להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 38 – ברוכים הבאים לבית מיחא

פרק 38 – ברוכים הבאים לבית מיחא

תקציר:

פרק מיוחד עבור הורים ומשפחות בתחילת הדרך, עם גלית וייס – קלינאית תקשורת מנהלת מערך קלינאות התקשורת בחטיבת הגיל הרך בבית מיחא, ועם קרן אופנהיים – עובדת סוציאלית של חטיבת הגיל הרך בבית מיחא.

אותרה מוגבלות בשמיעה אצל הילד או הילדה שלכם, קיבלתם הפניה למרכז שיקום, ואתם ניצבים בתחילתו של מסע חדש. במיחא, מרכז שיקומי-טיפולי-חינוכי, יש ליווי צמוד, מעטפת רחבה ותחושה של בית.
בפרק שוחחנו על אופן הפנייה והקליטה במיחא, על בדיקות השמיעה הראשונות, על תהליך התאמת עזרי השמיעה, ועל הטיפולים והליווי שניתנים במיחא.
לצד שיח על תחושות, התלבטויות וסוגיות שמעסיקות משפחות רבות בראשית הדרך ולאורכה.

בהצלחה רבה והאזנה נעימה!  

תמלול:

כרמל: "בוקר טוב, שלום."

צביה: "היי, בוקר נפלא." 

כרמל: "אני כרמל כהן".

צביה: "ואני צביה רוטשילד."

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. נמצאות איתנו כאן היום גלית וקרן. אנחנו.."

צביה: "בוקר טוב."

גלית וקרן: "היי בוקר טוב, בוקר אור."

כרמל: "שמחות מאוד שאתן כאן. תכף תספרו על עצמכן."

צביה: "קולגות שלנו מעבר לחדר, מעבר למסדרון. אוקיי, אז בואו תציגו את עצמכן, ואחר כך אנחנו נצלול לתוך הנושא (גלית: "אוקיי") של הפודקאסט היום."

גלית: "אז בוקר טוב, אני מאוד שמחה להיות פה, סוף סוף. אני גלית וייס, אני קלינאית תקשורת, אודיולוגית, עובדת במיחא הרבה שנים. התחלתי את דרכי כקלינאית ואודיולוגית בחטיבה הקדם יסודית, והיום אני מנהלת את מערך קלינאות התקשורת בחטיבת הגיל הרך."

צביה: "גילאי 0 עד 3."

גלית: "נכון."

קרן: "ואני קרן אופנהיים, עובדת סוציאלית של חטיבת הגיל הרך, מדריכת הורים, פסיכותרפיסטית גם, ואני שמחה להיות פה היום."

צביה: "גם אנחנו שמחים שאתן כאן. אז היום בחרנו לדבר על פרק שיצלול קצת ויתמקד בכל מה שקשור למה קורה מרגע האיתור. נולד תינוק, אנחנו יודעות היום שבבתי החולים בהרבה שנים האחרונות, יש בעצם בדיקות סינון ילודים, שכבר בימים הראשונים אתה יכול לדעת אם יש איזשהו קושי בשמיעה, אם נדרש איזשהו ברור נוסף. אוקיי, זה קרה, מה קורה משם?"

גלית: "מה קורה משם? אז באמת כל תינוק שנולד היום בשנים האחרונות במדינת ישראל, מחויב לעבור בעצם סינון שמיעה בבית חולים ביממות הראשונות לחיים. שזה נותן לנו איזשהו סינון ראשוני של האם עלולה כן או לא להיות ירידה בשמיעה. ברגע שהתינוק בעצם לא עובר את סינון השמיעה, אז מפנים אותו לבדיקות נוספות שהן יותר רחבות, יותר מדויקות. מה שנקרא בדיקות אובייקטיביות בבית החולים, זאת בדיקת ה-ABR, שהיא בעצם נותנת לנו גם הפרדה בין האוזניים."

צביה: "BERA."

גלית: "BERA."

צביה: "מוכרת ביותר."

גלית: "אנחנו, העגה המקצועית, היותר נכונה זה להגיד ABR (צביה: "נכון"), אבל כן (צביה: "נכון") עלולים לשמוע גם BERA (צביה: "אבל BERA") אז שההורים באמת ידעו (צביה: "כן") כך או כך. ובבדיקה הזאת היא בעצם בדיקה אובייקטיבית, נעשית בשינה, בחודשים הראשונים בשינה טבעית, אחר כך בסדציה, שזה איזשהו טשטוש."

צביה: "מדויקת יותר."

גלית: "היא יותר מדויקת."

צביה: "שמשלימה את הסינון. הסינון לפעמים יכול להראות לנו false positive (גלית: "נכון")או false negative."

גלית: "ובבדיקת הBERA המטרה זה בעצם להגיע יותר לספים מדויקים של ממש מה התינוק שומע בכל אוזן, להפריד לכמה שיותר תדרים. אני אומרת כמה שיותר, לפעמים לא מצליחים בבדיקה אחת להשיג את כל המידע, צריך כמה בדיקות. ואז בבדיקת הBERA, כאשר מגלים שיש איזושהי ירידה שהיא ירידה קבועה בשמיעה, בעצם בהמלצות, מה שההורים יראו, זה המלצה של הפניה למרכז שיקום, כמו מיחא. בעצם אחד ממרכזי השיקום במרכז זה אנחנו, בית מיחא, ואז זה השלב הראשוני שנעשה בבתי החולים, ומשם בעצם התפקיד של ההורים זה לפנות אלינו. זה השלב הבא. לעתים, אם להורים קשה לעשות את הצעד הזה, אז באמת יש אפשרות גם לחתום על ויתור סודיות בבית החולים, ובית החולים עצמו, אנשי המקצוע שם ייצרו איתנו קשר ישירות. אם ההורים מרגישים שזה יעזור להם, אז גם זה אפשרי, אבל לרוב זו אחריות של ההורים בעצם לעשות את הפניה הזאת, את היוזמה הזאת, ליצור קשר. הקשר הראשוני נעשה בכל מיני אופנים. בכל דרך שיחת טלפון, מתקשרים למיחא, פשוט לטלפון של מיחא שמופיע באתר שלנו. אפשר לפנות דרך האתר עצמו, יש שם אפשרות לפניה דרך האתר, או במייל. בסופו של דבר, כל הפניות האלה מתנקזות למזכירות המקסימות שלנו, שהורים מעידים, אנחנו כבר כולנו שמענו שההורים מדברים (צביה: "לגמרי") על זה, שהקול הראשון והחיבוק הזה דרך הטלפון (צביה: "נכון") הוא כל כך חשוב, אז באמת זה הקשר הראשוני. ואז המזכירות מבקשות מההורים לשלוח את כל החומר המקדים שייתן לנו את כל המידע לפני ההגעה למיחא. אנחנו מבקשים מכל משפחה לשלוח דברים ספציפיים, שזה קודם כל התוצאות של בדיקות השמיעה, כמו שאמרנו, בדיקות סינון ובדיקות אובייקטיביות, שנעשות בבית חולים, בגילאים קצת יותר מאוחרים, אנחנו גם נראה בדיקות התנהגותיות, אבל הרוב זה הבדיקות האובייקטיביות. סיכום של רופאי אף אוזן גרון זה חשוב (צביה: "מאוד") מאוד (צביה: "מאוד"). אנחנו רוצים גם את הרקע הרפואי, ויותר מזה אנחנו רוצים לראות את הפנייה לבית מיחא, מה הרציונל, למה בעצם מפנים אלינו, מה הסיבה, ואנחנו מבקשים גם את מכתב שחרור הלידה, שזה נותן לנו את הרקע של ההיריון והלידה, וככה, מה, מה עבר על התינוק בתקופה הראשונה שלאחר הלידה."

צביה: "אני אסיף בסוגריים שכל המידע הזה שמבקשים אותו, פשוט יכול לעזור לנו כנשות מקצוע לדייק יותר את הייעוץ ואת ההכוונה שאנחנו ניתן. וככל שנקבל תמונה רחבה יותר, כי ילד הוא בעצם, נכון, גילינו הרגע שאולי יש בעיה בשמיעה, אבל ילד הוא עולם ומלואו, והוא עוד דברים, ולכן כדי לקבל את התמונה הרחבה יותר, אני רוצה רגע לחזור לשאלה עקרונית שתלווה אותנו להמשך. למה כל כך מוקדם? למה יש את מבחן הסינון הזה? למה כבר בגיל כמה ימים לעשות בדיקה כזאת?"

גלית: "אז אנחנו יודעים שבכל מה שקשור ללקות שמיעה, ככל שזה יותר מוקדם, זה יותר טוב. אנחנו תמיד, אין, אין מוקדם מדי. זאת אומרת, תמיד נשאף, קודם כל לאבחן ולגלות שיש לקות שמיעה כמה שיותר מוקדם, ואחר כך, השלב הבא זה בעצם לשקם את השמיעה כמה שיותר מוקדם. עם זאת, וחשוב לי להדגיש את זה, חשוב לזכור שזה תהליך, וזה יכול לקחת זמן, ויכול להיות, בטח בגילאים הצעירים שעליהם אנחנו נדבר יותר היום, נשים יותר דגש על הגילאים הצעירים יותר, יכול להיות שנצטרך כמה בדיקות (צביה: "נכון") כדי להגיע לתמונה שמיעתית (צביה: "נכון") מלאה ומדויקת."

צביה: "וזה קורה לא מעט (גלית: "נכון") עם תינוקות בגילאים האלה. לוקח זמן.."

גלית: "גם בבדיקות אובייקטיביות (צביה: "נכון"), יכול להיות שאנחנו נדרוש (צביה: "נכון") שתיים או שלוש בדיקות BERA לפני שנקבל לבדיקה ההתנהגותית אצלנו. וגם בבדיקה ההתנהגותית, בגילאים הצעירים, בגיל הרך, לרוב כל בדיקה בשנים הראשונות, היא לא תתרחש בפחות משתי בדיקות. זאת אומרת (צביה: "במקרה הטוב"), לוקח זמן להפריד בין האוזניים (צביה: "נכון"), לבדוק את כל התדרים, ואני רוצה רק להדגיש את הבעצם, את הרציונל, למה אנחנו צריכים כל כך לדייק? כי בעצם הדיוק הזה זה מה שמאפשר לנו את הכיוון המדויק של עזרי השמיעה."

קרן: "נכון, נכון."

גלית: "וזה חשוב, אנחנו רוצים להתאים לילד מכשירי שמיעה שהם יהיו כמה שיותר מדויקים, וייתנו לו את השמיעה הכי טבעית שאפשר."

צביה: "בהתאם למה שהוא שומע, שלא יהיה מכשיר חלילה שהוא חזק מדי, כי אנחנו חושבים כך, והוא לא יהיה חלש מדי, כי אחרת הוא לא יעזור. אוקיי."

קרן: "וכאן אני רוצה רגע (צביה: "כן, כן") לתת input לגבי ההורים."

צביה: "חשוב מאוד."

קרן: "שעברו הריון ארוך ומלא פנטזיות (צביה: "נכון") על איך יצא (צביה: "נכון") התינוק שלהם (צביה: "נכון"), ומה יהיה, ואיך הוא יראה, ואיך הוא יחייך, ואיך הוא יסתכל עליהם. ומתקבלת פה בשורה שהיא מאוד מאוד קשה, שככה מנפצת את הפנטזיה באופן מאוד מאוד כואב."

צביה: "שמטלטלת אותך ברגע הגילוי. זה בא משום מקום."

קרן: "זה מטלטל, באופן חד משמעי. ואנחנו, אני חושבת שגם התהליך הזה של כמה בדיקות, וגם ההבנה עד ההבשלה, ומה זה אומר, יש פה איזשהו יתרון גם לגבי ההורים שצריכים לעבור את התהליך, שלהבין מה הלקות הזאת היא, ומה זה אומר, ומה זה יגיד על העתיד. ואיך תיבנה ההתקשרות עם התינוק המקסים הזה שנולד."

צביה: "נכון, זה מאוד חשוב. אני חושבת שכאנשי מקצוע, אנחנו יכולים להגיד שכמו שאנחנו יודעים, שהמחקרים, אובייקטיביים, מעידים על זה שככל שתאתר את הילד מוקדם יותר, ככה השיקום, הפרוגנוזה טובה יותר, אין ספק לגבי השאלה הזאת. לצד זה, אנחנו גם יודעים שהתהליך שההורה עובר עם הקבלה, ועם היכולת להתמודד, ולאסוף את עצמו, ולפעול, גם היא חשובה. וגם לה יש מקום, כי בסופו של דבר ההורה זה המטפל הראשוני של הילד. אז שני הדברים האלה, הם שני דברים שצריך להחזיק אותם, וזה לגיטימי וזה לגיטימי."

קרן: "וכאן באמת אנחנו פונים להורים של גילויי מאוחר, שזה גם משהו שקורה, שככה מרגישים המון רגשות אשמה, שלא התחילו את הטיפול מאוד מוקדם."

צביה: "נכון."

קרן: "יש בזה גם יתרון (צביה: "נכון"), שהייתה את ההזדמנות רגע לקבל את התינוק ללא הלקות, ולהתקשר אליו באופן כזה שלא כולל גם את ההלם והאבל, ובאמת התהליך הנפשי הזה שצריך לעבור."

צביה: "כן. אין פה נכון, לא נכון."

קרן: "נכון."

גלית: "כן. וגם להוסיף שההורים מגיעים אלינו, כל כך הרבה הורים, וכל אחד מגיע בנקודת זמן אחרת (צביה: "נכון, נכון") בתהליך."

צביה: "נכון."

גלית: "יש הורים שמגיעים כבר מאוד בשלים, כבר מגיעים לבדיקה הראשונה, הם כבר יודעים בדיוק מה צפוי."

צביה: "קראו, יודעים. כן"

גלית: "יודעים הכל (צביה: "נכון"), קראו את כל החומר (צביה: "נכון"), מבינים, בשלים."

קרן: "דוקטור גוגל עבד קשה."

צביה: "דוקטור גוגל וצ'אט."

קרן: "כן."

גלית: "כבר בשלים עם הבשורה, וכבר נמצאים בשלב של העשייה, של אוקיי, תגידו לנו מה הלאה, מה לעשות (צביה: "תכלס") מה השלב הבא. ויש הורים שמגיעים לבדיקה הראשונה, ורק פה מקבלים את הטלטלה הזאת, באמת הבשורה עצמה, וזה מפגש לא פשוט. באמת רגשית, מאוד מציף, הרבה הרבה מידע, גם את זה צריך לזכור."

צביה: "נכון."

גלית: "ובשביל זה גם הפרק הזה (צביה: "נכון") חשוב (צביה: "נכון, נכון"), כדי קצת לתת את המידע של מה קורה, מה קורה בתחילת הדרך, מה קורה במפגשים הראשונים פה אצלנו במיחא, קצת לעשות הכנה, וגם כדי לשמוע את זה אחר כך אולי שוב (צביה: "נכון"), ולעכל את הדברים."

כרמל: "אני חושבת על זה שכבר עכשיו, בחמש דקות שהתחלנו לדבר, כמה מושגים יכול להיות שהם לא מוכרים להורים?"

צביה: "נכון."

כרמל: "מה זה תדר בכלל? בדיקת שמיעה, ABR, התנהגותי, אובייקטיבי, יש פה הרבה הרבה מידע שהוא חדש, זה בסדר? לא צריך לדעת הכל?"

צביה: "בית מיחא, מה זה המקום הזה?"

כרמל: "כן."

צביה: "מה זה השם הזה? פתאום מפנים אותנו אליו, מי שמע על זה בכלל?"

גלית: "לפעמים חושבים שמיחא זה מישהי."

צביה: "נכון, מישהו."

גלית: "מפנים אותי למיחא. מישהו, מיחא."

צביה: "נכון."

גלית: "כן."

כרמל: "אז לאט לאט."

צביה: "נכון, ממש לאט לאט. אוקיי. אז היינו בבית חולים, קיבלנו הפנייה לבית מיחא, דיברנו עם המזכירות המדהימות שלנו, ועכשיו בעצם צריך להתחיל תהליך של קליטה. מה זה התהליך הזה?"

גלית: "אז בעצם, הפגישה הראשונה של משפחה בבית מיחא כשהיא נכנסת פעם ראשונה לבניין הזה, לרוב, אני אומרת לרוב, 99 או 98 אחוז מהמקרים, זה הבדיקה הראשונה במכון האודיולוגי. אני מדגישה לרוב, כי יש מקרים באמת חריגים, שכבר אולי האבחון והשיקום שמיעתי נעשה בבית חולים, מחוץ למיחא, וכבר מגיעים עם עזר שמיעתי אלינו, אבל רוב הילדים עושים פה את התהליך הזה של התאמת העזר השמיעתי. אז בעצם, משפחה מגיעה פעם ראשונה למכון האודיולוגי. פוגשת את האודיולוגיות שלנו, יש לנו צוות נפלא של אודיולוגיות ותיקות, מקצועיות, באמת אחת אחת, ולא פחות (צביה: "מנוסות") אנושיות ומנוסות ומקסימות."

צביה: "שההתמחות שלהם זה גם לבדוק תינוקות רכים כאלה."

גלית: "נכון."

צביה: "שזאת התמחות בפני עצמה."

גלית: "מאוד מאוד ספציפית, לא מובן מאליו. הכשרה מאוד ארוכה של הרבה שנים בתחילת הדרך, כדי, כדי לדעת את כל המידע. זה לא פשוט גם לבדוק וגם לשקם תינוק כל כך רך, שלא יודע להגיד לנו איך הוא שומע, זה מפריע לו, זה לא מפריע לו, אז נדרשת פה הרבה עבודה (צביה: "נכון") של דיוק בכיוון של המכשירים, וגם בהתאמה עצמה לפני זה. אז מגיעים למכון שמיעה, והפגישה הראשונה היא פגישה גם לא קצרה, היא עורכת כשעה וחצי, והיא כוללת בתוכה את המפגש הראשון, מה שבעגה המקצועית אנחנו אומרים לקיחת אנמנזה, אבל מה שזה אומר זה בעצם לספר את הסיפור שלכם. כי אם בבית חולים יותר עוסקים בצד הרפואי ומספרים ותדרים, כמו שאמרת, ועוצמות ואודיוגרמה, באמת הרבה מידע רפואי. פה אנחנו רוצים לראות את, את כל המשפחה, את הילד, את כל הסיפור בכללותו. אנחנו רוצים ללמוד על ההיסטוריה. אנחנו, האודיולוגיות ישאלו את ההורים הרבה שאלות בהתחלה, זה אולי קצת מלחיץ, אבל יש לזה רציונל וחשיבות רבה. הם ישאלו על הרקע של ההיריון, של הלידה. כמובן הימים הראשונים והתקופה אחרי הלידה, אם אם התינוק שהה בפגיעה, אם היו איזה שהם מצוקות אחר הלידה. כל הדברים האלה מאוד חשובים, כי חלקם מהווים גורם סיכון ללקות בשמיעה. רקע משפחתי, האם יש ירידת שמיעה במשפחה, דברים נוספים לגבי ההורים, המשפחה מורחבת גם. כל הנושא הרפואי גם אותולוגי, זאת אומרת כל מה שקשור לשמיעה, אם זה נוזלים, דלקות, ניתוחים באוזניים, דברים כאלה. וגם רקע רפואי כללי, שגם נותן לנו מידע חשוב. וכמובן רקע התפתחותי, וכשאנחנו אומרים התפתחותי, אז מין סתם שפה ודיבור שזה התחום שלנו, אבל לא רק, אנחנו רוצים לדעת באמת את כל התמונה בכללותה. רקע – התפתחות מוטורית, קוגניטיבית, כל דבר כזה הוא חשוב, והוא משלים לנו את התמונה, כדי שנוכל באמת לתת לילד, לתפור לו את החליפה שהוא צריך. בדיוק בדיוק מה שכל ילד צריך, וגם משפחה. כלומר את ההורים (קרן: "נכון") הם חלק בלתי נפרד, ואם אנחנו ניתן להורים את העזרה שהם צריכים, אז מין הסתם גם לילד יהיה יותר טוב."

צביה: "שהם כמובן יוכלו לבחור אם לקחת אותה או לא. אבל, אבל אני רוצה להגיד באמת בעניין הזה. אוקיי, אז הייתה השיחה."

גלית: "אז הייתה השיחה. השיחה הראשונה באודיולוגיה, ואז אנחנו עושים בדיקה התנהגותית. אוקיי? זה בדיקה בחדר האטום, שבכל גיל היא נראית ומתבצעת קצת אחרת. ניתן ממש על קצה המזלג כי זה יכול להיות פרק (צביה: "בטח") בפני עצמו."

צביה: "בטח, בטח."

גלית: "אבל מה שקורה בעצם, יש תמיד שתי אודיולוגיות. אחת נמצאת בתוך החדר האטום, ביחד עם ההורה והילד שיושב עליו, ואחת נמצאת בחוץ, ובעצם מפעילה את המכשור, את האודיומטר, ומשמיעה את הצלילים. אנחנו תמיד, כמו שאמרתי מקודם, תמיד נשאף להפריד בין האוזניים. אנחנו רוצים לדעת איך כל אוזן שומעת בנפרד. אני כן.."

צביה: "בכל תדר ותדר."

גלית: "נכון, אני כן אגיד שזה הרבה פעמים לא מתאפשר. יש הרבה, הרבה קשיים בבדיקה של תינוקות רכים. יכול להיות קושי להרכיב אוזניות. יכול להיות תעלות מאוד צרות, או אפילו אי אפשר להרכיב אוזניות. יכול להיות איזושהי התנגדות של הילד. זה בסוף זה גוף זר, זה לא נעים. יכול להיות הרבה בכי בבדיקה. יכול להיות שתינוק יגיע והוא מאוד עייף, והוא לא עירני בכלל בבדיקה. יכולים להיות כל מיני גורמים שמשפיעים על, על, בסוף על התוצאות ועל המהימנות של של תוצאות הבדיקה."

צביה: "ולהבין שזה בסדר."

גלית: "נכון."

צביה: "שזה בסדר שזה לוקח זמן."

גלית: "כמו שאמרנו, נצטרך אולי לראות אתכם עוד (צביה: "נכון") פעם בקרוב (צביה: "נכון") ולהשלים את התמונה השמיעתית."

צביה: "נכון."

קרן: "אני חושבת שכל הזמן באמת צריך לזכור שזה תחילתו של תהליך. זה לא בדיקה שבאמת מסתיימת וכאן אנחנו חוזרים הביתה להישאר עם כל המידע הבלתי מעובד הזה."

צביה: "נכון. זה לא אירוע נקודתי. ויאללה תתמודדו לבד בבית."

קרן: "בדיוק."

צביה: "לא."

קרן: "זה אירוע מתמשך."

צביה: "נכון."

קרן: "וזה אירוע שככה."

צביה: "נכון."

קרן: "אנחנו לצידכם."

צביה: "לגמרי."

קרן: "ונוכל להסביר שוב ושוב (צביה: "בשביל זה אנחנו פה") ולהבין את המהות של הירידה ומה המענה הכי נכון ולהתחיל כמובן טיפול שכבר נדבר על זה."

צביה: "אני רוצה להגיד ברמה העקרונית, גלית, את קצת נגעת בזה. זה ההבדל בין מרכז רפואי של בית חולים לבין מרכז חינוכי. זה לא סתם.."

גלית: "חינוכי, שיקומי טיפולי."

צביה: "בדיוק, בדיוק."

גלית: "אנחנו נותנים את כל המעטפת."

צביה: "זאת המשמעות, כן."

גלית: "נכון. אז רגע אני חוזרת לבדיקת השמיעה."

צביה: "כן."

גלית: "אנחנו מנסים להוציא כמה שיותר מידע בצורה הכי טובה שאפשר. בפגישה הראשונה הזו לרוב אנחנו כן נקבל כבר איזשהו מושג של מה קורה. כי (צביה: "כיוון") כי זה לא רק הבדיקה הזו. כמובן אני אדגיש שאנחנו בעצם אנחנו עושים אינטגרציה של כל המידע. הילד כבר הגיע עם, עם בדיקות קודמות. יש לנו כבר את הרקע ויותר מזה בגילאים המאוד צעירים אנחנו נתבסס בעיקר על הבדיקות שנעשו בבית חולים, על הבדיקות האובייקטיביות. אבל עם זאת אנחנו לא נוותר על בדיקה התנהגותית. כי בעצם הבדיקה התנהגותית בודקת את כל המערכת. היא נותנת לנו מידע על כל המערכת השמיעתית."

צביה: "נכון."

גלית: "ובדיקת הABR נותנת מידע עד לגזע המוח. אז מאוד חשוב להדגיש שהבדיקות האלה משלימות אחת את השנייה ונותנות לנו את התמונה כולה, ואנחנו לא נוותר לא על זה ולא על זה."

צביה: "נכון."

גלית: "לאורך כל הדרך. אנחנו נרצה לראות גם וגם ולעשות את, את השילוב. הן בעצם משלימות לנו אחת את השנייה. ו…"

צביה: "נכון. זה מאוד חשוב, ואני אגיד בסוגריים שאנחנו קוראים לבדיקה הזאת התנהגותית, כי בעצם, בגיל הרך, אתה מסתכל על ההתנהגות של הילד, שיכולה להעיד על מה הוא שמע, אם הוא שמע. שוב, כמו שאמרת קודם, אתה משמיע צפצוף, התינוק לא יודע להגיד, אתה צריך לעקוב אחרי התנהגויות שלו, כמו מצמוץ, כמו…"

גלית: "נכון."

צביה: "זה דברים שאת יכולה.."

גלית: "אז, אז כן, ממש בקצרה (צביה: "כן כן"), ולא נרחיב יותר מדי, אבל בגילאים המאוד מאוד צעירים, ממש של כמה חודשים, אנחנו נסתכל על תגובות מאוד עדינות שהתינוק מראה לנו, ופה דיברנו על הניסיון שצריך את האודיולוגית, זה ממש צריך ניסיון לראות את התגובות (צביה: "ממש") האלה, זה מאוד מאוד עדין, זה יכול להיות תגובה של מצמוץ, תגובה של רתיעה, יכול להיות כיווץ גבות או הרצנה, אנחנו קוראים לזה. בהמשך קצת גדל, כמה חודשים, אז יותר תגובות ככה של הפסקת מציצת מוצץ, אפילו התחלת מציצת מוצץ, יכול להיות הרמת מבט, אנחנו ננסה למקד את המבט של הילד יותר למטה, כדי לראות בעצם שהוא מרים את העיניים למעלה, ורק אחרי…"

כרמל: "הוא בעצם מחפש איזשהו צליל שהוא שומע."

גלית: "נכון, הוא עוד לא מחפש את הצליל, הוא רק בעצם (כרמל: "שם לב") שם לב (כרמל: "כן") לזה שהצליל קיים."

צביה: "כן, כן."

גלית: "החיפוש הזה של הצליל קורה בשלב עוד יותר מאוחר. אני לא רוצה לנקוט בחודשים (צביה: "כן, נכון"), כי זה משתנה מילד לילד (צביה: "נכון"), אבל באמת, זה כבר אחרי לא מעט חודשים, התינוק יש לו את היכולת המוטורית בכלל להפנות את הראש לצדדים, ורק אז אנחנו נוכל לראות הפניית מבט, וחיפוש של מקור הקול. זה כבר מאוד עוזר לנו, כי אז אנחנו יכולים גם יותר להפריד בין האוזניים, אם אנחנו לא מצליחים לשים אוזניות, למשל, ונבדוק דרך רמקולים, אז נוכל לדעת. הוא, הוא יוכל להראות לנו מאיזה רמקול בעצם הוא, הוא יפנה את הראש, יפנה מבט לרמקול שממנו הוא ישמע צליל, גם אם נשים אוזניות זה קורה. ואז ככל שהוא גדל, אנחנו עוברים לבדיקה דרך התניה בהתחלה זה התניה לאור. אנחנו, כשהוא שומע ומפנה את הראש, אנחנו נראה לו בעצם איזושהי תמונה במסך באותו צד, וככה נחזק את זה. הוא יבין ששווה לו להסתכל לשם, כי אז נותנים לו חיזוק. ובשלבים מאוחרים יותר, כשאנחנו כבר מדברים על ילד, כבר לא תינוק, כבר לא פעוט, יותר לקראת גיל שנתיים, שנתיים וחצי, שלוש, נעבור להתניה למשחק בעצם. אנחנו כבר עושים את הבדיקה דרך משחק. כשהילד שומע צליל, הוא עושה איזושהי פעולה. זה יכול להיות השחלה של חרוזים, זה יכול להיות לבנות לגו, כל דבר, כל משחק שפשוט הוא עושה התניה לזה שהוא שמע צליל. וכך הוא מספר לנו שהוא שמע את הצליל. כשאנחנו בבדיקה רוצים לראות מה הצליל החלש ביותר שאותו הילד שומע, בחודשים הראשונים, המערכת השמיעתית עדיין בתהליך של הבשלה, ולכן התוצאות שאנחנו מקבלים לפעמים לא בהלימה מלאה לתוצאות של הABR וזה בסדר. אנחנו אומרים את זה גם בבדיקה, ואני מדגישה את זה גם כאן, כי זה יכול אולי לראות מוזר, למה פה התוצאות היו יותר טובות והן פחות טובות, אז לא להיבהל, זה לוקח כמה חודשים עד שנמשכת ההבשלה הזאת, ואז הספים נהיים יותר מדויקים, ובאמת תואמים למה שקורה בפועל."

צביה: "ואני אדגיש שחשוב לקחת את הזמן הזה. לפעמים יש תחושה, באמת, כי יש משפחות ש- וואי, אבל כבר איתרנו, אז יאללה, אז נו, אז כבר נתאים מכשיר, נתחיל את התהליך. חשוב לי לומר שגם בהיבט הזה, פה הסבלנות ואורח הרוח הוא מאוד חשוב, כי העזר השמיעתי זה מה שילווה את הילד אחר כך הוא המפתח של השיקום שלו, ואנחנו רוצות להיות מאוד מדויקות במה שאנחנו נותנות."

קרן: "וכאן יש גם הלימה מבחינת זכויות. הרבה פעמים אומרים, חייבים לאתר ומהר ולהעביר את זה לביטוח לאומי, ביטוח לאומי גם נותן לנו את הזמן הזה (צביה: "נכון") של להבין בדיוק מה הלקות, ומקבלים 12 חודשים אחורה. ככה שגם אם לוקח כמה חודשים לבדוק את מהות הלקות והמספרים המדויקים (צביה: "זה יוכר רטרואקטיבית"), זה בסדר וזה מוכר (צביה: "חשוב מאוד"), ומקבלים אותו רטרואקטיבית."

גלית: "נכון מאוד."

כרמל: "עולה לי שאלה, אני תוהה אם הורים שואלים את זה, צריך להתכונן לבדיקה הזאתי?"

גלית: "צריכים… בגילאים, בגילאים הצעירים…"

כרמל: "אפשר להכין את ה.."

גלית: "זאת שאלה מאוד חשובה. מן הסתם גילאים הצעירים, בגילאים הצעירים לא, אי אפשר להתכונן וזה תינוק, וכמו שאמרתי, אנחנו רואים את התגובות האוטומטיות שלו, זה לא משהו שהוא (צביה: "נכון") מודע אליהם אפילו."

צביה: "אנחנו נעשה את מה שאנחנו צריכות (גלית: "נכון") כדי לה…"

גלית: "אבל כן, אם כבר שאלת את זה, אז בגילאים היותר מאוחרים, כי יכול להיות שגם הורים לילדים יותר גדולים שומעים אותנו. יש חשיבות עצומה בהכנה לבדיקת שמיעה. כשזה ילד כבר בגיל שנתיים, אפילו קצת פחות, אם ההורה בבית ירגיל אותו להרכיב אוזניות, אפילו סתם, כשהוא שומע שירים, צופה באיזה סרטון או משהו, וכן יתרגל להרכיב את האוזניות, אז יהיה פה פחות חשש, פחות התנגדות, פחות בכי, זאת אומרת, הוא יבוא (צביה: "נכון"), וחלק מהבדיקה כבר יהיה לו מוכר, וגם את המשימות עצמן."

צביה: "משימות התניה."

גלית: "אם בהתחלה אנחנו בודקים גם דיבור, לא דיברנו על זה, אז אנחנו נגיד לילד מילה, זה כבר גילאים יותר מאוחרים, כן, סביב גילה שנתיים פלוס. ונראה שילד יצביע על תמונה או על חפץ, שנראה שהוא שמע את המילה הנכונה. אז זה משהו שכן, אפשר לתרגל בבית, אפשר את אותם משחקים, ויותר מזה, אנחנו כאודיולוגיות ממליצות להורים להביא את המשחקים האלה מהבית. אם כבר תרגלת איתו עם משחק בבית, תביאי, ואז הורדנו עוד פחות חששות."

צביה: "נכון, סביבה מוכרת."

גלית: "בדיוק, יש חלק מהדברים שכבר מוכרים, נותנים לי איזה עוגן (צביה: "נכון"), איזשהו ביטחון, והבדיקה יותר טובה, זה יכול להשפיע על איכות הבדיקה. אני חוזרת לבדיקה הראשונה, הראשונה שהמשפחה הגיעה, ובעצם, בסוף הבדיקה, אז האודיולוגיות משתדלות, כן, לתת איזושהי תמונת מצב, מה קורה, איזו ירידה קיימת, כמה שאפשר להגיד, אם כבר יש מידע, את רוב המידע על התמונה השמיעתית, ויותר מזה, מה צפוי ההמשך? מה צפוי להיות בהמשך? מה הכיוון לשיקום שמיעתי? האם אנחנו הולכים להתאמת מכשיר שמיעה? האם עדיין לא, ואנחנו רוצים לראות עוד בדיקות כדי לדייק את התמונה השמיעתית? ומה עושים הלאה? אנחנו משתדלים להוציא את המשפחה עם המלצות להמשך. יש מקרים שלא נוכל עוד לתת המלצות, ונרצה לראות אותם לעוד בדיקות, לפני שנוכל ממש להמליץ על איזה, איזה עזר שמיעתי מתאים לילד, וכשהם יוצאים מהאודיולוגיה, אז אנחנו מאוד משתדלות שבפגישה הראשונה הזאת, כמו שאמרנו, שהיא מאוד מציפה ומטלטלת ויכולה להיות לא פשוטה, ההורים ייפגשו או איתי, או עם קרן, או איתי ועם קרן ביחד. איזושהי פגישה ראשונה שהמטרה שלה זה ככה, לעבד בעין את מה ש, מה שהיה פה, כי זה הרבה מידע. זה מקום לתת להם לשאול שאלות שעולות בעקבות הבדיקה, לחזור שוב להסבר מה התקבל בבדיקה, מה הירידה בשמיעה, מה השלכות של הירידה בשמיעה, ובעיקר גם לתת איזושהי תמונה של מה העתיד להיות, מה המסלול במיחא ובכלל. מה צפוי להיות, מה יהיה בהמשך."

קרן: "מה הזכויות שמגיעות להן סביב הלקות. אולי לפעמים קצת לתת קול מן העתיד ולהגיד כרגע זה נראה כמו סוף העולם (צביה: "נכון"), אבל אנחנו יכולות לראות את הרגע שזה כבר יהפוך להיות חלק מהחיים (צביה: "נכון"), ויהפוך להיות משהו (צביה: "והוא לא רחוק") שאנחנו חיים איתו בשלום, והוא לא רחוק."

צביה: "נכון."

קרן: "ולמרות שהתחושה היא שזה לא יקרה לעולם, ונשאלות שאלות באמת של האם הוא יתחתן, ואם הוא יתגייס (צביה: "נכון, נכון"), ואם הוא יצליח בכלל ללמוד בבית ספר, ואם הוא ידבר, ובאמת אני חושבת שיש משהו במהלומה הראשונית הזאת שככה יכול גם לשתק, וזה בסדר, זה משהו שאחר כך מתפרק, ואנחנו יכולים לעשות עבודה, זו תגובה שהיא טבעית ומוכרת. וגם אם הדברים שנאמרים בפגישה הזאת לא נקלטים ומעובדים בגלל ההלם והשוק הראשוני הזה; זה דברים שגם כמובן אפשר להקשיב בפודקאסט הזה, שזה גם חלק מהמטרה שלו, וגם אנחנו נחזור על הדברים ואנחנו נפגש שוב ושוב, וכמו שאמרנו, זו ככה ריצה למרחקים ארוכים. מה שכן חשוב לי להדגיש זה, שזה שזו פגישה שכן עושה סדר (צביה: "נכון") מבחינת מה המענים (צביה: "נכון") שיש לדבר הזה, זאת אומרת, קודם כל, התחושה שאתם לא לבד, יש טיפול ויש עזרים ללקות הזאתי ולירידה הזו בשמיעה, אם זה בא מכיוון של זכויות, אם זה בא מכיוון של הדרכת הורים, הליווי הצמוד הזה שאנחנו נותנים, שאתם לא לבד ודברים ככה לאט לאט יתחילו להסתדר בליווי צמוד שלנו."

צביה: "עצם העובדה שיש כתובת, יש עם מי לדבר יש למי  (קרן: "נכון") לפנות."

גלית: "המטרה שלנו, שלי ושל קרן, בפגישות הראשונות האלה, זה גם חוץ מזה שאנחנו רוצים להכיר את כל הסיפור של המשפחה ולהכיר את הילד דרך זה, מן הסתם לתת לילד עצמו את המענה שהוא צריך וזקוק לו, אבל זה גם למפות את הצרכים של ההורים, לראות מה הכוחות שיש להורים, מה העזרה שהם צריכים מאיתנו (צביה: "נכון, נכון"), האם צריכים עזרה יותר צמודה, יש הורים שיסתפקו בפגישה חד פעמית או בודדות, ויש הורים שירצו ליווי כל שבוע".

קרן: "וגם כאן חשוב להדגיש שיכול להיות שבשלב הראשוני של ההלם והקליטה והעיבוד, לא ירצו את ההדרכה הזאת וככה ירצו את הזמן לעכל."

צביה: "הכי לגיטימי."

קרן: "ואנחנו ניכנס באופן נקודתי סביב הרכבה של מכשירים, או סביב התנגדות להרכבה, או סביב ככה מצוקה של ההורים, או תגובות של הסבא והסבתא."

צביה: "נכון, גם זה מאוד חשוב."

קרן: "זה משהו שהכניסה (צביה: "נכון") הכניסה שלנו יכולה להיות בכל זמן בתהליך הזה. אבל כן אפשר להגיד שהליווי הראשוני, הוא ככה כן נותן איזה משהו כזה של, של הבנה של מה צפוי לי. ובאמת אני מאוד (צביה: "עושה סדר בתוך..") מאמינה בזה זה, כן."

צביה: "בתוך עולם חדש, לא מוכר, עם שפה חדשה. אני גם חושבת שיש את אותו רגע של, אוקיי, מה אני עושה מחר בבוקר? עכשיו שאני יודע שהילד שלי לא שומע טוב. מה, מה איך זה משפיע על ההורות שלי? איך אני, מה אני עושה עם זה, עם המידע הזה? איך אני מדבר אליו? אני כן מדבר, אני לא מדבר?"

גלית: "נכון. אז מן הסתם, יש את המידע שניתן באודיולוגיה, יש את המידע שניתן על ידינו. ויש לנו, אנחנו מציעות, כבר בשלב הזה הדרכות נוספות, גם אם עדיין אין תמונה שמיעתית ברורה, גם אם התאמה של המכשיר היא עוד קצת רחוקה, יש לנו גם איזה שהם שירותים שאנחנו נותנים ממש בשלב הזה באופן ספציפי. יש הדרכה שנקראת סימני דרך, קלינאיות תקשורת, מאוד ותיקות שלנו פה במיחא, עם הרבה ידע וניסיון בהדרכת הורים, ובעצם הרבה פעמים אנחנו ממליצות בשלב הזה על מפגש של הדרכת סימני דרך. המטרה של, של ההדרכה באמת על קצה המזלג זה לתת איזושהי הדרכה ראשונית של מה זה הלקות שמיעה, כמו שאמרנו, מה השלכות, אבל בצורה יותר מפורטת, ומה אני יכול לעשות בינתיים. לתת להורים כלים, מה הם יכולים לעשות בינתיים עם הילד בסביבה הביתית באופן טבעי, איך לעודד, כן, התפתחות שפה וערנות שמעיתית וסקרנות שמיעתית בינתיים, גם אם אפילו גם אם עדיין לא הותאם מכשיר שמיעה, ובטח אם כבר הותאם מכשיר שמיעה, לפני שהם, תכף נצלול גם לזה, לפני שהם, הילד, המשפחה, משובצים לקלינאית תקשורת שתלווה אותם ותהיה הדמות העיקרית, אבל אם עדיין אין קלינאית תקשורת, אז זה, זו איזושהי הדרכה ראשונית שניתנת לפני כן."

קרן: "וכאן אני רוצה גם להגיד שיש ככה שני צדדים למטבע הזה. אנחנו לא במצב חירום, זאת אומרת, גם אם הבדיקה הבאה היא עוד שבועיים או שלושה, זה לא סוף העולם (צביה: "נכון"), זה (צביה: "נכון"), כמו שאמרנו, אנחנו נכנסים לריצה למרחקים ארוכים, והרבה פעמים ההורים ככה מגיעים באיזו תחושה של חירום, של עכשיו צריך לפתור הכל, לא, זה פתרון תהליכי שלוקח (צביה: "נכון") זמן, ונותן גם להורים את הרגע הזה, רגע לעכל ולהבין. ואני חושבת שהצד השני זה באמת שיש להורים פה תפקיד שהוא חשוב, וזה ואני חושבת שזה גם מאוד מעודד בהרבה מקרים, כי זה לא שאין מה לעשות, יש מה לעשות (צביה: "לגמרי יש") וצריך לאהוב ולחבק את הילד ולשיר לו שירים (צביה: "נכון"), ולגרום לו לחייך (צביה: "נכון"), גם אם הוא לא שומע (צביה: "נכון"). וזה כלים שיש לכל ההורים באשר הם, לכל תינוק שנולד, והם צריכים להשתמש בהם, ואנחנו מזכירים להם את זה, כי לפעמים הם שוכחים."

צביה: "נכון, נכון."

גלית: "אז בעצם השלב הבא זה השלב של השיקום. השיקום מתחיל משיקום שמיעתי של עזר שמיעתי, אבל כשאנחנו אומרים מילה – שיקום, זה כולל את כל המעטפת. שיקום שמיעתי כולל גם את הרכבת עזרי השמיעה, וגם את הליווי והמקצועי, שבעצם הטיפול של קלינאית התקשורת, זה כל המעטפת הזאת נקראת שיקום שמיעתי. אז בעצם השלב הזה זה השלב של שיקום שמיעתי. אנחנו רוצים להתאים לילד עזרי שמיעה שמתאימים לו, אחרי שקיבלנו תמונה שמיעתית כמה שיותר מדויקת. עשינו איזושהי אינטגרציה והשלמה בעצם של מידע בין הבדיקות האובייקטיביות לבדיקות ההתנהגותיות.  אנחנו יכולים לעבור לשלב הזה. והוא כולל מספר שלבים בתוך אותו שלב, שזה בעצם ייעוץ. הכל נעשה במכון האודיולוגי, ייעוץ איזה מכשיר שמיעה מתאים לילד. יש מלא מכשירים, זה תחום מאוד רחב. יש כל מיני חברות של מכשירי שמיעה, ובכל חברה יכול להיות רמות שונות של טכנולוגיה. ומכשירים יותר חזקים ופחות חזקים, זאת אומרת שמספקים יותר או פחות עוצמה. ולכל ילד אנחנו מתאימים את המכשיר שמתאים לו, לפי סוג הירידה בשמיעה וחומרת הירידה בשמיעה. אז זה שלב שנעשה, שלב ראשוני של ייעוץ, לפני שאנחנו ממש מביאים את המכשיר עצמו. והשלב הבא זה התאמת מכשיר שמיעה, אוקיי? אנחנו ננסה פה במיחא, מכשירי שמיעה, וניתן לניסיון. היום, ממש לאחרונה, התהליך הזה עבר לאחריות של קופות החולים. אם לפני כמה חודשים זה היה תחת אחריות של משרד הבריאות, אז כן לציין שהיום זה תחת קופות החולים. ייתכן וכל קופה מתנהלת קצת באופן שונה, בפרוצדורות אולי, בדרישות, בתפסים, אבל בסוף זה אותו דבר. יש לנו ייעוץ, יש לנו התאמה, ואחרי שהתאמנו את מכשיר השמיעה, אנחנו עוברים לשלב של מעקב וביקורת. אנחנו רוצים לראות שהמכשיר שהתאמנו באמת טוב לילד ומתאים לו. ניתן לציין פה שהמכשיר שמיעה ניתן לתקופת ניסיון. בהתחלה זה איזשהו ניסיון עם המכשיר, ורק אחרי שאנחנו בטוחים שזה המכשיר שמתאים לילד, אז בעצם המשפחה תרכוש אותו, ניתן להגיד בסוגריים, שהיום ההשתתפות היא כמעט, היא מלאה או כמעט מלאה, עבור רוב מכשירי שמיעה. ורק אחרי שנדע שהמכשיר זה המכשיר שטוב לילד, מתאים לילד, בעצם המשפחה תיקח אותו והוא יהיה מכשיר אישי מעכשיו ולשנים הקרובות. זה תהליך שנעשה כל כמה שנים. אז זה מבחינת התאמת מכשירי שמיעה. ברגע שלילד יש מכשירי שמיעה על האוזניים, אז מתחיל השלב הבא, שזה בעצם שיבוץ לקלינאית תקשורת. יש לנו פה צוות גדול ונפלא של קלינאיות תקשורת, ובעצם כל משפחה מצוותת לקלינאית תקשורת, שמהרגע הזה היא בעצם, איך שאנחנו קוראים לזה הקייס מנג'ר (case manager), היא הדמות העיקרית שמלווה את המשפחה. והיא תלווה אותה בכל דבר בתהליך, בין אם זה הטיפול עצמו שנערך פעם בשבועיים או פעם בשבוע, ובין אם זה בדיקות השמיעה בהמשך. המעקבי שמיעה היא תיכנס איתם לבדיקה, והיא תהיה, אנחנו משתדלים לפחות ברוב המקרים שהיא תהיה עם הילד בבדיקות השמיעה, כי היא מכירה אותו הכי טוב, את התגובות שלו. וכל דבר, וכל התייעצות, וכל שאלה. אם זו שאלה על מסגרת חינוכית, בהתחלה ככה יש הורים שמתלבטים איזה מסגרת חינוכית מתאימה לילד שלי. אז הרבה פעמים אנחנו אומרים, רגע, תתחיל עם קלינאית, היא תכיר את הילד, והיא תוכל להמליץ לכם, לפי ההתפתחות שלו, לפי הצרכים שלו, או הצרכים שלכם ההורים, מה המסגרת שהכי מתאימה לו."

צביה: "אני רוצה להוסיף משהו חשוב בהיבט הזה של למה בכלל נדרש שקלינאית תהיה חלק מהליווי. אז בדבר הכי מיידי והכי פשטני זה כי – מכשירי שמיעה צריכים מאוד לשמוע איתם, זה לא כמו משקפיים. כאילו למה צריך עכשיו שקלינאית (גלית: "נכון") תלווה את הילד?"

גלית: "נכון."

צביה: "כי זה לא משקפיים."

גלית: "נכון. אז.."

צביה: "כי צריך ללמוד איך לשמוע."

גלית: "נכון, אז תחילת הדרך עם הקלינאית הרבה פעמים בעצם מתמקדת בזה, בהרכבה הראשונית של מכשירי שמיעה. לפעמים יש תינוקות שיסירו הרבה, ממש כל הזמן את המכשירים (צביה: "נכון"), זה קורה. זה קורה הרבה."

צביה: "יתלשו. שלא לומר יתלשו."

גלית: "זה קורה הרבה, זה קורה הרבה. נכון, אז לפעמים זה מתמקד בזה, בכלל להרכיב את המכשירים (צביה: "נכון") ולהתרגל אליהם (צביה: "נכון"), ולעזור להורים, לעודד את הילד להרכיב את המכשירים."

קרן: "ולעזור להורים להתיידד עם המכשירים (צביה: "לגמרי"), כי לא תמיד מקבלים את זה באהבה, ולפעמים ההערות והנראות של הלקות, עד עכשיו לא ראינו אותה בעצם, רק ההורים ידעו וזה דובר. ואני חושבת שמכשיר יש לו איזה ייצוג שנותן נראות (צביה: "נכון") שהוא לא קל לכולם."

צביה: "נכון זה שלב הבא של ההתמודדות, שלא לומר על מקרים של הורים שוואלה, אני לא רואה את ההבדל הגדול. תסבירו לי למה הוא צריך את המכשיר. זה באמת נותן לו? זה באמת תורם לו? אנחנו תכף נדבר על סוגים שונים של ירידות בשמיעה, שלפעמים זה יותר אובייס (obvious) התרומה לפעמים זה פחות אובייס (obvious)."

גלית: "נכון."

צביה: "אבל זה גם…"

גלית: "אז כן, אז בוודאי שצריך את הקלינאית."

צביה: "כן."

גלית: "היא (צביה: "כן") מאוד חשובה בשלב הזה."

צביה: "בטח, בטח."

גלית: "היא גם תעזור להרכיב ממש פיזית, טכנית, איך להרכיב, איך לשים באוזן. אבל גם המטרה זה לעזור לילד, לשמוע, ללמוד לשמוע. בעצם המוח צריך ללמוד לשמוע מחדש בצורה שונה. בין אם זה עם מכשיר, בין אם זה עם שתל קוכליארי. יש לנו כל מיני עזרי שמיעה, לא נגענו בזה, אבל אנחנו אומרים התאמה של מכשירי שמיעה. זה יכול להיות מכשירים אישיים של הילד, שמעכשיו הם ילוו אותו כמה שנים, וזה יכול להיות מכשירים מושאלים. יש לנו פה בנק השאלה, באודיולוגיה, ובמקרה שהירידה, הירידה כבר משמעותית יותר, חמורה, עמוקה בשמיעה, והמלצה היא ללכת לקראת ניתוח שתל, אז אנחנו בבית מיחא נשאיל מכשירים לתקופה קצרה של כמה חודשים עד הניתוח עצמו. בעצם כן להתחיל ולתת איזושהי גריה שמיעתית למוח, לבסס, לתת למשפחה להתרגל לעצם זה שיש משהו על האוזניים, לתת לילד להתרגל את זה. אנחנו.."

קרן: "לתווך את זה לסביבה (גלית: "נכון"), אני חושבת. לתווך את זה לעצמם בתור התחלה, להתחיל להתרגל שיש לזה נראות, שיש משהו שהוא קבוע על האוזניים או באזור האוזניים."

צביה: "שיהיו שאלות על זה אולי; של אנשים שלא ראו את המכשיר עד היום, וגם אם זה צריך להתמודד וזה יכול להיות מאתגר בהתחלה."

קרן: "והשאלות בדרך כלל יושבות על בורות, וכאן חשוב (צביה: "נכון") לי להגיד את זה. כי ככה…"

צביה: "נכון."

כרמל: "השאלות של הסביבה."

קרן וצביה: "השאלות של הסביבה."

קרן: "וככל שההורים ככה צוברים ידע ויודעים לענות על זה בצורה מאוד מאוד טכנית וברורה, אז אנחנו רואים גם שהתגובות מאוד נרגעות ויורדות, כי זה עולם שלא מוכר לכולם (צביה: "נכון") באמת, והרבה פעמים גם להורים, אפילו אפשר להגיד ברוב המקרים."

צביה: "נכון, אתה גם רואה, משקפיים זה פחות או יותר מובן מאליו, מכשירי שמיעה איכשהו יש יותר מודעות בשנים האחרונות, אין ספק, אבל עדיין, ההתייחסות למכשירי שמיעה היא עדיין אחרת."

קרן: "ואני חושבת שגם יש משהו בתיווך של ההורים, כל עוד התינוק באמת אין לו שפה והוא לא מדבר, ככל שהוא ישמע את ההורים שלו, מתווכים את זה לסביבה באיזה ביטחון (צביה: "לגמרי") של יש לי מכשיר כי אני לא שומע, וזה עוזר לי (צביה: "לגמרי") לשמוע. הוא יוכל להגיד את זה בעצמו, דבר ראשון להפנים את זה, ואחר כך כמובן להוציא את זה לידי ביטוי כששואלים אותו."

צביה: "אני אגיד יותר מזה, גם תינוק שכביכול לא מבין את המילים שההורה אומר."

קרן: "המסר הבלתי מילולי עובר."

צביה: "הוא מרגיש את המנגינה (קרן: "נכון") ולזה אין תחליף (קרן: "נכון"). once יש הורה ששלם עם זה, אבל באמת, וזה בסדר שזה ייקח זמן להגיע לשם, זה המסר שעובר לתינוק, לילד."

גלית: "אי אפשר להסתיר מהילדים (צביה: "אי אפשר") שלנו כלום. גם אם נעשה הצגה מאוד יפה (צביה: "לא") ונגיד להם לא לא, אבל זה טוב לך, אבל בפנים אנחנו לא (צביה: "חיישנים") מאמינים בזה (צביה: "נכון"), אז הילד ירגיש את זה (צביה: "נכון"), והוא לא ירצה להרכיב."

צביה: "נכון."

גלית: "השפעה ישירה."

קרן: "וכאן אני גם באמת הרבה פעמים אומר להורים שיש משהו במסר של הרכבת מכשיר, שאומר לילדים, יש בעיה ואני מטפל."

גלית: "נכון, כן."

קרן: "כי אם יש לך חום, אתה תקבל אקמולי. ואם אתה לא תראה טוב, אתה תקבל משקפיים. ואם אתה לא תשמע טוב, אתה תקבל מכשיר. כי אני הורה ששם לב לדברים ומטפל בהם, ועוזר לקדם."

צביה: "ואני פה בשבילך."

קרן: "כן."

צביה: "כמו שעל האנטיביוטיקה לא תוותר לילד שלך (קרן: "לחלוטין"), אלא אתה תמצא את הדרך לתת לו אותה, ירצה או לא ירצה."

גלית: "נכון."

קרן: "נכון."

גלית: "וכן להדגיש, שאם אנחנו מדברים פה על הגילאים המאוד צעירים, על הגיל הרך, שיש חשיבות עצומה בעצם בהרכבת מכשירים בשנים האלה. כי זה גיל קריטי (צביה: "לגמרי") לרכישת שפה."

צביה: "נכון."

גלית: "וההורה פה יודע שזה מה שטוב לילד. אז הוא ירכיב לו את מכשירי השמיעה, כי הוא יודע שזה מה שיעזור לו להתפתח בצורה המיטבית ביותר (צביה: "נכון"). לפתח שפה ודיבור, ולא רק שפה ודיבור. כל הכישורים, כל התחומי ההתפתחות, כולם קשורים אחד לשני."

צביה: "לגמרי."

גלית: "קלינאית התקשורת שמטפלת בילד נוגעת בכל תחומי ההתפתחות הקשורים. זה יכול להיות כמובן שפה, דיבור, שמיעה, וזה יכול להיות קוגניציה, חשיבה (צביה: "למידה"), התפתחות של תקשורת, כוונות תקשורתיות, התפתחות של משחק בגיל הרך. זאת אומרת, הקלינאית נוגעת בכל התחומים בהתחלה. כמובן עם דגש לתחום שלנו הספציפי שזה שמיעה, שפה ודיבור, אבל ממש לא רק."

צביה: "כי הם לא נפרדים (גלית: "נכון"). הם נבנים על זה."

גלית: "נכון, נכון. וצריך להבין שלכן פה טמונה חשיבות עצומה בהרכבה, ובהרכבה עקבית בשנים האלה (צביה: "נכון") הראשונות. יש מקרים שבאמת יש התלבטות אמיתית, אם זה ירידה מאוד מאוד קלה, אפילו ירידה מזערית בשמיעה, אבל עדיין זאת ירידה. ועדיין יש איזשהו מידע שמיעתי שלא נקלט מספיק טוב. ויכול להיות שיהיו הורים שהחליטו לא להרכיב מכשיר שמיעה, וזה בסדר, זו ההחלטה שלהם. אבל אנחנו, הגורם המקצועי, אנחנו נמליץ, וההמלצה שנעשית פה, אני סומכת על הצוות שלי ב-200 אחוז."

צביה: "לגמרי."

גלית: "שאם הוא ממליץ (צביה: "נכון") למשפחה להרכיב מכשיר שמיעה, זה מה שהילד צריך (צביה: "נכון") כרגע. במקרים כאלה, נגיד של ירידות מאוד קלות בשמיעה, או ירידות חד-צידיות בשמיעה, שגם פה לפעמים יש התלבטות של ההורים, כי אוזן אחת, הילד שומע תקין, אז למה הוא צריך להרכיב מכשיר שמיעה? אבל מחקרים היום כבר (צביה: "חד משמעית"), יש הרבה מחקרים בתחום (צביה: "נכון"), ומראים שגם ירידה חד-צידית, עלולה (צביה: "נכון") לגרום לאיזשהו עיכוב, בין אם זה בהתפתחות שפה, בין אם זה קשיים יותר, אפשר להגיד, בתחום הרגשי-חברתי, זה יכול לגרום לתסכול ולריחוק חברתי, אם הילד לא שומע מספיק טוב, ומפספס בסיטואציה חברתית. ואנחנו רוצים לתת לו את הכלים, ולתת לו כמה שיותר נגישות שמיעתית, כדי שהוא, כדי למנוע את הפערים האלה, ואת הקשיים האלה."

קרן: "וכמו שאמרנו גם, שהמשימות ההתפתחותיות, גם ככה כל כך לא פשוטות (גלית: "נכון") גם בפן החברתי וגם בפן הרגשי. ואנחנו לא רוצים להוסיף קושי, על קושי שהוא מובנה ככה כבר מראש. אם זה לשאול 'מה' כמה פעמים, להפסיד תכנים, להפסיד באמת התרחשויות שקורות סביב שמיעה. וחבל, זה גם, גם יפגע בהתפתחות, וגם יפגע בדימוי העצמי, ולהמשך. וכאן אנחנו שמים על זה דגש מאוד."

כרמל: "אפשר לומר איזושהי שורה תחתונה של זה, שיש מצבים שבהם, עזרי שמיעה בעצם, עוברים ממצב שהילד לא שומע, למצב שהוא שומע (גלית: "בוודאי"), יש כאלה מצבים. ויש הרבה מצבים שבהם, זה לא מעבר משומע – לא שומע (גלית: "נכון"), אלא המטרה היא, לאפשר את התנאים המיטביים (גלית: "נכון") לשמיעה, כדי לאפשר את (גלית: "נכון") שאר ההתפתחות (גלית: "כן") בתחומים האחרים."

גלית: "זה לא רק שמיעה כן או לא, יש הרבה תחומים שמושפעים מהשמיעה. למשל בירידות קלות, או חד-צידיות בשמיעה אנחנו רואים שיש קושי בשמיעה על רקע רעש, ובמיקום צליל במרחב. אז בסדר אתה אולי, כביכול יכול לחיות בלי זה, אבל לא. אנחנו רוצים לתת לילד את כל, את כל האפשרות, כדי שהוא יוכל לקלוט הכל, לא לפספס כלום. צריך לזכור שככל שהילד גדל, הוא, הוא, התנאים הסביבתיים שלו נהיים פחות טובים. אוקיי? אם בהתחלה תינוק, הוא נמצא בעיקר על הידיים של הדמות המטפלת, אם זה מטפלת או אמא או סבתא או אבא, וזה מאוד קרוב, אז גם העוצמה מאוד (כרמל: "נכון") חזקה יחסית (כרמל: "נכון"). זאת אומרת הוא שומע את הקול בעוצמה הכי מיטבית שאפשר. אני בדרך כלל נמצאת עם תינוק בבית, אני לא מסתובבת איתו כל היום בקניון הומה אדם, אז, אז באמת יש פחות רעש רקע, ופחות מרחק. ואחרי כמה זמן, אם זה כמה חודשים או שנה או שנתיים, כל הורה משהו מחליט, הילד ייכנס למסגרת חינוכית, ואז שם זה כבר לא ככה. לא מרימים אותו כל היום על הידיים, יש יותר מרחק, יש יותר רעש רקע, יש כבר כמה ילדים, זה יכול להיות מעט ילדים, וזה יכול להיות קבוצה עם 20 ילדים (צביה: "נכון") וזה המון רעש, אנחנו לא מודעים לכמה רעש יש במסגרות האלה, ואז כבר התנאים פחות טובים. והחשיבות של העזר השמיעתי היא עוד יותר משמעותית להתמודד במצבים האלה. אז גם בירידות קלות, גם בירידות חד-צידיות, יש את המיומנויות השמיעתיות האלה שהן בלתי אפשריות או מאוד קשות, וזה מקשה, זה מקשה על הילד. "

כרמל: "בהקשר הזה אפשר להגיד להורים שמקשיבים לנו עכשיו שכל שאלה היא טובה, אין שאלה שהיא לא טובה (גלית: "לגמרי"), והדברים שאנחנו אומרות עכשיו, הם, הם לא מובנים מאליהם, ואנחנו לא מצפים שההורים בתחילת הדרך ידעו. כשיש לכם שאלה לגבי למה בכלל צריך, והאם בכל מצב, ומה התרומה, והאם בכלל יש גם השלכות שליליות, או המון המון שאלות שזה.. יש פה…"

קרן: "ומה זה בכלל? מה זה נותן?"

צביה: "נכון."

קרן: "למה?"

צביה: "בדיוק."

גלית: "כל שאלה היא לגיטימית (צביה: "לגמרי") ונכונה. ואנחנו נענה אם צריך כמה פעמים וכמה דמויות פה יענו, גם באודיולוגיה, גם אני, גם קרן, גם הקלינאית, אפשר לשמוע את זה מכל אחד מאיתנו, שוב ושוב. ואם דיברנו על גיל קריטי, אז יכול להיות שבהמשך, כשהילד כבר יהיה נער או נערה, ויכול להיות שהם יחליטו לעצמם מתי (צביה: "נכון"), אם זה ירידות קלות (צביה: "לגמרי") או חד-צידיות, מתי אני רוצה להרכיב, אם אני רוצה להרכיב, אבל כרגע, כרגע זאת החלטה של ההורים, והם עושים לילד הכי טוב בשנים האלה."

צביה: "אני חושבת שיש מן הסתם מהניסיון שלכם, מה שנקרא, שאלות נפוצות. בואו נתייחס קצת לזה. מה השאלות השכיחות שהורים…"

גלית: "יש הרבה שאלות."

קרן: "יש המון שאלות."

צביה: "בואו נבחר כמה."

גלית: "בוא נתחיל בכלל מכל הצד המקצועי, השמיעתי. מה הילד שומע? למה צריך מכשירים? למה כל כך מוקדם? למה מביאים אותי לפה כל כך הרבה פעמים? למה עוד בדיקה ועוד בדיקה? זה דברים שנראים לפעמים אולי קצת ניג'ס, כאילו, למה אנחנו צריכים להביא אותם עכשיו אחרי שבוע לעוד בדיקה? זה באמת מתיש לפעמים, וזה, יש משפחות שגרות רחוק, וזה גם קשה להגיע למיחא כל פעם."

קרן: "האם זה יעבור? זאת שאלה שאני שומעת הרבה.. וכאן באמת ה…"

גלית: "האם תמיד הוא צריך להרכיב את מכשירי השמיעה? האם יש משהו לתקן את הירידה בשמיעה? כן"

קרן: "וכל מקרה כמובן לגופו, וכל חליפה נותנת מענה לכל מקרה. ובחירת המסלול היא כמובן גם משהו שאנחנו נעזור להורים להחליט עבור הילד. כשכל השיקולים נלקחים בחשבון, ואני כן פונה להורים שמקשיבים, שאם הם מרגישים שמשהו לא יושב להם עד הסוף (צביה: "נכון"), שאם הם באיזו התחבטות, אם הם באיזה כאב מאוד גדול, בהלם, גם אם (צביה: "בואו נדבר על זה") זה פנימי, וגם אם זה חיצוני, מול סבתא, סבא, דודה, משפחה, ככה משהו לא יושב להם כמו שצריך, מוזמנים לפנות. אני נותנת את הטלפון שלי לכל מי שמגיע לכאן, ובאמת, כל שאלה היא לגיטימית, כמו שאמרה כרמל (צביה: "נכון"). כל שאלה, גם אם היא נשמעת לכם הכי מטופשת או מביכה, הכל (צביה: "נכון"), הכל לגיטימי."

צביה: "אני גם חושבת שבהיבט הזה של המסלול, כמו שקראתן לזה, צריך לזכור שזה נכון לכרגע. החשיבה היא מאוד דינמית, היא גדלה ביחד עם הילד (גלית: "נכון"), היא משתנה גם עם הצרכים שלו ועם הצרכים של ההורים, כך שמסלול שמתאים לכרגע, ייבחן דינאמית, ובהמשך (גלית: "נכון") יכול להיות שהוא יראה אחרת."

גלית: "ואנחנו אולי נסביר רגע גם מה זה מסלול (צביה: "יאללה"), כי זאת מילה כזאת מאוד כללית (צביה: "בטח"), אבל בגיל הרך (צביה: "בטח"), בחטיבת הגיל הרך, יש לנו כל מיני מסלולים שאנחנו בעצם מתאימים לילד ולמשפחה. זה יכול להיות גם טיפולי וגם חינוכי. אז אם הזכרנו שהילד יהיה משובץ לקלינאית תקשורת, הקלינאית יכולה, הטיפול הזה של הקלינאית יכול להינתן בכל מיני אופנים ובכל מיני תדירויות של טיפול. בגילאים המאוד מאוד צעירים, שמדובר על תינוק בן כמה חודשים עד גיל שנה, לרוב אנחנו נמליץ על טיפול פעם בשבועיים, אנחנו רואים שזה מספיק. עיקר הדגש בטיפולים בגילאים האלה זה הדרכת הורים. בעצם ההורה נמצא עם הילד בטיפול על השטיח, משחק עם הקלינאית, זה משחק משותף. הטיפול באמת נעשה דרך משחק. אנחנו מאמינים בגישה טבעית בטיפול, הילד הוא זה שמוביל את הטיפול, אנחנו בעצם מנסים ללכת לפי הרצונות שלו, תחומי העניין שלו. גם אם אני אכין את כל המשחקים הכי יפים בעולם ובסוף הוא ילך לאוטו אחד בחדר, זה מה שיניע אותו, זה מה שיעשה לו כיף בטיפול, וככה נוכל להשיג את המטרות שלנו. אז בהתחלה זה באמת פעם בשבועיים, סביבות גיל שנה, לרוב אנחנו נמליץ לעלות לתדירות של פעם בשבוע. הטיפול של הקלינאית אורך כ-45 דקות, והוא כולל בתוכו את הדרכת ההורים, on going תוך כדי הטיפול כל הזמן, הקלינאית מסבירה מה היא עושה, מה עומד מאחורי המשחק הזה, מהצד זה יכול להראות להורה, אבל מה, היא כל, 45 דקות, אני משלם על זה שהיא שתשב עם הילד (צביה: "משחקת איתו על השטיח") ותשחק איתו במכוניות, בכלי נגינה, במאכלים? לא, לכל דבר שהקלינאית (צביה: "נכון") עושה, מאחורי כל דבר, עומד רציונל ויש מטרה, ודרך זה היא עובדת על השמיעה, על השפה, על התקשורת, על המשחק. היא גם מעריכה את היכולות של הילד, בודקת את ההתקדמות שלו, היא גם רוצה לקדם אותו לעבר השלב הבא, והכי הכי חשוב, לתת להורים כלים, איך הם יוכלו להמשיך ולעודד את ההתפתחות התקינה של הילד בבית, בסביבה הטבעית, הכי טבעית שיש. כשאני מכינה ארוחת ערב, אני אדבר עם הילד תוך כדי, אני אסביר לו מה אני עושה, אני אדגיש את הצלילים השמיעתיים שהוא שומע בבית תוך כדי, את המיקרוגל שצפצף, את המים שזורמים בכיור, וככה בעצם בסביבה הטבעית אני אעזור לילד להיות יותר ערני שמיעתית, סקרן לצלילים שהוא שומע בסביבה. וכמובן, התפתחות שפה, העשרת אוצר מילים וכן הלאה, וזה ממשיך ומתקדם. זה מבחינת הטיפול עצמו. מבחינה, באיזה מסגרת, באיזה מסלול הטיפול הזה ניתן; אז זה יכול להיות בצורה פרטנית, זאת אומרת, הילד יהיה בבית עם ההורים, אם זה בגיל מאוד צעיר, או יהיה בגן ליד הבית, במעון, במשפחתון, כל מסגרת שההורה בוחר. ובעצם, פעם בשבועיים או פעם בשבוע, הילד יגיע עם ההורה לפה למיחא, לטיפול של קלינאית, וזהו. והולכים חזרה הביתה או לגן. זה דרך אחת לקבל את הטיפול. דרך נוספת, זה בעצם ילדים שנמצאים אצלנו במעון יום השיקומי, שזה מעון, זה ממש סגרת שמתנהלת שישה ימים בשבוע. ויש פרק שלם שלדעתי, נכון?"

צביה: "נכון."

גלית: "הקלטתם עם לוסי (צביה: "יש קריטריונים יש ילדים מסוימים") על המעון (צביה: "כן כן"). אז אפשר להקשיב לפרק הזה (צביה: "נכון") וקצת להרחיב שם. ואז בעצם הילד נמצא במעון, והוא יקבל שני טיפולים בשבוע של קלינאית תקשורת, או שהיא תיקח אותו מהמעון, או שההורה יבוא. אנחנו מאוד מעודדים את ההורים תמיד לבוא. כמה שיותר, גם אם הוא במעון, גם אם הוא בבית עם, עם ההורה, לבוא לטיפולים ולהיות חלק מהטיפול. כמו שאמרנו, שם, שם טמונה הצלחה מהטיפול."

קרן: "גם סבתות מוזמנות (צביה: "גם סבתות"), גם מטפלות (גלית: "כל") מוזמנות (גלית: "כל דמות"), גם אחים מוזמנים (גלית: "מטפלת.") כולם. כן, כן."

גלית: "לגמרי, כל דמות מטפלת."

צביה: "שרלוונטי ומשמעותי (גלית: "לחלוטין") בחיים של הילד, כן."

גלית: "אז זה בעצם טיפול שנעשה דרך המעון. ויש לנו עוד מסלולים, יש את הגן המתחלף, שזה איזשהו שילוב, הילד נמצא בגן רגיל ליד הבית, ויומיים בשבוע יגיע אלינו לגן פה במיחא, חמישי-שישי, שזאת מסגרת קטנה יותר. כל הילדים שם עם, עם איזושהי לקות בשמיעה ומרכיבים עזרי שמיעה. ואז זה נותן לו גם וגם את שני העולמות. הוא גם נמצא בגן רגיל, בסביבה בעצם של ילדים שומעים, שהוא היחיד אולי עם עזרי שמיעה. ויומיים בשבוע הוא מקבל את קבוצת השווים שלו. הוא מקבל קבוצה קטנה יותר ויותר תיווך, ויותר בעצם עבודה שפתית-שמיעתית ממוקדת לאורך כל היום על ידי כל הצוות, גם הצוות החינוכי וגם קלינאית התקשורת. זה ככה, נכון? בקצרה… כיסינו הכל?"

קרן: "אני חושבת שככה הדבר האחרון מבחינתי זה כן להדגיש את הגם וגם. גם אם בוחרים במסגרת שהיא ליד הבית, ויש לה את היתרונות של לפגוש את הילדים בגינה ולהיות קשור לקהילה וקרוב. חשוב גם להורים וגם לילד, ואני רואה את זה בהמון מקרים, כן להיות בקשר או עם עוד ילד שיש לו לקות שמיעה, שזה שידוכים שגם אני יכולה לעשות, או להגיע לגן המתחלף, או אפילו לשבת ולחכות פה לקלינאית ולראות עוד ילדים נכנסים. זאת אומרת, וגם אם בוחרים במעון, אז כן ללכת לחוג בקהילה ולהכיר את הילדים בגינה. זאת אומרת, יש משהו בגם וגם, כי הוא ילד שגם שומע וגם לא שומע בסופו של דבר. או שומע ויש לו גם ירידה בשמיעה, והרבה פעמים זה מאוד מתעתע, כי או שאנחנו הולכים באמת למסלול של שמים עזרים ומתייחסים אליו כאל שומע לגמרי, אבל בלי מכשירים הוא לא שומע. והפוך, אנחנו לא רוצים להתייחס אליו כלא שומע, כי עם מכשירים הוא כן שומע. לכן אני חושבת שלתת את הגם וגם, בכל מיני קונסטלציות, זה דבר שהוא מאוד מאוד חשוב, הוא ככה בונה את הזהות ונותן איזה מעטפת שהיא שלמה יותר."

צביה: "ובמהלך הפעילות השנתית שקורית כאן במרכז, יש גם מפגשים של הורים, יש גם מפגשים של סבים-סבתות, של אחים של… כך שיש גם את זה במעטפת."

גלית: "אני רוצה להזכיר עוד שאלה שהרבה פעמים עולה ככה בתחילת הדרך, וזה למה צריך את כל הבדיקות האלה. אני מדברת גם על הבדיקות שלנו פה, בדיקות השמיעה הרבות שאנחנו עושים, וגם בדיקות נוספות שרופאים אולי ממליצים. אז אני רק אגיד שהבדיקות השמיעה, כמו שאמרתי, אנחנו לא סתם מבקשים את המעקב הזה. כל ילד, אנחנו, אולי הדרישות הן קצת שונות מבחינת כמה בדיקות, באיזו תדירות. כן להגיד שהילדים יותר צעירים, אנחנו רוצים לראות אותם יותר, כי הם עוד מאוד צעירים, והם לא יודעים באמת להגיד לנו אם פתאום יש שינוי, אם פתאום יש החמרה. אז בגילאים המאוד צעירים עד גיל שנה, אנחנו נרצה לראות את הילד בערך אחת לשלושה חודשים. אחרי גיל שנה זה יהיה אחת לחצי שנה, וככל שהילד גדל וגם הופך להיות ילד שיודע יותר להעיד ולהגיד לנו איך הוא שומע, אז גם פעם בשנה זה יהיה מספיק בהמשך. זה מבחינת בדיקות השמיעה פה אצלנו. מבחינת בדיקות נוספות, שאולי צוות הרפואי, שלא פה במיחא, בבתי החולים, הרופאים בקהילה ממליצים. אז באמת ההורים מגיעים אלינו בתחילת הדרך עם לפעמים סל של בדיקות, רשימת בדיקות (צביה: "כן") שהרופאים ממליצים. ושואלים אותנו, אני צריך לעשות את זה? סתם לדוגמא, שבוע שעבר נכנסה אלינו משפחה עם תינוקת רביעית במשפחה, והאימא אמרה לי, הרופא המליץ לי בדיקות גנטיות, אבל די, אני סיימתי, ילודה, ילדה רביעית, אני לא צריכה את זה. אז זאת לא המטרה היחידה של הבדיקות הגנטיות (צביה: "נכון") או הבדיקות הרפואיות הנוספות (צביה: "נכון") שהרופאים ממליצים. וההמלצה שלנו פה במיחא זה ללכת עם המלצת הרופא."

צביה: "לגמרי."

גלית: "זאת אומרת אנחנו לא רופאות."

צביה: "לגמרי. זה לא סתם מומלץ (גלית: "נכון") יש לזה משמעויות."

גלית: "אם הרופאים המליצו (צביה: "נכון") לעשות סל מסוים של בדיקות (צביה: "נכון"), ההמלצה שלנו זה ללכת עם ההמלצה של הרופא."

צביה: "היא גם מבוססת הרבה פעמים על דברים חדשים שיודעים ממחקרים, על, על קשרים שלא חשבנו עליהם בעבר (גלית: "נכון"), כל מיני דברים."

גלית: "לפעמים, וזה גם יכול להשפיע על המענה שאנחנו נותנות (צביה: "נכון"), למשל (צביה: "נכון"), לפעמים, אם בבדיקה גנטית או בבדיקת הדמיה, הרופא מבקש לפעמים CT MRI אנחנו נראה שיש פה איזשהו, איזושהי תסמונת אולי, או איזשהו משהו מבני באוזן הפנימית. זה יכול לתת לנו מידע מה צפוי להיות בהמשך (צביה: "נכון") עם הירידה (צביה: "נכון"). אולי זה מעיד על זה שתהיה ירידה פרוגרסיבית (צביה: "ואז צריך לראות.."), הכוונה שהירידה תחמיר (צביה: "נכון, נכון, נכון") עם השנים. ואז יכול להיות שאנחנו, הצוות פה המקצועי-אודיולוגי, ירצה להתאים מכשירי שמיעה אחרים, מכשירים שיהיה להם יותר רזרבה שמיעתית, שיוכלו לתת יותר עוצמה בהמשך הדרך. אז גם…"

צביה: "או שנרצה לראות את הילד לעיתים קרובות יותר."

גלית: "נכון. אז גם לנו, כצוות מקצועי, יש חשיבות מאוד בבדיקות הנוספות האלה. זה מאוד משפיע גם על המענה שאנחנו ניתן למשפחות. אז זאת ההמלצה שלנו, חד משמעית, ללכת עם הרופאים."

צביה: "כן, כן. רגע לפני שנסיים, הייתי רוצה לפנות את כל אחת מכן ולשאול, בכמה משפטים, אם הייתן רוצות לשלוח את ההורים עם מסר חשוב מהפודקאסט הזה. מהו יהיה המסר הזה?"

קרן: "אני אגיד שקודם כל, אתם לא לבד. ואני חושבת שכל הדברים נאמרו פה, אני פשוט ככה מסכמת. אנחנו מלווים אתכם לכל אורך הדרך, בעיקר בהתחלה, ואנחנו נצמיד את הליווי ונהדק כשצריך, ונרפה גם כש, כשתהיה בקשה כזו. ואני חושבת שהדבר הכי חשוב זה להבין, כמו שצביה אמרה מקודם, שזה כאן ועכשיו, ודברים הם דינאמיים, דברים הם משתנים; ואם עכשיו זה נראה סוף העולם, בהמשך זה יכול גם להראות כמתנה הכי גדולה שקיבלתם, או משהו שמתרגלים. זאת אומרת, זה גם לא חייב להיות מתנה, אלא משהו שחיים איתו בשלום (צביה: "נכון"). זה יכול לקחת לכל מיני כיוונים, וזה לוקח לכל מיני כיוונים, וצריך לזכור שיש טיפול, ויש צוות, ויש הדרכה וליווי, וכדאי להשתמש בהם."

גלית: "אז קרן אני איתך בכל מילה, אני אחזור על זה אולי בצורה קצת אחרת. באמת, איך שאני רואה את זה, ההורים מגיעים אלינו בתחילת הדרך בנקודת זמן מאוד לא פשוטה, הרבה פעמים, ככה מאוד מציפה רגשית, מטלטלת, מפחידה, לפעמים עם כעס, או רגשות אשמה, כל מיני, כל הורה לוקח את זה לכיוון אחר. וזה בעצם לא מסע שתכננתם, לא תכננתם שזה יהיה המסע שלכם, עם הילד שלכם. אבל הגעתם לפה, ומיחא זה בית, אנחנו פה מהלידה ועד שהילד עולה לכיתה א', ואנחנו פה איתכם ללוות אתכם. חשוב להדגיש ולחזור אחרי כל מה שאמרנו, שיש פה צוות רב-תחומי, מקצועי, מקיף, הצוות שלנו נשאר מעודכן כל הזמן, במחקרים, בטכנולוגיות, אז גם אם תשאלו שאלה, הוא ידע לתת לכם את התשובה הכי עדכנית והכי נכונה; וללוות אתכם לאורך כל הדרך, ואתם לא לבד אני חושבת שזה המסר הכי חשוב, שאנחנו פה איתכם, כולנו, יד ביד ללוות אתכם, וללכת איתכם במסע הזה. וזה מסע ארוך, זה כמו שקרן אמרה, זו ריצה למרחקים ארוכים, זה לא לקחנו מכשיר וזהו, זה תהליך, זה תהליך שצריך להתרגל אליו, ללמוד אותו, ואנחנו פה איתכם."

צביה: "מה יש להגיד אחרי מילות סיכום כאלה? תודה רבה לכן, זה היה חשוב כל כך, ובאמת בעיקר אני חושבת עוד עושה סדר ונותן תקווה וכיוון. אז תודה, תודה רבה."

קרן: "תודה רבה."

כרמל: "תודה."

גלית: "תודה."