להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 31 – הקסם שבמשחקיות (playfulness)

תקציר:

בטיפולים של קלינאיות תקשורת, ניתן לראות לא פעם, כיצד קלינאית התקשורת משחקת עם הילד, בגישה טבעית ומהנה, במטרה לעודד את הילד להשיג מטרות שונות בתחומי השמיעה, השפה והתקשורת.  
לפי הפסיכולוג ז'אן פיאג'ה, תפקיד הילדים הוא לשחק, ודרך המשחק הילדים חוקרים, מגלים, לומדים ומתפתחים.

שוחחנו עם קלינאית התקשורת אילונה ענבר, על משחקיות – מהי משחקיות, למה היא כלי יעיל לקידום מטרות בטיפול? איזה ערך מוסף יש למשחקיות כשמדובר בילדים עם מוגבלות בשמיעה? ואיך אפשר להוסיף משחקיות לחיי היום-יום בבית עם הילדים?

האזנה נעימה 😊

תמלול הפרק:

כרמל: "בוקר טוב, שלום."

צביה: "היי, בוקר נפלא."

כרמל: "אני כרמל כהן."

צביה: "ואני צביה רוטשילד."

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שני חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. שלום אילונה, איזה כיף שאת כאן."

אילונה: "גם לי כיף, אני מתרגשת מאוד." 

צביה: "גם אנחנו, כל פעם מחדש. זה בסדר, את בחברה טובה. אנחנו תכף ניתן לך להציג את עצמך וגם את הנושא. והיום אנחנו ביקשנו ממך לדבר איתנו על נושא שלא כל כך מדברים עליו ומגדירים אותו. יחד עם זאת, הוא איזשהו כלי עבודה נפלא להורים, גם לאנשי המקצוע, שאנחנו חושבות שממש ככה לא יזיק לאף אחד לקבל עוד כלי כזה ביד. אז בואי אנחנו ניתן לך להציג את עצמך ואת הנושא. יאללה." 

אילונה: "טוב, אז אני אילונה ענבר. אני קלינאית תקשורת בחטיבה הקדם יסודית.  אני עובדת בשילוב האינדיבידואלי בטיפול בגנים, ואני חלק מצוות ההדרכה. והיום נדבר על נושא שאני מאוד מאוד אוהבת, שאני מאוד מתחברת אליו,  וככל שאני מעמיקה בו יותר, הוא ממש כובש את הלב שלי יותר ויותר בכל יום. ומדובר על משחקיות. באנגלית זה playfulness. וכשאני מדברת על משחקיות, אני לא מתכוונת רק ללשבת ולשחק ביחד משחק קופסא או לבנות איזשהו מגדל מקוביות. אני מדברת ממש על דרך חשיבה, על גישה לחיים, על עוד כלי שאפשר תמיד להשתמש בו. הוא ממש יכול לשנות את האופן שבו אנחנו מלמדים את הילדים שלנו דברים, או מתרגלים איתם איזשהן מיומנויות שונות, חדשות. אז אני אתחיל ואני אספר מה זה בעצם משחקיות. משחקיות זה גישה. זה ממש גישה, זה התנהגות, שמאופיינת ביצירתיות, בספונטניות, בסקרנות. אבל החלק הכי חשוב בעיניי זה כיף, זה פאן, זה הנאה. וכדי לדבר באמת על משחקיות, אני רוצה להזכיר את הדבר שאמר פיאז'ה (Jean Piaget) פיאז'ה היה פסיכולוג מאוד גדול, שדיבר על ההתפתחות הקוגניטיבית של הילדים, ומה שהוא אמר זה שהמשחק הוא העבודה של הילדים. וכשהוא אמר את זה, אפשר להבין שהוא לא אמר שזאת הדרך שלהם רק לבדר את עצמם; כשהוא מדבר על זה שהמשחק הוא העבודה של הילדים, אז הוא מדבר על זה שדרך המשחק הם ממש לומדים, הם ממש חוקרים כל הזמן את העולם, מגלים את העולם, ובזה הם עסוקים רוב שעות הערות שלהם."

צביה: "זה התפקיד של הורה זה לקום בבוקר וללכת לעבודה, התפקיד של ילד זה…"

אילונה: "ללכת לגן לשחק." 

צביה: "ללכת לגן לשחק וללמוד. לא חייב לגן, יכול לעשות את זה גם במקומות אחרים, אבל שזה התפקיד של ילד בעולם הזה. ללמוד, לחקור, להתפתח." 

אילונה: "ממש ככה. ובאמת המון המון מחקרים מדברים על זה שהתנסויות של למידה דרך משחק הן מאוד אפקטיביות לצורך של התפתחות. וכשאני מדברת על משחקיות, אני לא מדברת רק על המשחק עצמו, על רק לקחת משחק ולשבת ולשחק, אלא ממש על הצורה שבה אנחנו משחקים, על הצורה שאנחנו פועלים, ואנחנו גם ניתן לזה עוד מעט דוגמאות מאוד ספציפיות. וכמו שאמרתי קודם, אני חושבת שהנקודה שהכי חשוב לי להדגיש פה זה שחלק מההגדרה של משחקיות היא ההנאה, היא הכיף. ויש קשר מאוד מאוד הדוק בין הנאה, לבין הכיף שהילד חווה, וחוויות חיוביות שהילד חווה, לבין הסקרנות שלו ללמידה. ובעצם מה שזה אומר זה שמשחקיות עוזרת לילדים להפנות את המשאבים שלהם ללמידה."

צביה: "אני אוסיף במאמר מוסגר, שבואו נזכור כל הזמן שאנחנו מדברות, אנחנו באות מהעולם של הגיל של הקדם יסודי. זאת אומרת, הגיל הרך, וילדים שהם עד גיל בית ספר. יהיה להם מספיק שנים ללמוד בצורה מובנית וליד שולחן, ועם חוברות עבודה, ועם דברים יותר מובנים. בגיל הזה של עד גיל הגן, התפקיד שלהם זה לשחק. ואני רוצה להוסיף עוד משהו, ואילונה תגידי לי מה את חושבת. זאת אומרת, אם לתת איזושהי כותרת כללית למה זה משחקיות, בעצם אנחנו מדברים על האופן שבו אנחנו מגישים לילד את מה שזה לא יהיה שאנחנו עושים איתו (אילונה: "זה יכול להיות באמת.."). ביום יום, בטבעיות."

אילונה: "בדיוק, זה יכול להיות כל דבר. זה יכול להיות מלהתלבש בבוקר, ועד לתרגל איזשהם מיומנויות חדשות שלמדנו בטיפול של קלינאית תקשורת."

צביה: "אוקיי. ולמה אנחנו עושים את זה? כי בעצם יש לנו מטרה עם הילדים שלנו. יש לנו מטרות שאנחנו רוצות לקדם אותן, גם בשפה שלהם, גם בשמיעה שלהם. אז בואו נראה איך אנחנו מסגלים את הכלי הזה של משחקיות, כדי להנגיש להם." 

כרמל: "נגיד רק שבעצם אז את אומרת פה שאנחנו מדברות על הכלי של משחקיות, עבור ההורים, נכון? הילדים עושים את זה באופן טבעי."

צביה: "נכון."

אילונה: "הילדים עושים את זה באופן טבעי. אנחנו לא מלמדות אותם משחקיות."

צביה: "נכון. התפקיד שלנו זה לאפשר להם לעשות את זה."

אילונה: "שאגב, זה ממש מדהים לחשוב על זה, שבאמת בכל עולם ובכל תרבות, וזה לא משנה מאיפה הגענו, ילדים מתחילים ממשחק, הם חוקרים את העולם ממשחק, מאפילו להכניס דברים לפה (צביה: לפה, נכון") וזה חלק מהמשחק (צביה: "נכון מהלמידה"). וזה משהו שקורה בכל העולם ובכל תרבות." 

צביה: "נכון."

אילונה: "באמת, המשחקיות היא מאוד עוזרת להתפתחות של הילדים, להתפתחות הקוגניטיבית שלהם, להתפתחות השפתית שלהם, בתוך איזשהו מורחב, מרחב סליחה, שהוא ממש מותאם להם, להתפתחות הרגשית החברתית שלהם, וכשאני מדברת על ההתפתחויות בתחומים האלה, אז כמו שאמרנו, זה מתאים לכולם, זה מתאים לכל הילדים, בכל העולם בכל התרבות, אבל אני רוצה לקשר את זה ספציפית לילדים שלנו, לילדי מיחא, לילדים שיש להם מוגבלות בשמיעה. ואנחנו יודעים שללקות בשמיעה יש השלכות על ההתפתחות של ילדים בכל מיני תחומים. כלומר, זה יכול להיות גם בהתפתחות השפתית, בהתפתחות התקשורתית, והחברתית רגשית, האקדמית. והמשחקיות זה איזשהו כלי שהוא מאוד מאוד זמין, שנמצא בארגז הכלים של כולנו, וכשאני מדברת על כולנו, אני מדברת כמובן על אנשי טיפול, על אנשי חינוך, אבל לא רק."

צביה: "זמין בהיבט, כי יהיו הורים שיגידו שהם לא מרגישים שזה זמין להם, כי הם לא יודעים איך לעשות את זה, במרכאות או שלא." 

אילונה: "נכון, הרבה פעמים הורים מאוד חוששים."

צביה: "נכון."

אילונה: "הם אומרים – אנחנו לא יודעים לשחק."

צביה: "זמין בכוונה, אתה לא צריך לשלוף פה (אילונה: "נכון") ציוד יקר, ערך או מיוחד, שום דבר. אתה צריך לדעת מה המטרות, ואיך אתה מיישם אותם ביום-יום עם הילד שלך, על הדרך, בצורה משחקית." 

אילונה: "נכון מאוד, ובאמת, אנחנו, קלינאיות התקשורת והגננות והצוות בגנים, ובאופן כללי, אנחנו משתמשות בכלי הזה באופן די טבעי בעבודה שלנו. אבל אני רוצה ממש להעביר פה את המסר, שגם הורים יכולים לשלב משחקיות בצורה מאוד מאוד טבעית בחיים היום-יום. ובאמת, הם הרבה פעמים חוששים, הורים באופן כללי, ואומרים שהם לא באמת יודעים איך לשחק עם הילדים, ובטח לא איך לשלב את זה ממש בחיי היום-יום. וגם הסטרס שאנחנו נמצאים בו והלחץ, הם די מכניעים את היכולת הזאת ודוחקים אותה הצידה. ואני רוצה לדבר פה קצת על איך לשלב בצורה הדרגתית את המשחקיות בחיי היום-יום שלנו, עם דוגמאות פשוטות, דוגמאות קונקרטיות. ואני חושבת שבאמת כל הורה יוכל להתחבר לפחות לחלק מזה ולשלב את זה." 

צביה: "אני אוסיף עוד משהו, שהרבה פעמים, כשהורים יושבים וצופים בטיפולים של קלינאי תקשורת, באמת כשאתה מתבונן מהצד, לפעמים יש ככה כל מיני אמירות ומחשבות, ומה עשית איתו? רק שיחקת איתו, לא עבדת איתו. אז זה בדיוק העניין שבגיל הרך, בגלל שאנחנו יודעים שהילדים לומדים הכי טוב בהקשרים טבעיים ומשחקיים, אז העניין הוא, כמו שאמרנו קודם, לדעת מה המטרות ולהשיג אותם בדרכים הכי טבעיות. ברגע שאתה יודע מה צריך לעשות עם הילד שלך, או מה המטרות שאנחנו רוצות, לאן אנחנו רוצים לקדם אותו, בכל דרך אפשר להכניס את זה ביום-יום. ואת תתני פה תיכף כמה דוגמאות."

אילונה: "ממש ככה. אז בואו באמת נדבר על כמה מטרות (צביה: "יאללה") מרכזיות."

צביה: "יאללה." 

אילונה: "שאפשר להכניס ככה בצורה משחקית מאוד, בחיי היום-יום, שכל הורה באמת יכול לעשות. אז אם נדבר על הערוץ השמיעתי, אנחנו רוצים הרי ללמד את הילדים שלנו להפעיל את הערוץ השמיעתי בצורה יותר פעילה, ליצור הזדמנויות להקשבה פעילה, ואחת הדוגמאות הכי טובות ופשוטות שיש בהקשר הזה, זה הקראה של סיפור בצורה משחקית." 

צביה: "מה, מה, רק נגיד שוב ככה כדי לסבר את אוזני המאזינים, מה זה שמיעה פעילה? למה אנחנו מתכוונים שאנחנו אומרים שמיעה, אנחנו מבינים פעילה אנחנו מבינים מה זה שמיעה פעילה?"

אילונה: "זה בעצם, זה בעצם היכולת שלנו להשתמש בחוש שמיעה וללמוד ממנו, ולשים לב לכל מיני דברים שקורים בסביבה שלנו בחיי היום-יום, מתוך הערוץ השמיעתי. ובאמת להצליח ללמוד מתוך הערוץ השמיעתי."

צביה: "אני אוסיף שבהקשר של הילדים שלנו, הרעיון הוא שהשמיעה לא תמיד היא דבר מובן מאליו בשבילם, המה שנקרא – לקלוט גירוי מעל הראש. הרבה פעמים עם ילדים, בשלבים מסוימים של השיקום, זה יהיה מה שאתה מנגיש ומה שאתה מביא בצורה מודעת, הוא ישמע. מה שלא, לא בהכרח הוא יהיה מודע אליו."

אילונה: "וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים ללמד (צביה: "בדיוק") את הילדים שלנו." 

צביה: "שומע פעיל, הכוונה היא לגייס את המודעות של הילד, לשים לב לצלילים, גם אם הם לא כוונו אליו כרגע עכשיו."

אילונה: "נכון, בדיוק ככה. אני חושבת שדוגמה ממש ממש טובה לזה, זה באמת הקראה של סיפור בצורה משחקית. לכולנו יש ספרים בבית, זה משהו שהוא מאוד נגיש. המון ילדים, אנחנו מאוד מעודדות את ההורים (צביה: "מאוד מאוד, כלי נפלא להעשרה, כן") להקריא סיפורים, והמון ילדים באמת מאוד אוהבים את זה, גם אם זה רק לפני השינה (צביה: "נכון, נכון"), זה לא כזה משנה (צביה: "נכון") מתי ביום זה קורה." 

צביה: "וגם אם זה בפעם ה-7827 שהקראתם לו את הספר."

אילונה: "בדיוק, זה אותו סיפור בדיוק."

צביה: "נכון."

אילונה: "אז בואו נעשה איזושהי דוגמה."

צביה: "יאללה."

אילונה: "אני אקריא בשתי צורות, ונראה מה ההבדל בין שתי הצורות האלה." 

צביה: "בין צורה לא משחקית לצורה משחקית."

אילונה: "בדיוק."

צביה: "יאללה."

אילונה: "טוב – 'אבא ניפח את הבלון, וניפח וניפח. ופתאום בום טרח. מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע." (דוגמה 1)

צביה: "אוקיי."

אילונה: "זאת צורה אחת. ואם אני לוקחת את הצורה השנייה, אני מקריאה את זה ככה – 'אבא ניפח את הבלון, וניפח, וניפח, וניפח, ופתאום… בום, טרח. מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע.'" (דוגמה 2)

צביה: "וואו."

אילונה: "אז היה פה.."

צביה: "וואו. דוגמה מהממת." 

אילונה: "אז היה פה באמת הבדל מאוד מאוד גדול בין הקראה שהיא שטוחה יותר (דוגמה 1)."

צביה: "מדהים." 

אילונה: "לבין הקראה שהיא משחקית (דוגמה 2), שבהקראה משחקית אנחנו בעצם משתמשים בשינויים בקול שלנו, שינויים באינטונציה שלנו, אנחנו יוצרים איזה שהם הפסקות שגורמים לסקרנות, שגורמים למתח. וגם ברמה האקוסטית הרי דיברנו על יכולת, על היכולת של הילד להפוך לשומע פעיל, אז אנחנו יוצרים פה הדגשות אקוסטיות על מילים מסוימות, מה שגורם להקשבה פעילה הרבה יותר."

צביה: "שזה יכול להיראות להורים מסוימים מוזר. 'מה, אני שחקן בהבימה?' אז התשובה היא כן, אם אתה מודע לזה ואתה יודע.., אני אוסיף גם, אנחנו יודעים הרי ממחקרים על תינוקות, שזה נקרא ה- motherese, האיך, איך הורים ומבוגרים מדברים ספונטנית לתינוקות. אז נכון – 'הוא מתוק שלי למה אתה?'. אנחנו מכוונים, אנחנו לדבר אליהם ככה, כי המוח שלהם קולט את זה אחרת." 

אילונה: "כי ככה הם מבינים את זה הרבה יותר."

צביה: "אז על אחת כמה וכמה יש לנו פה באמת הצדקה ומודעות והבנה לכמה שזה מוסיף כשאנחנו מדברים ככה." 

אילונה: "נכון מאוד."

צביה: "מקסים, מקסים, ממש דוגמה מהממת."

כרמל: "אני אולי אוסיף פה בהקשר הזה שבאמת החלק של ההנאה הוא מתעצם ככל שההקראה היא ככה יותר משחקית." 

צביה: "נכון לגמרי." 

כרמל: "בשני הצדדים, גם אצל הילד (צביה: "נכון") וגם אצל המבוגר."

אילונה: "וזה גם איזשהו פינג פונג."

צביה: "נכון." 

אילונה: "שברגע שאנחנו רואים את הילד שלנו נהנה מזה, אז גם אנחנו יותר נהנים מזה."

כרמל: "נכון."

צביה: "שלא לדבר על הרגע המיוחד הזה, שאתה והילד שלך עושים משהו ששניכם נהנים ומועצמים ממנו. איזה כיף. זה עושה לי צמרמורת סליחה על הקלישאה."

כרמל: "אני אגיד על עצמי אולי בתור קלינאית, שכן, מההתחלה הקראתי ספרים בצורה, כן, עם אינטונציה יותר מוגברת ושינויים ועצירות, אבל לאט-לאט מצאתי את עצמי יותר ויותר גם מדובבת את הדמויות ועושה להם קולות שונים."

צביה: "נכון."

כרמל: "ומשמיעה את הצלילים ששומעים בתוך הסיפור. וככל ש… זה לאט-לאט התפתח. לקח לזה הרבה שנים. זה לא שמהתחלה פתאום הסיפור נהיה כמו הצגה. אז זה תהליך. אבל ככל שהוא מתקדם, ההנאה שלי בלקרוא את הספרים של הילדים הולכת ועולה."

צביה: "גם מה שנקרא, תנסו בבית, תנסו לרגע ותראו מה זה עושה לילד, מה זה מוציא ממנו. זה, זה פועל כמו קסם, הדבר הזה, לאיך זה שובה את תשומת ליבו והוא כולו איתך, משתף פעולה ונהנה, תנסו ותראו."

כרמל: "ואולי בהקשר הזה של ההקשבה, הפעילה, הדגמת לנו פה, אילונה, משפט."

צביה: "נכון."

כרמל: "וכבר במשפט הזה, ההקשבה שלנו לדוגמה השנייה הייתה כאילו התעוררנו."

צביה: "נכון."

כרמל: "אז כשחושבים על זה בספר ארוך, (צביה: "נכון"). כמה זה משפיע על ההקשבה הפעילה, שהילד כל הזמן מפעיל את השרירים שלו כדי להקשיב לאורך הסיפור, (צביה: "נכון"). עם פחות מאמץ."

אילונה: "ממש ככה. ואני חושבת שמילת המפתח פה זה מה שאת אמרת, לאט לאט. אנחנו לא מצפים שעכשיו כל ההורים ישמעו את זה (צביה: "נכון") ויתחילו להקריא בצורה הכי משחקית (צביה: "נכון") ודרמטית והצגה."

צביה: "קצת ולאט זה טוב גם."

אילונה: "לאט לאט, וזה באמת שריר שאפשר לפתח אותו."

צביה: "נכון לגמרי."

אילונה: "באמת אפשר לפתח אותו."

כרמל: "דוגמה נוספת."

צביה: "יאללה."

אילונה: "אז עוד דוגמה שחשבתי עליה זה למשל ילד שמתקשה להרכיב את מכשיר השמיעה שלו." 

צביה: "וואו."

אילונה: "אנחנו נתקלים…"

צביה: "זה, יש לנו כאלה. כן, כן."

אילונה: "נכון, אנחנו נתקלים כאלה באמת בעבודה שלנו די הרבה. ואני חושבת שדרך גישה משחקית שבה אנחנו נרכיב בכאילו, ביחד איתו, את מכשיר השמיעה לבובות, נכין להם מכשיר שמיעה מפלסטלינה אפילו, זה לא כזה משנה."

צביה: "ילדים מתים על זה."

אילונה: "בדיוק. נהפוך את הילד למומחה, נהיה לו אתה עכשיו המומחה שמסביר לבובות למה הן צריכות מכשיר, איך מרכיבים את המכשיר. נדבר איתו על המכשיר שנותן לו לאוזן שלו, כוחות קסומים. שפתאום שומעת צלילים שהוא לא שומע, שהיא לא שומעה לפני. אפילו ניתן לו לבחור איזושהי מדבקה על המכשיר. כל הדברים האלה עוזרים לילד להיות שותף, להיות חלק."

צביה: "ופשוט עובד, זה מניסיון."

אילונה: "ממש, הוא לומד לקבל, סליחה, הוא לומד לקבל את המכשיר ולפתח גישה חיובית כלפיו, באיזושהי צורה שהיא יצירתית, חווייתית, מהנה, שזה בדיוק ההגדרה של משחקיות."

כרמל: "אילונה, דיברת על איך לעזור לילד בהרכבת מכשיר שמיעה, שזה כן משהו שאנחנו פוגשות הרבה פה במיחא. עוד דבר שאנחנו פוגשות הרבה במיחא זה את הקושי לקראת בדיקת שמיעה."

אילונה: "נכון."

צביה: "סרבני בדיקת שמיעה, בואי, סרבנים. לא, ילדים שלנו הרבה פעמים (אילונה: "כן") מגיעים למודי בתי חולים ובדיקות (אילונה: "נכון"), ולפעמים הם מצביעים ברגליים, נמאס להם כבר, כאילו, אז כן, אז יש ילדים שקשה להם לעשות בדיקת שמיעה (אילונה: "נכון, נכון"), קורה?" 

כרמל: "כן. אז אני אתן דוגמה דווקא על אחיינית שלי, שככה גם לה מאוד קשה, היא צריכה לעשות הרבה בדיקות שמיעה, וזה לא פשוט לה. אז זה מתחבר גם למה שאמרת על זה שצריך להתחבר לתחום העניין של הילד. לפני בדיקת השמיעה, אחת מהבדיקות שמיעה שהיא עשתה, היא הייתה בעניין של אסטרונאוטים וחלל, והיה לה כזה פוסטר בחדר של כוכבי לכת, אז לפני בדיקת השמיעה אמרתי לה שהחדר של בדיקת השמיעה הוא בעצם חללית." 

צביה: "וואו, גדול."

אילונה: "מדהים."

צביה: "גדול."

כרמל: "ועכשיו אנחנו טסות לחלל."

צביה: "זהו, זה עשה את כל ההבדל?"

כרמל: "זה עשה את כל ההבדל, כי באמת החדר קצת נראה כמו חללית."

אילונה: "נכון. ואוזניות של אסטרונאוטים."

צביה: "לגמרי, וואוו."

כרמל: "אוזניות של אסטרונאוטים."

צביה: "נכון."

כרמל: "והמשימה שלה זה לתפוס כוכבים, שהכוכבים זה הצלילים ששומעים (צביה: "יוואו", אילונה: "מדהים"), והיא מתחילה לזהות אותם (צביה: "גדול"), זה עזר."

צביה: "מקסים."

כרמל: "כן."

אילונה: "זו דוגמה נהדרת (צביה: "ממש") ממש. גם מיומנויות נוספות, מיומנויות שפתיות, למשל, אפשר לחזק בצורה משחקית, ולא רק דרך למידה סביב שולחן, או בתוך מפגש שהגננת מהאווירה את החומר. למשל, אם אנחנו עכשיו מבשלים ביחד ארוחת הערב, אז אנחנו ניתן לילד תפקיד מיוחד של סו-שף, והוא זה שצריך להביא לנו את כל המצרכים, או את כל כלי המטבח שאנחנו צריכים בשביל להכין את ארוחת הערב. או בדרך לגן, נשחק במשחקי חרוזים. כל ילד ותחום העניין שלו, כל ילד ומה שהוא צריך כרגע. ואם כבר דיברנו על גן, אמרתי בדרך לגן, אז יש לנו גם מיומנויות חברתיות, שמאוד מאוד חשוב לחזק בגן וזה מתקשר באופן ישיר למיומנויות השמיעתיות. כי אנחנו רואים הרבה פעמים בגנים שילדים עם מוגבלות משמיעה, הם הם עשויים לחוות איזה שהם קשיים לשחק עם חבורה של ילדים. וזה קורה בגלל הקושי שלהם לעקוב אחרי שיח של (צביה: "נכון") הרבה ילדים בבת אחת (צביה: "נכון"), משחק של הרבה ילדים ביחד. ואחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם באמת הרבה בטיפול בגן, בסביבה הטבעית של הילד עם קבוצת החברים שלו, זה לשמור על איזה שהם תורות בשיחה, תורות במשחק. אנחנו יכולים מצד אחד לבוא ולהגיד להם- לא, כל אחד מדבר בתורות, תשים לב מתי התור שלך לדבר, אבל זה מוציא את כל ההנאה, זה מוציא את כל הfun מהמשחק. אבל אם…"

צביה: "וגם זה לא בא עם הוראות הפעלה איך לנהל שיחה, זה לא עובד ככה."

אילונה: "נכון, נכון (צביה: "כן"). אבל מצד שני, אנחנו כן רוצים ללמד אותם קצת איך לנהל שיחה, בצורה שתהיה מותאמת לילד. אז אם אנחנו ניקח עכשיו את שרביט הפלאים שכל אחד שמחזיק את השרביט הוא זה שמדבר וכל היתר מקשיבים לו. או ניקח איזשהו מיקרופון, ונגיד זה, זה המיקרופון ששייך לילד שמדבר, וכל השאר צריכים לשים לב מתי הוא מדבר ומתי האחרים מקשיבים.. זה עובד בצורה הרבה יותר טובה, הם יפנימו את זה בצורה טובה יותר, לעומת איזושהי סביבת עבודה וטיפול שהם לא משחקיים, אם רק נעיר להם כל הזמן על לשמור על תור."

צביה: עכשיו אתה לא מדבר, עכשיו הוא… (אילונה: "בדיוק") כן, נכון."

כרמל: "אני אגיד בהקשר של הקבוצות החברתיות שמתקיימות כאן (אילונה: "כן"), שבאחת הקבוצות שלי באמת עבדנו עם מיקרופון הקסם, מיקרופון הדיבור, כי היה באמת קשה לילדים לשמור על התור שלהם וככה להקשיב אחד לשני, ובאיזשהו שלב זנחנו את זה. ואז חזרנו להגיד להם – רגע, שים לב, מישהו אחר מדבר, ואז הם בעצמם אמרו – 'אבל איפה מיקרופון הדיבור?' (אילונה: "אוי") 'תביאו את מיקרופון הדיבור."

צביה: "גדול. זה מאוד עזר להם, (אילונה: "כן") איזה יופי."

אילונה: "זה כלי נהדר, זה כלי שבאמת משתמשים בו הרבה עם קבוצות של ילדים, וממש רואים כמה כל הילדים בעצם נתרמים לזה, ולא רק ספציפית הילד עם מוגבלות השמיעה (צביה: "נכון" שיושב לו בגן."

צביה: "נכון."

אילונה: "זה באמת כלי שהוא נהדר לכולם. משהו שמאוד חשוב שנזכור זה שהמשחקיות, היא מעודדת גם מוטיבציה פנימית, שזה מה שחשוב ללמידה. מוטיבציה פנימית לחקר, סקרנות, גמישות מחשבתית, יצירתיות, והיא מקלה על הילדים, היא מקלה עליהם כי היא מפנה משאבים ללמידה (צביה: "נכון"). במיוחד אצל ילדים שיש להם מוגבלות בשמיעה, והם כל הזמן חייבים להיות במקום מאוד מתאמץ (צביה: "נכון") כדי לא לפספס מידע. וכמו שאמרנו, גם הרבה פעמים המשחקיות היא מאפשרת איזושהי נגישות אקוסטית טובה יותר לילדים. שינויים בקול, הדגשות… ואני רוצה להגיד שזה מאוד מאוד מתחבר לגישה שבה אנחנו עובדים, למיחא, לאני מאמין שלנו, אנחנו עובדים בגישה הטבעית."

צביה: "שהיא מגובה אגב מחקרית ובקשר עם האקדמיה, אנחנו יודעים באופן מוכח שילדים לומדים טוב יותר בהקשרים טבעיים, בהקשרים משחקיים, בהקשרים יומיומיים. אז הורים יקרים, יש לכם את כל הלגיטימציה להרגיש נוח עם זה שאתם לא במירכאות – עובדים עם הילד ליד שולחן, עם חוברות עבודה, מה נקנה לו משחקי קופסא. רגע, רגע, לא צריך. לא צריך, באמת שלא צריך. לנצל כל סיטואציה טבעית ביומיום, הרי כל יום מבשלים ביחד או מכינים ארוחת ערב, כל יום לוקחים את הילד בבוקר לגן, כל יום, לא יודעת, מתלבשים בבוקר לפני שהולכים לגן. כל סיטואציה כזאת שהילד מכיר אותה, אפשר לצקת לתוכה את המשחקיות ואת המטרות שיושבות לכם בראש, באופן הכי טבעי."

כרמל: "כן, אני יכולה לתת דוגמה, עוד דוגמה בדיוק לדברים האלה, שאחד מהמטרות שלפעמים יש לנו אצל הילדים כאן היא לעזור להם לפתח את יכולות התחביר, להשתמש במשפטים מורכבים וארוכים, כי לפעמים יש בזה עיכוב. אז חלק אולי יכירו את זה שהקלינאית, קלינאית התקשורת אומרת לכם – תדגישו משפטי סיבה בבית. תגרמו לילד להגיד משפט עם – 'כי'. ואז, אבל איך עושים את זה? ומצאתי את עצמי איזה, באחד מהטיפולים, אומרת באמת להורים לעשות את הדבר הזה, והם קנו כרטיסיות שצריך להגיד – (אילונה: "הילד בכה כי…") הילד בכה, כי הוא נפל מהאופניים. עם כרטיסיות עם תמונות. ואז מצאנו יחד שיטה, כן, להכליל את זה ליום יום, לסיטואציות שונות ביום יום, שלפעמים הם משחקים בזה שהם משפחת הדובים. ובתור משפחת הדובים, הם יכולים לדבר בקול כזה של דוב, ולהדגיש משפטים מהסוג הזה. אז, למשל – 'דוב קטן אני מאוד עייף, כי לא ישנתי כל הלילה'."

צביה: "מקסים, מקסים."

כרמל: "'מה אתה מרגיש?' ודרך המשחק הזה, בסדר, להם בראש היה את משפט הסיבה, וזה עזר להכניס את זה לחיי היום יום ולעודד, מה שאמרת, המוטיבציה, גם את הילד (צביה: "נכון"), להשתמש במשפט הארוך והמורכב הזה, בלי שדורשים את זה ממנו."

אילונה: "כן, וואו, איזה דוגמא מהממת (צביה: "ממש") אני הולכת להשתמש בזה הרבה (צביה: "ממש") עכשיו."

צביה: "ובסופו של דבר, אני אגיד, אנחנו רוצים ילד עם מוטיבציה, פנוי ללמידה, ובמקרים הקיצוניים יותר גם לא מתנגד ללמידה, כי אנחנו יודעים שלפעמים הילדים שלנו עסוקים גם בדברים אחרים, ולא בהכרח פנויים ללמידה, וזה עושה את זה באמת יותר קשה. אז האופן הזה, שבאמת גם מעודד את הסקרנות שלו, אנחנו רוצים ילד סקרן, ילד שילמד גם אם אנחנו לא נמצאים שם כדי לתווך לו כל פיפס. ילד שזה בילד אין אצלו להיות סקרן וללמוד את הדברים האלה."

אילונה: "שזה במוטיבציה הפנימית שלו."

צביה: "בדיוק, בדיוק. אחרת הוא ילמד רק מה שהגשנו לו."

אילונה: "נכון. ובאמת ככל שההורים יתנסו בזה יותר בחיי היום יום, באמת לא צריך להתחיל בגדול. לא צריך להתחיל מלהיות משפחת דובים."

צביה: "נכון נכון."

אילונה: "כי זה באמת יכול להיות גדול. אבל ככל שתתנסו בזה קצת יותר, תכניסו קצת פה, קצת שם, קצת בדרך לגן, קצת באוטו אפילו." 

צביה: "נכון."

אילונה: "שנוסעים לאנשהו."

צביה: "ממש."

אילונה: "אז גם המטרות של הטיפול, מה שקלינאית התקשורת אומרת לכם לעשות, או מה שהגננת עכשיו מלמדת, זה פשוט יעבור לסביבה הטבעית בקלות רבה יותר, וגם לכם ההורים יהיה יותר קל להכניס את זה יותר ויותר."

צביה: "מקסים. אוקיי. אם, אנחנו ככה לקראת סיכום, נבקש ממך רגע לראות איך אנחנו אורזות את המסר שבעצם.., מה היית רוצה שמי שמקשיב לפודקאסט הזה ייקח איתו? אם יש איזה ככה שורה תחתונה שהיית רוצה."

אילונה: "אני חושבת שבשורה התחתונה חשוב לי שכל הורה, וגם איש מקצוע, איש טיפול, חינוך, שמאזין לפודקאסט הזה ייקח איתו, זה שזה כלי שנמצא באמת אצל כל אחד ואחד מאיתנו. וברגע שאנחנו יודעים מה המטרה שלשמה התכנסנו, ברגע שאנחנו יודעים מה הילד אוהב, מה הילד צריך, למה הילד זקוק; אפשר להכניס את זה בצורה מאוד מאוד מאוד פשוטה וכיפית ומשחקית, ונעימה לחיי היום-יום, וכולם פשוט ירוויחו מזה בגדול. גם ההורה שנהנה יותר עם הילד שלו, ולא רק יושב סביב שולחן ומכריח אותו ללמוד ולתרגל (צביה: "נכון, נכון"). וגם הילד שחווה את ההורה שלו, הוא יותר כיפי, יותר משחקי."

צביה: "נכון, ממש ככה."

אילונה: "ואווירה טובה יותר בגדול."

צביה: "נכון."

כרמל: "תודה רבה, אילונה."

צביה: "וואו, אילונה, באמת, כאילו, בעיניי זה היה פשוט מקסים, עם כלים פרקטיים ויום-יומיים ופשוטים. נסו את זה בבית, הורים יקרים. Try this at home."

אילונה: "נסו ותראו שהשד לא נורא כל כך."

צביה: "לגמרי, נסו ותיהנו עם הילדים שלכם. תודה, תודה רבה."

אילונה: "בשמחה."