להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 37 – למלא את הבטריה – מאמץ שמיעתי והשפעותיו

פרק 37 – למלא את הבטריה – מאמץ שמיעתי והשפעותיו

תקציר:

כולנו מתאמצים לשמוע ולהבין דיבור במצבים מסוימים – בשיחות בסביבות רועשות כמו בחתונה, בעת הקשבה להרצאה, כשאנו משוחחים עם דובר שפה זרה ועוד. מאמץ שמיעתי מוכר לכולנו.
ילדים עם מוגבלות בשמיעה מפעילים מאמץ שמיעתי רב יותר לאורך היום, גם כאשר הם משוקמים שמיעתית.

קלינאית התקשורת אודיה קליין הסבירה על מאמץ שמיעתי שהוא למעשה מאמץ מנטאלי, על העייפות שעשויה להיגרם ממנו, על הסימנים המצביעים על מאמץ שמיעתי רב, ועל הדרכים בהן ניתן לעזור לילדים להתאמץ פחות, וגם "למלא את הבטריה" כשהם צריכים.

האזנה נעימה!

תמלול:

 כרמל: "בוקר טוב, שלום."

צביה: "היי, בוקר נפלא." 

כרמל: "אני כרמל כהן".

צביה: "ואני צביה רוטשילד."

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. נמצאת איתנו כאן היום אודיה קליין, קלינאית תקשורת. אנחנו כל כך שמחות שאת באה ותורמת מהידע שלך. זה יהיה הפרק השני."

צביה: "זה יהיה הפרק השני, איזה כיף. אנחנו.."

אודיה: "שמחה מאוד להיות פה."

צביה: "אנחנו נזכיר שהפרק הקודם שהקלטנו איתך היה בנושא של…"

כרמל: "נוירופתיה אודיטורית."

צביה: "נוירופתיה אודיטורית, נכון."

אודיה: "נכון מאוד."

צביה: "והיום אנחנו נדבר על אני אגיד את זה במילים הגולמיות, עייפות שמיעתית. עייפות מלשמוע, מהמאמץ, משהו שאנחנו הרבה פעמים נראה על הילדים שלנו, וזה נושא שחייבים מאוד לתת עליו את הדעת, להכיר אותו, כדי לראות איך עוזרים לילדים שלנו. אז יאללה, בואו נצלול לשם. מה זה?"

אודיה: "נכון מאוד. מאמץ מוביל לעייפות למעשה."

צביה: "מאמץ מוביל לעייפות."

אודיה: "וכשאנחנו עכשיו נמצאים, אם עכשיו אני אמצא בסיטואציה מאוד רועשת, חתונה או בית קפה עם המון רעש, ואני אנהל שיחה ארוכה מעבר למשפט וחצי, אני כנראה אצא גמורה. אני אצא מאוד עייפה, אני אצא עם כאב ראש. כולנו מתאמצים לשמוע במצבים מסוימים."

צביה: "נכון."

אודיה: "הכול שאלה של מינונים. זאת אומרת, אם אני מתאמצת לשמוע רק במצבים מאוד ספציפיים שקורים לי פעם ב.., אז בשער הזמן יש לי מספיק אנרגיה ואני לא עייפה, כמו שאמרת עייפות. אם אני מתאמצת לשמוע בכל רגע נתון, וכל משפט שאומרים לי הוא דורש ממני איזה שהוא מאמץ, אני כנראה אסיים את היום עם עייפות שמיעתית."

צביה: "כן."

אודיה: "וזה בעצם ההבדל. הכול שאלה של מינונים. כמה אני מתאמץ ביום."

צביה: "ואם אנחנו חושבות על ילדים צעירים, שאלה מי שאנחנו מדברות עליהם ועובדות איתם, אז ילד כזה שיושב מספר לא מבוטל של שעות בגן, בסיטואציה שהיא מאתגרת, כי צריך להישאר קשוב, ויש רעש מסביב, והחברים מדברים, והמכשיר שמיעה כן באוזן, בקיצור… מאתגר."

אודיה: "זה קשה מאוד. ותוך כדי הוא צריך ללמוד את הדברים, את התכנים של הגן (צביה: "וואו"), ותוך כדי הוא צריך לשבת על הכיסא ולא לזוז במפגש, ולא לקום, זה מאתגר."

צביה: "ולנהל את הקשרים החברתיים שלו (אודיה: "נכון") עם החברים שלו."

אודיה: "נכון."

צביה: "אוקיי." 

אודיה: "נכון, זה מאוד מאוד מאתגר. בעצם כשאנחנו מדברים על מאמץ שמיעתי, אנחנו מדברים על הפנייה של מאגרים מוחיים, של איזשהו מאמץ מנטלי, שהמוח משקיע, כדי להבין את המסר. זאת אומרת, אני מפנה איזה שהם משאבים קוגניטיביים. עכשיו אם יש לי המון משאבים, ואני מפנה קצת משאבים בשביל להבין את המידע, להבין האם המשפט הוא איך ישנת, או מה שלומך, אז שאר המשאבים פנויים בשביל לשבת יפה בריכוז, בשביל ללמוד עכשיו את המילה החדשה שהמורה או הגננת מלמדת בגן, בשביל להבין את ההוראה שאמא אמרה לי עכשיו, שאני צריך עכשיו להתאפק כי היא אמרה לי עכשיו לשבת ולא לקום, או שעכשיו אסור שוקולד, אז אני מתאפק, מתאפק, ויש לי את המשאבים הקוגניטיביים להפנות לזה. אבל אם הפנתי הרבה משאבים בשביל בכלל להבין את המשפט, כמה משאבים יש לי בשביל עכשיו לשבת כמו שאמרנו במקום, כי אמא עכשיו לא מרשה לקום ולקחת את השוקולד, או להבין עכשיו את התוכן שמלמדים במפגש בגן."

צביה: "יש הרבה סיכויים שזה יבוא על חשבון (אודיה: "בדיוק"), דברים אחרים."

אודיה: "בדיוק."

צביה: "ואנחנו מדברים על ילד שממצא בשיא התפתחותו, ואנחנו לא היינו רוצים שיהיו תחומים שהוא לא יוכל להתפנות אליהם."

אודיה: "בדיוק." 

צביה: "אוקיי."

אודיה: "וזה נורא קשה, וזו גם התייחסות מאוד חדשה גם בשטח ובמחקר. זאת אומרת, תמיד אנחנו כאודיאולוגים, היינו עושים בדיקת שמיעה, היינו עושים איזושהי תפיסת דיבור, והיינו אומרים, אוקיי, יופי, הנה, הוא תופס דיבור מצוין. אבל זה בתנאי מעבדה, הוא מאוד מתרכז. זה משפטים יחסית פשוטים, יחסית מאוד מוכרים. מה קורה כשהוא הולך אחרי זה החוצה? מה קורה כשהוא בגן? מה קורה כשהוא עם חברים? ולאט לאט מבינים היום שגם לזה צריכים להתייחס. למה קורה שם, כמה מאמץ הוא משקיע. לא רק כמה הוא הצליח, באיזה מאמץ זה הגיע. זה משהו שאנחנו לאט לאט מבינים היום שצריכים להתייחס גם לזה."

צביה: "אוקיי. וכמו כל דבר שהוא קשה לך, ואתה צריך להתמודד איתו, צריך להתייחס לזה ולתרגל את זה."

אודיה: "נכון מאוד, נכון מאוד, וככל שתתרגל את זה, סביר להניח שיהיה לך יותר קל. גם פה, דרך אגב, יש שונות מאוד מאוד גדולה, אנחנו לא בהכרח יודעים מראש כמה הילד יתאמץ, יש מאפיינים מה שנקרא פסיכו-אקוסטיים, כל אחד, אם דיברנו על מוח, או על קוגניציה, כל אחד הוא קצת שונה, אנחנו לא יכולים לצפות מראש כמה הילד באמת יצטרך להתאמץ וכמה לא. אנחנו כן יודעים שאם הוא יתאמן, אז ביחס לעצמו זה כנראה יהפוך להיות יותר קל."

צביה: "ועדיין, בשונות האלה, יהיו ילדים, שאנחנו לא יכולים להגיד שהעייפות הזאת היא באופן גורף כל הילדים, לא, כמו שאמרת (אודיה: "נכון") עכשיו, כל אחד מגיע עם היכולות שלו, עם החוזקות שלו, ועדיין יכול להיות שיהיו שני ילדים, כמו שדיברנו קודם, כמו שאת אמרת, כרמל, בשיחה המקדימה שלנו, שני ילדים, עם אותה אודיוגרמה, אותה ירידה בשמיעה, אבל היכולת להתמודד ורמת העייפות תהיה שונה לחלוטין, כי זה קשור למרכיבים אחרים."

אודיה: "נכון מאוד."

צביה: "באישיות, בהתנהלות."

אודיה: "נכון מאוד, והטווח הוא באמת מאוד רחב. זאת אומרת, גם כשאנחנו מנסים לראות את זה, זה טווח מאוד רחב. יש ילדים שזה יותר קשה להם, יש ילדים שזה יותר קל להם, ויש ילדים שצריכים יותר אימון, יש ילדים שצריכים פחות אימון."

כרמל: "אז בעצם אמרת שמאמץ שמיעתי, העייפות שמיעתית, היא משהו שילדים עם מוגבלות בשמיעה, חווים אותו, עשויים לחוות אותו בחלק מהיום, רוב היום. אבל אמרת גם שזה משהו שהוא מוכר לנו, גם כמבוגרים. כולנו יכולים להבין מה זה הקושי הזה, או מה זה המאמץ הזה, בין אם זה במצבים רועשים של מסעדה, חתונה, גם אם זה נגיד בתור סטודנטים, בסוף יום לימודים פתאום, אנחנו יכולים להרגיש את זה, וואו, כמה, לחזור הביתה, ושאף אחד לא ידבר איתי."

צביה: "כן."

אודיה: "נכון מאוד."

כרמל: "או כשמקשיבים למישהו שמדבר מאוד מהר, נכון?"

אודיה: "או מאוד מהר, או בשפה זרה לדוגמה."

כרמל: או בשפה זרה."

צביה: "נכון."

אודיה: "היום קורסים באקדמיה, יותר ויותר נכנס הוראה בשפה האנגלית, שזו שפה שצריכים להכיר סטודנטים. אני אישית עשיתי לפני המון שנים קורס של ארבע ימים ברצף באנגלית (צביה: "וואו"), סיימתי גמורה כל יום."

צביה: "וואו. מה.."

כרמל: "כן."

אודיה: "זאת אומרת, זה לא השפת אם שלי (צביה: "נכון"), אני יודעת לדבר אנגלית, אני מבינה, אני יכולה לנהל שיחה שלמה. זה עדיין דרש ממני הרבה יותר מאמץ שמיעתי גם, בשביל להבין מה אומרים, מאשר בכל סיטואציה אחרת."

כרמל: "אז בעצם למה לילדים עם מוגבלות בשמיעה, למה הם חווים יותר מאמץ שמיעתי. בהשוואה לילדים עם שמיעת תקינה?"

אודיה: "זו שאלה מצוינת, והתשובה היא מורכבת. כמו הרבה דברים. בעצם הטכנולוגיה היא טכנולוגיה מצוינת, אבל היא כנראה עדיין מוגבלת יותר, במיוחד בכל הנושא של סינון רעשים, זה הולך ומשתפר דרך אגב עם השנים. היכולת לסנן רעשים בצורה טובה, היכולת להעביר את הדיבור בצורה הרבה יותר טבעית, הטכנולוגיה מאוד משתפרת עם השנים, היא עדיין יותר מוגבלת מאשר שמיעה טבעית. לפעמים יש גם דברים, אם דיברנו בפרק על נוירופתיה אודיטורית, יש גם דברים בהולכה של עצב שאנחנו לא תמיד מצליחים לראות מראש, אנחנו לא יודעים מה קורה במוח ברמת העיבוד, לפעמים הדברים הם מגיעים ביחד עם ירידת שמיעה פריפרית באוזן, ואנחנו לא יכולים לבדוק אותה. כך שזה תלוי בהמון המון גורמים."

צביה: "ומה אנחנו עושים כדי לעזור לילדים שלנו? זאת אומרת, קודם כל, למה הורה צריך להיות מודע? איך זה נראה העייפות הזאתי? איך זה משפיע על הילד? מה, מה הדברים שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, הורה צריך לשאול את עצמו לגבי הילד שלו. יש ילדים שיוכלו לבוא ולהגיד שהם מספיק גדולים, שיוכלו לבוא ולהגיד, או באמת להגיד שהם עייפים, או לא יודעת, אבל כשלא, מה, מה, איך זה נראה? מה אתה צריך לקחת בחשבון כהורה?"

אודיה: "אז אנחנו נראה בעצם אצל הילדים האלה, שאחרי איזשהו מאמץ שמיעתי יחסית, אנחנו נראה שהם מחפשים להיות לבד. כמו שאמרת על הסטודנטים, אל תדברו איתי. אז מתי אנחנו מתאמצים שמיעתית כשאנחנו קטנים? לדוגמה, בגן. יש המון רעשים מסביב, הסיטואציה היא משתנה, יש את הגננת שמדברת, ואז את הילדים שמשחקים, והעבודה בקבוצות ובפינות, ויש המון רעש, ואני מצליח להתרכז בילדים שמשחקים בפינה איתי, ואז אני אחזור מהגן, אני אולי אפילו ארדם. לפעמים רואים את הילד נמרח על הספה."

צביה: "אנחנו ממש רואים את זה. ממש. ממש. ילד חוזר מהגן, נרדם."

אודיה: "נרדם ממש, ואין איך להעיר אותו, כי הוא באמת עבד מאוד קשה."

צביה: "מאוד קשה."

אודיה: "הוא התאמץ מאוד. לפעמים זה קורה גם בגן, דרך אגב."

צביה: "נכון."

אודיה: "רואים את זה לפעמים בסוף יום בגן (צביה: "נכון"). שהילד פשוט נרדם בזמן שהוא מחכה להסעה."

צביה: "נכון."

אודיה: "כי הם באמת מותשים, ולאפשר להם את זה, לאפשר להם שנייה להתאושש, כמו שאמרנו לסטודנטים, אל תדברו איתי, אני שנייה לוקח את הקפה שלי, נכנס לחדר, נרגע, ואז אני יוצא. אותו דבר, לתת להם רגע לישון. שוב, אם זה ככה מאוד הורס את הלילה, אז למצוא את האיזון, אבל רבע שעה, עשרים דקות, שיאגרו כוחות. לפעמים הם מורידים את המכשיר כשהם מגיעים הביתה, מורידים את השתל כשהם מגיעים הביתה. לא להיבהל מזה. גם, אנחנו רוצים שהם יהיו עם השתל והמכשיר גם בבית, אבל עשר דקות, רבע שעה, שנייה להתנתק רגע, זה בסדר גמור, זה נותן להם כוח. אנחנו נראה ילד שלפעמים, בסיטואציה הכי רועשת, הוא מחפש להיות לבד. הוא רוצה טיפה להיות עם עצמו. כל החברים או הילדים משחקים בסלון, והוא עכשיו לוקח איזשהו ספר ומסתכל עליו בצד. הוא לא חלק מהאינטראקציה הזאתי."

צביה: "ולא כי הוא לא סוציאלי והוא לא חברותי היום, והוא אנטיפת, זה בגלל שהוא פשוט צריך רגע למלא את הבטרייה של עצמו."

אודיה: "בדיוק, עכשיו אנחנו כן רוצים שהוא יהיה חלק, ואנחנו כן רוצים שהוא ישחק עם כולם, והוא יהיה באינטראקציות האלה. אז זה הכל עניין של איזון."

צביה: "נכון."

אודיה: "אנחנו לא רוצים למנוע את זה ממנו, אבל אם יש רגעים שהוא צריך את זה שנייה בשביל, הגדרת את זה מצוין – למלא את הבטרייה, זה בסדר גמור לתת לו את זה. אנחנו נראה ילדים לדוגמה שהם מאוד אוהבים לקרוא, לקרוא ספרים ברמה הוויזואלית, אבל אם רק מקריאים להם את זה, נורא קשה להם. הם ממש נלחמים בשביל לראות את הספר. לתת להם את זה, זה בסדר. במיוחד בסוף יום, כשאנחנו מקריאים ספרים לילדים בסוף היום, הילדים מאוד עייפים מהמאמץ השמיעתי. אז לשבת עם הילד בצורה שכן מאפשרת לו לראות את התמונות, זה עוזר מהמון סיבות (צביה: "נכון") דרך אגב."

צביה: "נכון."

אודיה: "אפשר לתת דיון שלם על למה חשוב להראות לילד את התמונות."

צביה: "נכון."

אודיה: "אבל גם בהיבט הזה, לתת להם לראות את הסיפור כשמדברים איתם, לתת להם שנייה את הסיטואציה הטיפה יותר שקטה כשהם רוצים, זה משהו שהוא מאוד יכול לעזור."

כרמל: "אחיינית שלי, שגם מרכיבה זוג מכשירי שמיעה, כשהיא חוזרת מהגן ומסיעים אותה באוטו, אז היא תמיד, זה הבקשה הראשונה שלה, בלי מוזיקה."

אודיה: "נכון."

צביה: "מתוקה."

כרמל: "שהרדיו לא יעבוד."

צביה: "כן."

כרמל: "כי היא צריכה את הכמה דקות האלה של שקט."

אודיה: "נכון, נכון."

כרמל: "כן."

אודיה: "ושוב, תמיד אני אומרת להורים, תחשבו על עצמכם. אתם עכשיו הגעתם מיום עבודה שלם, שאתם מותשים ממנו מסיבות אחרות, אבל השקעתם משאבים קוגניטיביים ואתם מותשים. אתם צריכים את הרבע שעה ההפסקה. הורים עושים שמניות באוויר בשביל להגיע רגע הביתה, שיהיה להם את הרבע שעה עם הקפה לפני שהם יוצאים לאסוף את הילדים, כי זה נותן להם אנרגיה (צביה: "נכון") להיות עם הילדים. אותו דבר, הילדים, הם לא שונים בהיבט הזה. הם צריכים את הזמן שלהם. אין להם את הקפה שלהם עדיין, ואין להם את האפשרות להגיד אני צריך את הזמן הזה. אבל הם צריכים את הזמן הזה, לחזור מהגן, לא לשיא האקשן, להיות שנייה ברוגע לפני שיוצאים לגינה. אם עכשיו הולכים ישר מהגן לגינה, אז חמש דקות באוטו, להירגע רגע, לשתות רגע מים, ואז לצאת לגינה, שגם היא מקום מאוד רועש, לתת את הזמן במעברים האלה."

צביה: "כשעשינו את השיחה המקדימה, אז דיברנו על זה שבאמת חשוב פה אינפוט של קלינאית תקשורת, שיהיה מי שילווה ילד כזה ויעזור לו לתרגל. מה? איך בעצם קלינאית תקשורת יכולה לעזור פה?"

אודיה: "אז בעצם שמיעה היא חוש, שאנחנו יכולים לאמן אותו. קצת כמו שריר, קצת כמו ספורט, וכמו שבספורט אנחנו רואים איפה קשה, ושם אנחנו קובעים את הנקודה שממנה אנחנו עובדים, זאת אומרת אם אני עכשיו רוצה לרוץ, ואני אוכל לרוץ 5 דקות רצוף, אז אני אנסה לרוץ 6 דקות רצוף, כי אני רואה את הנקודה שלי, ומשם אנחנו עובדים. אז גם פה, הקלינאית תמצא את הנקודה שהיא רואה שהילד קשה לו, ומשם היא תנסה לשפר ולהתאמן. כל ילד הוא שונה. יש ילדים שאפילו ברמת המילים הבודדות יהיה להם מאוד קשה להבדיל. יש ילדים שהקושי הוא בעיקר בתנאי רעש. יש ילדים שהקושי הוא בעיקר במילים יותר נדירות ופחות מוכרות. אנחנו בשפה שהיא מאוד עשירה במה שקוראים לה מורפולוגיה, שזה הדקדוק של המילה (צביה: "נכון"). פרחיו של הגנן. מה זה הפרחים שלו? כמה אנחנו נחשפים (צביה: "נכון") לביטוי הזה.. בבית הספר זה ביטוי שמשתמשים בו לפעמים. לפעמים זה מילים שהן יותר נדירות מבחינת האוצר מילים. כשאני משתמשת בעוגן של ספינה, כמה אני משתמשת במילה הזאת לעומת נדנדה. דווקא נדנדה אולי יהיה לו הרבה יותר קל לזהות מאשר את המילה עוגן. אז כל ילד, ואנחנו בעצם מוצאים את נקודת ההתחלה שלו, ומשם אנחנו מתאמנים. ככל שאנחנו נתאמן יותר, כמו שאם עכשיו אני ארצה, מחר יש, אני גרה בירושלים, כל שנה יש מרתון ירושלים, כל שנה אני אומרת לעצמי שאני ארוץ בשביל החוויה, אני צריכה להתאמן בשביל זה. אני אף פעם לא מתאמנת, תמיד מגיעה למרתון, בשנה הבאה. אז אין מה לעשות, צריך להתאמן, צריך אימונים. לפעמים גם צריך אותם גם במהלך החיים. זאת אומרת, גם כשהילד כבר שומע טוב ומתפקד, זה קצת כמו שריר, לפעמים הוא, אנחנו רואים שהוא פחות קשוב, יותר שואל מה, יותר עייף, יותר נמאס לו מבית ספר.  לפעמים זה הזמן ככה לחזור לקלינאית תקשורת, לעשות עוד איזה שהיא סדרה קצרה של אימוני שמיעה, קצת לאמן את השריר הזה."

כרמל: "כי גם הדרישה השמיעתית עולה ועולה (אודיה: "נכון") עם הגיל."

אודיה: "נכון."

כרמל: "רציתי לשאול גם, חוץ מ.., דיברנו על זה שהילד ככה, אפשר לראות שהוא חוזר עייף לפעמים מהגן וצריך את הרגע, אבל מעבר לעייפות הזאת, שיכולה להיות יחסית בולטת, יש סימנים יותר עדינים או שנראים באופן שונה, וכן אנחנו יודעים שהם מצביעים על מאמץ שמיעתי?"

אודיה: "לפעמים, קודם כל, ילד לא אוהב לשמוע. זאת אומרת, הוא יודע לשמוע, אבל הוא לא נהנה מזה. ואז נגיד, כמו שהזכרת נגיד על המוזיקה, אז יהיו רגעים שהוא, לא יעדיף לשמוע סיפורים, יהיה לו קצת קשה יותר לשמוע סיפורים. לפעמים אנחנו נראה שהוא מתוסכל, אנחנו נראה שהוא מתעצבן, אנחנו נראה דברים שהם יותר התנהגותיים. 'אין לי כוח', 'נמאס לי'."

צביה: "'משעמם לי'."

אודיה: "משעמם לי. אנחנו רואים אותו יותר, אם עכשיו אנחנו בכובע של הגננת, אנחנו נראה אותו יותר זז בכיסא, אנחנו נראה אותו יותר רוצה לקום, יותר רוצה לא להישאר במקום הזה שדורש ממנו הקשבה. אנחנו נראה הימנעות למעשה. בגלל שהוא משקיע מאמץ, אז הוא ימנע. כל הדברים האלה של הימנעות, לפעמים הורים אומרים, רגע, אבל היינו עכשיו, עשינו לדוגמה שתל קוכלארי, היינו במיפוי, במיפוי אמרו שהוא שומע מצוין, אז סימן שאם עכשיו הוא לא מקשיב בכיתה, זה כנראה לא קשור לשמיעה, כי הוא שומע טוב עם השתל, אבל המאמץ השמיעתי שנדרש בכיתה או בגן, הוא אחר לגמרי ממה שמאמץ השמיעתי שנדרש, שוב, במכון, שהוא ככה (צביה: "נכון") מאוד מובנה לזה (צביה: "נכון"), וגם לפעמים מבטיחים להם שוקולד בסוף אם הם יעשו את המיפוי כמו שצריך. אז אפרופו מאמץ, כמה מוטיבציה יש לי. אם זה משהו שיש לי מוטיבציה להתאמץ אליו, והבטיחו לי שוקולד בסוף, אני אתאמץ יותר, אבל בכיתה, שאף אחד לא מבטיח לי שוקולד בסוף השיעור, אני אתאמץ פחות. ואז זה בא לידי ביטוי בילד שנראה לא קשוב, זה נראה לפעמים מאפיינים יותר קשביים, ש..תתאמץ ותצליח, זה לפעמים נראה מאפיינים יותר התנהגותיים, לפעמים נראה מאפיינים יותר חברתיים, אבל עדיין בסוף בסוף הכל בעצם נכנס לנושא של מאמץ שמיעתי, וזה באמת החידוש של השנים האחרונות שאנחנו לא הבנו את זה בעבר מספיק טוב."

כרמל: "כמה זה משפיע, כמה זה משמעותי."

צביה: "נכון."

אודיה: "כמה זה משמעותי, כמה זה דורש מהם. היום יש מחקרים שממש רואים את האישונים שככה גדלים במאמץ, ממש רואים (צביה: "וואו") את זה, שהילד באמת מתאמץ."

צביה: "תגובה פיזיולוגית ממש."

אודיה: "ממש."

צביה: "כן."

אודיה: "עכשיו אני כהורה, אני לא אוכל לראות את האישונים של הילד שלי גדלים. אבל לדעת שזה קיים, לדעת שיש תגובה פיזיולוגית למאמץ השמיעתי, אז אני אדע להתייחס לזה אחרת. אני אדע לקבל את זה אחרת."

צביה: "העומס והקושי והעייפות, קורים, יכולים לקרות בגן, זה ברור לנו. ויכול גם לקרות בבית. יש דברים שההורים יכולים לעשות בבית כדי להקל, גם דיברנו על זה גם קודם, הנגשה הlow tech בבית."

אודיה: "נכון מאוד. בעצם הרציונל שמנחה אותנו זה שככל שהתנאים יותר קלים כביכול, יש יותר תנאי שקט, יש פחות אתגר, אני משקיע פחות מאמץ. ככל שהשפה יותר פשוטה, אני משקיע פחות מאמץ. עכשיו, יש מה שנקרא הנגשה אקוסטית במסגרת החינוכית, זה מצוין. יש דברים שאפשר לעשות בבית בצורה מאוד קלה יחסית, שיכולה לסייע לנו להפוך את הסביבה לטיפה יותר שקטה. לדוגמה, לתת אמצעים שאנחנו קוראים להם סופגי הדהוד, כמו וילונות, כמו שטיחים. שזה דברים שגם ככה עושים. אבל כשאני במודעות לזה, אז אני אחשוב בעיצוב הבית, איך אני אוכל להכניס את זה במקומות ששם יש יותר רעש. לדוגמה, אני לא אכניס את השטיח רק בחדר הילדים שהם הולכים לישון בו, אלא אני אחשוב על שטיח מאוד יפה בחדר המשחקים דווקא אולי. או לשים וילון בחדר המשחקים, שהווילון הוא בעצם סופח הדהוד. ואז ייתן לנו בעצם אמצעים שהם סופגי רעש. אם אני נמצאת בבניין שהוא יחסית רועש, אולי אני ארצה להשקיע בחלונות כפולים בבית, שהם נותנים לנו טיפה יותר הגנה מהרעש בחוץ. זה דברים שאנחנו גם ככה מתייחסים אליהם בעיצוב הבית, אבל כשאני במודעות מה יכול להגן על הילד שלי, איך אני יכול לאפשר לו סביבה שהיא טיפה יותר שקטה, זה יכול להיות מאוד משמעותי. הקצת יותר שקט הזה (צביה: "נכון, נכון"), לפעמים לילדים (צביה: "כן") זה הבדל משמעותי (צביה: "נכון") שאנחנו לא מספיק מבינים אפילו עד כמה."

צביה: "יש לפעמים שאנחנו אפילו לא שמים לב, אבל הטלוויזיה עם החדשות או לא משנה, משהו אחר נמצאת ברקע, ואתה מנסה לקיים איזושהי שיחה עם הילד, לקחת בחשבון שזה מאמץ (אודיה: "נכון") של הילד שלנו (אודיה: "נכון") להקשיב על הרקע הזה."

אודיה: "נכון."

צביה: "והחדשות או מה שזה לא יהיה שזה דיבור, זה על אחת כמה וכמה מתחרה ומקשה על הילדים שלנו."

אודיה: "נכון, שזה מאוד קשה לו, ולפעמים זה גם באמת הדבר שהכי נוח לנו, הכי נוח לנו שכולם יהיו מרוכזים בסלון, ואיתו אני אעבוד על שיעורי בית, והם במקביל יישחקו, וכולם יהיו בשדה ראייה שלי, אבל אני צריכה לחשוב רגע איך אני עושה את זה בצורה שהיא באמת טיפה יותר מסייעת לו, אז אנחנו לא תמיד יכולים לשנות את כל הסגנון חיים שלנו."

צביה: "נכון. נכון."

אודיה: "אבל לדוגמה, לעשות mute על הטלוויזיה (צביה: "בדיוק") בזמן שאנחנו מדברים (צביה: "בדיוק"), זה יכול מאוד לסייע. אני יכולה לשבת איתו במקום טיפה יותר רחוק בסלון משאר הילדים, כדי שיהיה טיפה פחות את הרעש שלהם בזמן שאני עובדת על שיעורי בית, או על דף קשר, או על כל דבר אחר."

כרמל: "זו אמירה חשובה, כי זה בעצם יכול להיות שגם כשנשב עם הילד באמצע הסלון, יחד עם כולם ונדבר איתו, הוא יבין, הוא ישמע אותנו, ונרגיש – טוב, הוא מבין, לא צריך להתאים משהו, לא צריך לשנות משהו, להתרחק. אבל כשאנחנו במודעות גם לנושא של המאמץ שהוא מפעיל, אז זה כן יכול לגרום בכל זאת לעשות התאמות קטנות (אודיה: "נכון"). למרות שהוא, בשני המצבים, הוא יבין וישמע ויהיה איתנו."

צביה: "נכון."

אודיה: "נכון, ולפעמים אנחנו גם נראה הבדלים, לדוגמה, לאמא מאוד חשוב לי לענות לה, וזה חלק מהחינוך הביתי שלנו, שאני עכשיו שואלת אותו שאלות, והוא עונה לי וזה, ואז הוא מאוד מתאמץ והוא יצליח, אבל כשהוא משחק עם אחים שלו, כבר יש לו פחות מוטיבציה, ואז שם אנחנו נראה יותר את הקושי, ואנחנו נגיד, אבל למה אתה לא מבין אותם? למה אתה שואל כל הזמן מה? לפני שנייה דיברנו והכול היה בסדר. זה הכל עניין של מאמץ שמיעתי. כמה מוטיבציה יש לי. ויש מקומות שיש לי יותר מוטיבציה, ואני אראה פחות את הקושי. ויש מקומות שיש לי פחות מוטיבציה, ואני אראה יותר את הקושי." 

צביה: "נכון, נכון. דיברנו על זה שיש כמה שאלונים שנמצאים בפיתוח, אני מבינה, של איזה שאלות אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כהורים או כאנשי מקצוע, כדי להיות מודעים לסימנים. אז בואי ניתן כמה דוגמאות לשאלות כאלה."

אודיה: "נכון, אז הם כבר לא בפיתוח, הם כבר בשטח."

צביה: "אה, אוקיי, ניתן את הקרדיט למי שצריך."

אודיה: "אפרופו, כן, יש גם את דוקטור לימור עדי-בן סעיד, תרגמה, גם פרופסור ריקי טייטלבאום פיתחה גם שאלון של העייפות שמיעתית. יש את ה-SSQ שעובדים עליו גם בחוג להפרעות תקשורת, ובבית חולים שיבא במכון אודיאולוגי, בהדסה עובדים גם על איזשהו פיתוח של ה-SSQ. שזה דרך אגב אמירה לאודיולוגים, להשתמש גם בשאלונים באמת, כדי לקבל את המידע למה קורה בבית."

צביה: "נכון."

אודיה: "כמה זה חשוב…"

צביה: "להשלים את ה… כן"

אודיה: "מה קורה במסגרת. אז אני יכולה לתת דוגמאות לשאלות ש-האם הילד נראה מותש אחרי שעות של הקשבה? האם הוא מתוסכל אחרי פעילות עם הרבה רעש? או שדרשה ממנו הרבה תקשורת? אם הוא מחפש להיות לבד בסיום יום לימודים? כל אלה שאלות שמראות שהילד מתאמץ, שהילד באמת הראה איזשהו מאמץ שמיעתי שלא ראינו אותו, כי אין פה שום שאלות של האם הוא הבין אותי? (צביה: "נכון") האם הוא חזר (צביה: "נכון") והוא יודע (צביה: "נכון") להגיד מה החומר בגן (צביה: "נכון"). אנחנו מניחים שבעצם את זה הוא הצליח, אבל הוא הצליח בזכות זה שהוא התאמץ."

צביה: "נכון. אוקיי."

כרמל: "גם הורים שמקשיבים לפרק הזה ויש להם יותר מודעות לנושא, יכולים אפילו בתחילת שנה בגן, או במהלך כל השנה, להגיד לגננת מתוך ההיכרות שלהם עם הילד או הילדה: 'הילדה, היא תבין הכל מהמפגש, היא היא תעקוב אחריך, היא תצביע, היא תענה על שאלות, היא תשמע הכל, היא תבין הכל, אבל תדעי (צביה: "נכון") שיכול להיות שאחרי (צביה: "נכון מאוד") המפגש היא תהיה, היא תרצה את הזמן לבד, או שטיפה יהיה לה קשה והיא תצטרך את העזרה שלך. כן, להעלות את המודעות גם לאנשי הטיפול וחינוך."

אודיה: "נכון מאוד, וגם בכיתה שבסיום השיעור הילד נשאר בכיתה ומעדיף לקרוא ספר ולא לשחק עם כולם (צביה: "אז זה בסדר"), זה לא אומר שיש לו איזושהי בעיה חברתית (צביה: "נכון"), זה לא אומר שצריכים לקרוא להורים לשיחה, זה אומר (צביה: "נכון") שהוא צריך כמה דקות את השקט הזה (צביה: "להטעין את הבטרייה") בשביל להטעין את הבטרייה."

צביה: "לגמרי. אוקיי. בואו נתייחס בכמה מילים למקרים שיש ספק לגבי שיקום. מקרים של ירידות קלות, ירידה חד צידית קלה, אנחנו לא מעט, ואני יכולה להבין, נתקלים בהורים שהם מתלבטים, הילד מסתדר. למה לתת לו מכשיר שמיעה ולהעביר אותו ואותנו את כל העניין הזה? אז מה, מה, חשוב לי מאוד שתתייחסי גם לזה. מה החשיבות של באמת לשקול שיקום במקרה כזה?"

אודיה: "אז באמת בירידות הקלות, או במקרים החד צידיים, אנחנו בדיוק נראה את הילדים האלה. את הילדים ששומעים, את הילדים שמבינים, את הילדים שחוזרים עם המידע מבית הספר. לפעמים יש אולי קצת דברים קשביים שמקשרים את זה לקשב, לפעמים אומרים טוב, אז הוא ילד טיפה יותר תזזיתי, או הוא טיפה יותר מתוסכל, אבל לא מבינים שזה קשר לשמיעה, ובעיקר לא מבינים את המאמץ שזה דורש מהילד. לפעמים כשילדים גדלים, אז הם מעצמם מבקשים (צביה: "נכון"), כי הם במיוחד אם הם יודעים, במיוחד אם הנושא של הירדת שמיעה הוא שקוף, והילדים יודעים שיש להם ירדת שמיעה. אז היה לי ילדה שלא מזמן, שהגיעה אליי, בת עשר, והירדת שמיעה שלה, הירדה קלה, ידועה מילדות, לעולם לא שיקמו אותה. שאלנו אותם, למה הגעתם? והילדה אמרה לי, נמאס לי להיות עייפה מלהקשיב."

צביה: "וואו, מתוקה."

כרמל: "וואו."

צביה: "וואו."

אודיה: "שזה היה הגדרה מדהימה."

כרמל: "כן."

צביה: "ממש."

אודיה: "אבל אתה מחכה לגיל עשר שהילד אומר את זה (צביה: "וואו"), אז כבר יש תסכול (צביה: "נכון"), וכבר יש אולי איזושהי שונות חברתית (צביה: "נכון"), ואיזושהי בידוד חברתי. ואנחנו לא רוצים לחכות לשלב הזה. אנחנו לא רוצים לחכות לשלב שהילד עצמו יגיד – קשה לי. או יגיד, קשה לי, אבל אני מסתדר. או שהוא לא יממש את הפוטנציאל שלו, הוא ילד של עשיריות ומאיות, אבל הוא יקבל קצת פחות, והוא פחות ידרוש מעצמו, הוא יגיע למקומות שפחות דרושים בעצם מאמץ שמיעתי, שלא תמיד זה משהו שמותאם לו (צביה: "נכון") וליכולות שלו (צביה: "נכון") ולאישיות שלו."

צביה: "שהוא יכול יותר."

אודיה: "בדיוק, ושם אנחנו רוצים בעצם להפחית את המאמץ השמיעתי, ולכן צריך לזכור אצל ירידות קלות וחד-צדיות זה שאנחנו לא רואים את הקושי, לא אומר שהוא לא קיים. אני גם אגיד אפילו יותר מזה, שהרבה פעמים, בגלל שעכשיו ככה המחקר מאוד חם בנושא הזה, אז אחד הדברים שעשו זה לעשות שאלונים, אפרופו דיברנו על השאלונים של עייפות שמיעתית, גם לילד וגם להורה וגם למורה. ובכל המחקרים שככה, כמה מחקרים שעשו את זה, אצל כולם זה היה מאוד מובהק כשהילד מדווח על עייפות שמיעתית ומאמץ שמיעתי הרבה יותר ממה שההורה חושב שיש לו וממה שהמורה חושב שיש לו. זאת אומרת, הילדים באמת משקיעים מאמץ שלא תמיד אנחנו מודעים אליו, לא כצוות חינוכי ולא במשפחה, וזה משהו שצריכים לזכור אותו."

כרמל: "ולפעמים אפילו, אני, גם ילדים קטנים, ואני מניחה שגם ילדים בוגרים יותר, הם חיים עם זה, הם הם לא יודעים אולי שאפשר אחרת (צביה: "הם לא, אין להם למה להשוות"), ושאפשר להתאמץ פחות."

צביה: "נכון, נכון."

אודיה: "נכון"

כרמל: "זה כן תפקיד שלנו ל…."

צביה: "נכון. זה הרבה פעמים קורה עם ילדים שיש להם באמת ירידות קלות או חד-צידיות שהורים אומרים, אבל תראי, הוא מסתדר. הוא מסתדר והוא בסדר גמור. זאת אומרת, אוקיי, א' אני לא אוהבת את המילה מסתדר, אני רוצה יותר מזה, שהילדים שלנו לא רק יסתדרו. אבל מעבר לזה, תארו לעצמכן שאם היינו נותנים לו את השיקום הזה והיינו עוזרים לו, לאן עוד הוא יכול היה להגיע? את ה-20 אחוז, 30 אחוז אנרגיה שהם כל הזמן צריכים להחזיק אותה ולהיות דרוכים ולהתאמץ, תארו לעצמכם שאם נפנה לו את ה-30 אחוז הזה, עשרה אחוז מזה כדי להתפנות לעשות דברים אחרים שילד בגילו צריך גם להתפנות אליהם."

אודיה: "נכון מאוד, וזה גם באמת, שוב, זה אומר שילד כזה, גם אם הוא לא מודע לזה שהוא מתאמץ, הוא באופן לא מודע, יבחר מקומות שפחות דורשים (צביה: "נכון" כרמל: "כן") ממנו מאמץ (צביה: "נכון"), יבחר מקצועות שפחות דורשים ממנו מאמץ (צביה: "נכון. כן") שמיעתי. וחבל."

כרמל: "כן. אני אגיד פה שחלק מהמטרות מבחינתי בתור קלינאית תקשורת שמטפלת בילדים זה גם להקנות להם את המודעות ואת המושגים שיעזרו להם להביע את עצמם (צביה: "נכון"). ולומר מה הם מרגישים."

צביה: "סנגור עצמי."

כרמל: "כן."

צביה: "גם בהיבט הזה."

כרמל: "אז גם בהיבט של הזה (צביה: "נכון") של מאמץ הקשבתי (צביה: "נכון") להגיד התעייפתי (צביה: "נכון"), או שזה, זה היה, זה היה מעייף, או ארוך מדי (צביה: "נכון"), או קשה, אני צריך זמן לנוח."

צביה: "נכון."

כרמל: "כן."

אודיה: "נכון מאוד. ופה אולי אני אגיד במאמר מוסגר, שככל שמשקמים מוקדם יותר, והמוח באמת יודע ככה לקבל את המידע בצורה טובה יותר, אז הסיכוי שיהיה מאמץ שמיעתי הוא נמוך יותר. כי בעצם אנחנו מתרגלים את זה כמו שצריך, ואנחנו מלמדים את המוח להקשיב כמו שצריך. ככל שאנחנו לוקחים יותר זמן, ופחות בעצם נותנים את המענה השיקומי, אז יכול להיות שהמוח יגיד, אוקיי, זה קשה מדי, בוא נסית את המאמץ שלי יותר לאמצעים הוויזואליים, יותר לתחושתי. ואנחנו רוצים כמה שיותר שהמוח יפתח מגיל כמה שיותר צעיר, את המסילות השמיעתיות האלה בצורה טובה."

צביה: "אוקיי. אז עם איזה מסר תרצי להוציא אותנו מהפודקאסט הזה?"

אודיה: "אני חושבת שקודם כל לזכור שהם, דיברנו קודם על המרתון שאני נורא רוצה לרוץ, הם רצים מרתון כל יום."

צביה: "נכון ממש."

אודיה: "הם מתאמנים לרוץ מרתון כל יום."

צביה: "ממש."

אודיה: "ולתת את הכבוד לזה, ולהעריך את זה, שבאמת הם קמים ומתאמצים, וכל הכבוד להם, לתת להם את הזמנים האלה שכמה דקות, להטעין את הבטרייה, כמו שאמרנו, גם אם זה אומר להוריד את המכשיר, גם אם זה אומר להיות רגע לבד, או לישון קצת אחרי שחוזרים מהגן. שוב, שהילד לא יישאר אחרי זה ער עד 11 בלילה. אבל…"

צביה: "לא, לא, לא, לא בגללנו."

אודיה: "לא בגללנו. אבל, אבל כן, למצוא את האיזון הזה שיאפשר להם את המילוי מצברים הזה, שהוא כל כך חשוב. לשתף, כמו שאמרנו, לשתף את הצוות החינוכי, לשתף את הצוות השיקומי, במה אנחנו רואים, בדברים שלפעמים אנחנו לא חושבים שהם קשורים אבל ברגע שאנחנו מציפים את זה הם אומרים רגע כן הם קשורים. להשתמש בכל האביזרים שאפשר טכנולוגית, מיקרופון מרוחק בבית הספר, הנגשה אקוסטית. בבית לראות כמו שאמרנו, דברים מאוד קטנים וקלים, איך אנחנו יכולים לשפר את הסיטואציה, וככה לעזור להם להתקדם."

צביה: "כן. וואו. אוקיי. כמה כאילו מובן ונמצא אבל עדיין לא חושבת שאנחנו מתייחסים לזה מספיק ואני חושבת שהמסר הזה והמודעות לדברים האלה הם חשובים מאוד. תודה רבה אודיה, תודה רבה."

כרמל: "תודה."

צביה: "זה היה פשוט חשוב ומרתק."

אודיה: "בשמחה רבה. שמחתי להיות פה שוב."