להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 32 – התפתחות האכילה, שיחה עם תזונאית קלינית לתינוקות ולילדים 

פרק 32 – התפתחות האכילה, שיחה עם תזונאית קלינית לתינוקות ולילדים

תקציר:

שיחה עם רוני וגנר, תזונאית קלינית שעוסקת בעיקר בתזונת תינוקות וילדים ועובדת במעון היום השיקומי של בית מיחא.

כאשר תנאי האכילה מיטביים ומספקים את המקום לצמוח ולגדול, התפתחות האכילה של ילדים עם מוגבלות בשמיעה היא לרוב תקינה ודומה להתפתחות האכילה של ילדים עם שמיעה תקינה.
שוחחנו עם רוני על התפתחות האכילה בשנים הראשונות לחיים, על האכלה קשובה שמזהה ומתייחסת לסימני רעב ושובע, על חווית אכילה חיובית, על ערכן של ארוחות משפחתיות ועוד ועוד.

שיחה מלאת מידע, המלצות ועקרונות שכדאי להכיר.

האזנה נעימה!

תמלול:

כרמל: "בוקר טוב, שלום."

צביה: "היי, בוקר נפלא." 

כרמל: "אני כרמל כהן".

צביה: "ואני צביה רוטשילד."

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שני חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. נמצאת איתנו היום רוני וגנר."

רוני: "אהלן."

כרמל: "אנחנו מאוד מתרגשות שאת כאן."

רוני: "גם אני ממש."

צביה: "היי רוני, היי רוני, תכף אתם תשמעו על הנושא המאוד מאוד מאוד מיוחד שבחרנו לדבר עליו היום. אז תכף רוני, פשוט תציגי את עצמך, ספרי לנו מי את, מאיפה את באה, על מה את הולכת לדבר איתנו היום."

רוני: "אוקיי, אז אני רוני וגנר, נעים מאוד. לפני הכל אני אשתו של גלעד (צביה: "וואי"). ויש לי שלושה בנים חמודים ושובבים. אני תזונאית קלינית, אני כבר עובדת בתחום משנת 2013. אבל תחום תזונת הילדים זה בעצם התחום העיקרי שאני עוסקת בו. תמיד ידעתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים. היה לי חלום להיות קלינאית תקשורת, האמת."

צביה: "וואלה."

רוני: "אם עכשיו אנחנו פותחות את זה. אני אגיד יותר מזה (צביה: "וואו") שבשירות לאומי, אני חלמתי לעשות שירות לאומי עם לקויי שמיעה."

צביה: "אוקיי."

רוני: "וכשקיבלתי את התפקיד להיות תזונאית פה במיחא גם הרגשתי שזה (צביה: "וואו") ככה עושה לי קלוז'ר."

צביה: "שום דבר לא קורה סתם."

רוני: "ממש. אז באמת תמיד ידעתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים, רק לא ידעתי באיזו מקצוע. וככה תזונה זה תחום שאיכשהו בחר בי האמת, לא אני בחרתי בו. ועם הלימודים ועם העבודה, אני הבנתי שלהיות דיאטנית ילדים, זה באמת המקצוע שכנראה אליו אני אגיע. זה התחדד עוד יותר כשנהייתי אימא והבנתי כמה השפעה יש על, על הגילאים הצעירים. והיום אני דיאטנית קלינית לתינוקות וילדים, מתמחה בעיקר ב-0 עד 3, אבל גם מקבלת עד גיל 18 .אבל ככל שיותר קטנים, מבחינתי אני.. תנו לי אותם."

צביה: "כי שם את יכולה הכי להשפיע…"

רוני: "כן, שם ההשפעה היא הרבה יותר, קודם כל ראשונית ומרגשת, וגם יחסית די מהירה. זאת אומרת, אני יכולה לראות שינויים די מהירים בהשוואה לגילאים המאוחרים יותר."

צביה: אנחנו נדבר על זה לעומק בהמשך (רוני: "כן בדיוק"), וזאת נקודה חשובה."

רוני: "יש המון המון מקום להתערבות ולהדרכה שאחר כך יכולות לשפר המון המון המון היבטים בהקשר של אכילה ויחסי אכילה. אז אני עובדת בטיפות חלב, ואני עובדת בקופת חולים מכבי. אני גם תזונאית במרפאת אלרגיה למזון, שזה גם נישה שאני מתעסקת בה הרבה. ותוזונאית במעונות יום שיקומיים, מיחא זה אחד מהם. אז אני מגיעה לפה, אני נמצאת במעון 0-3, הגיל הרך. במסגרת התפקיד שלי פה אני עושה הערכות תזונתיות לכל הילדים. אני צופה בהם בזמן האכילה, צופה במגוון שלהם, בתפקודי האכילה שלהם, בכל מה שבעצם קורה איתם מבחינת אכילה במעון. בונה גם את התפריט של המעון, בין היתר. וזהו. ובעצם עוזרת לקדם את האימפקט התזונתי בתוך המעון עצמו. זאת אומרת, בתוך המסגרת. ואני מאוד אוהבת לעבוד פה. אני פה כבר את שנה שלישית מתחילה. אמצע. אין על מיחא."

צביה: "נכון."

רוני: "מודה."

צביה: "אנחנו מסכימות איתך (רוני: "מודה"). אנחנו ממש לא אובייקטיביות, אבל אנחנו מסכימות איתך."

כרמל: "נכון."

צביה: "אוקיי."

כרמל: "כמה דברים רוני…"

רוני: "כן."

צביה: "ואוו. יש לאישה הזאת פשוט יותר משבעה ימים בשבוע ו24 שעות ביממה הגענו למסקנה הזאתי כשהיא סיפרה לנו פה מה היא עושה."

רוני: "כן. אני מאוד אוהבת את העבודות שלי. כולם לא מוותרת על אף אחת. כן."

צביה: "אז רוני, את יודעת מה בא לי להתחיל מהסוף, אוקיי? אז בואי נתחיל מהסוף. ילדים שיש להם מוגבלות בשמיעה, יש להם בעיות אכילה?"

רוני: "לא בהכרח."

צביה: "אוקיי."

רוני: "מרבית הילדים שאני פוגשת במעון, ופגשתי לאורך הדרך פה במעון, לא מציגים בעיות אכילה חריגות בהשוואה לילדים שומעים או לילדים שאני פוגשת בקהילה בחוץ. בסך הכל, אם תנאי האכילה שלהם מיטיבים עמם, מספקים להם את המקום לצמוח ולגדול בהם, אז לא צריכות להיות בעיות אכילה. והיום כשאני צופה בכיתות הבוגרות, נגיד, פה במעון, אני יכולה לצפות בנחת וברוגע, ואני מאוד מאוד מאוד נהנית לראות איך הם אוכלים, איך הם בוחרים, איך הם מתנסים, איך הם יושבים בשולחן כמו משפחה קטנה ואוכלים ביחד. אם יש על הלקות שמיעה מרכיבים נוספים, בעיות התפתחותיות נוספות שיכולות להשפיע על אכילה, אז מן הסתם (צביה: "הכל סיפור אחר"), גם פה יכול להיות גם כן השפעה, אבל על פניו לקות שמיעה בפני עצמה, לא אמורה בכלל לעשות איזושהי בעיית אכילה או קשיי אכילה, אבל שוב, כל מקרה לגופו, וכל ילד צריך לעבור הערכה מסודרת. בזכות זה שיש תזונאיות במעונות שיקומיים, אנחנו מצליחות לאתר אותם יחסית בזמן ולהפנות ולהדריך אם צריך וזה באמת חשוב לתפוס את זה בשלבים כמה שיותר צעירים כדי שההשפעה תהיה כמה שיותר טובה."

צביה: "אוקיי. אז למה בכל זאת אנחנו מדברים? זאת אומרת, אנחנו מבינים שהמוגבלות עצמה בשמיעה, זה שילד לא שומע אולי את כל מה שאומרים לו, לא אמור לפתח אצלו בעיית אכילה. אבל דיברת על זה שמה שחשוב זאת החוויה יותר. אז, אז בואי נסתכל על זה. מה, מה בעצם, אם זה הולך לפי התפתחות טיפוסית, אז בעצם מה הדברים שאנחנו רוצים להכיר אותם בהקשר הספציפי של השמיעה, של הילדים שלנו; ולקשור את זה באמת לאיך אנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתם?"

רוני: "כן, אז אם אנחנו מדברים קודם כל על לידה, בסדר? אנחנו מתחילים מגיל 0, השמיעה היא מרכיב חשוב, אבל אני לא חושבת שהוא משמעותי כל כך בהבנת לצרוך העניין קשר ויחסי אכילה בין אמא לתינוק, אם היא מניקה, או בין ההורים לתינוק אם הם מאכילים עם בקבוק כי יש המון המון סימנים של רעב ושובע אצל תינוקות שהם לא בהכרח קשורים בשמיעה. תינוקות יכולים להביע סימני רעב ושובע בכל מיני דרכים (צביה: "טבעיות"), כן (צביה: "שלא קשורות לשמיעה") ולכל תינוק יש את הדרכים, הדרכים שלו."

צביה: "למשל?"

רוני: "תינוק שרוצה לאכול מראה יותר אי שקט ואי נוחות, קופצנות כזאתי, המון רצון והגעה לעבר המאכיל שהוא בעצם הדרך להגיע אל האוכל אם זה אמא מניקה או אבא מבקבוק או האמא מבקבוק. אנחנו כמובן מעודדים גם תינוקות שומעים וגם תינוקות עם לקות שמיעה לקבל הנקה מלאה בלעדית מגיל לידה, זאת התזונה הכי מטיבה עם התינוק, הכי בריאה לו, הכי נכונה לו, ואנחנו באמת מאוד מאוד רוצים שכולם יקבלו את הצ'אנס לקבל הנקה. וגם פה אין היבט שקשור בשמיעה או, יכול, השמיעה יכולה להשפיע. וגם אני פוגשת פה לא מעט תינוקות יונקים במעון, שעדיין יונקים גם כשנכנסים למעון והאמא מניקה לפני ואחרי, ולא מוותרות. ובאמת כניסה לתנוחה של האכלה, זאת אומרת תינוק ממש נכנס למין מנח האכלה וככה מביא את הרעב, את הרצון לאכול. פותח את הפה שמתקרבת פיטמה לפה שלו, שזה בעצם עד כה לא היה אף מרכיב שהוא שמיעתי בעצם."

צביה: "נכון."

רוני: "יניקה, האכלה, רצון להפסיק עם הקשתה של הגוף לאחור, למנוחה, הירדמות בסוף הארוחה, נינוחות, רפיון זה דברים שהם מאוד מאוד טבעיים בין הורה לילד, ובאמת נכון אנחנו שומעים המון אימהות שגם משתמשות בשפה, אבל היא לא משהו שהוא חייב בהכרח להתקיים בשביל ליצור יחסי האכלה חיוביים כבר מגיל 0."

צביה: "אוקיי."

כרמל: "את קראת לזה קודם כשדיברנו האכלה קשובה, זה בעצם?" 

רוני: נכון, דיברנו על האכלה קשובה כי באמת זה המוטו בעיניי לשיטת האכלה מדויקת לצרכים של הילד.

צביה: "כשאני רק אגיד שהיא מגיעה מתוך איזשהו מודל"

רוני: "נכון, אנחנו מתחילים קודם כל, בוא נתחיל מזה שההנקה היא המקום הבטוח ביותר להאכלה קשובה, כי בעצם בתינוק יונק, הוא זה ששולט באכילה לכל אורכה, זאת אומרת הוא המוביל מתי להתחבר, כמה לינוק, מתי לעצור, מתי להמשיך ואם בכלל להמשיך, זאת אומרת אין פה שום שליטה של המאכיל בשלב הזה, אי אפשר להכריח תינוק לינוק."

צביה: "נכון."

רוני: "הוא לא יכול להתחיל אי אפשר לחבר אותו בכוח… ויש פה המון המון המון האכלה שקשובה בדיוק לניואנסים הקטנים של רעב ושובע הפיזיולוגים שמולדים בו מהיום שהוא יצא אל העולם. ולעומת זאת בהאכלה מבקבוק צריך יותר לשים לב להאכלה קשובה שזה בעצם האכלה שבאמת שומרת על זה שהתינוק עדיין ינהל אותה מקצה לקצה למרות שבעצם יש פה התערבות של יד אדם. כי בעצם יש פה פיטמה של בקבוק שהיא בגודל משתנה, נפח שמכינים שהוא בגודל משתנה, הכנסה של פיטמה לפה לפעמים עם פתיחת פה או בלי פתיחת פה, תלוי כמה אנחנו מצליחים לקרוא את התינוק שלנו. כמה נפח אנחנו רוצים שהוא יאכל יש פה רצון להשיג נפח לפעמים שלא תמיד תואם את מה שהתינוק שלנו צריך. לסיים את הבקבוק, לא לסיים את הבקבוק זאת מטרה, זאת לא מטרה. אגב, זאת לא מטרה (צביה: "אוקיי"). אני אוהבת את התינוקות שלא מסיימים בקבוקים (צביה: "אוקיי"), כי אני מעדיפה שהם יעצרו כשהם שבעים (צביה: "כשהם שבעים") ולא כי נגמר."

צביה: "נכון. שאחר כך הופך ל-חייבים לסיים (רוני: "בדיוק") את כל מה שיש על הצלחת."

רוני: "נכון, כי על הקופסא כתוב 180אז צריך180…."

צביה: "כן."

רוני: "אבל זה לא אומר שום דבר."

צביה: "כן. שזה באמת מדגיש עוד יותר את העניין של ההקשבה. כיוון שבהאכלה מבקבוק בעצם, וזה משליך גם על ההמשך, כשהילד גדל, בעצם המבוגר יש לו יותר שליטה, וכאן העניין של ההקשבה לילד ולצרכים שלו היא משהו שכדאי מאוד וחשוב מאוד לפתח אותו כבר משלב מוקדם. תכף אנחנו נדבר על ההשלכות."

רוני: "כן, וגם לשמור אותו מחובר לזה (צביה: "כן"), זאת אומרת, לסימנים שלו, כי אחר כך ילד שיודע לאכול לפי סימני רעב ושובע מהנקה או בקבוק, יודע לעשות את זה יותר טוב כשהוא מתקדם לכיוון מוצקים, יודע לעשות יותר טוב את זה כילד בוגר. אבל ילד שהגבולות מיטשטשים ופתאום הוא לא אוכל בהתאם לפי סימני רעב ושובע אלא עד שנגמר, או עד כמה שמתעקשים איתו נגיד.. אז אנחנו יכולים לראות את זה גם אחר כך באכילה של מזון מוצק. שבעצם של הזנה משלימה, שצריך לסיים את הקערה של הפירות או של המרק או מהצלחת או כל מה שקשור בזה, ואז אתגרים נוספים שאנחנו לפעמים פוגשים אותם בהמשך הדרך."

כרמל: "בהקשר של ילדים עם מוגבלות בשמיעה, כמה אנחנו דיברנו בפרקים אחרים על ההיבט הרגשי שיש למוגבלות בשמיעה, וכמה שיכול להיות שהשנה הראשונה לחיים היא, יש בה גם מצבים של חוסר ביטחון וחוסר ודאות, כי באמת יש חוש שהוא, שהוא לא, לא נשענים עליו מספיק. כשאני שומעת אותך מדברת, אז אני חושבת כמה זה חשוב, האכלה הקשובה הזאת, גם בהקשר הזה של לתת לילד את הביטחון שהוא מזהה ויודע להעביר, גם אם לא באמצעים מילוליים, את הרצונות שלו, את הצרכים שלו, מתי כן, מתי לא, כמה. ושיש הורה (צביה: "והאם בכלל") שפנוי ורואה, והאם בכלל."

רוני: "שמבין אותו."

כרמל: "שמבין אותו, כן."

רוני: "שמבין את מה שהוא רוצה."

כרמל: "כן, התחושה של המובנות ושל העברת המסרים, כמה היא חשובה עוד יותר אפילו."

רוני: "נכון, נכון."

כרמל: "כן."

רוני: "באמת זה משהו שהוא כל כך בסיסי, נראה לנו, להאכיל תינוק כמה שהוא צריך ורוצה, אבל אנחנו רואים המון המון אתגרים סביב זה. זאת אומרת, אנחנו שומעים הרבה את המשפט, אני שומעת הרבה את המשפט – 'הוא לא אוכל לי'."

צביה: "הוא לא אוכל לי."

רוני: "הוא לא אוכל לי."

צביה: "כן, הוא לא ישן לי."

רוני: "בדיוק."

צביה: "זה לא לך.."

רוני: "ולפעמים באמת, כן, צריך לפעמים להבין שהוא לא עושה לאף אחד שום דבר. ובאמת (צביה: "נכון") ובאמת ברמת ההרגעה זה שלו. הוא עושה מה שנוח לו ורוצה וצריך, ואם הוא לא אוכל מסיבה מסוימת, קודם כל צריך להבין למה. ובאמת, אני אגיד את זה הרבה פעמים, ייעוץ של דיאטנית ילדים בגילאים כאלה, שיש קשיים בהאכלה מבקבוק ושהאמא לא מצליחה להבין כמה הנפח, מתי להאכיל, משהו בזמני ההאכלה משתבש לאורך היום, לאורך השבוע, לא יודעת. הדרכה וכיוונון להאכלה קשובה, ובאמת, הדרכה זה ניואנסים, זה ייעוץ אחד, היא לא צריכה לבוא הרבה פעמים. זה יכול לחסוך ממנה הרבה מאוד קשיים ואתגרים שמתחילים פה, ויכולים להימשך עוד, עד כדי סרבנות אכילה לפעמים, וסגירת פה לבקבוק וקשיים בהאכלה, על בסיס זה שמשהו שם לא היו קשוב ולא היה מותאם לצרכים של התינוק, וזה ממש חשוב להבין שהדרכה נכונה כבר בהתחלה יכולה למנוע המון המון קשיים בהמשך. לא צריך להגיע לייעוץ שיש בעיה. אפשר להגיע עוד לפני הבעיה ולמנוע אותה. אבל זה באמת ממש מדי-וואן, אנחנו רוצים לכבד את הצרכים של התינוק שלנו ולהאמין, ולסמוך עליו שהוא יודע. הוא יודע מה הוא צריך, והוא יודע מה הוא רוצה, וגם אם בעיניים שלנו זה נראה טיפי-טיפי וקצת-קצת ולא מספיק, ולא יכול להיות שהוא שבע מזה, וזה גם אנחנו פוגשים בהמשך החיים, להאמין בו. שהוא יודע מה הוא עושה. למרות שהוא גם אולי לא שומע או שיש לו איזה שאלה, זה לא קשור. הוא יכול להביע את כל הדברים בדרך שלו, למרות זאת."

צביה: "ושאותה האכלה קשובה מה ש, איך שקראת לה, שהיא משהו שחשוב מאוד לבסס אותו ולבנות אותו, כך שכל עניין האוכל הופך להיות לחוויה חיובית."

רוני: "מהמעבר, מהאכלה מהנקה או בקבוק, לא משנה מה האמא בחרה או המשפחה בחרה להאכיל, בעצם נכנס משתנה חדש בגיל חצי שנה, שזה בעצם מזון מוצק, מזון משלים מה שנקרא, תזונה משלימה. שזה בעצם תזונה שהיא מגוונת בתוך התפריט הביתי, המשפחתי, כל מה שבעצם קשור, בללמד את הילד לאכול אוכל."

צביה: "אנחנו מציעים לו מגוון נוסף."

רוני: "בדיוק, בדיוק. זה לא מזון שמגיע במרקם אחד דרך פטמה, אלא יש פה טכניקות ומיומנויות אכילה שתלויות קודם כל בתפקודי פה. לפני התפקודי פה, הן תלויות בסימני מוכנות, שאנחנו רוצים לראות ילדים שהם מוכנים לאכול מזון מוצק. זאת אומרת, גם פה, אגב, המרכיב השמיעתי הוא לא דומיננטי, כי גם כאן הסימני מוכנות, כל הילדים יכולים להציג אותם, בין אם יש לקות שמיעה או בין אם לא, שסימן המוכנות העיקרי ביותר, יש הרבה סימני מוכנות ואני אכנס אליהם (צביה: "כן העיקריים"), אבל הסימני מוכנות העיקרי ביותר זה סקרנות לאכילה. אנחנו רוצים לראות תינוקות, סביב גיל חצי שנה, שמביעים כזאת סקרנות לאוכל, כשהם רואים את הסביבה שלהם אוכלת, שהאימהות אומרות לי משפטים כמו – 'לא נעים לי לאכול לידו' (צביה: "כן כן") הוא רוצה לחטוף לי את הסנדוויץ. זאת אומרת, זה דברים שהם, שוב, לא שמיעתיים."

צביה: זה הסרטונים המתוקים האלה (רוני: "נכון"), שאתה רואה תינוק, שרואה את ההורים שלו אוכלים כל מיני דברים (רוני: "נכון, נכון") והוא ככה פותח את הפה ומושיט יד (רוני: "נכון"), ובא להכניס את זה לפה גם, כן."

רוני: ממש ככה (צביה: "אוקיי"), זאת אומרת, זה הסימן הראשון, זה הסימן העיקרי שאני רוצה לחפש אצל ילד, שהוא מוכן להתחיל לאכול אוכל מוצק, שהוא מתעניין ומסתכל בסביבה האוכלת, ואז בעצם אנחנו יודעים שגיל חצי שנה זה הגיל האידיאלי להתחיל לאכול מזון מוצק, אבל, יש ילדים שבגיל חצי שנה אולי לא יהיו עדיין בשלים לשם, ועדיף אפילו לחכות איתם קצת לסימני מוכנות, לעבוד איתם קצת על הסימני מוכנות ולראות איפה זה, מתקשה ואז בעצם להתחיל להאכיל ילד בדרך שהיא לא בהנקה או בקבוק. זאת אומרת, להתחיל לשבת איתו בכיסא אוכל או במנח שבו הוא יושב יציב, להציע לו אוכל בכפית, לחכות לפתיחת פה של הכפית, לראות אם הוא רוצה עוד או לא רוצה עוד, המון המון תקשורת בעיניים, המון המון הסתכלות על הילד, והילד על, על המאכיל. המון שיח שהוא, שוב, לא מילולי, אבל מאוד תקשורתי. זאת אומרת, כשילד נגיד אוכל כמה כפיות של מרק טחון והוא מסיים והוא לא רוצה עוד, אז הוא עושה המון סימנים – דחיפה של הכפית, הזזה של הראש, הרצון לקום, הבעת עניין בדברים אחרים שהם לא האוכל, זה מהדברים שהם ממש סימני סיימתי מאוד. ובאמת, נשאלת השאלה, איך ההורה פועל בשלב הזה? כי אם ההורה מכבד את הסימני שובע האלה, בהתאם להאכלה קשובה שדיברנו עליה בבקבוק, והוא אומר – 'אני מבין שסיימת, או עושה לו איזושהי ג'סטה של סיום, של ידיים יד ליד, או איזשהו משהו שהוא מבין שהוא סיים, והילד מבין שהבינו אותו, אז חוויית האכילה היא ממש ממש טובה. הוא אומר, וואו, אכלתי כמה שרציתי, סיימתי כשסימנתי, ועכשיו אני אשתה מים, ואני הולך לשחק, או אני הולך לישון, ובפעם הבאה שאני אבוא לאכול, יהיה לי עוד פעם דבר כזה כיף."

צביה: "תחושות של חוויה חיובית."

רוני: "כן, ובאמת כאילו זה משהו שהוא גם נראה לנו נורא פשוט וברור, אבל יש הרבה אמהות או הרבה הורים שמתקשים להבין מתי הילד שבע, מתי הילד רעב, כמה הוא צריך, אכל מספיק, לא אכל מספיק, להשלים לו, לא להשלים לו."

כרמל: "זה קורה הרבה גם כשהילד לא גדל מספיק. והוא עוד קטן נכון?"

רוני וצביה: "נכון."

כרמל: "זה עוד יותר משפיע."

רוני: "זה משתנים מאוד משמעותיים, של גדילה, ואם אנחנו רואים שהגדילה לא מתרחשת, או השוואות בין ילדים בני גילם לפעמים, לחברה שלי יש, לאחותי יש, ולבת דודה יש, והוא אוכל יותר. אז זה באמת אתגרים."

כרמל: "זאת אומרת, זה יכול לקרות, הדבר הזה…"

רוני: ואני לא רצה בכלל להיכנס לעולם הרשתות החברתיות (צביה: "לא"), שיוצר לנו איזושהי (צביה: "וואוו") תמונה מוטעת של התינוק שלי המושלם, והסטורי עליו, הוא אכל ושלי לא… זה באמת דברים שהם נורא נורא פשוטים ליישום, אבל לא תמיד קל להביא אותם לידי (צביה: "נכון") ביצוע בשטח. אפשר…."

צביה: "אני רוצה להוסיף רק במאמר מוסגר, שכל העניין הזה של החשיפה למגוון ולמרקמים הוא חשוב, כיוון שזאת אותה מערכת שגם עסוקה בלאכול, וגם אחר כך בהמשך עסוקה בלהגות. זה אותם שרירים, זאת אותה מערכת, והקשר בין שני הדברים האלה וההתנסות של האכילה ושל המרקמים, יכול להיות לה השפעה ישירה לאופן שבו הילד יוכל להגות ולדבר בצורה ברורה בהמשך, ולכן חשוב לזכור את זה גם בהיבט הזה."

רוני: "זה נכון מאוד, ואני חושבת שילדים שיש להם כנראה איזשהו צפי לקשיי התפתחות שפה, מאוד מאוד חשוב לעבוד איתם על האכילה, מאוד מאוד חשוב לראות שהם אוכלים א'- מה שהם זקוקים לו, כדי קודם כול לגדול, זה חשוב. והדבר השני, כדי לפתח את תפקודי הפה. זאת אומרת, אכילה מפתחת תפקודי פה, קודם כול, תנועת לשון, תנועות של לסת, נגיסה ולעיסה בסיסיים שמתפתחים, ולפעמים אנחנו רואים ילדים שעושים להם קצת חיים קלים. נותנים להם לאכול טחון עד גיל מאוחר, או עושים להם חצי עבודה לפני, ואז בעצם הם קצת מתנסים פחות בלאכול, אבל לא ברור למה, לפעמים יש הורים שמפחדים לדוגמה מחנק או מפחדים מאיזושהי התמודדות אחרת. יש הורים שמפחדים ממעבר מהאכלה בכפית לאוכל אצבעות, לדוגמה שזה ממש אוכל שילד יכול להחזיק ולאכול לבד, כי פתאום יש קצת פחות שליטה על כמות. כאילו בכפית אני יודעת מה נכנס, ופתאום כשאני שמה לו על המגש, אז ילדים בתחילת האכילה העצמאית שלהם, אנחנו מאוד מאוד יודעים לחקור ולדעת ולהתנסות ולהתלכלך ולעשות בלאגן ולעשות כל דבר שמפתח את החישה הכללית, כדי שבעצם יהיה להם אפשרות להיכנס לעומק האכילה ככה בדלת הראשית ולא, ולא באיזשהו עיקוף, והחקרנות הזאת מביאה להרבה בלאגן (צביה: "והרבה לכלוך"). ולהרבה פחות אכילה. זאת אומרת, האמא אומרת, הוא לא אכל כלום, הכל על הרצפה מה קרה פה? ואין לה שליטה על הסיטואציה, אז היא נורא בלחץ. ולהפך, אנחנו כן רוצים לעודד את הילדים, כן, לחקור ולהתנסות ולגעת (צביה: "חשוב מאוד") ולהתלכלך ואימהות שמפחדות מזה, או אימהות שחוששות מזה, או אימהות שיש להן רצון לשלוט בכמות, והן מפחדות לעבור מהאכלה לאכילה,,  גם לעבור להדרכה וליעוץ של דיאטנית שתסביר לה למה זה חשוב ואיך לעשות את זה בבטחה, וזה שזה תומך בגדילה (צביה: "נכון") וזה תומך בהתפתחות. ועל אחת כמה וכמה בתפקודי פה, כי כשילד לומד ללעוס אוכל, הוא מתחיל לעבוד על השרירים בתוך הפה שלו, הוא לומד ממש להתחיל לחזק אותם (צביה: "מאוד חשוב"), לבנות אותם. אני אומרת זה כמו חדר כושר לתפקודי פה (צביה: "ממש ככה") זה ממש עבודה שרירית, לעיסה ועבודה. ואם הוא אוכל טחון עד גיל מאוחר, יכול מאוד להיות שתהיה לזה השפעה על התפתחות השפה בהמשך."

צביה: "נכון. אז בגיל חצי שנה הצענו לו דברים אחרים, ועברנו למרקמים אחרים, ואז משהו קורה בגיל שנתיים."

רוני: "כן."

צביה: "מה קורה שם?"

רוני: "בעצם תינוקות בתור התחלה נורא נורא מקבלים. זאת אומרת גיל חצי שנה, שנה, שנה וחצי, הם נורא כזה פתוחים. מה ששמים להם, הם בודקים, הם חוקרים, הם מרימים, הם מועכים. הם מכניסים לפה, הם מוציאים מהפה, הם נורא מקבלים, ואז בעצם מגיע איזשהו שלב התפתחותי שאנחנו פוגשים אצל הרבה מאוד ילדים, זה יכול להיות בממוצע גיל שנתיים, יש כאלה שעושים את זה מוקדם מהצפוי, יש כאלה שעושים את זה אחרי גיל שנתיים."

צביה: "שלב התפתחותי תקין נגיד."

רוני: "תקין לחלוטין (צביה: "כן"), אנחנו פוגשים את זה אצל הרבה מאוד ילדים, מרבית הילדים יעשו את זה, גם שהילדים שלי יעשו את זה, כן, שלא יהיה ספק."

צביה: "בעיקר הילדים שלך."

רוני: "שבעצם המגוון התזונתי הרחב שלהם, והאוכלי כל שהם היו…"

צביה: "פתאום…"

רוני: "פתאום הם לא כל כך אוכלים הכל, פתאום הם חוששים להתנסות במאכלים חדשים, שפעם הכל הם היו מתנסים. סלק וברוקולי, והם, ההורים אומרים שהם היו ממש, זה פתאום לא. פתאום מזונות שהם מאוד מאוד אהבו, יוצאים להם מהמגוון התזונתי, זאת אומרת, הם היו אוכלים חביתה מהמם, ופתאום הם לא רוצים את החביתה. חשוב להבין שזה שלב שאנחנו פוגשים אותו אצל הרבה מאוד מאוד ילדים,  בכל סוגי ההתפתחות. זה פשוט שלב טבעי של עצמאות, של בחירה, של יכולת לשלוט, של יכולת להוביל, וגם יש איזשהו תהליך להתקבעות טעמים, בסדר? לא כולם אוהבים הכל, גם אנחנו לא אוהבת הכל נכון?"

צביה: "שזה סבבה לגמרי. נכון."

רוני: "בדיוק, ולילד מותר לאהוב דברים יותר, ולאהוב דברים פחות. ובעצם, נכנס פה איזה שהוא מרכיב של – אני מחליט, יופי שאת שמת, אבל אני רוצה לאוכל את זה, ולא את זה מה תעשי?"

צביה: "נראה אותך מחליטה על הפה שלי."

רוני: "בדיוק, ואם אני אומרת להורים את זה, זה יכול להיות גם בנעליים, וזה יכול להיות גם בצחצוח שיניים, וזה יכול להיות בשמיכה, זה יכול להיות בכל, בכל דבר, כן? אבל באכילה יש משהו שהוא קצת יותר מפעיל."

כרמל: "מפעיל אותנו."

רוני: "כן"

צביה: "כן באימהות יהודיות מה…"

רוני: "מה אכפת לאמא שהיא הולכת, שהיא תלך כל יום עם אותה שמלה לגן? בסדר (צביה: "נכון").. אבל אם היא תאכל כל הזמן את אותו דבר, אז זה אולי קצת פחות…"

צביה: "כן, נכון. זה ידיר שינה מעינינו." 

רוני: "פחות להיט, בדיוק."

צביה: "כן."

רוני: "פחות משמח. ואז בעצם אנחנו, פה נכנסת המון המון הדרכה להורים. זאת אומרת, אני חושבת שההורה פה צריך להבין  שיש כמה דברים שבוא נגיד – עשה ואל תעשה  כזה, נראה לי, הכי נכון לפנות לזה ככה. של איך לפעול, איך אני פועל בתוך הסיטואציה. כי הילד, הוא מציג מצב נתון – אני לא אוכל את השניצל. לא מעוניין. אז עוד לפני…"

צביה: "מה תעשי, מה תעשי לי? תכריחי אותי?"

רוני: "אז לפני.."

צביה: "לא את לא רוצה."

רוני: "אז, אז לפני זה, אני כן חושבת שחשוב להבין שלשנה הראשונה לחיים, או יותר נכון, לחצי שנה השנייה, של מגיל חצי שנה עד שנה, יש שלב מאוד מאוד משמעותי, שאני באמת אומרת לכל אימא שאני פוגשת עם ילד בגיל הזה – כל ילד יצמצם במידה מסוימת  את המגוון התזונתי שלו ברמה כזו או אחרת. ככל שתציעו מגוון תזונתי רחב יותר ויותר אפשרויות ויותר אופציות, עד גיל שנה, שנה וחודשיים, יהיו לו יותר אפשרויות. חלקם ייפלו. אז ממגוון רחב מאוד, הוא יצמצם למגוון בינוני. אבל אם מלכתחילה המגוון התזונתי שלו יהיה בינוני, זאת אומרת, נציע לו את אותם דברים שדי חוזרים על עצמם, וחלק מהדברים ייפלו, אנחנו נשאר עם מעט מאוד דברים. אז דווקא בגיל המקבל והחקרני והבודק והמתנסה…"

צביה: "כדאי לחשוף ליותר."

רוני:" לא לחשוב פעמיים. כל מה שהוא תואם את המרקם את המיומנויות אכילה של הילד, להציע לו להתנסות, לגעת, לבדוק, כי זה יעזור לו מאוד לאכול א' מגוון יותר בתור ילד בוגר, זאת אומרת, הוא התרגל לזה שהאוכל לא תמיד מגיע באותה טעם ואותה צורה. לכל דבר יש דרך ושיטה להכין, אבל יש גם כל מיני דברים שאפשר לעשות בכל מיני דרכים. לדוגמה, ביצה יכולה להיות חביתה, יכולה להיות מקושקשת, יכולה להיות ביצה קשה, יכולה להיות פנקייק."

צביה: "פנקייק, נכון."

רוני: "יכולה להיות פראנץ' טוסט, עין (צביה: "נכון"). מבחינת הילד, יש שישה מאכלים שונים. ואם עכשיו הוא יפיל אחד מהם, נשאר עם חמש."

צביה: "סבבה, עדיין יש שם ביצה." 

רוני: אבל אם מכינים כל יום חביתה באותה דרך, ואז היא נופלת, אז בעצם אנחנו נשארים עם (צביה: "נכון") אפס אופציות. אז זה קודם כל כשלב מקדים, בשלב המקבל והמתנסה להציע כמה שיותר. בגיל שנתיים בממוצע אנחנו פוגשים ילדים שבאמת עושים איזשהו צמצום ושינוי של המגוון התזונתי שלהם, ומעדיפים את הדברים שעובדים להם, שהם יודעים בוודאות, שטובים להם ונכונים להם, ולפעמים באמת מפסיקים לאכול מאכלים מסוימים. אז באמת אני קודם כל ממליצה להורים לא להיכנס ללחץ, זה הדבר הראשון. לחץ לא עוזר לשום דבר."

צביה: "במיוחד שאין בזה שום דבר חריג. להפך, זה שלב התפתחותי חשוב, גם ברמה של לפתח את העצמאות שלך ואת האישיות שלך."

רוני: "נכון, אבל אני.."

צביה: "לא כולם אוהבים חריג."

רוני: "אבל כן, אני יכולה להגיד שאם הורים נלחצים, אולי הם לא אוכלים מספיק חלבון, אולי הם לא אוכלים מספיק ירקות, הם הפסיקו לאכול את הפירות שהם אוהבים. יש דברים שכאילו קורים, ואז הם, ההורים נלחצים. בסופו של דבר – מה הוא לא יאכל חלבון? מה הוא ויתר על הבשר? זאת אומרת זה מלחיץ. זה לא לא לא לאוהב משחק מסוים, או לא לא לאוהב בגד מסוים. זה ממש משהו שהוא, הם חוששים לגדילה ולבריאות ולהתפתחות של הילדים, וזה חשש לגיטימי ומובן. אני ממש ממש מבינה את החשש הזה, והוא צריך לתת לו את המקום. זאת אומרת, להפך, עדיף לחשוש, ולבדוק, מאשר לעצום עיניים ולהגיד אין (צביה: "מסכימה"), ואז באמת אנחנו נמצאים במצבים מאתגרים. אבל צריך להבין שלחץ מצד ההורים.."

כרמל: "לשדר את הלחץ לילדים"

רוני: "בדיוק, לחץ מצד ההורים עובר לילדים. זאת אומרת, ילדים שמרגישים שההורים שלהם בלחץ סביב האוכל, הם נכנסים לארוחה בלחץ בעצמם."

צביה: "כן."              

רוני: "וכשילד, רמת הלחץ שלו עולה, הסטרס שלו עולה, ההתנסות שלו יורדת. זאת אומרת, ילד שנכנס לארוחה בחוויה מלחיצה, הסיכוי שהוא יתנסה במאכלים חדשים, או במזונות חדשים, או יטעם, או יהנה מהארוחה, הוא נמוך יותר. ואז הדלתות לאט לאט נסגרות. עכשיו, גם חשוב להבין שהשלב ההתפתחותי הזה, כמו כל שלב התפתחותי, יכול לעבור."

צביה: "נכון."

רוני: "זאת אומרת, הוא כנראה יעבור מתישהו (צביה: "כן"), הוא לא לנצח."

צביה: "כן. וצריך לעזור לזה לא… כן."

רוני: "אבל אם ההורים בעצם יקחו את המקום הזה למקום של ויכוח, של ראש בראש (צביה: "בדיוק"), של התנגחויות (צביה: "בדיוק"). אז זה כבר מזמן לא יהיה השלב ההתפתחותי הזה."

צביה: "נכון".

רוני: "כבר יתחילו להופיע סממנים שכבר, פעם זה היה התפתחותי (צביה: "נכון") אבל האקטיביות שזה זז, זה כבר נהיה איזושהי בררנות אכילה, או מרכיבים של התנהגות אכילה (צביה: "או…"), שלא תואמות גיל, לא תואמות חברה. ואיך אנחנו יודעים להגיד שזה זה? שבגן הם אוכלים טוב (צביה: "ובבית לא"), ולפעמים בבית הם אוכלים פחות טוב. כי הם בגן הוא אוכל הכל."

צביה: "זאת נקודה מאוד חשובה. אני רוצה לפתוח פה סוגריים ולהגיד, שבאמת העניין הזה של לא להיכנס למאבקי כוח סביב אוכל, כי זה כמו מגמילה. אלה שני דברים שהילד יכול מאוד להיכנס שם למקום של, הרי אף אחד מאיתנו לא יכול להכריח ילד לשלוט בצורה כזו או אחרת בסוגרים שלו. לא בפה שלו ולא בדברים האחרים שקשורים לגמילה. ופה האחריות שלנו כמבוגרים להיות מודעים לעניין הזה שלא לפתוח פה מלחמה, זה לא שווה, אנחנו נפסיד בה. והילד יוכל להתקבע על באמת כיוון של מלחמה שאנחנו לא רוצים להיכנס אליה. ולכן אני חושבת שהנקודה הזאת שאת מציינת, על זה שזה שלב התפתחותי חשוב, שצריך לתת אותו לילד ולנהל אותו כמבוגר אחראי, שעוזר לילד לצלוח ולעבור אותו באמת ילד פתוח יותר, ולא להתקבע על איזושהי מלחמה עם ההורה סביב מה אני אוכל, מה אני לא אוכל."

רוני: "כן, אני חושבת שילד שהוא מרגיש שהמקום הזה יהיה עבורו, הוא מקום שיהיו בו דברים לא נעימים עבורו (צביה: "נכון"), הוא פשוט ייסוג לאחור."

צביה: "לגמרי".

רוני: "זה כמו, אני משווה את זה לחדר הטיפול של קלינאי לצורך העניין."

צביה: "נכון."

רוני: "אם הוא ידע ששם ידרשו ממנו משהו שלא יהיה לו נעים, אז הוא לא ירצה להיכנס לחדר."

צביה: "לא ירצה להיכנס."

רוני: "נכון."

צביה: "נכון."

רוני: "לא ירצה לשתף פעולה."

צביה: "נכון."

רוני: "אז גם כאן, זאת אומרת, אם הארוחה תהיה מקום שידרשו ממנו לאכול משהו שהוא לא רוצה, או לאכול עוד ביס למרות שהוא לא רוצה, או לטעום משהו שהוא לא חייב, או לא מעוניין, או לסיים מרכיב בצלחת, או כל מיני דברים שהם בעצם, שוב, לא תואמים את התחושה, את הקשב לגוף שלו."

צביה: "נכון."

רוני: "אז, אז אני לא רוצה."

צביה: "נכון."

רוני: "אז אנחנו נראה ילדים שלא ממהרים להגיע לשולחן, או ממהרים לרדת מהשולחן, או אוכלים רק מה שהם יודעים ותו לא, זאת אומרת, מתנסים ולוקחים את מה שעובד להם ומסיימים, ויוצר חווית אכילה מאוד מתסכלת, שהיא גם מסתיימת בתסכול של ההורה, ושל הילד, ושל כל מי שלוקח חלק בארוחה, ואימהות אומרות, ארוחה זאת חוויה מלחיצה בבית שלנו. עכשיו, אוכל זה כיף, זה (צביה: "ממש"). צריך לזכור שאוכל זה דבר כיף, כל דבר בחיים.."

צביה: "במיוחד במדינה שלנו."

רוני: "ממש, כל דבר אצלנו.."

צביה: "אנחנו מאוד מחוברים."

רוני: "כל דבר אצלנו מלווה במה נאכל, שקודם כל דואגים לכיבוד שכולם שואלים (צביה: "לגמרי"), ובאירועים זאת אומרת, ולמה זה צריך להיות כל כך מלחיץ?"

צביה: "נכון."

רוני: "זה אמור להיות דבר מאוד מאוד מאוד טבעי."

צביה: "נכון."

כרמל: "אז רוני, איך כן? דיברנו על מה, מה יכול להיות סימני עזרה, אבל מה? יש עקרונות שיכולים לעזור בזה שזאת תהיה חוויה טובה?"

רוני: "אז כמובן שיש, ואני חושבת שזה באמת דברים, שכשהורים ילמדו ליישם אותם, זה לא קורה ביום, ולא קורה ביומיים. בסדר? זה דברים שהם תהליכיים, ולא קורים בין רגע. קודם כל, כמו שאמרנו, צריך להבטיח שהילד מקבל, ילדים שהם בררניים, צריך להבטיח שהם מקבלים את מה שהם צריכים, ללכת לתזונאית, שתשמע מה הילד אוכל, צריך לזכור שבילדים, בשונה ממבוגרים, הם יכולים להשיג את הצרכים התזונתיים שלהם על פני יממה, זאת אומרת, הם יכולים להשיג את כמות החלבון שהם צריכים ביממה, את כמות הקלוריות ביממה. לא כל ארוחה צריכה להיות מושלמת, לא כל ארוחה צריכה להיות מצוינת, ואם בסופו של דבר, באופן מצטבר, הם משיגים את מה שהם צריכים…"

צביה: "זה מה שחשוב."

רוני: "ואת זה תזונאית יכולה לראות. זאת אומרת, תזונאית שומעת יום, סדר יום של ילד מה הוא אוכל בבית, מה הוא אוכל בגן, מה קורה מבחינת סדר יום, היא יכולה להגיד, אוקיי, בסך הכול הוא לא אוכל שיא המגוון, נכון, אבל הוא משיג את מה שהוא זקוק לו וגדל טוב עם זה, זה טוב, זו התחלה טובה. אבל דברים שחשוב מאוד מאוד להקפיד עליהם, שאנחנו באמת גם דוגלים בהם פה במעון, אני חייבת להגיד שאני מדריכה את הצוותים פה במעון לעבוד לפי זה, ואני גם מדריכה את הבתים לעבוד לפי זה, זה קו מאוד מאוד אחיד, זה קודם כל מה שנקרא מודל חלוקת אחריות. מודל חלוקת אחריות זה בעצם מודל שנבנה על ידי אלין סאטר, שהיא אשת מקצוע בתחום התזונה מאוד מאוד מומחית, שפיתחה איזשהו מודל שבעצם אומר שיש חלוקת אחריות מאוד מאוד ברורה בין ההורים, או הצוות לצורך העניין, לבין הילדים. ההורים בוחרים מה הם רוצים שיהיה בתזונת הילדים שלהם, מה אני מאמין שלהם בתזונה של הילדים שלהם ושל המשפחה שלהם שבבית. חשוב מאוד להבין שאני מאוד מאוד מאוד מעודדת שילדים והורים כולם יאכלו מאותו מרכז שולחן. לא להכין להם אוכל במיוחד, לא לטרוח להכין (צביה: "וואוו כמה זה חשוב") להם סיר בנפרד (צביה: "כן"), בדיוק. לקרב אותם כמה שיותר. בכל זאת זה גם דורש מאמץ מהמבוגרים, כן? לוותר על תיבול שהם אוהבים, או לפשט קצת את הדברים לפעמים, וזה בסדר. כל אחד עושה משהו לקראת השני, כן? אבל אין חוויה מקרבת כמו שכולם אוכלים מאותו מרכז שולחן, וכולם בוחרים, אני בוחר כמו אימא, ואחי בוחר כמו אבא, ואני בוחר כמו הדוד. זאת חוויה שאין לה מחיר, אגב, מעבר למילולית. כי אפשר להגיד לילד מאה פעם, תטעם, אבל אין כמו אכילה חברתית סביב שולחן (צביה: "נכון"), בשביל ללמוד את זה ממש בצפייה. אז באמת אני אומרת שההורים צריכים לבחור מה הם רוצים שיהיה על השולחן, מהו הסטינג של הארוחה, באיזה כלים אוכלים, באיזה כיסאות יושבים. לצורך העניין, אוכלים ליד פינת האוכל במטבח, בכיסאות מתאימים לילדים, ועל השולחן נמצאים היום לארוחת הערב קציצות, אורז ושעועית ירוקה, בסדר? זה נגיד דוגמה. אני מאוד ממליצה על הגשה מרכזית צלחות ריקות ואוכל במרכז השולחן, הכי טבעי בארוחות חברתיות שאנחנו עושים עם מבוגרים, נכון? שהאוכל באמצע, וכל אחד שם לעצמו מה שהוא רוצה."

צביה: "וכל אחד שם על צלחות, על הריקה שלו מה שהוא רוצה, כן."

רוני: "אבל לפעמים בילדים, אנחנו לפעמים רואים צלחות מוכנות (צביה: "אוקיי"). זאת אומרת, מביאים לילד צלחת עם עגבנייה חתוכה, חביתה וכף גבינה."

צביה: "אז זהו שלו."

רוני: "ואז מספיק שהעגבנייה לא באה לו טוב, אני לא בחרתי אותה, מישהו שם לי אותה, וכל הארוחה, מבחינתי, כבר לא… אני לא רוצה, לא צריך. אבל אם אני הייתי בוחר את זה בעצמי, כי הצלחת שלי ריקה, ואני בוחר את זה ממרכז השולחן אז יותר קל לי להתמודד עם זה. זאת אומרת, אני יכול לבחור אם כן, אני יכול לבחור אם לא. אז באמת, מה שאנחנו אומרים, זה שהאוכל נמצא במרכז השולחן, נחזור לדוגמה של הקציצות, אורז ושעועית ירוקה, הילד בוחר, א', אם לאכול כן או לא. שפה כן חשוב לשים לב, אני אומרת את זה להורים, הם לא רוצים, הוא לא רוצה לאכול. מה עושים? שאלה טובה, נכון? אז צריך לשים לב, לחזור רגע לשורש.. האם הוא רעב בכלל? האם שעת הארוחה מתאימה לתחושת הרעב שלו? כי זה שאנחנו אוכלים עכשיו כי שש, אבל יכול להיות שהוא אוכל בחמש וחצי, או אכל איזה משהו קטן, אז הוא לא רעב, אז הוא לא רוצה לאכול. אז בכלל צריך לשאול, האם התזמון של הישיבה לארוחה תואם את הצרכים של הילד, ובאמת אנחנו רואים בעיקר בילדים עם משפחות מרובות ילדים, להוא יש חוג ואני צריך לקפוץ איתו, להקפיץ את ה…, שלא תמיד אוכלים לפי הרעב (צביה: "נכון"), אבל צריך להביא שזה בסופו של דבר תיאבון, זה הטריגר הכי בסיסי לאכול."

צביה: "נכון, כי הוא לא רעב, אז מה לעשות."

רוני: "אם אין תיאבון, אני לא רוצה (צביה: "נכון"), אם אני לא רעב, אני לא מעוניין, תטרחי תכין את האוכל הכי טעים (צביה: "נכון") בעולם, אין זה…"

צביה: "מה עוד אפשר לעשות?"

רוני: "אז קודם כל, אמרנו, אם לאכול כן או לא, ב' מה? זאת אומרת, את שמה במרכז השולחן קציצות אפונה ושעועית, ואורז ושעועית, אני רוצה רק אורז. בילדים בוגרים, שלוש, ארבע, חמש, אני אפילו ממליצה לתת להם להגיש לעצמם. לא לשים להם, אלא ממש (צביה: "נכון") קחו את הקערה, בקיבוצים זה (כרמל: "כן"), זה מעבירים את הכלי ככה… פעם הייתי עושה את התצפיות על אכילה בגנים בקיבוצים, אז הם מעבירים את, ילדים בני ארבע, מעבירים קערה מיד ליד, וכל אחד שם לעצמו. אז קח, שים לעצמך, בבקשה. וכמה לאכול? שם, שם לעצמו ארבע כפות אורז, בוחר לאכול, שתי כפות אורז. מסיים את הארוחה כשהוא שבע. אם אנחנו מתחילים פה עכשיו איזושהי התערבות, הילד חווה את זה כמשהו מאוד מאוד פולשני. זאת אומרת, אני אמרתי שאני שבע. אז למה את מנסה לשכנע אותי לאכול עוד, או מתעקשת איתי על עוד, או מבקשת ממני לאכול משהו שאני לא רוצה? ואז בעצם מתחיל איזשהו דיון שלילי שאנחנו לא רוצים שהוא יתקיים סביב אכילה. אז נכון שזה נורא מתסכל לשחרר ילד מהשולחן אחרי שהוא אכל רק אורז, אבל אם הוא התחיל את הארוחה בטוב, אכל את מה שהוא רצה וסיים את הארוחה שהוא שבע, חוויית האכילה שלו היא חוויה טובה."

צביה: "נכון."

רוני: "היא חוויה גבוהה, ובפעם הבאה שהוא יבוא לשולחן, הוא יודע שזאת חוויה, הוא יזכור אותה, הוא יישאר איתה. ואז בעצם הרמת סטרס שלו הרבה יותר נמוכה, והביטחון שלו הרבה יותר גבוה, ואז הסיכוי גם שהוא יתנסה ויטעם דברים אחרים הוא יותר גדול."

צביה: "וגם עוד דבר שדיברנו עליו לפני הפודקאסט, זה באמת, היא מדובר בילד נורא נורא בררן. ואת יודעת שהאופציות הן אורז, שעועית וקציצות, ובוא נאמר שבלשון המעטה זה אולי לא הבחירות הראשונות של הילד. אז בואו נשים לך תחילה, משהו שאנחנו יודעים בוודאות בנוסף לזה שהוא אוהב."

רוני: "כן, מה שנקרא מזון בטוח."

צביה: "יופי, כן, כן, בדיוק. זהו, מזון.." 

רוני: "כי בעצם אנחנו לא רוצים לשים (צביה: "כן") ילד במקום (צביה: "נכון") שהוא לא נוח לו. באמת אנחנו יודעים להגיד שכשילד רואה על השולחן מזון שהוא בטוח עבורו, שהוא מרגיש איתו בנוח, הוא יודע שבטוח יהיה לו מה לאכול לפחות אחד. אז כבר רמת החרדה יורדת, וכבר השיתוף פעולה הוא הרבה יותר גבוה. חשוב גם להגיד שאנחנו מאוד מאוד מעודדים גמישות איפה שאפשר. זאת אומרת, ילד אוכל רק פסטה, אז להגמיש איפה שאפשר, בצורת הפסטה, אם אפשר לגוון בתיבול של הפסטה, אם יש לה שמן או אין לה שמן, אם יש לה… זאת אומרת, דברים שהם אומנם קטנים, אבל הם עושים הבדל גדול, כי בעצם ילד שמתרגל לאכול פסטה, אבל כל פעם אחרת, מבחינה תזונתית זה אותו פסטה, מבחינת תפקודי האכילה זה שונה, כי פסטה שהיא ארוכה (צביה: "נכון"), לעומת, פסטה שהיא עגולה (צביה: "נכון"), לעומת פסטה שצריך ללעוס יותר (צביה: "זה מרגיש שונה בפה"), ללעוס פחות (צביה: "כן"), אז בילד זאת חוויה שונה לחלוטין." 

כרמל וצביה: "נכון."

רוני: "אז אומנם עם הביצה זה היה דוגמה יותר טובה לגיוון ופסטה זה פחות, אבל כן, אני תמיד אומרת להורים, איפה שאתם מצליחים, כן, להגמיש, תגמישו. את הירקות לא תמיד לחתוך באותה הדרך, ולא תמיד לעשות, לשים אותם ירקות על השולחן, ואיפה שאתם יכולים טיפה, תעשו. כי זה מוציא טיפה את הילד מאזור הנוחות שלו, אבל לא ממקום רע, אלא ממקום טוב."

צביה:" אני רוצה לחבר את זה לאיזו דוגמה שנתת קודם, שאני מאוד אהבתי, בהיבט הזה של, את מדברת על המודל שכל אחד והאחריות שלו, והילד האחריות שלו להחליט או להפוך אותו לסוג של בוחר ושותף. אני מאוד אהבתי את הדוגמה שנתת קודם על, בשיח שלנו על להכין סלט פירות. ילד שלא סובל פירות."

רוני: "כן".

צביה: "הקטע הזה של הוא לא חייב לאכול את זה."

רוני: "ילדים בוגרים שיש להם כבר את זה שהם תפקודים כאלה (צביה: "העדפות") יותר כאלה.., כן, גם העדפות טעם מאוד ברורות, או העדפות התנסות שהן יחסית מאוד ברורות, והם סרבני התנסות ככה כרוניים. אבל הם כן יכולים להיות יותר תקשורתיים ועוזרים במטבח, לא בגיל שנה, שנתיים שאולי זה גילאים קצת יותר מאתגרים אבל בגילאי יותר (צביה: "נכון, ארבע, חמש, שש"), בדיוק יותר בוגרים, ארבע, חמש, שש ואפילו יותר. מה שנקרא להכניס אותם מהדלת האחורית של העולם האוכל. האוכל לא מגיע ככה לשולחן, אלא יש לו רצף מסוים שהוא עובר לפני, ולפעמים שילוב של הילדים האלה במטבח ובעבודה כביכול משחקית עם האוכל, שוב, לא במקום לזלזל או לזרוק, אבל משהו שהוא טיפה יותר בוחן את העולם האחורי, יכול לעזור לחבר ילד למזון עצמו, זאת אומרת, וגם לא בהכרח בלאכול אותו, כמו בלייצר איתו איזה שהם יחסים חיובים, כי יש ילדים שלא נוגעים בפירות בכלל. אז אני יכולה להזמין אותו להכין איתי סלט פירות או שיפודי פירות, זאת אומרת, צריך לחתוך את הפירות, צריך לקלף את חלקם, צריך לשים אותם, להעביר אותם מקרש לצלחת או מקרש לאיזושהי קערה, לערבב אותם. ילד שלא נוגע בפירות, אבל עושה איזשהו רצף, רצף כביכול משחקי של לחתוך, לערבב, להגיש מהקערה מרכזית לקעריות, להביא לדמות אהובה קערה צלחת פירות ושהוא נהנה ממנה. לא הייתה פה שום דרישה לאכילה ממנו. זאת אומרת, אף אחד לא ביקש ממנו לאכול. יכול להיות שבמקרה הוא ליקק ככה, הגניב איזה זה.."

צביה: "לא נגיד לו לא."

רוני: "לא נגיד לו לא. אני אומרת להורים, שימו איזה מצלמה, נסתרת ותצפו בזה אחר כך ויכול שתגלו שקרה שם איזה…"

כרמל: "איזה משהו, בדיוק.."

צביה: "יכול להיות שהוא רואה את אמא במודלינג ככה טועמת מאפרסמון, מלקקת קצת מהכזה.."

רוני: " נכון, נכון, נכון. ואז בעצם אנחנו רואים שהילד אמנם לא טעם שום פרי, אבל משהו בכל הרצף הזה (צביה: "נכון") היה נורא חיובי (צביה: "נכון") ומהנה (צביה: "נכון"), והתוצר והמישהו נהנה (צביה: "נכון") ממה שנתתי לו, ויש פה משהו שהוא בעצם יוצר קשר חיובי מאוד מאוד בסיסי, שהוא בתחתית המדרגה, אבל הוא כבר מדרגה אחת מאפס. כי הוא לא אכל (כרמל: "כן") צביה: "נכון אבל הוא התנסה"), אבל הוא חתך (צביה: "נכון"), והוא נגע, והוא ערבב, והוא התנסה וקרו פה המון דברים אחרים"

כרמל: "זה לא מרתיע, הדבר הזה".

צביה: "בדיוק."

רוני: "זה לא מרתיע, ולא דרשו ממני כלום (צביה: "בדיוק") לא דרשו ממני, לא הייתה ציפייה, ולא היה שום משהו ששם אותי במקום מלחיץ (צביה: "לא"), ונהניתי ממש. חשוב להגיד שאנחנו אף פעם לא יודעים באמת מה גורם לילדים להתנסות במאכלים חדשים. אנחנו אף פעם לא יודעים מה הסיטואציה שבה דווקא אז הוא יתנסה. וגם מה שאני תמיד אומרת להורים זה אם יש מזון שהילד לא אוכל באופן עקבי, תמשיכו (צביה: "להציע") לחשוף, תמשיכו להציע, תמשיכו לחתוך את הירקות, תמשיכו לשים אותם במרכז השולחן, תמשיכו לחתוך פירות ולשים במרכז הסלון. תמשיכו לחשוף, כי אנחנו באמת אף פעם לא יודעים מה יגרום לילד להתנסות. יכול להיות שזה משהו שהגננת אמרה בבוקר, או משהו שהחבר אכל בצלחת לידי, או במקרה אני באמת מאוד רעב, וזה נראה לי ממש טוב פתאום."

צביה: "אז אני אנסה. כן, כן."

רוני: "אז אני אנסה, כן, אבל אם התפוח יהיה במקרר שלם (צביה: "נכון") וסגור (צביה: "פחות"), הסיכוי שאני אגיע אליו הוא מאוד מאוד מאוד קטן."

צביה: "נכון."

רוני: "והזכרת באמת משהו שהוא מאוד מאוד חשוב, העניין של המודלינג. כי בסופו של דבר, מגיל חצי שנה, אנחנו מודדים ילדים למודלינג באכילה, לאכול עם ההורים שלהם, עם אחים שלהם, לאכול בחברה, עם המטפל העיקרי, שאין מחיר לאכילה חברתית. זה הדבר הכי גבוה לילד תקשורתית. אני אומרת להורים, זה כמו סיפור, זה כמו מקלחת, זה כמו משחק (צביה: "ממש") זה ממש חוויה תקשורתית (צביה: "ממש") בסיסית כל כך. היום כל כך הרבה משפחות…"

צביה: "תקשורתית חברתית רגשית, מה לא?"

רוני: "כל כך מעט משפחות אוכלות…"

צביה: "שפתית, הכל, הכל, הכל."

רוני: "כל כך מעט משפחות אוכלות ביחד…"

צביה: "נכון."

רוני: "וכל אחד וסדר היום שלו (צביה: "נכון"), הזמן שלו. ואני רואה את זה הרבה בהורים שהופכים לילד ראשון (צביה: "נכון"). יש פתאום, המעבר הזה למשפחה, הוא מעבר דרמטי."

צביה: "מאוד."

רוני: "הוא מעבר קשה, ופתאום אני, הוא צריך לאכול. ואז אני יושב איתו, הוא אוכל, ואני מסתכל עליו אוכל."

צביה: "נכון."

רוני: "ואז אני אומרת להורים, זה כמו שאנחנו הולכות לבית קפה עם חברה, והיא אוכלת סלט, ואני מסתכלת עליה אוכלת."

כרמל: "נכון."

צביה: "לא כיף."

רוני: "זאת בערך התחושה."

צביה: "לא כיף."

רוני: "אבל אין כמו לחלוק אותו ביחד. זאת אומרת (צביה וכרמל: "נכון"), לקחת, דיאטנית ישר אומרת סלט אבל זה יכול להיות כל…"

כרמל: "המבורגר"

רוני: " פסטה או וופל בלגי, בסדר? זו הייתה דוגמה לא טובה (צביה: "כן"). אבל האכילה.. זאת אומרת, מספיק שתיקחו כמה מלפפונים וכף גבינה, זה לא צריך להיות עכשיו ארוחה גדולה, אבל השיתופיות באכילה, גם הילד צופה ברצף הפעולות של מה ההורה עושה, איך הוא לוקח, נוגס לו, בולע, מחקה אותו. אני אומרת להורים, תיקחו את המלפפון, תטבלו אותו בגבינה שלוש-ארבע פעמים, הם יעשו את זה אחריכם, הם ממש יחקו אותכם, הם יעשו בדיוק את אותה פעולה. גם הסיכוי שהוא יתנסה במאכל חדש הוא הרבה יותר גדול, כי הוא רואה את מי אוכל בצד השני, וגם משך הזמן שהילד יושב הוא יותר ארוך, כי כיף לו, הוא נהנה, הוא לא ממהר לקום, הוא לא ממהר לסיים, האווירה רגועה ונינוחה. בסופו של דבר, זה מה שמשאיר את החוויה ברמה (צביה: "נכון") מאוד גבוהה, ואם אני חוזרת שוב לנושא של שמיעה, זה לא חייב להיות תלוי בשמיעה בכלל, אפשר גם לא לדבר כל הארוחה. אבל יש פה המון המון תקשורת שהיא לא שמיעתית, שהיא יכולה ממש להקפיץ ולקדם מיומנויות אכילה, והם יכולות לשים ילדים במקומות מאוד מאוד מאוד גבוהים מבחינת מה הם אוכלים, איך הם אוכלים, ואם כיף להם לאכול."

כרמל: "ועם.."

צביה: "ועם זאת.."

כרמל: "כן."

צביה: "שתינו קופצות."

כרמל: "נגיד שבהיבט השמיעתי, ארוחות משפחתיות בבית, עם ההורים, עם האחים, יחסית מצומצמות, הם הזדמנות של הילד מבחינה שמיעתית להתנסות בשיח שהוא רב משתתפים (צביה ורוני: "נכון") שהוא לא רק מול אחד. וזה קושי שאנחנו רואים אותו אצל ילדים (צביה: "נכון") אצלנו, שמלווה אותם, אם זה בארוחות משפחתיות ארוחות שישי יותר גדולות, ואם זה בשיח עם ילדים מהגן, שזה לא רק במשחק עם חבר אחד, אלא עם כמה ילדים, שאז אנחנו נראה שהם קצת אבודים ופחות מביעים את עצמם. אז לחשוב על הארוחות האלה, ככל שיהיו ארוחות משפחתיות מצומצמות (צביה: "נכון") שגרתיות, כחלק מהשגרה של (צביה: "נכון") היום-יום, זה ההתנסות הכי טובה בלעקוב אחרי שיח, בלהביע, בלהשתתף, בלהגיב לאחרים. ממש…"

רוני: "נכון"

צביה: "אני חייבת להוסיף שבהקשר הזה הרבה פעמים, כשאנחנו מדברים עם בוגרים שלנו, שיש להם את הפרספקטיבה, אחד הדברים היותר מורכבים שהם משתפים בחיים שלהם כילדים, זה העניין של הארוחות המשפחתיות, ארוחות (רוני: "וואוו") שישי, ארוחות חג. זו חוויה שהרבה פעמים זוכרים אותה כחוויה קשה אפילו. אז אני אומרת, תראו כמה טעון הדבר הזה יכול להיות מבחינת הילדים שלנו, גם בהיבט של הבחירה והאכילה וההתנסות, אבל גם בהיבט התקשורתי. בגלל השיח הרב משתתפים, לילד נורא קשה לעקוב אחרי שיחה כזאתי (רוני: "וואוו") ותמיד סביב אוכל וארוחות משפחתיות יהיה גם שיח, והילדים שלנו מתארים חוויה שהם מרגישים מנותקים, הם מרגישים לא שייכים, לא משתפים אותם. אז תחשבו שאם אנחנו מתייחסים בהיבט הכולל לכל החוויה הזאתי, כמה חשוב פה באופן ספציפי, כן, לקחת בחשבון את העניין התקשורתי, לחבר את הילדים, לפנות אליהם, לא לקבל את זה כמובן מאליו שהם מסוגלים לעקוב אחרי מה שקורה. זה יכול להיות השיח הכי משפחתי, הכי חם, הכי טעים, הכי נעים, הכי חמים, הכי ביחד. אבל הילד שלנו, דווקא בגלל העניין השמיעתי והתקשורתי, עלול לחוות פה חוויה של ניתוק ושל לבד מאוד גדול. ולכן אני חושבת שפה אם אנחנו מדברות על המודל הזה של האחריות. זאת האחריות שלנו (רוני: "נכון"), כמבוגר האחראי פה, לראות שאנחנו מצליחים לחבר את הילד גם בהיבט הזה."

רוני: "זה מדהים, כי כאילו באמת אני אף לא חושבת על זה, את יודעת, אתם עובדות עם לקויי השמיעה ביום יום שלכם, אני פוגשת אותם יחסית מעט. אבל באמת, לילד שיודע לשבת בשולחן בחברה ולהתמודד עם אכילה חברתית בגיל צעיר זה יקל עליו כשהוא ייכנס למסגרות בוגרות יותר (צביה: "נכון"), ויגיע למסגרת צבאית או למסגרת לימודית או מסגרת אחרת, שיש לו כלים להתמודד עם אכילה, ארוחה משפחתית ולקות שמיעה ביחד. זאת אומרת זה ממש מדהים."

צביה: "זה לא מובן מאליו. ואם יש משהו עם הילדים שלנו, אם אמרנו שמוגבלות בשמיעה לא הולכת עם בעיות אכילה, מוגבלות בשמיעה כן הולכת עם קושי לעקוב אחרי שיחה (רוני: "נכון") רבת משתתפים, וזה משהו שאנחנו חייבים לזכור אותו."

כרמל: "אני אוסיף עוד (צביה: "כן") משהו קטן. דיברת על כמה חשוב לתת לילדים מגוון, ונגיד את זה בהקשר השפתי, אוכל זה באמת, זו חוויה נעימה, יש הרבה סקרנות סביב האוכל. זו הזדמנות ללמוד אפילו סוגי פסטה, שיש ספגטי ויש (רוני: "נכון") פוטוצ'יני, ויש רביולי."

רוני: "שיום, שיום."

כרמל: "וכמה, כן וכמה אתה לומד, אוצר מילים חדש (צביה: "נכון"), ספציפית, זה לא משנה שהילד יודע פוטוצ'יני, אבל זה שהוא סקרן ולומד מילים חדשות סביב האוכל, זה מפתח סקרנות ללמידה ולרכישת מילים באופן כללי. נגיד דוגמה שעלתה לי ככה בראש, ילדה שבגיל חמש עבדתי איתה על הפקה של ריש היא לא, היא השמיטה ריש בדיבור שלה. ואז אחרי איזה כמה פעמים שעבדנו ולא ממש היא יצאה לה הריש הזאת עדיין. האמא שולחת לי הקלטה שלה שאומרת, אמא, אני רוצה לארוחת ערב דג לברק בבקשה (צביה: "אוו", רוני: "ואוו"). ושם זה יצא."

צביה: "וזהו, גמרנו."

כרמל: "כן."

רוני: "אבל אני רוצה להגיד לך, הכי פשוט שיש, היום הבוקר צפיתי בכיתת הבוגרים של המעון, הסייעת שחילקה את ארוחת הבוקר היום כל ילד היא שואלת אותו – רוצה ירקות?, אז הוא אומר כן, אז אומרת לו, איזה ירקות? אז הוא אומר, מלפפון, עגבנייה."

צביה: "מקסים, מקסים."

רוני: "אתה רוצה, מה אתה רוצה למרוח בכריך? חומוס או קוטג'? אז חומוס, או קוטג'? כאילו, הם עונים יש כל דבר…"

צביה: "מהמם."

רוני: "שואלים אותם ומחכים לתשובה מהם, ובאמת, ומתרגלים את זה לפחות פעמיים ביום. כי בארוחת הצהריים ישאלו אותם, אתה רוצה קציצה או ש.. מעודדים אותם להגיד, עוד קציצה או עוד אורז, או דברים שהם כאילו, הם יכולים גם לשים להם את הקציצה (כרמל: "נכון"), כי הם מסמנים."

כרמל: "אז זאת הזדמנות ללמידה."

צביה: "נכון."

רוני: "אבל הם ממש לומדים לדבר את זה ואת זה, והם עושים את זה לפחות פעמיים ביום פה."

צביה: "נכון."

רוני: "אז זה כבר טוב. והם ממש אוכלים כמו משפחה קטנה. הם לפעמים מציקים אחד לשני (צביה: "משפחה קטנה"), ולפעמים הם קצת עושים פרצופים אחד לשני (צביה: "כן"), וזה… תראה, תראה. זה מתוק בצורה בלי-רגילה. אז אם עושים את זה כמשפחה, זה רק עוד מגדיל (צביה: "בטח") ועוד אוסף ונותן עוד נופח. ואני אומרת להורים – הילדים אוכלים טוב בגן כי אין חווית אכילה מלחיצה בגן. היא משוחררת, היא נעימה."

צביה: "חשוב כל כך."

רוני: "אף אח לא מציק להם, אף אחד לא מנדנד להם. אף אחד לא בודק מה הם אוכלים. הם מאוד עם כל הילדים. אבל בבית אולי קצת יותר שמים לב, יותר בודקים, ויותר מתערבים, יותר מנסים ופחות אוכלים ביחד, והחוויה היא שונה. ולפעמים על זה זה יושב, זה לא על המזון עצמו, כי האמא שרודפת אחרי המתכון של הקציצות של הגן, לא בהכרח זה יעזור."

צביה: "לא בהכרח זה יעבוד."

רוני: "כי גם, כי גם את הקציצות של הגן, לא בטוח שזה מה שיגרום לו לאכול"

צביה: "נכון, נכון.."

כרמל: "בגן יותר טעים."

צביה ורוני: "בגן יותר טעים."

רוני: "כן, אין כמו הקוסקוס של הגן."

צביה: "אז רוני, רגע לקראת סיום. אם אני אבקש ממך לזקק לכדי 3-4 משפטים, מה השורה התחתונה? מה המסר שהיית רוצה שייצאו מכל הפודקאסט המאוד מעניין הזה? מה יהיה המסר?"

רוני: "אז אני מאוד מאוד רוצה לעודד הקשבה לסימנים ולצרכים של הילדים, כמו בכל דבר, כמו בכל שלב התפתחותי בחיים. כשילד רוצה לאכול וכשילד מתאים לו לאכול, והוא משתף פעולה עם הארוחה, אז הוא נמצא במקום חיובי וטוב. כשהוא מסיים אותה, כשהוא שבע ובהתאם לתחושות המאוד מאוד פנימיות שלו, אז הוא מסיים אותה בטוב. לאכול, לעשות כמה שיותר אינטראקציות חברתיות ותקשורתיות חיוביות סביב האוכל שמקדמות אכילה, שמקדמות מגוון תזונתי, שמקדמות מימוניות ותפקודי אכילה. להציע כמה שיותר מגוון תזונתי, השמיים הם הגבול, אין דבר כזה אוכל ילדים, אין דבר כזה מנת ילדים, אוכל שילדים אוהבים. זה יכול להיות הרבה דברים, זה יכול להיות הכול, ולהפך, ככל שזה יהיה יותר משפחתי ושלכם, יהיה להם יותר קל להתנהל אחר כך בעולם הבוגר, הגדול, הטעים והמעניין. ולזכור שאוכל זה עוד דבר מלחיץ, ואכילה זאת לא חוויה מלחיצה. ואם יש הורה שמרגיש שהנושא של אוכל והאכילה היא חוויה לא טובה אצלו, לא נעימה לו, מלחיצה אותו, משהו באינטראקציה הבין הורה ילד, בדיאדה הזאת, לא, לא נכון, לא פועל נכון."

צביה: "לא עובד."

רוני: "לא עובד, ומרגיש שזה מביא למקומות שליליים ולא נעימים. לפנות לתזונאית שמתמחה בילדים, אם זה גיל רך, אם זה גיל מאוחרים, להשמיע את הקשיים, להשמיע את הבעיות. אני בדרך כלל ממליצה לבוא בלי הילד בפעם הראשונה לפחות, שההורה ככה יוכל באמת לפתוח את כל שלבו. לפעמים באים לי עם הילד בין השלוש, ואז מנסים לדבר יפה לידו (צביה: "מעל הראש"), מעל הראש. אז לא. אז אפשר לעשות פגישה שנייה עם, ואפשר לחשוב על איך, ואפשר לעשות הרבה מאוד דברים, אבל בדרך כלל הדרכה היא בעיקר להורים, הם פחות לילדים, אז לבוא ולהשמיע ולשמוע, ולקבל הדרכה וההכוונה מוקדם ככל האפשר. כי יש הורים שמגיעים אלי עם בעיות אכילה בגיל שנתיים ואני אומרת להם אם הייתם באים אליי לפני שנה (צביה: "זה היה יותר קל"). היינו מוצאים פתרונות הרבה יותר מהירים וטובים, אבל גם בגיל שנתיים אפשר לטפל. אבל לא לחכות, לא להמתין. אפשר לטפל כבר, כבר בגיל הינקות המוקדמת, ולזכור שהאוכל זה כיף וטוב, והאכילה זה דבר כיף וטוב, ובסופו של דבר זה הבסיס להכול, אז, אז לבוא ולהתייעץ ולשאול, וזהו. נראה לי."

צביה וכרמל: "וואוו."

כרמל: "תודה רבה."

צביה: "תודה רבה רוני אני חושבת ש… וואי, העשרת את עולמנו, אין ספק בכלל. כאילו, מי יחשוב מה קשור מוגבלות בשמיעה לתזונה ולתזונאית קלינית? אז הנה, בבקשה."

רוני: " כן, חוויה ממש היה כיף, ממש."

כרמל: "ורואים שאת כל כך אוהבת את מה שאת עושה."

צביה: "לגמרי."

רוני: "נכון עכשיו אתן מבינות למה אני עובדת בכל כך הרבה עבודות?"

צביה: "לגמרי, לגמרי.."

רוני: "אז…, כן."

צביה: "אז תמשיכי."

צביה: "תודה רבה."

רוני: "תודה רבה. היה ממש כיף."

כרמל: "תודה רבה."