהזכרנו בהתחלה הוא מסתמך מאוד על מנגנונים של ראייה ושל המיקום של הגפיים שלנו במרחב ויש לנו רפלקסים מורכבים, שמחברים באמת את כל שרירי השלד והמערכת הוסטיבולרית, ומערכת הראייה ושרירי הצוואר והכל עובד בסנכרון מופלא, שאותו, מי שמנצח על התזמורת זה הצרבלום. אותו חלק במוח (צביה: "המוח הקטן") ששולט על כל המקהלה (צביה: "נכון") המוח הקטן נכון. הוא באמת יודע לסנכרן בין כל החלקים ולהבין שמשהו שם לא עובד טוב, אז הוא סומך יותר על האינפורמציה שמעבירות לו המערכות האחרות. כך שאם מדובר בפגיעה בצד אחד, אז הוא יודע לקחת את האינפורמציה מהצד השני, ואם מדובר בפגיעה שהיא דו-צידית אז הוא יודע להסתמך יותר על מערכת הראייה ועל הגפיים ועל ההחזרים מהגפיים, אותה מערכת סומטו-סנסורית. אז המוח הוא באמת חכם מאוד, עכשיו, ויודע לפצות על זה, וכשאנחנו נסתכל על אותם ילדים שהיו להם, היה להם עיכוב באבני הדרך בתחילה, אם אנחנו נפגוש אותם בגילאי 6, בגילאי ביה"ס, בדרך כלל הם כבר באמת יהיו עם תפקודים תואמי גיל – ירוצו וישחקו ויעשו הכל (צביה: "אוקיי, מאוד מאוד מפתיע") כולל דברים שגם אנחנו.. זאת אומרת, יש את התמונות האלו על ילדים שהם רוכבים להם על הסקייטבורד (צביה: "כן") ועוד דברים שגם אני לא יודעת לעשות, ורק אם אנחנו באמת מאוד מאתגר אותם, כמו שהזכרנו מקודם כמו לעמוד על רגל אחת ולעצום עיניים אז פתאום יצוץ הקושי שהוא שם. כי זה לא.. זאת אומרת, חשוב להגיד שהמערכת לא מתקנת את עצמה כשהיא פגועה אבל (צביה: "אבל היא מפצה") אבל התפקוד הכללי הוא זה שבעצם יודע לתקן ולפצות על החסר. החסר נשאר חסר (צביה: "אוקיי"). אבל הגוף יודע לפצות על זה בצורה נפלאה."

צביה: "זאת אומרת once יש בעיה (לירון: "נכון") היא שם (לירון: "היא שם כן") אבל.."

לירון: "היא שם אבל בסופו של דבר מה שאנחנו מודדים זה את התפקוד (צביה: "אוקיי"). ולא את מערכת אחת מתוך כלל המערכות שתורמות לתפקוד אז אם מערכת אחת לא עובדת טוב, בסדר."

צביה: "במסגרת מה הם מעדיפים את החדשות הטובות או הרעות קודם (לירון: "כן") אז אני מעריכה שזה במסגרת החדשות הטובות."

לירון: "חד משמעית חד משמעית."

צביה: "לדעת שבאמת עם הגיל ככל שהילד גדל (לירון: "כן") בעצם מה שאת אומרת (לירון: "נכון") זה שהוא בהחלט יכול להגיע לתפקוד טוב."

לירון: "נכון."

צביה: "שאתה בעין בלתי מזוינת, לא מקצועית (לירון: "נכון") לא תראה בכלל שיש."

לירון: "נכון ובעיקר מי שלא יראה, לא יחוש בזה זה הילד."

צביה: "שזה הכי חשוב."

לירון: "שזה הכי חשוב בדיוק."

צביה: "אוקיי."

לירון: "כן."

צביה: זוג הורים (לירון: "כן") ששמע את הפודקאסט הזה (לירון: "כן") הוא מודע והוא יודע מה לחפש ומה לראות, אוקיי מה הלאה? אז מה עושים? (לירון: "מה") אוקיי אז ראינו (לירון: "כן") אנחנו חושדים שיש פה אולי קושי במערכת הוסטיבולרית, שיווי משקל, מה עושים?"

לירון: "אז כמו שציינתי קודם, היום יש לנו סל בדיקות שלא היה בעבר. התחום הזה מתפתח בצורה מדהימה בשנים האחרונות. הודות לבאמת שילוב של טכנולוגיה, אז יש הרבה טכניקות שהיו בעבר אבל לא הייתה טכנולוגיה שיכלה להתאים. כמו למשל טכניקה של צילום עיניים אבל בעבר בעבר לא הייתה מצלמה מספיק מהירה ומספיק קלה במשקל שאפשר היה להשתמש בה והיום כבר יש. אנחנו יכולים לעשות בדיקות, בדיקות שהן ממש פיזיולוגיות, הכוונה לא בדיקות של התנהגות אלה בדיקות שמודדות תפקודים של רפלקסים בגוף ולמדוד ולדעת האם יש פגיעה באיבר שיווי המשקל."

צביה: "אבל זה בטח לא בדיקות שאנחנו יכולים לעשות לתינוק קטן מאוד."

לירון: "אז אנחנו יכולים כבר בגיל 8 חודשים (צביה: "יכולים כבר באמת?") כן כן כן כבר בגיל 8 חודשים אפשר לבצע את אחת הבדיקות. באסותא אשדוד אנחנו מבצעים איזה שתי קלינאיות, יש לנו כבר רפרטואר קטן, ואני חושבת שילדים, שהצלחנו לקבל בדיקות מהימנות כבר בגיל 8 חודשים, שנה, שנה וחודשיים, שנה וחצי."

צביה: "זה בדיקות כואבות?"

לירון: "לא לא לא לא לא לא לא לא (צביה: "אהה אוקיי חשוב מאוד להגיד גם") כן, לא לא לא לא זה לא בדיקות כואבות."

צביה: "כן, כן כן."

לירון: "אז אנחנו מדברים על סט של אפשר להגיד 3 בדיקות זה קצת תלוי בגיל, ובהתאמה של איך מבצעים את הבדיקה ומה, אבל זה לא בדיקות כואבות."

צביה: "כן כן כן."

לירון: "אחת הבדיקות היא קצת מזכירה ABR (צביה: "ברה") למי שמהמאזינים שלנו מכיר. נכון ברה. אבל הילד לא צריך לישון אנחנו מדביקים איזה שהן אלקטרודות על הצוואר (צביה: "אוקיי") לפעמים גם סביב העיניים תלוי."

צביה: "לא כואב הורים לא להיבהל שאלתי את השאלה בכוונה (לירון: "כן כן זה לא כואב בכלל").. בדיקה פשוטה."

לירון: "אנחנו קלינאיות אנחנו לא מכאיבות (צביה: "כן, כן כן, בדיוק"). לא אז אנחנו מדביקות אלקטרודות על הצוואר או על שרירי העיניים תלוי איזה סוג בדיוק, תלוי בגיל של הילד, מכניסות אוזניה קטנה לאוזן, משמיעות צליל ומודדות בעצם את הרפלקס שגורם, אנחנו בעצם מפעילות את האיבר הוסטיבולרי דרך צליל בצורה כזאת עקיפה (צביה: "אוקיי") ואנחנו יכולות למדוד מה הוא עושה לשריר, דרך האלקטרודות שמודבקות על השרירים שעל הצוואר. וככה אנחנו יכולות לאבחן את האיבר הוסטיבולרי. בדיקה נוספת – מרכיבים משקפיים על הראש, מסובבים את הראש ימינה ושמאלה ולכל מיני כיוונים ובמקביל מצלמים מה העיניים עושות בזמן שהראש מסתובב (צביה: "אוקיי"). וגם אז אנחנו יכולים לקבל (צביה: "זה נותן מדידה") מדידה, מדידה כמה הראש זז וכמה העין זזה והאם הם מסונכרנים."

צביה: "בכל בית חולים אפשר לעשות את הבדיקות האלה?"

לירון: "הנושא הזה ממש, יש פריחה עצומה. ומאוד משמחת בארץ. אני לא יודעת להגיד אם, לא בכל בית חולים אפשר לעשות את הבדיקות האלו אבל זה הולך ומתרחב ועושים יותר ויותר."

צביה: "אז אסותא אשדוד אני מבינה."

לירון: "כן נכון."

צביה: אבל הורה שרואה, חושב (לירון: "כן") ויש ברצונו לבדוק (לירון: "כן") את זה, לאן הוא פונה? לרופא אף אוזן גרון, לרופא ילדים שיפנה אותו, למי?"

לירון: "אז אפשר לפנות לרופא אף אוזן גרון."

צביה: "אוקיי."

לירון: "צריך להגיד שגם המודעות, המודעות בקרב כולם צריכה לעלות. גם לכך שאפשר לבצע את הבדיקות האלו, כי נציין שחלק מהבדיקות גם היו קיימות בעבר, אבל בוורסיות שהם באמת פחות נעימות ולא אפשריות לבדיקה בילדים. כמו אחת הבדיקות המאוד מאוד ותיקות בתחום שבהם מבצעים בסוף שטיפה של האוזניים במים, זה לא בדיקה שעושים לילד."

צביה: "לא."

לירון: "לא."

צביה: "גם מבוגר היה מוותר על העונג."

לירון: "גם מבוגר לא כל כך אוהב את זה כן נכון."

צביה: "כן."

לירון: "אבל הרבה פעמים הקהילה המקצועית היא בעיקר מקשרת את התחום הוסטיבולרי לבדיקה הזו או לבדיקות שהן פחות נעימות. סל הכלים החדש הזה הוא לא עדיין במודעות של כולם, אבל אני חושבת שאם הורה יודע שאפשר לבצע (צביה: "לגמרי") זאת כבר התחלה טובה (צביה: "לגמרי"). או שאר אנשי מקצוע שמקשיבים לנו עכשיו."

צביה: "אוקיי."

כרמל: "מחשבה על ההורה שככה שומע את זה (לירון: "כן") ואומר אוקיי, יש פה, יכול להיות שיש לילד שלי (לירון כן) לקות וסטיבולרית ויש לו איזשהו קושי אבל, כנראה שהוא יפצה על זה מתישהו (לירון: "נכון", צביה: "כן") בחיים שלו אז למה בעצם למה לי לעשות את הבדיקות?"

צביה: "למה לי לטרוח? כן למה לטרוח?"

לירון: "שאלה מעולה."

צביה: "שאלה מצויינת."

לירון: "אני חושבת שיש כאן שני עניינים. דבר ראשון, אני חושבת שחשוב לך לפעמים לדעת. זאת אומרת הורה שפונה לבדיקה ווסטיבולרית הוא ראה איזשהו קושי הוא לא סתם פנה אליה, וכן חשוב שהוא יקבל את התיוג הנכון. א- כדי שאם יש קושי והוא לא מוסבר על ידי בעיה וסטיבולרית אז אפשר יהיה להמשיך ולבדוק האם יש פה איזושהי בעיה נוירולוגית האם יש כאן משהו אחר. אבל בהנחה שזה כן בעיה וסטיבולרית אז גם לדעת את זה. זאת בעיה וסטיבולרית, זה כל מה שזה וזה קשור לאותו הדבר. יש לילד בעיה בשמיעה והיא מגיעה עם בעיה וסטיבולרית וזה לא נושא נוסף שעכשיו פתאום צונח עלינו. וזה חשוב לדעת, פשוט כדי לדעת גם למה לקשר. שוב אני אומרת הורה שפנה לבירור הזה הוא ראה משהו הוא לא סתם מגיע (צביה: "כן"). אז זה דבר אחד, הדבר השני, זה שאם יש עיכוב באבני הדרך, אז חשוב מאוד לפנות לפיזיותרפיה ולהתחיל לטפל אנחנו יכולים לעזור. וחבל שילד יאחר אם אפשר שהוא לא יאחר. זאת אומרת אם אפשר להקדים את האיחור הצפוי אז כדאי לטפל בפיזיותרפיה, וזו הדרך גם באמת זו הטיפול. בסדר?"

צביה: "אז מי שמאבחן את זה (לירון: "כן") בבדיקות אוביקטיביות זה מה שתיארת (לירון: "נכון"). קלינאיות תקשורת (לירון: "נכון") במכון אודיולוגי לצורך העניין (לירון: "כן"). ומי שמטפל בעצם (לירון: "זה פיזיותרפיסטית"), זה פיזיותרפיסטים."

לירון: "נכון מאוד."

צביה: "אוקיי"

לירון: "ובאמת נגיד שגם הפיזיותרפיסטים מבצעים אבחון שהוא מאוד חשוב. כי אנחנו מאבחנים את הפיזיולוגיה (צביה: "כן") איך האיבר עובד. ולפעמים הפיזיותרפיים קוראים לזה בדיקות מעבדה, זה מה שאנחנו עושים הקלינאים. והפיזיותרפיסטים מאבחנים את התפקוד, פיזיותרפיסטים מאבחנים את התפקוד אנחנו מאבחנים את את האיבר עצמו, ובעצם זה משלים אחד את השני. אז כשהילד הגיע לפיזיותרפיסט עם אבחנה וסטיבולרית הפיזיותרפיסט יכול לאבחן את התפקוד ובהתאם לזה גם לעבוד נכון עם הילד.

צביה: "זה לצורך העניין הרלוונטי זה לא, זה יש סיבה לחשוב, כן האמת שכבר בין 4,5,6 (לירון: "כן") מסתדר נעזוב אותו שימשיך הגוף שלו לפצות ולפתור את הבעיה."

כרמל: "או שיהיה קצת מסורבל."

צביה: "או שיהיה קצת מסורבל."

לירון: "כן. כן קודם כל אני חושבת שזה נכון, אני לא חושבת (צביה: "אוקיי") שצריך להטריח לא את ההורה ולא את הילד.. אם הילד מסתדר והכל בסדר (צביה: "אוקיי") אני לא ממליצה עכשיו לכל ההורים שיש להם ילד עם בעיה בשמיעה לרוץ לאבחון וסטיבולרי (צביה: "להתנפל על כן.."). לא אני לא חושבת שצריך למצוא, לחפש."

צביה: "חשוב מאוד."

לירון: "הבעיות מוצאות אותנו."

צביה: "לגמרי."

לירון: "אנחנו לא צריכים לחפש אותן."

צביה: "לגמרי."

לירון: "אני חושבת שאם ההורה מוטרד מבאמת איזשהו חוסר יציבות, אי שיווי משקל, אם הוא יודע של הילד היו, היה עיכוב ברכישת הליכה למשל הלך מאוחר, אז כן כדאי לפנות לאבחון, ואם באמת יש ממצא אז להמשיך הלאה לטיפול."

צביה: "כן."

כרמל: "נוסיף על זה שדיברת על העניין של הדימוי העצמי (לירון: "כן") והביטחון העצמי, יכול להיות שיש את הילדים שבאמת יסתדרו וישחקו וישתתפו והכל (לירון: "נכון") ויש את אלה שיותר ימנעו וזה כן ימנע מהם דברים (לירון: "נכון") בחיים ואז שם כן, כדאי להתייעץ ולפנות."

לירון: "נכון."

צביה: "ולחזק את הילד."

כרמל: "כן."

לירון: "כן, כן כן. בהחלט."

צביה: "ככה תוך כדי זה שאנחנו מדברות עולה לי השאלה מה קורה עם הילדים שעברו ניתוח שתל? זאת אומרת יש מצב תיאורטי לצורך העניין, ילד שלפני שהשתלנו אותו לא ראינו שום בעיה (לירון: "כן"). אבל שתל אני מתארת לעצמי שאם אתה משתיל את הילד, ומחטטים שמה בשבלול (לירון: "כן") אז זה קשור? זה יכול?"

לירון: "קשור קשור."

צביה: "אוקיי."

לירון: "אז תראו קודם כל נגיד שאנחנו מסתכלים על ילדים עם ירידות עמוקות שאלו הילדים שמגיעים לניתוח, לשתל השבלול, 50% מתוכם מראים לקות וסטיבולרית."

צביה: "50%"

לירון: "כן."

צביה: "וואוו"

לירון: "זה% גבוה."

צביה: "וואוו."

לירון: "ככה שאמרנו בהתחלה, שככל שהלקות חמורה יותר ודו-צידית אז באמת אנחנו פוגשים יותר לקויות וסטיבולריות, כך שהרבה מהילדים שמגיעים לניתוח שתל שבלול הם מביאים איתם את הבעיה הוסטיבולרית מהבית נגיד את זה ככה, בסדר? אבל צריך להגיד גם, שאת צודקת כשהניתוח של השתל הוא בסוף איזשהו התערבות, כירורגית, לתוך אותו האיבר הזה, ששוכנים בתוכו שני התפקודים, וזה יכול לגרום לאיזשהי פגיעה וסטיבולרית. אבל.."

צביה: "זמנית?"

לירון: "זהו, אבל צריך להגיד, זה כן שכיח שמיד לאחר הניתוח יהיה איזשהי, תהיה איזשהי סחרחורת אפילו שהיא באמת אותו סימן לפגיעה חדשה. קצת לפעמים הראש יכול להיות בהטיה, אנחנו מדברים ממש על הימים שלאחר הניתוח."

צביה: "אוקיי."

לירון: "אוקיי. אבל מאוד מאוד מהר ילדים מפצים על זה. ובדרך זאת אומרת כלל קודם כל בדרך כלל הפגיעה היא מינימלית, ובדרך כלל היא ממש סמוכה מאוד לניתוח ברמת הימים אולי עד 10 ימים (צביה: "וואו"), או משהו כזה, ואחר כך יש שיפור משמעותי. זה לא סיבה בוא נגיד לא לנתח שתל שבלול."

צביה: "כן זה בוודאי חד משמעית, זה חשוב שנגיד את זה."

לירון: "לא, אני חושבת שאם יש הורים שמקשיבים והם, הם (צביה: "כן") שלא יחששו (צביה: "נכון") בעצם מהדבר הזה. כי זה כן צפוי אבל זה לא צפוי להיות ארוך טווח וזה כן חשוב להגיד. אפילו אני אספר שיש מחקרים מאוד מעניינים, שמגיעים אלינו מטורונטו, ששם הם אפילו מראים שהנוכחות של השתל הקוכלארי, בעצם משרה מתח חשמלי גם על העצב הוסטיבולרי, על אותה.. אמרנו 3 פאזות (צביה: "כן, התלת פאזי, אז כן") התלת פאזי. אז כשאנחנו מגרים את הפאזה של השבלול (צביה: "אוקיי") אז יש השראה חשמלית גם לשתי הפאזות השכנות (צביה: "ו…") ולפעמים יש, יש כאלו שמדווחים על שיפור מסוים (צביה: "וואו") אפילו בתפקודי יציבה (כרמל: "וואו, ואוו"). כן אז זה קצת עדיין נשמע כמו מדע בדיוני."

צביה: "ממש אבל."

לירון: "לאחרונה הייתה לי חוויה כזו, שבדקתי ופתאום באמת עם השתל היו תפקודים, אני מדברת תפקודים פיזיולוגיים, לא משהו התנהגותי (צביה: "כן") שלא היו לפני. שלא היו כשהוא בלי השתל וזה באמת היה נראה כמו מדע בדיוני. אבל בסוף זה השראה חשמלית."

צביה: "אוקיי."

לירון: "אז. אז כן, אז יכול להיות שאפשר יהיה גם בעתיד הלא רחוק לנצל את הדבר הזה לטובתנו (צביה: "כן) וכבר היום מדברים על שתל שהוא שתל וסטיבולרי, עוד טיפלה רחוק אבל יש כבר ניצנים."

צביה: "אוקיי."

לירון: "כן, מעניין."

צביה: "ככה לפני שנסיים, את הפודקאסט המאוד חשוב הזה, אם הייתי מבקשת ממך לסכם בכמה משפטים מה השורה התחתונה? מה המסר שהיית רוצה להעביר להורים? מה? עם איזה מסר היית רוצה שהורים יצאו מפה?"

לירון: "אז קודם כל הייתי מעבירה מסר שילדים עם לקות בשמיעה באחוזים גבוהים מראים קשיים ביציבה. וזה חלק מאותו הדבר, אני חושבת שזה כן חשוב לדעת כהורה וזה דווקא לא מלחיץ אלא מרגיע (צביה: "נכון"). כי זה חלק מאותו הדבר. זה ביטוי נוסף של אותה הפגיעה בסדר? והדבר הנוסף שחשוב להגיד והוא באמת השורה התחתונה האפילוג בוא נגיד, זה שהילדים יפצו על זה ובגילאי בית ספר הם יהיו מצויינים. ב6 השנים האלו שדיברנו משהתינוק נולד ועד גיל 6, אם יש לילד עיכוב ברכישת אבני דרך אז נכון לבצע אבחון וסטיבולרי ולפנות לטיפול של פיזיותרפיה, ויש מה לעשות. ומחקרים בעולם מראים שהטיפולים מוצלחים ומקדמים את הילדים. וכמו שדיברנו זה ייתן לילד בטחון בגוף שלו וביטחון חברתי ורגשי."

צביה: "חשוב מאוד."

לירון: "כן."

צביה: "לשם כך התכנסנו, בין השאר".

לירון: "כן כן כן."

צביה: "אוקיי."

כרמל: "תודה זה ממש זה להעלות למודעות משהו שקיים (צביה: "ממש ממש") ואפשר לתת לו שם."

לירון: "נכון."

כרמל: "זה באמת מרגיע בעיניי."

צביה: "ממש אבל. מאוד"

לירון: "כן, כן."

צביה: "ולדעת שאפשר, קודם כל שהשם לא נורא גם אם זה ישנו (לירון: "נכון") בסופו של דבר רוב (לירון: "נכון") הילדים מפצים (לירון: "נכון") ומגיעים לתפקוד מצויין שלא דורש אפילו התערבות ואפשר להסתדר בלי. מצד שני לדעת כאילו כן, זה מוכר יש לזה שם לדבר הזה, ובהחלט (לירון: "כן") יש מה לעשות איתו, שזה החדשות הטובות."

לירון: "נכון אם יש קושי אפשר לטפל בו."

צביה: "לגמרי לגמרי. וואי לירון זה באמת, זה היה סופר חשוב. אני רוצה להגיד ששמענו אותך מדברת על הנושא הזה. קודם כל אני אגיד את זה עוד פעם, ככה נשמע בן אדם שאוהב את מה שהוא עושה ואני חושבת שלקחת נושא כזה שהוא מורכב, אנחנו לא נכנסנו, לא נכנסת לפה, חסכת מאיתנו את כל הפיזיולוגיה המאוד מסובכת של הדבר הזה וזה מאוד מסובך, לבוא ולהגיד את זה ככה ובצורה הכי פשטנית – מה לעשות, מה לראות, מה אפשר, אני חושבת שזה…"

לירון: "תמיד אני אומרת שהתפקיד שלי הוא להיות כלי, שמקשר צינור בין הילד או בין התפקודים של הילד להורה. אז, זה מהותנו."

צביה: "אז הנה.."

לירון: "להבין מה אנחנו רואים ולהסביר את זה הלאה."

צביה: "אז סיפקת להם עוד צינור אחד ועוד כלי אחד."

לירון: "בשמחה."

צביה: "תודה רבה."

לירון: "תודה רבה תודה לכם."

צביה: "ותמשיכי לעשות את מה שאת עושה."

לירון: "תודה רבה. תודה."