להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 34 – עמיתוש – שיחה עם אמא וסבתא

פרק 34 – עמיתוש – שיחה עם אמא וסבתא

תקציר:

שיחה מעוררת השראה עם מיכל וסרמן אמא של עמית ועם חיה וסרמן סבתא של עמית, יחד עם קרן אופנהיים –  עובדת סוציאלית בבית מיחא שליוותה את המשפחה.

מיכל וחיה סיפרו על עמיתוש שהיום כבר בן 4, ילד חכם וכריזמתי שאוהב הצגות תיאטרון, נהנה לבשל עם אמא ואוהב להקשיב למוזיקה קלאסית עם סבתא.     

הן סיפרו על הרגעים והתחושות אחרי ניתוח השתל בשתי האוזניים, על השיחות עם עמית בנושא השמיעה, על ההגעה לטיפולים במיחא ועל התרגול עם עמית בבית.

זכינו לשמוע על רגעים משמעותיים ומרגשים עבור עמית ועבורן, וללמוד ממיכל ומחיה על הגישה שלהן ועל הכלים שעוזרים להן לגדל את עמית.

האזנה נעימה!

תמלול:

כרמל: "בוקר טוב, שלום."

צביה: "היי, בוקר נפלא." 

כרמל: "אני כרמל כהן".

צביה: "ואני צביה רוטשילד."

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. היום זה יום ממש מיוחד, נמצאות כאן אורחות מיוחדות, ואנחנו מאוד מתרגשות לארח אתכן כאן מיכל וחיה וסרמן, אמא וסבתא של עמית וסרמן, וקרן, העובדת הסוציאלית שלנו כאן בבית מיחא, לשיחה מהלב, ואנחנו מודות לכן."

צביה: "אני חושבת שלדבר במונחים מקצועיים, ולהביא אנשים שהם אנשי מקצוע, זה דבר אחד. אבל אין כמו לשמוע סיפור חיים אמיתי, ואני חושבת שאחד באמת הדברים היפים כשחשבנו על להזמין אתכן, זה זה. אז אנחנו נשמח שתספרו לנו עליכן, על עמית."

מיכל: "בוקר טוב."

קרן: "בוקר טוב."

מיכל: "בוקר טוב, בוקר טוב לכם. אז אני מיכל, אמא של עמית, שנורא שמחה ומתרגשת להגיע למיחא. עמיתוש היום בן 4, עמיתוש לומד היום במיחא בחיפה, בגן. עמית בגיל 11 חודשים, עבר את הברה שראינו שהוא חירש בשתי האוזניים. הוא הושתל בגיל שנה, בשיבא. רגע, מאוד מרגש שמחברים למכשירים, מאוד מאוד (צביה: "וואו") מרגש, כן. פעם ראשונה שהוא מגיב לקול."

 צביה: "כמו שרואים בסרטים."

מיכל: "בסרטים, כן."

צביה: "כן."

מיכל: "עשיתי לו סרט על המסע שלו. ואז הגענו למסע הכי כיף בעולם. הגענו למיחא תל אביב. פעם בשבוע, במשך שנתיים. נסענו כל יום מפרדס חנה לתל אביב. וקיבלנו אוצרות, במיחא תל אביב. כל שבוע מגיעים ולומדים איפה הבן שלי נמצא, מה הוא שומע עכשיו, מה הוא ישמע בעתיד, איך אפשר לעזור לו לשמוע, איך לשחק עם הצלילים, עם המילים, לשיים. את כל הידע שלי קיבלתי במיחא תל אביב, ויישמתי את זה בבית. והיום עמית נמצא במקום אחר לגמרי. היום, איך הם רשמו לו עכשיו, היה טקס סיום שנה בגן, והוא קיבל כזה ספר מהמם עם תמונות. והם רשמו לו – שעמית הגיע עם מילה או שתיים, ועמית יוצא עם משפטים של סיפורים. עמית יש לו אוצר מילים מאוד רחב היום. הוא מדבר, הוא לא כל כך מובן, אבל הוא לא מפסיק לדבר. הוא לא מפסיק לדבר. והיום אנחנו נמצאים בשלב שאנחנו עובדים על המובנות שלו. לעמית יש עוד המון דברים חוץ מחירשות. לעמית יש רפיון שרירים, שגם גרם לעיכוב התפתחותי, גם ההליכה הגיעה בשלב מאוד מאוחר. כיום יש לעמית רפיון שרירים בעצם בפה. הפה לא נסגר עד הסוף, אז המובנות היא פחות מובנת, אז אנחנו עובדים גם עם קלינאית תקשורת על זה. יש לו פיזיותרפיסטית פרטית, שעוזרת לו להתחזק. וזהו. עמיתוש פורח כרגע. מאוד, מאוד פורח, טוב לו מאוד, הוא מתפתח, הוא גדל. ואנחנו בדרך הנכונה."

קרן: "אנחנו רוצות לשמוע ככה, להתחיל מהכאן ועכשיו, לשמוע על עמית, ילד בן ארבע, ואחר כך נצלול קצת למה הוא עבר, מה אתן עברתן, ומה עזר לכם להתמודד. לשמוע עליו, מה הוא עושה היום, איך נראה סדר היום שלו."

צביה: "מה הוא אוהב."

קרן: "מה הוא אוהב."

צביה: "מה הדברים שהוא ככה חזק בהם."

חיה: "שלום, אני סבתא, סבתא חיה, ואני מאוד מתרגשת. עמית, לפני שנדבר על עמית, אני רוצה לומר תודה למיחא. מיחא זה ערסל. מיכה מקבל כל אחד כמו שהוא. יש אפשרות להתקשר, להתייעץ, לקבל חומר לימודי. וזה מקום מאוד יוצא דופן, ואני מודה למיחא ולכל הצוות. עמית הוא מנהיג. הוא מנהיג. הוא מוביל. מאוד אינטליגנטי. חריף באינטליגנציה שלו. אני אספר דוגמה. השבוע דפק על הדלת בשש בבוקר, נכנס, אמר, שלום, אני מוחמד הנהג. אמא, שבי פה. את חתולה. סבתא, את הגננת יולי. תעשי מפגש. אמרתי, בחיים לא ביקשו מני בשש בבוקר לעשות מפגש. מאוד יצירתי. סקרן. הוא אוהב אנשים, רוצה להבין כל דבר. אני אוהבת מוזיקה קלאסית, אז אני משתפת אותו. הוא, יש לנו שיחות על כלי נגינה, שיחות על, על מה שאנחנו רואים. יש יצירה של סנסן, שנקראת קרנבל החיות. אז הוא יודע את הסדר של בעלי החיים. יש עשרה בעלי חיים, והוא מספר לי על הקנגרו שיש לו כיס, והילד שלו נמצא שם, והוא קופץ עם הילד שלו. וגם אחיינית שלנו, גילי, יש לה תינוקת בבטן, ועוד מעט יוציאו לה את התינוקת עם החבל. הוא שואל, הוא מתעניין. המטבח מאוד מסקרן אותו. אמא שלו מאוד אוהבת המטבח. אז הוא עולה על…"

מיכל: "מגדל עמידה."

חיה: "מגדל עמידה. והם ביחד מבשלים, ואופים, ואומר איזה כלים צריך, ואיזה חומרים צריך, ומה צריך עכשיו, ומה הוא יעשה. הוא ממש חלק בעניין. אני מאוד מופתעת לראות את זה. נניח הוא בא ואומר, אמא, בא לי שנאפה עוגת בננה, אז היא שואלת אותו, מה צריך לעוגת בננה? אז תשמעי, אמא…"

צביה: "אז ככה."

חיה: "את צריכה בננה, את צריכה שוקולד, את צריכה קמח, את צריכה אבקת אפייה. וואו, מה זה? מדהים. אני רואה את עמית בתור מתנה, שקיבלנו מתנה, והמתנה הזאת מאוד מרגשת אותי. אני כל הזמן במוד של התרגשות, ועוד שנייה דמעות ככה מטפטפות מרוב שמחה. לקחנו מחסן של כתר והפכנו את זה כמו הספר הבית של יעל, לבית של עמית. יש שם ציורים שהוא צייר, יש שם מטבח, וארגז עם מלא תלבושות, והוא מאוד אוהב להציג, הוא אוהב תפקידים, יש כיסאות, סבתא שבי, את הקהל, אני עכשיו הקוסם, נעים מאוד, אני עמית וסרמן, והוא מתחיל עם כובע ומקל וגלימה, והוא נכנס לתפקידים, והוא שוב קד קידה, תודה רבה, עכשיו התפקיד שלך. יש, יש בבית התרגשות, יש התלהבות, יש שמחה, יש מוטיבציה, ויש לי את התמונה המנצחת, ואני יודעת מה תהיה התמונה המנצחת."

צביה: "מה התמונה המנצחת?"

חיה: "והתמונה המנצחת (צביה: "מהי?") היא שהוא יעלה על הבמות בעולם בשפות שונות, ויספר וישתף איך הגעתי עד הלום, ושהכל אפשרי, ואין דבר כזה שאין דבר כזה. אני פשוט רואה את זה, אני מרגישה את זה, אני מריחה את זה, ואני משתפת אותו. אני אומרת לו, בשקט, ששנינו, אני אומרת לו, כמו מקלחת של דברים טובים, אני אומרת לו, אתה אדם מצליח, אין משהו שאתה לא יכול לעשות. הכל אתה תצליח, מה שאתה תרצה. אני מספרת לו על בטהובן שהיה מלחין, הוא חיבר מוזיקה והוא לא שמע בערוב ימיו, הוא היה חירש ולא היה לו מכשירים, לא היה לו מכשירים כמו שפה יש, והוא, הוא הוא לפי הדמיון שלו והרטט והרגשה והרגשות שלו הוא חיבר את המוזיקה. גם אתה יכול כי לך יש מכשירים. הוא הוא ראה ילד שהגיע, בן של השכנים, והילד שאל אותו למה יש לך מכשירים ולמה אתה מדבר לא ברור? אז הוא ענה לו ככה עם ידיים על ה.."

צביה: "אתן לא רואות את הידיים על המותניים וגב זקוף."

חיה: "ידיים על המותניים בביטחון, בביטחון – אני חירש, אני לא שומע, אז יש לי מכשירים, לך אין מכשירים, אז רק אני יכול להיכנס לגן שלי, אתה לא יכול להיכנס לגן שלי. איזה ביטחון. איזה…"

קרן: "הוא הפך את זה לכוח."

מיכל: "כן.."

צביה: "הוא הפך את זה לכוח."

כרמל: "איזה ביטחון."

קרן: "וכאן אני רוצה באמת להגיד משהו על העמדה הפנימית הזאת (צביה: "נכון") של שתיכן (צביה: "נכון") שככה משדר, כמו שאת אומרת אבקת קסמים, מקלחת (צביה: "ממש") של מחמאות ואמונה."

צביה: "בביטחון."

קרן: "בביטחון. שיש משהו שהעברתם לו שהוא מסוגל להגיד את זה גם על עצמו, ואני חושבת שהרבה פעמים התגובות של הסביבה יושבות על בורות, וברגע (צביה: "נכון") שמסבירים בצורה ברורה וחד משמעית מה אני יכול ומה לא, ואיזה עזרה אני צריך, יש משהו שאוטומטית ככה יורד (מיכל: "לגמרי") ומזמין."

מיכל: "אני רוצה רגע. אני רוצה להגיד מילה על נושא של ההסברה, שני דברים אחד – עכשיו בסוף שנה, בת שירות בגן עשתה לכל ילד, היא תפרה, סרגה קוראים, סרגה לכל ילד דמות שלו עם המכשירים."

צביה: "וואו."

קרן: "מדהים."

צביה: "וואו."

קרן: "מדהים."

ברקע: "וואו, וואו."

מיכל: "בובה, עמית יצאה עם זה, שיחק עם זה ואז פתאום נפל שתל אחד בתפירה. הוא החזיר את זה לגן, והוא בא לכל הילדים ואמר לי יש מכשירים, שתל אחד נפל, אני לא שומע, הוציא גם את שלו, ואחרי זה היא תפרה לו את זה, והוא מסתובב עם זה ברחוב ומספר לכל אחד זה הילד שלי, לי יש מכשירים, תראו שניים, והוא פשוט כאילו אם יש משהו ששמתי לי, זה שעמית ידע לסנגר בעד עצמו, ועמית יודע להסביר שהוא חירש, והוא שומע בגלל המכשירים, בשבוע שעבר היה לנו סיטואציה בגן שעשועים, שהשכנים כבר מכירים אותו, הם כבר מצליחים להבין אותו, ילדים בני שלוש וחמש, והגיעה ילדה חדשה שלא הצליחה להכיר את עמית, והיא קראה לו תינוק, אתה לא יודע לדבר (צביה: "וואו"), אתה לא יודע לשחק, היה קטע מאוד קשה."

צביה: "וואו."

מיכל: "כן. אבל מה שיצא, תמיד אנחנו מסתכלים על הטוב, מה שיצא טוב בסיפור הזה שראיתי שהילד בן חמש הולך ומסנגר אחרי עמית, הוא אמר לה הוא חירש, יש לו מכשירים, בגלל זה את לא מבינה אותו (צביה: "וואו"), בוא נשחק איתו. וזה כמה שלי נשבר הלב שהיא דיברה אליו ככה, אבל ראיתי מה טוב פה, שיצרתי מעגל נוסף חוץ מעמית שיודע להסביר חירשות, שיודע לדבר את זה, וזה עוד משהו שהוא מאוד חשוב כמו שקרן אמרה."

צביה: "נכון."

מיכל: "זה נותן לעמית גב, הוא לא צריך להתבייש בזה, הוא צריך להיות גאה בזה, שהוא שומע ומתקדם."

צביה: "אני חושבת שזה ברור שהגב הזה והאדוות האלה של ההסברה מסביב הם חשובים, אבל יש קודם כל את אותו ילד ששתיכן רואות את התמונה המנצחת ומטפטפות לו כל יום מהרגע שהוא נולד, שאין דבר שהוא לא יכול, זה העניין, זה העניין. שלו יש את הכוחות (מיכל: "כן") לקום ולהגיד עם שתי ידיים על המותניים, אני חירש, יש לי שני מכשירי שמיעה ולך אין."

חיה: "ואתה לא תכנס לגן."

מיכל: "כן הוא אמר אתה לא תבוא לגן שלי."

צביה: "לגמרי, לגמרי."

חיה: "יום אחד הוא אומר לי סבתא תשמעי, ככה עם האצבע, סבתא תשמעי את שומעת דרך האוזניים, אמא שומעת דרך האוזניים, אחיעד זה הבן שלי, אני לא שומע דרך האוזניים, אני שומע דרך מכשירים וזה אחר."

קרן: "כן."

מיכל: "לגמרי, הוא יודע, הוא יודע לדבר את החירשות (קרן: "כן"), שזה חשוב מאוד."

קרן: "ואם אנחנו עוצרות עוד רגע על העניין באמת של ההסברה, אני חושבת שבאמת מהרגע שהכרתי את המשפחה מהממת שלכם, אז אני חושבת שלא בזבזתן באמת, באיזה משהו מעורר השתאות, רגע על בושה או על חוסר אונים."

צביה: "או הסתרה."

קרן: "או הסתרה. ואני חושבת שהרבה מהאנרגיות, בהתחלה לפחות (חיה: "כן"), ואני שומעת את זה מהרבה הורים, זה ככה לא לחשוף את הילד לתגובות של הסביבה. והרבה פעמים זה כמובן מרצון להגן ולשמור ולעטוף."

מיכל: "נכון. נכון."

קרן: "אבל זה שאתם באמת נתתם לו את ההתמודדות עם הסביבה והראיתם לו איך מתמודדים עם הסביבה (מיכל: "כן"), על ידי מודלינג, זאת אומרת, דוגמה אישית שאתן נתתן, של איך מגיבים לכל מיני תגובות שהן לא תמיד (מיכל: "נכון, נכון") נעימות מהסביבה. באיזו עמדה פנימית ככה שהיא חזקה ולא מתנצלת, ונותנת את המידע (מיכל: "לגמרי") בלי שום פיקפוק. משם הוא שאב את זה דבר ראשון, וזה דבר נורא נורא חשוב בעמדה הפנימית של ההורים."

צביה: "אני אוסיף.."

קרן: "וזה משהו שמתגבש עם הזמן, כן."

צביה: "אני אוסיף שזה לא מובן מאליו, כי אם באמת לדבר גם על מה אנחנו יודעים מתהליכים, שהורה שנולד לו ילד עם צרכים מיוחדים, יש את השלבים הקלאסיים שעוברים (מיכל: "של אבל") של תהליך אבל, וזה לא מובן מאליו לאסוף את עצמכן מהר מאוד ולקבל את אותה החלטה של – זאת התמונה (חיה: "מתנה") בדיוק."

חיה: "מתנה."

צביה: "זה לא מובן מאליו בכלל."

חיה:  "מתנה ארוזה בסרט אדום."

צביה: "לא מובן מאליו."

חיה: "מתנה."

צביה: "ולא בשיפוטיות על מי שרואה את זה אחרת. יש פשוט תהליך.."

קרן: "מה עזר לכן שם?"

צביה: "כן."

קרן: "זה מעניין נורא לשמוע."

צביה: "נכון."

קרן: "ככה באמת. נולד ילד.."

מיכל: "אצלי זה ישב רק על המוות של אבא שלי. מהרגע שאבא שלי נרצח, אני פשוט נהנית מכל רגע בחיים, ואי אפשר כאילו לבזבז זמן על משהו אחר. אני אמא יחידנית, לעמית. אני חיכיתי המון המון שנים שעמית יגיע. ועמית הגיע, אני מברכת כל רגע שהגיע. אני לא אבכה לרגע. אני אבכה שמעליבים אותו, מזה אני בוכה. אבל על עמית, אני מתפעלת ממנו כל רגע וכל שנייה, ומאמינה בו."

צביה: "וואוו."

מיכל: "יש לו דרך, הוא צריך להתעצב, הוא צריך עוד להסתדר התנהגותית. אבל קסם של דבר. וזה רק מתנה החירשות. כי זה משהו יותר מעניין. זה משהו שהם מגיעים, ומגיעה המילה הראשונה, זה התרגשות כאילו מטורפת. וכל יום זה התרגשות מחדש."

קרן: "כלום לא ברור מאליו."

מיכל: "כן."

צביה: "לא, לא…"

מיכל: "כן."

חיה: "ההערה שאת אומרת קרן, זה לא במחוזותינו. אין לנו במחוזות שלנו, במרחב שלנו, להסתיר, לא להתמודד, להתבייש, להגיד למה זה קרה לי. זה מה יש. ואני מקבלת את זה באהבה ואני לא מתווכחת. להתווכח עם המציאות זה סבל. אני לא.."

קרן: "זה אחד משלבי האבל. ההתפכחות."

חיה: "אני לא, אני לא מתווכחת עם המציאות."

צביה: "נכון נכון, נכון."

חיה: "אני שואלת את עצמי…"

קרן: "למה זה קרה לי?"

חיה: "לא."

מיכל: "לא."

חיה: "לא. ממש לא. אני שואלת את עצמי איך אני יכולה לקדם? יש פה אירוע, יש פה סיטואציה, איך אני יכולה לקדם? אז אם אני אקח ספרים מהספרייה, אז זה יקדם אותו? כן. אם אנחנו ניקח אותו לפיזיותרפיסטית, זה יעזור. או אם אני אעלה איתו ברגל מדרגות שלוש קומות, זה יעזור. איך אפשר לעזור? לא, למה, למה זה קרה לי, או, או כאלה. לא, זה לא עבר לי בראש. בראש שאני עם עצמי בלילה, לפני שאני הולכת לישון, אני, אני בהתלהבות, אני בתוכנית, אני בעשייה, אני בהוקרה למיכל, אני בהוקרה לבורא עולם, אני בשמחה. אין לנו כאלה. התבלינים האלה לא נכנסו אלינו הביתה."

צביה: "אם אני אחזור להתחלה, לאיתור, לגילוי, ומתחילים להגיע למיחא, מתחילים להגיע לטיפולים, במסגרת הדברים שעזרו, שנתנו ארגז כלים, באיזה עוד דברים נתמכתם? מה עוד עזר?"

מיכל: "קודם כל, ההגעה למיחא. לי יש ידע בתקשורת, אבל אין לי ידע עם חירשות. אז פשוט כאילו התחלתי להבין את העולם של החירשות, של להסתיר צלילים ולהשמיע צליל ולראות אם הוא רואה את הכיוון של הצליל. כל דבר שצריך להבין, הבנתי במיחא במפגשים. אם זה שלב של גילוי צלילים? האם אנחנו בשלב של הבהרות? אאאאאווירון, קוף, בננה, כל הדברים האלה, כל דבר שקורה במיחא במפגש, קורה שבע, שמונה פעמים (צביה: "אוקיי") אחר כך בבית אצלנו."

צביה: "אוקיי. ההמשכיות בבית."

מיכל: "חזרות. המשכיות, וגם למדתי, גם כלל מהקלינאיות פה, כל מילה שמגיעה להוסיף עוד אחד, שניים אחרי זה. אז כל דבר שעשינו במיחא אחרי זה, שידרגתי את זה קצת בבית, הוספתי עוד שלב יותר קשה. אז באמת כל דבר שקורה במיחא, עשיתי את זה בבית וגם הוספתי עוד שלב קדימה."

צביה: "זה מאוד חשוב."

מיכל: "כן."

צביה: "השותפות הזאתי (מיכל: "כן") עם אנשי המקצוע והמקום של, של הבית. 

חיה: "אני רוצה לשותף במפגש האחרון שהיה פה במיחא. את המפגש הזה, אני לא אשכח בגלגול הזה."

מיכל: "יש אפילו תמונה."

חיה: "אני מתרגשת. זה היה המפגש האחרון עם גל, וחלק מהחיים של עמית ושלנו, זה כל מה קשור לתל השומר, לצד הרפואי וזה. אז גל הכינה מערך שיעור על מישהו שהוא נפל וכואב לו הגוף, אז שיחה, נושיב אותו, נשכיב אותו. עמית אמר – נשכיב אותו. נזמין אמבולנס? כן, נזמין אמבולנס. הזמינו אמבולנס, הגיע רכב של אמבולנס במשחק, ותוך כדי הדיאלוג על עניינים של רפואה ובריאות ולבדוק, ועמית מאוד אוהב לבדוק ויש לו מגש ענקים בבית, לבדוק כלים של רופא, הוא שמע ילדים משחקים בגינה. הוא נתן קפיצה כמו קוף על השידה, ואני הכי הופתעתי מהקפיצה הזאת, פשוט עזב את גל וכל האמבולנס וכל העניינים האלה. טיפס על השידה, הסתכל, פעם ראשונה ראה ילדים מדברים ומשחקים בגינה, ואמר כך – 'ילדים עם מכשירים כמו עמית.' אמא של עמית, מיכל, סיימה פוטותרפיה במכללת מוסררה בירושלים, היא ראתה את התמונה הזאת, שהוא עומד בגאווה ושמח לגלות ילדים, והיא צילמה אותו עם השתקפות של החלון, יש לנו את התמונה הזאת, והתמונה שלי, בחוויה שלי, בפירוש שלי, זו תמונה של העתיד, זה לא תמונה של הווה. אני צופה אל העתיד, אני רואה את ההשתקפות שלי, אני שמח, אני עם ביטחון עצמי, כך אני מפרשת את הסיטואציה הזאת. אני הרגשתי שאני על ענן, וגם בכיתי מתרגשות."

מיכל: "לחזק את הסיטואציה הזו, עמית בשנתיים האלה שהיינו מגיעים פעם בשבוע למיחא תל אביב, למד בגן שיקומי. אז עמית היה בסביבה של ילדים בלי מכשירים, וגם לא מדברים. ואז פתאום הוא ראה, גם ילדים מדברים וגם יש להם מכשירים, הוא ראה את האור (צביה: "וואו"), כן."

צביה: "את קבוצת השווים של השווים. כן."

מיכל: "כן."

קרן: "אני רוצה לשים כמה, דגש על כמה דברים ממש ממש חשובים ויקרים שאמרתם שתיכן. אחד זה באמת החשיבות של ההגעה שלכן והלקיחת חלק המאוד מאוד משמעותי שלקחתם בתוך הטיפולים, ובעצם המשכתם אותם בשעות אחר הצהריים בבית. יש לזה ערך מוסף שאנחנו, אין לתאר בכלל."

צביה: "הוא קריטי."

קרן: "הוא קריטי."

צביה: "הוא קריטי. אי אפשר, איש מקצוע לא יכול לבד."

קרן: "כי הם מגיעים לטיפול. כן, זאת אומרת, ויש פה, אתם תיארתם באמת את המשחקים הסימבוליים ואת כל התרחישים שהקלינאית עושה, שזה נהדר ומדהים, אבל זה טיפה בים, זה פעם בשבוע. וכשההורים מגיעים וממשיכים את זה בבית, אנחנו רואים תוצאות אחרות לגמרי. זה דבר אחד. הדבר השני שאני רוצה לשים פה, דגש, זה שזה גם נותן לכם תחושת משמעות. זאת אומרת, יש לכם פה תפקיד ויש עבודה, ואתן לא חסרות אונים מול הסיטואציה, וזה משהו שאני כן רואה כעובדת סוציאלית שמקבלת הורים (צביה: "נכון") בתחילת דרכם."

צביה: "נכון לא מובן מאליו."

קרן: "איזה חוסר אונים. האם הוא יתחתן? האם הוא ידבר?"

צביה: "נכון."

קרן: "האם הוא ילך לצבא? זה שאלות נורא נורא גדולות. ויש כאן כמה דברים. זה גם לראות את הכאן ועכשיו ולחשוב בשיטת המנות. היום הוא הצליח להגיד ככה וככה. היום הוא… אתם תיתנו עוד דוגמאות בהמשך לדברים שהוא עושה כאן ועכשיו."

צביה: "או מנגד, היום הוא לא, זה היום, מחר יום חדש."

קרן: "מחר זה יקרה. נכון, נכון. והמשמעות שלכן בתוך כל העשייה הזאת היא שהיא גדולה מאוד, היא קריטית, היא לא רק… היא ממש משנה החיים ברמות האלה."

מיכל: "אני חושבת אם הייתי נותנת עוד טיפ להורים (צביה: "כן"), תחת ההגדרה (צביה: "כן") של חשיפה לשפה, אני כזה עוברת על כל הדברים שאני עושה עם עמית, אז יש לעמית חשיפה לשפה בסקאלה מאוד רחבה. אם זה מתחיל עם סיפורים, שבהתחלה אני מספרת את הסיפורים, עכשיו עמית מספר את הסיפורים. יש חשיפה מאוד רחבה, אפילו אולי מוגזמת, להצגות. עמית יש לו מנוי לתיאטרון בפרדס חנה, אנחנו הולכים פעמיים, אני חושבת, בחודש להצגה. הוא חשוף המון להצגה, ואנחנו רואים, יש הכנה לפני ההצגה (צביה: "כן"), אנחנו רואים ביוטיוב לפני."

צביה: "הטרמה"

מיכל: "יש הטרמה."

צביה: "כן."

מיכל: "אז הוא שבוע לפני זה מדבר, בהצגה הוא מדבר, ואחרי זה הוא מדבר, הוא כל הזמן כאילו, ואז יש חשיפה מאוד גדולה להמון מילים, והאוצר מילים שלו פשוט גדל מזה שאנחנו עושים הטרמה לכל דבר, את הסיטואציה, אחרי זה מדברים עליה. גם כל יום, בסוף יום, אנחנו, אחרי שקוראים סיפור, הצגות וכאלה, ומשחקים, יושבים ומדברים, איך היה לך היום? איך התנהגת היום? איפה היה לך קשה? כל יום אני יושבת ומדברת (צביה: "זה כי את") איתו בסוף יום."

צביה: "זה כי את משכילה לעשות את זה מתוך ההיכרות שלך עם (מיכל: "כן") הילד שלך, מה מעניין אותו, תחומי העניין שלו, אז זה לא חשיפה מוגזמת, זה פשוט להבין שהילד שלך אוהב הצגות."

מיכל: "כן."

צביה: "וזה אחלה כלי דרכו ללמוד שפה."

מיכל: "לגמרי."

צביה: "מדהים."

מיכל: "לגמרי."

צביה: "מדהים."

כרמל: "יש לנו פרק בפודקאסט שעוסק ברכישת אוצר מילים."

מיכל: "נכון.."

כרמל: "נראה לי שאת סיכמת (מיכל: "כן") את עיקרי הפרק בשני.."

צביה: "לגמרי.."

מיכל: "אני, אני מעריצה, אני מעריצה של כל פרק בפודקאסט, ישר נשלח לי מייל, היי, כרמל, אני מתחילה לשמוע אותך. אני באמת גם ממליצה לכל ההורים לשמוע את הפודקאסט הזה. הפודקאסט הזה הוא כל כך כל כך מגוון."

קרן: "נכון."

מיכל: "בכל התחומים שהוא מעניק ידע בהם, ושאנחנו הורים מגיעים לילדים חרשים שאנחנו לא חרשים, ואין לנו את הידע הזה, אז הפודקאסט הזה פשוט נוגע בכל נקודה שאנחנו צריכים ללמוד ולהכיר. ואני ממש ממש מקשיבה אם לא פעמיים לכל פרק בפודקאסט הזה."

כרמל: "תודה, זה ממש משמח (צביה: "מאוד משמח") אותנו לשמוע, שיש לזה ככה ערך. ואני חוזרת, יש לי שאלה קטנה לגבי הטיפולים פה במיחא והקשר עם קלינאיות התקשורת. בשיחה המקדימה שלנו סיפרתן שגם הייתן מצלמות את הטיפולים, מבקשות מידע ממחקרים, אז ככה גם אני אשמח לשמוע את זה יותר, וגם לשאול מה בקשר עם קלינאיות התקשורת עזר לבסס את זה. כי זה באמת, בתור קלינאית תקשורת שמטפלת, אני יכולה להגיד גם אני, כמה זה מרגיש שהתהליך הוא הרבה יותר משמעותי, שיש את השיתוף הפעולה הזה והעבודה המשותפת, ולא תמיד זה קל. כאן אתן מגיעות, גם עם הכוחות הפנימיים שלכן באמת, וגם עם הרקע בחינוך מיוחד, אז יש לכם את הכלים להוביל את ה…"

מיכל: "כן."

צביה: "ואת הפניות."

קרן: "כן."

צביה: "לא בכל בית יש את המשאבים האלה."

מיכל: "אני חושבת, אני חושבת שקודם כל צריך להבין שבאים לטיפול של קלינאית תקשורת, זה לא לילד. זה קודם כל, זה לא לילד. כי זה קודם כל ההורה. כי ההורה מוביל את כל המסע הזה, וההורה צריך לדעת מה לעשות. הילד, אם הוא ישתף פעולה, צריך להגיד תודה. כי גם, לא כל פעם, הילד בא לו לשחק (צביה: "נכון, נכון"), לשמוע צלילים, להגיד אה, להגיד בא, לא… אבל.."

צביה: "לפעמים נוסעים שעתיים וחצי והוא עייף (מיכל: "בדיוק"), ולא בא לו (מיכל: "בדיוק"), גם זה קורה."

מיכל: "בדיוק, אז, אז אז אני קודם כל באתי, למיחא, בידיעה שאני באה ללמוד. כל פעם אני באה ולומדת מה השיעור שלי עכשיו, אם עמית ישתף פעולה, תודה רבה. אם לא, גם בסדר. אז קודם כל, הורה צריך לבוא ולהיות אקטיבי ב-200 אחוז במפגש. וחלק מלהיות אקטיבי זה שכל פעם שאלתי את הקלינאיות, בשנה האחרונה זה היה גל, איפה עמית נמצא בשלב של השפה? תסבירי לי מחקרית, תתני לי מאמרים, והיא כל הזמן נתנה לי ידע. כל הזמן ישבתי וקראתי, מה השלב הבא? מה התרגיל הבא שנעשה? לאן אנחנו נגיע? מה אנחנו לא נראה השנה? לאן נגיע בהמשך? כל הזמן אני יודעת איפה השלב של עמית ומה אני צריכה לעשות איתו כדי לקדם איתו לשלב הבא. אז אני חייבת להיות אקטיבית במפגשים עם הקלינאית, כי אחרת זה לא ייפול עליי הידע הזה. גם שאני מהתחום של חינוך מיוחד, חירשות זה משהו ספציפי. וגם בכל שלב שעמית נמצא יש עוד משהו ספציפי. עכשיו אנחנו בשלב של ההיגוי, אז עכשיו אני נהיית מומחית של ההיגוי, מה אני צריכה לעשות איתו כדי ש… איזה תרגילים לעשות, איך לסגור את הפה, איפה לנשוף, איפה לעשות עם קש.  כאילו, כל שלב צריך, מההורה לשאוב את הידע שהוא נמצא בו, ואיך לקדם את הילד. זה אך ורק אחריות של ההורה. הקלינאית היא סוג של שירות שנותן להורה את הידע, אבל היא לא באה לעשות את השירות, היא לא באה לעשות את העבודה."

צביה: "אני אגיד שבמקרה שלך, כאמא, הידע, כמאמר המשפט שאנחנו מכירות, הוא כוח. לך הוא נתן כוח. אני אגיד לטובת אנשים אחרים שמאזינים שכל אחד צריך לזהות את מקור הכוח שלו כהורה, כי לא כל הורה יתייחס לזה כמוך. יש כאלה הורים שבתחילת הדרך הידע הזה מציף, ואין פניות בכלל לקבל אותו. במקרה שלך, זה מה שגייס אותך, זה מה שנתן לך כוח. ואני חושבת שפה באמת נורא חשוב שכל הורה יזהה איפה הוא נמצא כדי להיות מסוגל לאסוף את עצמו יותר. מה עוזר לך? לא לכל אחד זה ידע. יש כאלה שזה יהיה משהו אחר. שיחות עם העובדת הסוציאלית, אני לא יודעת."

מיכל: "גם זה היה מלא."

צביה: "גם זה היה מלא אין לי ספק בכלל."

קרן: "אני אוסיף שאני, אני חושבת שבאמת כל דבר שעלה, מיכל אף פעם לא התביישה לפנות, לשאול, לחשוב ביחד. בעצם היכולת לפנות ולהרגיש חופשי, אני חושבת שהיא מאוד מאוד חשובה.  וזה באמת, אני חושבת, ככה היה מעטפת שכן נתנה גם מענה של שמיעתי (מיכל: "לגמרי") וגם מענה רגשי."

מיכל: "לגמרי."

חיה: "כשאני הצטרפתי לטיפולים עם הקלינאיות תקשורת, אז אני הרגשתי כתלמידה. אני באה כתלמידה.  אני באה לשיעור, ואני באה ללמוד. וכל פעם אני לומדת משהו אחר. אני למשל מאוד למדתי על הגמישות של גל לסיטואציה שנמצאים בה. היא באה בראש עם איזשהו מערך שיעור. אבל הוא, בא לו עכשיו לטפס על, על החלון (צביה: "נכון") איזה מערך שיעור… וכל פעם, פתאום הוא ראה רכבת, הוא רוצה עכשיו לשחק עם הרכבת, הוא לא רוצה לשמוע על מה שהיא הכינה. וכל פעם היא התאימה את עצמה, והיא שינתה, והיא הייתה מאוד גמישה בהתאם למצב שלו, לערנות שלו, לריכוז שלו. אז, אז אני למדתי מזה, אני הרגשתי שאני תלמידה, ואני מאוד נהנית ללמוד כל פעם משהו אחר. וגם אם לא הייתי באותו מפגש, אז מיכל כל פעם היא הייתה, השבוע אנחנו עובדים על שלוש נקודות, ולחזור על זה שוב ושוב ושוב."

קרן: "אתן נותנות פה כלי מאוד חשוב, שקוראים לו גמישות בעיניי."

צביה: "נכון, נכון."

קרן: "כי הרבה פעמים אנחנו כאנשי מקצוע, וגם כהורים, ואני יכולה להגיד את זה כאמא, באה עם איזה מערך של ידע וסט של כלים ש…"

צביה: "מה האג'נדה שלי, מה שתכננתי?"

קרן: "באג'נדה שאני חושבת שאני יודעת הכל, והילד בכלל במקום אחר."

צביה: "נכון."

קרן: "והרבה פעמים פשוט להסתכל על הילד, על המטופל, על, על מי שזה לא יהיה, ולהגיד, רגע, איפה הוא נמצא, ואיך אני מתאימה את עצמי לסיטואציה עם איזושהי התגמשות, למרות שבאתי עם סט ערוך ומוכן, ומסודר…"

חיה: "מאוד ראיתי את הגמישות, מאוד ראיתי פה את הגמישות."

צביה: "אני אגיד בהקשר הזה, שכדי להיות מסוגלים לעשות את זה, יש פה משהו אחד שצריך להיות מאוד ברור, וזה מה המטרות. כי once אתה סגור על המטרה שלך, ואתה יודע לאן אתה רוצה להקדם את הילד, אפשר לבחור בכל אמצעי. זה שבחרתי במשחק המסוים, או בפעילות המסוימת, וזה לא מעניין אותו כרגע, סבבה, הגמישות תהיה באיך אני אעשה את זה, אבל המטרה חייבת להיות ברורה ומוכרת גם לאיש המקצוע, כמובן, אבל גם לך כהורה. אז אני אשיג את זה בהצגת תיאטרון, אם אני יודעת שיש מטרה, וזה מעניין אותו, אז עם זה, שם, דרך שם."

קרן: "לגמרי. לגמרי."

צביה: "אוקיי."

מיכל: "אני, נגיד, מכניסה להצגות שלנו את כל הנושא של הרגש."

צביה: "מעולה."

מיכל: "איך הדמות הזאת מרגישה (צביה: "וואו"), מה היא עשתה, למה היא כועסת?"

צביה: "מקסים."

מיכל: "מאוד מפתחת את הנושא של הרגשות. רציתי לספר על זה שאנחנו מגיעים לטיפול של הקלינאית, אז אנחנו תמיד, אני תמיד הקלטתי כל מיני סצנות. עכשיו היא משחקת איתו עם זה, ומבקשת את זה, והקלטתי את זה בווידאו. ולפני, אני חושבת, כמה חודשים, גם דיברתי פה בכנס של מיחא, ואז יצרתי סרט, וזה פשוט מרגש לראות סרט של התפתחות של השפה של הילד, אז אני ממליצה לכל הורה שהוא מגיע למיחא לטיפול של קלינאית (צביה: "לראות את הפרספקטיבה") פעם בחודש להקליט, כמה דקות מהטיפול, ובסוף, שיש סרט נע לאורך שנה, לפעמים לא עוצרים לראות את ההתקדמות, וסרט וידאו כזה, כמו שהקרנתי בכנס, שמראה תמיד מתחיל עם אה, אה, אה, אה, ובסוף רואים אותו, מראים קלפים. גם המשחקים שלנו הם מאוד תקשורתיים. אני מביאה קלף, ואז הוא מתאר מה יש בקלף, ורואים אותו עומד, יש פה ילד שהוא הולך לישון, הוא שם כרית, הנה, תראי, גם לי יש כרית, גם לי יש מיטה. לראות דבר כזה בסוף הסרט, זה פשוט מחמם את הלב."

צביה: "זה נותן כוחות."

מיכל: "לגמרי, אז הקלטה של סרטונים במפגשים של הקלינאית מאוד מומלץ."

צביה: "אם אני ככה אתחיל לאסוף, את השיח הזה, המקסים, מקסים, מקסים שהיה לנו פה, ואני אשאל כל אחת מכן, כאמא וכסבתא, אם הייתי מבקשת מכן לתמצת בשניים שלושה, חמישה משפטים. מה המסר שהייתן רוצות שהאנשים ייקחו מהפודקאסט הזה ויצאו ממנו, מה, מה זה יהיה?"

חיה: "הכל אפשרי. אין דבר כזה שאין דבר כזה. כל דבר שאתם רוצים, אתם תגיעו. וזה מה שאני מעבירה הלאה. אין, אין מכשול, אין מעצור, אין מחסום, אין אי אפשר, אין לא. יש לא עכשיו, יש עדיין לא, יש בנתיים. ואני מאוד מאוד מאמינה בעמית. אני מאוד מאמינה ביכולות שלו, אני מאוד מאמינה באמא שלו, אני מאוד מאוד מאמינה בי. לאן שהוא ירצה להגיע, הוא יגיע."

צביה: "מקסים. על במות עם כל מיני שפות."

חיה: "על במות (קרן: "מדהים"). ויסביר לכולם איך הוא הגיע עד הלום."

מיכל: "אני מצטרפת לדברים של אמא על הנושא של האמונה. אבל אני מוסיפה את הנושא של המקצועיות. מיחא הוא גוף כל כך מקצועי, כל בן אדם שפגשתי אני כבר שלוש שנים בארגון הזה. כל בן אדם שהרגשתי, שפגשתי, גם הרגשתי אותו וגם תרם לי המון. המון מקצועית. אני חושבת שאנחנו בתור הורים צריכים לדעת מה הדרך, מה הכלים לקדם את הילד, איך עושים את זה, וזה דרך שהיא משתנה כל הזמן. וצריך להיות עם יד על ההדק, ולדעת כל הזמן איך לקדם את הילד. ולקחת את זה לצורה הכי כייפית, משחקית, ילדית שאפשר לעשות את זה. וזה כיף, זה כיף, תוך כדי ציור לשאול על צורות, לשאול על צבעים. כל היום לשאול ולדבר. זה המסר שלי."

צביה: "מה אני אגיד?"

קרן: "אני רוצה גם להוסיף עוד כוח מאוד גדול שיש לכן וזה כוח שאפשר גם לגדל, זו הפתיחות (צביה: "נכון") שהגעתן איתה (צביה: "נכון") באמת בצורה מאוד מאוד צנועה, זאת אומרת דיברנו על גמישות נכון? שצריך לשנות, להתאים את עצמך לסיטואציה שאיפה שהילד נמצא, אבל גם להגיע עם פתיחות ולא להרגיש מאוימים מידע או מכלים שנותנים כי הרבה פעמים הורה ככה מרגיש שזה שלו, וזה הילד שלו, והוא יחליט, והוא יעשה והוא.. ואנחנו אף פעם לא מנסים לשנות החלטות אנחנו רוצים לבוא ולעזור, ולהרחיב ולהגדיל את סט הכלים והאפשרויות. ואתם, אתן באתן מאוד מאוד פתוחות לזה, גם עמית, אתן. ובאמת לקחתן הרבה ועשיתן הרבה ונתתן לזה את את האופי שלכן. וזה מקסים לראות את זה. מקסים לראות את התהליך ואת ה.., מדהים לראות את עמית כמו שאת אומרת מיכל, מגיע שוכב ולא זז לילד רץ ומדבר ומלא חיים ורגש ויצירתיות. זה באמת.."

חיה: "אני רואה את עמית מסיים תואר ראשון ובא לפה לשתף אותכם."

צביה: "אין לי, אין לי ספק."

קרן: "מחכים לו כולנו.."

צביה: "אין לי, אין לי ספק."

חיה: "גם לי לא."

צביה: "אני רוצה מאוד להודות לכן על השיח הזה. אני חושבת שבאמת אין, אין תחליף אנחנו כאנשי מקצוע יכולים לדבר שעות, אבל אין תחליף למשהו שמגיע ככה מהבטן. שחווית אותו, you walk the talk, ואין לי ספק שאם יש מאחורי הילד הזה את שתיכן, באמת שהשמיים הם לא הגבול. אז תודה רבה."

מיכל: "תודה לכם."

חיה: "תודה, תודה רבה לכם."

קרן: "תודה רבה."