להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 33 – קבוצת "קשרים וכישורים" לילדי גן חובה

פרק 33 – קבוצת "קשרים וכישורים" לילדי גן חובה

שיחה עם עינת בן דוד, ביבליותרפיסטית, שיזמה והובילה במשך שנים את הקבוצות החברתיות במיחא, יחד עם אוריה לביא קלאורה, קלינאית תקשורת שמרכזת את הקבוצות במיחא.

הקבוצות הוקמו בראש ובראשונה במטרה ליצור קבוצת הזדהות עבור חלק מילדי מיחא, אשר משולבים בגנים רגילים, ולרוב היחידים בגן עם מוגבלות בשמיעה.

למוגבלות בשמיעה עשויה להיות השפעה על התפתחות התחום החברתי-רגשי, והמטרה המרכזית הנוספת של הקבוצות היא לאפשר לילדים להתנסות בהתמודדות עם אתגרים חברתיים שונים בקבוצה קטנה, במקום בטוח, מתווך ומעצים.

קבוצות "קשרים וכישורים" הן חלק מההכנה של ילדי מיחא למעבר מהגן לכיתה א' –  מתוך ההבנה כי ככל שילד פנוי יותר מבחינה רגשית ומחוזק מבחינה חברתית, כך הוא יצליח לממש את יכולותיו גם בתחומי ההתפתחות והלמידה הנוספים.

כחלק מההכנה ילדי הקבוצות נחשפים לאורך השנה גם לפעילויות לימודיות ולאתגרים שמיעתיים שילוו אותם בבית הספר.

מוזמנים להאזין ולגלות עוד על המטרות, על התכנים ועל האופן בו מתנהלות הקבוצות הייחודיות אצלנו במיחא.

האזנה נעימה!

 

תמלול הפרק

כרמל: "בוקר טוב, שלום."

צביה: "היי, בוקר נפלא." 

כרמל: "אני כרמל כהן".

צביה: "ואני צביה רוטשילד."

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שני חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. נמצאות איתנו כאן היום עינת ואוריה. איזה כיף שאתן כאן".

צביה: "איזה כיף."

אוריה: איזה כיף להיות."
עינת: "היי"

צביה: "והיום אנחנו נדבר על אחד הפרויקטים היותר מיוחדים שיש אצלנו במרכז, שעבר כמה גלגולים. תכף אני אתן לאוריה ולעינת לדבר על זה. הם ייטיבו לעשות את זה הרבה יותר ממני, אבל אחד באמת מהפעילויות שככה גדלו וצמחו ביחד איתנו וביחד עם הילדים, ואנחנו מאוד שמחות לשתף היום בתוצר הזה. אז בואו תציגו את עצמכן, ונמשיך משם."

עינת: "היי, אז אני עינת בן דוד, ואני מטפלת רגשית, ביבליותרפיסטית, שעובדת במיחא הרבה מאוד שנים. האמת שעכשיו כבר לא, אבל אני עדיין מרגישה שאני פה."

כרמל: "את עדיין פה."

צביה: "לגמרי עדיין פה."

כרמל: "ברוחך."

צביה: "כן. לא רק."

עינת: "אז אני עובדת במיחא, צמחתי במיחא, אני מרגישה שהתפתחתי פה ביחד עם מיחא לכל מיני כיוונים, ובאמת אחד הכיוונים שהפכו עם השנים להיות הבייבי שלי בתוך המרכז הזה, זה העבודה בקבוצות רגשיות, חברתיות, שאני מאוד מאוד מאמינה בכוח שלהן, בחשיבות שלהן, שעל זה נדבר היום. מעבר לזה, אני עובדת גם כמטפלת רגשית, בתחומים אחרים, גם עם ילדים אוטיסטים, וגם בסדנאות, בהרצאות; אבל אני בהחלט מרגישה שמיחא זה הבית שלי, והקבוצות הן גולת הכותרת של העשייה שלי פה."

צביה: "גם אנחנו מרגישות ככה."

אוריה: "הן הבייבי שלך."

צביה: "כן."

עינת: "כן."

צביה: "לגמרי."

אוריה: "אז אני אוריה, אני קלינאית תקשורת, פה במיחא עוד מעט עשור."

צביה: "וואו."

אוריה: "לא ייאומן."

צביה: "הזמן עובר מהר כשנהנות."

אוריה: "אז אני גם מטפלת בילדים בטיפולים פרטניים כאן, וגם בשנים האחרונות באמת נכנסתי לתוך עולם הקבוצות, בהתחלה בתור, בהנחייתה של עינת, ולאט לאט עם העזיבה שלה גם נכנסתי לתפקיד של לרכז, ולנהל את התחום הזה. תחום שגם עם הזמן נכנס לליבי. וחוץ מזה אני גם עובדת בעוד תחומים, בתחום השמיעה בבית חולים, ובקליניקה פרטית עם ילדים לקויי למידה, ומרגישה איך כל העולמות תוכן האלה מתחברים בעבודה שלי, ואיך דבר מוביל לדבר."

צביה: "אז אנחנו נתחיל לצלול, אל תוך הנושא של היום, שהוא הקבוצות ה… אני אקרא להם בפשטנות כרגע, חברתיות רגשיות, אבל הם כבר מזמן הרבה יותר מזה. אז בואו נצלול.  מה זה הקבוצות האלה? מה הרציונל שלהם? איך זה התחיל?  איך זה היום? מה עושים שם יאללה."

עינת: "כן, אז אני אתחיל באמת, הרבה שנים אחורה, כשהגעתי למיחא, ועיקר העבודה סביב הילדים התרכזה בנושא של שפה ושמיעה ודיבור, ומשהו בתוכי, ממש השתוקק, להכיר את העולם הרגשי יותר של הילדים, ומה עובר עליהם, ובעיקר מה עובר על ילד, שיושב לבד בגן של שומעים, והוא היחיד שמרכיב מכשירי שמיעה, והוא היחיד עם ליקוי השמיעה בגן, ומתוך המקום הזה, באמת, צמח הרעיון, זה היה כשחזרתי מלימודי הביבליותרפיה, שצמח הרעיון לעשות איזושהי קבוצה, שתהיה קבוצת הזדהות, מעבר לטיפולים הפרטניים שהילדים מקבלים פה, שאין, אין שום ספק בתרומתם;, אבל להקים איזושהי קבוצה, שתהיה בראש ובראשונה, קבוצת הזדהות, לזה שילדים, לפעמים לראשונה בחייהם פוגשים עוד ילד עם מכשיר שמיעה, רק כשהם מגיעים למיחא, ונמצאים בתוך קבוצה. אז הרעיון נולד מתוך המחשבה הזאת, וגם מתוך הניסיון של לפגוש את הילדים שלנו, שאנחנו עובדים איתם, ולראות מה קורה להם בתוך הגנים הרגילים, שלפעמים ילד מצמצם את כל הפערים השפתיים, ומגיע לרמת תפקוד מאוד מאוד גבוהה, ועומדת הגננת ואומרת, אבל מבחינה חברתית, מאוד מאוד קשה לו. ואז באמת שאלנו את עצמנו, למה? מה, זה בא יחד עם הלקות בשמיעה? זה לא בא ביחד באוטומט, אבל זה איזשהו מעגל שלקות השמיעה משפיעה עליו מאוד. יש מאפיינים מאוד מאוד ברורים, שעם השנים גילינו אותם, שמהווים איזשהו קושי לילדים שלנו, שאנחנו יכולים להיערך אליו מראש, לא כטיפול מונע, אבל אם אנחנו כבר יודעים שזה עלול להגיע, ואם אנחנו כבר יודעים שיש שם קושי, אז כמו שנעשה הכל בהתפתחות השפתית, ככה אנחנו יכולים להיערך לזה ולעשות את הדברים בתחום הרגשי והחברתי. אני יכולה להגיד שתחילת הדרך לא הייתה מובנת מאליו."

אוריה: "לא."

עינת: "ממש לא. אני זוכרת שעוד עבדנו עם חלון תצפית, ואני לא אשכח את האימא שנכנסה לחדר ואמרה לי סליחה, אני לא נתתי לך שום מנדט לגעת בתחום הנפשי והרגשי של הילדה שלי, אני רוצה להבין מה אתם עושים פה, מה זה הדבר הזה, וזה באמת חייב אותנו לחדד גם  לעצמנו מה זה הדבר הזה ומה המטרות שלו, ואותה אימא דרך אגב כבר בסוף השנה דיברה אחרת, אבל אנחנו נדבר קצת על התהליך שעברו הקבוצות במהלך השנים, והיום אני חושבת שקודם כל  ברור לנו כצוות שזה מאוד מאוד חשוב לילדים וזה גם המסר שאנחנו מעבירים להורים."

צביה: "אני רוצה לקפוץ ולהגיד שהיום במקום שאנחנו נמצאות בו בידע שיש בעולם, במחקר ואני אקח את זה רגע כן לשם על ההשלכות של מוגבלות בשמיעה, אנחנו יודעות כעובדה זה לא רק הניסיון שלנו ותחושת הבטן שלנו שמקבלת אישוש ממחקרים."

עינת: "נכון."

צביה: "אבל אנחנו יודעים בוודאות כעובדה שמוגבלות בשמיעה עשויה להשפיע לא רק על השפה ועל השמיעה, זה לא רק מה שיש לילד או אין לו בפה ובאוזניים; היא משפיעה על כל שאר תחומי ההתפתחות וביניהם גם על התחום החברתי – רגשי. השפעה או השלכה על כל ההתפתחות של תאוריית המיינד שדיברנו עליה בפרקים קודמים כך שבאמת הבסיס לקבוצות האלה מעבר לקבוצות השווים הוא, הוא באמת כי כן כי עלול להיות שם (עינת: "נכון")  איזשהו ביטוי וההשפעה."

עינת: "נכון, כי לא יכול להיות שלא יהיה, כי יש קושי כמעט בכל תחום שקשור להתפתחות התחום החברתי; אם זה באבחנה אודיטורית שקשה יותר לשמוע, אם זה בלהבין רמזים שקשורים לדברים חברתיים יותר, או פרגמטיים יותר להבין מה זה הומור, להבין מה זה כשמישהו שואל אותי משהו ובעצם אני לא הבנתי, מה אני עושה שלא הבנתי? או כשאמרתי משהו איך אני יודעת אם האחר הבין?, איך אני בכלל מתייחסת לאחר כדי לדעת אם הוא הבין מה אמרתי? אם הוא שמע מה אמרתי? כל הדברים האלה כשעובדים בתנאי מעבדה, בטיפול המאוד מאוד חשוב, של קלינאית תקשורת פר ילד הם מתגמדים כי מבוגר הוא מאוד מובן לילד. אבל בתוך סיטואציה רועשת יותר, מסיחה יותר, בתוך גן שיש בו כל כך הרבה דברים, הדברים האלה באים יותר לידי ביטוי והקשיים האלה הופכים להיות יותר ויותר מורכבים ככל שגם עולים בגיל. וגם רמת ההתפתחות החברתית של ילדים בסביבה הטבעית עולה והילד צריך להתאים את עצמו לקצב של שיחה, לקצב של שיחה בארוחת בוקר, מדברים סביב השולחן על איזה סרט ראיתי אתמול ואיך אני נכנס לתוך זה ואיך אני מקשיב לתוך זה ואיך אני משתתף בתוך זה. והרבה מהילדים שלנו באמת מגיעים למצבים של אחד משני הקצוות – או להימנע או להידחף ולהשתלט (צביה: "להשתלט") על השיחה (צביה: "נכון") וכל רצף ההתנהגויות שיש ביניהם."

אוריה: "אני חושבת שבאמת מה שמדובר במחקר גם זה שמדברים על איחור על איזה שהוא עיכוב ובאמת אפשר להבין את זה כי מראש, מהגיל הצעיר, האינטראקציה היא שונה."

עינת: "נכון."

אוריה: "לפעמים מפספסים, האינטראקציה עם ההורים אפילו לפעמים היא שונה. הורים מדווחים על זה שהם נכנסים יותר למקום הלימודי והמלמד והאינטראקציה עצמה משתנה, לפעמים יש אינטראקציות שלא לוקחים בהם חלק בגלל באמת הנושא השמיעתי אז, אז זה לא פלא, אבל חשוב להגיד שגם יש מה לעשות."

עינת: "נכון."

אוריה: "ובדיוק באמת זה אחת הסיבות שהקבוצות קמו. אני רוצה, עינת התייחסה לזה המון מהמקום באמת החברתי רגשי, אני אתייחס לזה מהמקום הקלינאי אולי יותר. אני רוצה לקחת אותנו למודל הבסיסי ביותר שלומדים, כשלומדים על התפתחות שפה אז יש את המודל של בלום ולאהי, הוא מודל משנת 1978 אבל אין שיעור כמעט בהתפתחות שפה או תקשורת שהוא לא מוזכר והוא בעצם מדבר על שלושת מרכיבי השפה. המרכיב הראשון הוא התוכן, המרכיב השני הוא הצורה והמרכיב השלישי הוא השימוש. אני אסביר קצת על כל אחד מהם – התוכן הוא בעיקר מתקשר לאוצר מילים, איזה תוכן אנחנו מכניסים לשיח. הצורה היא הצורה של המסר שאנחנו מעבירים, נכנסים לשם כל מיני מילים כמו תחביר ודקדוק וזה בעצם הצורות שאנחנו מחברים למילים או מחברים באמצעותן את המילים. ואני חושבת שזה דברים שהם קצת יותר ברורים גם להורים להבין וגם אני חושבת שאפילו במסע שלי כקלינאית תקשורת היה לי יותר קל להיכנס במקומות האלה כי יש בהם משהו שהוא יותר ברור ויותר מובנה. ואז אנחנו מגיעים לחלק השלישי, למרכיב השלישי שזה השימוש ובעצם השימוש הוא, יש שם איזשהו סימן שאלה." 

עינת: "שקוראים לו גם פרגמטיקה."

אוריה: "כן."

צביה: "נכון."

אוריה: "שיש, שיש שם איזשהו סימן שאלה, יש שם משהו פחות ברור ובאמת זה איך שאני משתמש בשפה, איך אני בעצם, זה כמו שעינת אמרה הפרגמטיקה. ואיך אני לוקח את התוכן והצורה שרכשתי ומוציא אותו לפועל והפרגמטיקה גם היא מתפתחת מהיינקות וכל החיים. ואולי אני אנסה לחדד מה זה פרגמטיקה באמצעות איזושהי דוגמה. אז אני אקח רגע דוגמה דווקא מהטיפול הפרטני ואז אני אנסה לחבר את זה גם למה שיקרה בקבוצה. אז ממש עכשיו לא מזמן הייתי בטיפול פרטני עם איזשהו ילד ועסקנו בשיתוף בחוויה. זו מטלה של שיח שאנחנו הקלינאיות מאוד אוהבות, אני משתפת, הילד משתף, והיה לי קשה להבין אותו. אבל זה לא היה בגלל שלא היה לו את אוצר המילים וזה לא בגלל שלא היה לו מבנים תחביריים וגם את הדקדוק הוא כבר מזמן סיים לרכוש אבל משהו שם דרש ממני מאמץ כדי להבין אותו, לא היה, לא לגמרי הבנתי את הפואנטה, לא לגמרי היה פינג פונג של תורות, שם נכנסת הפרגמטיקה. עכשיו זה כשאני בן אדם מבוגר, לא סתם בן אדם מבוגר, אני קלינאית תקשורת (צביה: "קלינאית תקשורת"), כשאני מולו ואני מחזיקה, ואני נותנת תיווך וגם אני לא חייבת להיות קלינאית תקשורת. בכללי אנחנו כמבוגרים אנחנו יודעים להחזיק את זה ולהתאים את עצמנו אז זה היה בטיפול הפרטני וכן בסוף הבנתי ויצרנו חוויה מאורגנת והכל טוב. אבל מה קורה כשילד הזה פתאום רוצה לשתף את זה בקבוצה? וחבר אחד שואל אותו ופתאום מישהו נכנס לו גם לדברים, ומישהו בכלל לא הבין מה הוא רצה להגיד, והוא לא הבין למה הוא לא הבין; ושם זה המקום שאנחנו יכולות להתערב במה שנקרא בלייב, בחיים האמיתיים, ולתווך את הסיטואציה הזו בצורה מיטבית כדי שהוא יוכל לעשות את זה גם שם ובהמשך בתקווה גם מול עוד ילדים מחוץ לשם."

כרמל: "תוך כדי שדיברת חשבתי על דוגמה אפילו יותר קצרה – כשאנחנו כולנו יושבות פה, ארבע נשים בחדר סגור, אחת מאיתנו יכולה להגיד – 'וואי אין פה אוויר' וזהו עכשיו נסיק ברמה הפרגמטית מסקנה מתוך זה שאולי נפתח חלון או נדליק מזגן. ילד עם לקות שמיעה או מבוגר יכול גם באותה סיטואציה לא לדעת אם הוא פספס איזושהי בקשה ולא בהכרח להבין את, לא כי הוא לא מבין את המשמעות של הביטוי הזה.."

עינת: "מבין כל מילה (כרמל: "כן") אבל לא מבין את המשמעות של המשפט הזה."

צביה: "נכון."

כרמל: "כן או לא בטוח. וזה כן משהו שאנחנו רואים הרבה יחסית בקבוצה; מבעים כאלה שיש להם הרבה משמעות אבל חסר בהם מידע, שזה יכול להתפספס ברמת השיח."

עינת: "נכון, נכון. וזה יכול באמת לבוא לידי ביטוי גם בדברים שקשורים לשמיעה. למשל בתוך הקבוצה אם יש קצת רעש או מישהו דיבר או מישהו דיבר כשהוא סובב את הראש, וזאת ההזדמנות שלנו לעצור רגע ולהגיד – 'רגע שמעו אותך?' או לשאול ילד אחר – 'רגע אתה שמעת?' 'אז מה אפשר לעשות אם לא שמעת?' או 'איך אתה יכול לדעת אם שמעו אותך?' זאת אומרת זה בדיוק התיווך כמו שאת אומרת, רגע מישהו אמר שאין אוויר אז למה הוא התכוון, אז מה צריך לעשות? אותו דבר רגע לא שמעת? אז למה אולי בגלל שהחלון פתוח ויש רעש מבחוץ? אולי המזגן עושה רעש? אולי הילד הסתובב ודיבר עם, עם הגב אליך? יש לנו הזדמנות לשים בפוקוס דברים חברתיים שבמשך, במשך היום בגן הם נעלמים, הם עוברים מתחת לרדאר ואף אחד אפילו לא יודע מה הילד שלנו עובר באותה הזדמנות ואנחנו כן יכולים לעצור על זה ולשים על זה את את הדגש."

צביה: "אני רוצה רגע לחבר את השם של הקבוצה לעוד משהו שאני רוצה שנתייחס אליו הקבוצה נקראת קשרים וכישורים. וכשאנחנו מתייחסות לקבוצות נכון הם עברו מספר גלגולים והם התחילו באמת מתוך מקום שמסתכל על החלק הרגשי חברתי, אבל היום אנחנו כבר לא רק שם."

אוריה: "נכון."

צביה: "זה לא שהילדים נכנסים לקבוצה ואנחנו מטפלות במרכאות בתחום החברתי רגשי שלהם כיוון שהקבוצה הזאת מוגדרת היום תחת הכותרת של מוכנות לכיתה א'. אז איך זה קשור? איך כל הדברים האלה מתחברים שם לכדי אותה כותרת כללית?"

עינת: "אז אני אגיד באמת קצת על ההיסטוריה של איך זה התגלגל שהתחלנו את הקבוצות באמת שמטפלת רגשית הייתה עושה אותם. עם הזמן עברנו להיות שתי מטפלות שעושות קבוצה ויש לזה משמעות אדירה לעבודה ב-co כמו שאנחנו קוראים. כי העבודה עצמה בזוג מאפשרת איזשהו מודלינג ואיזושהי דוגמה לילד איך מתנהלת שיחה – אנחנו יכולים לדבר בינינו, אנחנו יכולים להביא הדעה, אנחנו יכולים לשאול שאלה."

אוריה: "ממש אנחנו עושות את זה כל הזמן אפילו באיך שאנחנו מנהלות את הקבוצה אנחנו מתייעצות – 'רגע אז מה את אומרת נעשה עכשיו את זה או נעשה עכשיו את זה?' היא פונה אליי, ואני אומרת לה – 'רגע, אבל לא שמעתי אותך, את יכולה להגיד עוד פעם?' כלומר, אנחנו, בעצם השיח בינינו שהוא מאוד טבעי, והילדים פתאום הם עוצרים, הם מקשיבים."

עינת: "אני גם אגיד שזה מודל שלא מאפיין רק קבוצות לילדים לקויי שמיעה, זה מודל של עבודה קבוצתית, כי יש איזו תחושה של החזקה יותר נכונה, קבוצה זה גם כוח, קבוצה זה גם יכול להיות בעיות משמעת, קבוצה זה יכול להיות הרבה דברים שאנחנו (צביה: "כן") נתקלים (צביה: "נכון"), ונורא נורא חשוב כשיש שתי מטפלות. אז באמת בתחילת הדרך זה היה לנו מאוד ברור שהתחום הרגשי כאן הוא הדומיננטי, והמטפלות היו מתחום הטיפול הרגשי. בתהליך שעברנו גם הגענו לתובנה שזה חלק כל כך, כל כך חיוני בתוך מה שאנחנו מגדירים כמוכנות לכיתה א'. כי אנחנו באמת יודעים היום שילד שלא פנוי רגשית ולא מרגיש טוב חברתית לא יצליח לממש את היכולות שלו, גם אם יהיו מאוד מאוד מאוד גבוהות. אז כחלק מההכנה לכיתה א' הצד הזה הרגשי חברתי הוא מאוד מאוד חשוב. וגם מכורח הנסיבות וגם מתוך זה שאנחנו הגענו לתובנה של כמה זה חשוב, הקבוצות שינו קצת את האופי שלהם, והיום הן כוללות גם התייחסות למטרות החברתיות והרגשיות, אבל גם התייחסות מאוד מאוד ממוקדת לכל מה שקשור למכונות לכיתה א', שתכף אוריה תיגע בזה, והמטפלות הן לא בהכרח מתחום הטיפול הרגשי, הן יכולות להיות מומחיות תחום, הן יכולות להיות קלינאיות תקשורת, כשהראייה הכללית עדיין נשארה עם דגש ודומיננטיות על הצד החברתי, אבל גם בתוך סיטואציות שהם עלולים להיתקל בהן בכיתה א'."

צביה: "מתוך ההשלכות המאוד מאוד מאוד ספציפיות של (עינת: "של לקות השמיעה") מוגבלות השמיעה."

עינת: "נכון."

צביה: "כי הרי קבוצות מוכנות יש בחוץ בקהילה כמו פטריות (עינת: "נכון") אחרי הגשם. ובכל…".

עינת: "שהן שונות.."

צביה: "נכון."

עינת: "שהן שונות מהקבוצות שלנו. שבאמת הייחוד שלהן הוא על ההסתכלות של מה אני עושה כילד עם לקות בשמיעה, אגב, עם מכשיר שמיעה או בלי מכשיר שמיעה, גם זה קיים. אבל מה אני עושה כילד שיש לי לקות שמיעה בתוך קבוצה. נתחיל מקבוצה, אחר כך זה כיתה א', וזה באמת שונה מאוד מילדים שמקבלים קבוצה כזאת בקופת חולים למשל, שהדגשים הם אחרים לגמרי."

אוריה: "נכון, כן. אני ארחיב אולי גם כן קצת שבאמת המטרות הן כן לפעמים מטרות שההורים ימצאו גם בקבוצות בחוץ, שקשורים באמת לאוריינות וראשית קריאה וכתיבה ושיח אורייני וספרים. אבל אנחנו ניתן גם את הדגשים שהם רלוונטיים מאוד לילדים שלנו כמו מושגים שחשוב שהם יכירו, ושיעזרו להם לתפוס. מה זה התפקידים בבית הספר כמו למשל מה זה מזכירה, מה זה מנהל, מה זה שומר, איזה מקומות יש, בניגוד לגן שהכל באותו חלל, אז מה זה חדר מורים, מה זה אולם ספורט, ואנחנו גם נותנים הרבה מקום לשיח שמיעתי בהקשר הזה. מה למשל קורה כשהמורה כותבת על הלוח ומדברת תוך כדי והיא עם הגב לתלמידים?, איזה סיטואציות קשות יכולות להיות בכיתה?, איזה רעש יכול להיות בכיתה?, איך אני אבין חבר שמדבר אליי בכיתה?, איך אני אבין חבר שמדבר אליי מקצה אחר בכיתה?, ואיך אני אציג את עצמי בבית הספר כשפתאום אני מגיע ואף אחד עדיין לא מכיר אותי שיש לי מכשיר שמיעה. זה פתאום סביבה חדשה. וכל הדברים האלה, אני חושבת שהם הדברים הייחודיים, שהם מאוד מאוד רלוונטיים לנו, והם, אני חושבת שאי אפשר באמת להפריד אותם מהצד החברתי. אז כמה כל הדברים האלה קשורים."

עינת: "אולי אני אספר קצת איך הקבוצות עובדות (צביה: "כן") בתכלס?"

אוריה: "כן."

צביה: "יאללה."

עינת: "כי זה נשמע כאילו הילדים מגיעים לאוניברסיטה, אבל זה ממש לא."

צביה: "הם מגיעים לאוניברסיטה, הם רק לא מרגישים ככה."

אוריה: "זהו, אני חייבת להגיד שהילדים נורא נהנים."

עינת: "נכון."

צביה: "נכון."

אוריה: "הילדים מאוד מאוד נהנים (צביה: "נכון"), כיף להם, ויש משהו גם בקבוצה עצמה שגורם להם להרגיש יותר משוחררים, כי הפוקוס פתאום, הוא לא רק עליהם, זה לא כמו טיפול…"

עינת: "הוא לא רק על אחד. נכון."

אוריה: "כן. הוא לא רק על אחד (עינת: "נכון") זה לא אני והמבוגר שמולי יושב, אלא אני יושב עם עוד ילדים, ויש משהו בקבוצה עצמה שהוא מאוד מאוד כיף."

עינת: "נכון."

אוריה: "מעבר לפעילויות עצמן שהן כיפיות."

עינת: "נכון."

אוריה: שעכשיו אולי נדבר עליהן."

עינת: "כן."

כרמל: "קרו מקרים בהקשר הזה, נגיד, שמאיזושהי סיבה ההורים היו צריכים ללכת אחרי הטיפול עם קלינאית התקשורת הביתה, ולא להמשיך לקבוצה (צביה: "נכון"), והילדים הצביעו ברגליים, נשכבו על הרצפה ואמרו, אני לא הולך מפה לפני הקבוצה."

עינת: "אני חייבת להגיד (צביה: "כן") שזה גם עניין של תהליך (צביה: "נכון"), כי היו שנים שאם הקלינאית הייתה חולה, לא היו באים (צביה: "לא היו באים") רק לקבוצה."

צביה: "נכון, נכון. גם את זה עברנו."

עינת: "רק לקבוצה לא שווה להגיע."

צביה: "נכון."

עינת: "והיום באמת הדברים השתנו (צביה: "נכון"), גם בגלל שהילדים עצמם מרגישים שזה מאוד משמעותי (צביה: "נכון"), וגם בגלל שאנחנו משתדלים להעביר את המסר של החשיבות של זה (צביה: "כן"), של החשיבות של הרצף וההיכרות, כי זה באמת ילדים שפוגשים אחד את השני אחת לשבוע (אוריה: "נכון"), וזה מדהים כמה נוצרים ביניהם קשרים (צביה: "נכון") בתוך האחת לשבוע הזה."

צביה: נכון, כן.

אוריה: "הם חוגגים ימי הולדת (עינת: "נכון"), הם מביאים עוגות (צביה: "לגמרי", עינת: "נכון"), הם שמים לב כשמישהו לא נמצא, הם שואלים אותו למה הוא לא היה."

עינת: "וכל זה נוצר באמת מתוך המון מחשבה על הקבוצות, באמת בנינו איזשהו מאגר של פעילויות שאנחנו משתמשים בהם ככה, בהתאם לשלב בשנה ובהתאם להתפתחות הקבוצה, אין משהו אוטומטי, יש בחינה מאוד מאוד ברורה של כל קבוצה, כמו שכל ילד מקבל את החליפה שלו, גם כל קבוצה יש לה את האופי שלה. אבל כן יש איזה מסגרת קבועה שמשרה מאוד מאוד ביטחון. נכנסים לקבוצה, יש איזשהו טקס פתיחה תמיד, יש איזה שיתוף שמאפשר לכל ילד גם לתפוס את הבמה, אבל גם להבין שהוא צריך להקשיב לאחר; יש איזה גירוי שהמנחות מביאות, כמו משחק, סיפור, איזו פעילות יצירה, ויש בסוף סגירה, לא משנה מה היה פה, גם אם יש פה ילד שמאוד השתולל ובכה, וגם אם יש פה איזה מקרה שהיה קשה קצת להתמודד איתו, בסוף יש סגירה משותפת, ואנחנו נפרדים עם איזשהו טקס קבוע שחוזר על עצמו, בדרך כלל אנחנו קוראים לזה כוכב ידיים, אבל אפשר לעשות הרבה טקסים אחרים; ויש לקבוצה איזשהו ריטואל קבוע, שזה משהו שמשרה הרבה מאוד ביטחון. בתוך כל זה קורים הרבה דברים והרבה תהליכים, אנחנו באמת לא ניגע בתחילת השנה, במה שאנחנו מרשות לעצמנו לנגוע בסוף השנה, השלבים הם מאוד הדרגתיים.

אוריה: "ולא בכל קבוצה ניגע באותו אופן ובאותו עומק."

צביה: "נכון, נכון. בהקשבה לקבוצה, לתכנים שהילדים מביאים."

אוריה: "נכון."

עינת: "כן."

כרמל: "ולפני שנתחיל ככה לרדת לעומק של הדברים, כמה ילדים יש בקבוצה? איך נראה הרכב של קבוצה? אז אמרתם שזה אחת לשבוע."

אוריה: "כן, אז הקבוצות מיועדות באמת לילדי גן חובה, לילדים לקראת העלייה לכיתה א', יש הרכבים שונים של קבוצות, כלומר בדרך כלל הקבוצות הן הטרוגניות מבחינת המצב השמיעתי, בדרך כלל. מה זה אומר? יכול להיות שיהיו בקבוצה גם ילדים בלי שיקום שמיעתי בכלל, יכולים להיות ילדים עם מכשיר או שתל בצד אחד, יכולים להיות ילדים עם שני מכשירים או שני שתלים, והדברים האלה עולים, בילדים עצמם, והם מאפשרים איזשהו שיח ביניהם. קבוצה היא, החל משלושה ילדים, ככה זה קבוצה. אנחנו בשאיפה שזה יהיה יותר, אבל יש מקרים שזה מצטמצם, ואנחנו גם נגיד ונדגיש בנקודה הזאת שהקבוצות, אנחנו רוצות שיתאימו לכולם, אבל יש מצבים, וחשוב גם לשים את זה, שילד נכנס לקבוצה וקשה לו להיכנס, או שקשה לו להסתגל. ויש מקרים שאנחנו מרגישים שזה פחות מיטיב עם הילד, כלומר בסופו של דבר טובת הילד זה מה שלנגד עינינו, ואם אנחנו מרגישים וביחד עם ההורים רואים שזה פחות מיטיב עם הילד, חשוב לי להגיד שיש גם מצבים שעצרנו רגע ואמרנו – אולי זה פחות מתאים, אולי הוא עדיין צריך יותר תיווך ועבודה פרטנית, לפעמים זה גם ילדים שכן נשארים עוד שנה אחר כך בגן חובה, והם אולי יכולים להתנסות בקבוצה בהזדמנות אחרת; ולפעמים גם הם אולי יתאימו לקבוצה חברתית בשלב אחר בהמשך החיים שלהם. והדברים האלה קיימים, אז חשוב גם לשים את זה על השולחן."

עינת: "נכון, זה הערה מאוד חשובה, כי אני אגיד שההתפתחות חברתית היא עניין של הבשלה גם, ונכון שאנחנו מדברים פה על ילדים שלרוב יש איזשהו איחור, ומתוך כך לא כל ילד בהכרח יכול להשתלב בתוך קבוצה. יחד עם זאת אנחנו כן שואפים שזה יקרה, ואנחנו כן משתדלים ועושים חשיבה על הרכבים של הקבוצות ועל ההתאמה גם לילדים שקצת יותר קשה להם, אבל אבל חשוב שנגיד את זה (צביה: "נכון, נכון"), כדי שגם הורים וגם צוות ידעו שזה לא איזשהו כישלון (צביה: "נכון") אלא זה איזשהו, איזושהי בשלות."

כרמל: "וזה לרוב לא אחרי פעם אחת (עינת: "נכון"), מפגש אחד של הקבוצה (עינת: "נכון"), עושים חשיבה משותפת עם ההורים של מה יכול לעזור לילד. זה איזשהו תהליך."

עינת: "נכון."

כרמל: "ההורים, איפה הם, בזמן שהילדים בקבוצה?"

עינת: "שאלה מצוינת. אז ההורים בדרך כלל מחכים בחוץ, יש במפגשים הראשונים מפגש אחד שהוא משותף להורים, כדי שהפרדה מהם תהיה בהדרגתיות. סך הכול הילדים לא מכירים אחד את השני כשהם מגיעים, זו עוד קבוצה חדשה מעבר לגן שהם מתחילים בתחילת השנה."

אוריה: "כן, הם גם לא מכירים."

עינת: "אבל די מהר זה קורה, נכון?"

אוריה: "כן."

עינת: "די מהר הפרדה."

אוריה: "הם לרוב גם לא מכירים אותנו המנחות."

עינת וצביה: "נכון."

אוריה: "אני חושבת שזה נותן רוגע גם להורים וגם לילדים ביחד, שהם ככה רואים. ואחרי זה כן, אם יש איזשהו ילד שקצת יותר קשה לו, ההורה עוד מעט נוכח בהתחלה, אבל יש חשיבות ליציאה של ההורים מהחדר."

עינת: "נכון."

אוריה: "ואפילו ממש עכשיו, ככה, ההורים נורא רוצים להציץ. באמת, אני מבינה אותם. זה ממש…."

צביה: "או לפחות להיות זבוב על הקיר. כן."

אוריה: "כן, הם ממש מסתקרנים, וכן יש איזשהו חלון הצצה קטנה, אבל אני חייבת להגיד שברגע שמישהו מציץ, כל העיניים של הילדים לשם."

עינת: "אני, אני אגיד עוד יותר מזה (אוריה: "כן"), בתחילת הדרך זה היה הנקודה הכי משמעותית להורים – למה אין חלון תצפית בקבוצות? לקח לנו הרבה זמן באמת להנכיח את זה פה, שזה באמת משהו אחר. הילדים כל כך מהר קולטים שזה לא מקום שמסתכלים איך הם אמרו את המילה הזאת, ואיך הם אמרו את העיצור הזה."

צביה: "נכון."

עינת: "ואיך הם בנו (צביה: "נכון") את המשפט, ומה עוד חסר להם. הם באמת מאוד מהר קולטים שיש משהו במפגש הזה שהוא שונה, שהוא אחר, והם יכולים להרשות לעצמם להיות הם, בלי שמישהו מסתכל עליהם. בלי שלמישהו…"

צביה: "ולילדים שבו לא נשכח שמגיל אפס, זאת אומרת (עינת: "נכון"), מהרגע שאותרה מוגבלות השמיעה שלהם, הם תחת מיקרוסקופ (עינת: "נכון") מול מבוגר אחד שכל הזמן מפגיז אותם בשאלות (עינת: "לגמרי") ובודק, איך הם אמרו (עינת: "לגמרי"), כמה הם אמרו, מתי הם אמרו, אם הם אמרו."

עינת: "ואנחנו כן מרגיעים את ההורים בזה שאם יש משהו שחשוב (צביה: "זה חד משמעית"), שידעו, אנחנו מיידעים, וגם בשיחות…"

צביה: "זה הילד שלהם וזכותם לדעת, וכן."

עינת: "וגם בשיחות ההורים מקבלים מידע על מה קורה בקבוצה (צביה: "נכון"), הרבה פעמים כותבים, נכון?"

אוריה: "כן."

עינת: "אתן עושות (כרמל: "כן כן") לפעמים גם…"

צביה: "בטח."

עינת: "אז גם.."

כרמל: "מעדכנות במה שהם בטח.."

אוריה: "אנחנו מעדכנות, אנחנו שולחות תמונות משתדלות, באמת אם יש משהו מאוד משמעותי שעלה, אנחנו מתקשרות. ואנחנו גם תמיד זמינות אם רוצים לדבר איתנו ולשאול, אבל זה ממש ממש מורגש והילדים מאוד שמים לב. ואני גם אגיד להורים שאם זה מתאפשר, אנחנו לפעמים מזמינות את ההורים להסתכל בסוף המפגש על איזושהי יצירה שהכנו ביחד, או אם הרמנו הצגה, אז אנחנו מזמינות את ההורים להיות הקהל, כלומר, הם כן מרגישים את המעורבות שלהם, בדרך אחרת."

כרמל: "חשוב גם לציין שאת אותו דבר אנחנו מבקשים ומצפים מההורים, שאם קורה משהו (עינת: "נכון") בבית (צביה: "לשתף"), במשפחה (צביה ועינת: "נכון"), שידברו עם (עינת: "שישתפו") הצוות, עם המנחות. כי כל דבר שעולה, גם אם הוא נראה לא רלוונטי, הוא רלוונטי (עינת: "נכון"), בין אם זה אח שנולד, ובין אם זה שמכשיר השמיעה נפל בגן והתקלקל."

עינת: "או אבא במילואים."

צביה: "בדיוק, בדיוק."

עינת: "כל התקופה האחרונה שחווינו. שדרך אגב, גם זה, מעבר לקבוצת ההזדהות סביב מכשיר השמיעה, אני חושבת שזה גם מקום שאפשר לעבד בו בע', אירועים וחוויות שקורים ביום-יום, שאולי בגן הרגיל, הילדים שלנו לא מצליחים להביא את עצמם. ופה יש ילדים שממש לא מצליחים לדבר, למשל, במפגש בגן בתחילת השנה, ואצלנו בקבוצה לאט-לאט נבנה ביטחון, לקום, לדבר, לשתף. אני חושבת שזה משהו מאוד מעצים."

אוריה: "כן, עצם זה שההתנסות היא בקבוצה קטנה, ומכילה, ואנחנו מאוד מחזקות שיתופים, ומאוד רוצות שהילדים יתפסו מקום, נותן להם הרבה ביטחון, וגם האווירה שנוצרת בתוך הקבוצה היא כזאת. קבוצה מאפשרת בעצם איזשהו מקום מוגן להתנסות בדברים האלה (עינת: "נכון"), והרבה פעמים, אחרי שהילדים מתנסים בזה במקום מוגן, הם פתאום מבינים (עינת: "ממש") שהם יכולים לעשות את זה גם במקומות אחרים."

עינת: "וזה הקסם של הקבוצה, שבאמת נותנת במה, אבל גם מאפשרת לפנות מקום. איך אני נכנס לתוך הקבוצה, אבל גם איך אני מפנה מקום לאחרים. ואנחנו יודעים שיש ילדים שזה מאוד לא פשוט להם. דווקא בגלל שבגן זה יכול להיות כל כך קשה, אז פה הם מנסים מאוד מאוד מאוד לבלוט, לשלוט עליי, לתפוס המון מקום, וזה לא קשה, לא פשוט לוותר על המקום הזה ולפנות מקום למישהו אחר."

כרמל: "זה הזכיר לי ילד שהיה לפני כמה שנים, שבאמת כזה כריזמטי כזה, והיה מצחיק, והוא הצחיק את כל הילדים. זה היה לנו מטרה, לתת לו ביטחון, הוא גם לא בתפקיד המצחיק."

עינת: "הליצן. כן."

כרמל: "הליצן. וזרקנו לו, עוד פעם ועוד פעם, אתה יודע, יש לך דברים חכמים לומר שגם כשאתה לא מצחיק, זה מאוד מעניין. זה, זה מאוד חשוב."

צביה ועינת: "מקסים."

כרמל: "ולאט לאט זה קרה."

עינת: "שלא לדבר על זה שאנחנו משתמשים הרבה בסיפורים, ובסיפורים יש מימד השלכתי שאפשר להשתמש בו, ומספיק לראות מה הילד בוחר, איזה דף מהסיפור הכי אהבת, או איזה דמות מהסיפור הכי אהבת, בשביל לפעמים לגעת בדברים כמו שאת מתארת, כרמל, ולא בצורה ישירה, אלא בצורה השלכתית. אם הברווז כעס על הסנאי והחתול, זה אחרת, מאשר כשאני אומר, אה אני כעסתי עכשיו על זה (צביה: "נכון"), אני יכול לדבר על מה הוא יכול לעשות עוד הברווז כשהוא כועס, אני יכול לדבר מה, איזה פתרונות מתאימים לדבר הזה, האם זה עזר לו כשהוא כעס. יותר קל לעשות את זה דרך ספר, אנחנו משתמשים המון בסיפורים."

אוריה: "כן, אני חושבת שאני ראיתי את זה המון גם ביצירות. אני אחד הדברים שיותר לקחתי לעצמי מעבודה בקבוצות, זה יצירה חופשית. לתת איזשהו נושא כללי או איזושהי הנחיה כללית, ולזרום ולראות מה הילד עושה, ובתוך היצירה, לא מתיימרת לפענח את מה שהוא עשה ולהשליך מזה כמו שעינת עושה. אבל בתוך היצירה ובתוך הבחירות שלו למדתי לראות הרבה. ובטח ובטח כשעושים איזה שהיא יצירה שהיא קבוצתית. פתאום באיזה מקום אני תופס בתוך היצירה הקבוצתית, האם אני מצייר באמצע, האם אני מצייר בצד. האם אני מפנה מספיק מקום לחבר שלי ביצירה, האם אני בשיח עם החבר תוך כדי בזמן ששנינו צובעים את אותו דבר, האם אני מדבר – טוב אז אתה תעשה את זה, אז אני אבוא מפה. ובהתחלה זה נורא נורא מתווך, בהתחלה יצירות יהיו באמת כאלה שנותנות לזה יותר תחימה ומקום, ולאט לאט היצירות נהיות יותר פתוחות. וזה נגיד בניגוד לעבודה הפרטנית, ששם בדרך כלל אנחנו עובדות עם היצירה על הבנת הוראות, ועל ארגון של מסר, והדברים נורא נורא מובנים, אז אני חושבת שעצם הפתיחות הזו היא אחד הדברים הייחודיים לקבוצה."

עינת: "אני רוצה להגיד שאני מקשיבה לאוריה, קודם כל אני מתמלאת בנחת וגאווה, אבל אני אני רוצה להגיד שמשהו בשילוב של קלינאיות תקשורת בתוך הקבוצות, עשה גם איזשהו שינוי בהסתכלות (אוריה: "נכון"), וזה באמת תחום פחות מדיד ופחות מובנה, כמו שאוריה אמרה בהתחלה. אבל אני חושבת שבתקופה שאנחנו חיים בה מאוד ממהרים לשלוח ילדים לטיפול."

צביה: "נכון."

עינת: "טיפול רגשי, טיפול נפשי, וילדים כל כך קטנים וצעירים, ומה שאולי הקבוצות האלה עזרו לנו להבין זה שבעצם אנחנו כולנו מטפלות, ואנחנו כולנו, ולא צריך בהכרח לשלוח לטיפול מסוים, כשאנחנו בתוך הקבוצה נוגעים בדברים האלה, ואנחנו יכולים להעביר את המסר אחר כך להורים, והראייה שלנו וההסתכלות שלנו היא כל כך עוזרת לילד לבטא את עצמו, שלפעמים זה יותר מכל טיפול אחר. לא בהכרח חייבים איש מקצוע מתחום הטיפול. יש מצבים, יש מצבים בהכרח שכן צריך, אבל בהרבה מאוד מהמקרים שהילדים שלנו פוגשים את הקשיים, אנחנו יכולים להיות אלה שמתווכות להם את הפתרונות."

צביה: "זאת פשוט גם פלטפורמה ייחודית, וכל אלה, הרוב הילדים שלנו נמצאים עם טיפול פרטני מגיל כלום."

עינת: "נכון."

צביה: "אבל המקום הזה של הקבוצה, של קבוצת השווים, שיש לה המון כוח, אין תחליף למקום הזה, שאני כל יום בגן, רק אני עם מכשיר שמיעה (עינת: "נכון"), אני לא רואה מסביבי עוד ילדים כמוני. ופה זה לא רק לראות אותם, זה גם להיות באינטראקציה וחברויות, ובאמת איזשהו מיקרו-קוסמוס שמאפשר לילדים האלה איזושהי.."

עינת: "לשאלה ש.."

צביה: "כן לא צריך.."

עינת: "לשאלה שאמרנו בהתחלה שההורים פחדו נורא שמדברים רק על המכשירים, אז אני אגיד שזה לא שמדברים על המכשירים, אבל זה נוכח. ברגע שהילדים מעלים את זה, אף אחד לא מפחד לגעת בזה (צביה: "נכון"). אז אחד המשחקים הראשונים זה מי יש לו היום מכנסיים, או מי יש לו היום חולצה, או מי יש לו היום מכשיר שמיעה, ואופס, לכולם כמעט יש מכשיר שמיעה. ומי שאין לו מכשיר שמיעה ונמצא בקבוצה הזאת, אז למה הוא פה? זאת אומרת, זה שיח מאוד פתוח ומאוד ישיר, ומאוד לא מסתתר ומפחד, ואני חושבת שזה גם איזשהו מודל להורים, שאנחנו יכולות אחר כך להעביר בכמה בקלות אפשר לדבר על הנושאים האלה, כי להורים הרבה פעמים קשה."

צביה: "שלנושא הזה אנחנו נפנה לפודקאסטים אחרים (עינת: "נכון"), שדיברנו כבר על למה להעיר דובים משנתם (עינת: "נכון"), יכול להיות שלא כל הורה יתחבר למה שאנחנו אומרות פה עכשיו, על הבאמת צורך לדבר על הדברים כן או לא, וזה באמת, ככה נגענו בזה לעומק עם (עינת: "נכון") פרקים אחרים."

עינת: "כן."

אוריה: "כן, אני רוצה רגע באמת אולי לחבר את זה למה שרציתי להגיד, קצת על מעגל השנה של הקבוצה. כי לקבוצה כן יש איזה שהוא מבנה, וכן יש איזה שהם נושאים שאנחנו נעים בתוכם, וחלק מהקבוצות משתהים יותר בנושאים מסוימים, ובחלק פחות."

עינת: "זה שוב (אוריה: "כן") מבנה שבנינו על סמך ניסיון של של התפתחות הקבוצה".

אוריה: "השלב הראשוני הוא יותר היכרות, אז זה באמת יהיה בעיקר דברים שהילדים קצת יותר מעלים מעצמם, והם שמים לב, ובהמשך הקבוצה יותר עוברת באמת לשלב של גיבוש קבוצתי, נותנים מקום לאסטרטגיות של בעיות, לפתור בעיות חברתיות, של איך אני מתמודד במשחק, של שיחה, של איך אני לוקח חלק בקבוצה, ואז אנחנו מדברים על אינדיבידואל ושונות באופן כללי. אנחנו עושים את זה כמובן בצורה שהיא בהתחלה מרוחקת מהילדים, עם סיפורים, עם יצירות, עם משחקים, ואנחנו ממקדים את האינטראקציה לזה מהמקום באמת של כל מיני סוגים של שונויות."

עינת: "אתן דוגמה לסיפור (אוריה: "כן"), אנחנו מספרים על בייגלה (אוריה: "כן כן"), שהשונות שלו זה (צביה: "נכון") שבייגלה הוא הכלב הכי ארוך, ויש ילדים שאומרים, וואו, איזה כיף לו שהוא הכי ארוך, ויש ילדים שאומרים, לא, זה לא כיף להיות הכי ארוך כי הוא שונה (צביה: "כן"), ואנחנו נותנים מקום גם לזה וגם לזה, זה לא מובן מאליו, אין פה נכון או לא נכון."

אוריה: "נכון. כלומר, עצם הדבר זה השיח על זה, ואז לאט לאט שוב בקבוצות שזה מתאים, אנחנו ממש יכולות לגעת בזה בפעילות ישירה, בספר שמדבר ממש על ילד עם מכשיר שמיעה, ספר של עינת, שלפעמים אנחנו מקריאות חלקים ממנו; ספרים אחרים שזה עולה בהם, פעילות שאנחנו ככה מדברות על זהות אישית, ולפעמים המכשיר שמיעה נכנס שם, אז אנחנו לאט לאט, שוב בקבוצות שזה מתאים, מדברות על זה באופן יותר מפורש. ובסיום מעגל השנה אנחנו.."

עינת: "או למשל מציירות את הגוף (אוריה: "כן", צביה: "נכון"), ושמות לב איזה ילד בוחר לצייר את המכשיר, ואיזה ילד בוחר להתעלם מזה שיש לו מכשיר."

אוריה: "כן."

עינת: "הדברים נעשים לא בהכרח בצורה לגמרי ישירה, אבל נותנות, נותנים לזה מקום."

אוריה: "וזה וזה לא שזה בסדר או לא בסדר."

עינת: "נכון."

צביה: "זה מה שזה"

אוריה: "כלומר, הוא צייר, והוא צייר, וזה מה שזה. אנחנו לא מכוונות לשם, אנחנו אולי מעלות את האפשרות, אבל הילד בסוף בוחר בעצמו, וזה מאוד מעניין. "

כרמל: "ורואים שכל ילד בוחר אחרת בתוך הקבוצה."

אוריה: "כן נכון."

צביה: "לגמרי."

אוריה: "יש מקום לכל אחד."

עינת: "ומאוד יכול להיות שהשונות שהוא מרגיש (צביה: "נכון") הוא בכלל סביב המשקפיים ולא סביב המכשיר שמיעה (צביה: "נכון"), או סביב תלתלים (צביה: "נכון"), ושנורא, ילד שנורא רוצה (צביה: "נכון") שיער חלק. זה יכול להיות תחושה של, שמאוד מאוד סובייקטיבית, אבל השיח הוא מאוד פתוח."

צביה: "אני אוסיף, כדי אולי קצת לעשות אינטגרציה עם פרקים אחרים ששמענו, שהכול קשור להכול. ואם נשים לב, אז מה שקורה בקבוצות, חלק מאוד גדול מהדברים, זה גם כל העניין של סינגור עצמי שדיברנו עליו."

עינת: "נכון."

צביה: "וזה לא סתם קורה שהקבוצות האלה הן דקה לפני כיתה א', כי כשהם אצלנו בגיל הרך, כל הנושא של הסינגור העצמי נמצא עדיין בחיתולים, הוא בניצנים שלו."

עינת: "נכון."

צביה: "אבל אחר כך, בבית הספר, כבר ביום הראשון של כיתה א', זה מתחיל ההתמודדות ההארדקור הזאתי. ופה זה באמת איזושהי הזדמנות בשבילם, רגע לפני כיתה א', להתחיל לתרגל ברמה הגבוהה יותר של הסינגור העצמי."

אוריה: "כן, זה בדיוק, הדבר הזה ממש מחבר אותנו לסיום של השנה, שבאמת עוסקים ביותר, ממש מדברים ועושים סימולציות; אנחנו ממש אומרים לילדים, אנחנו מתרגלים כל מיני דברים שיהיו לכם בכיתה א', והסינגור העצמי זה משהו שמלווה את כל הדבר הזה. אנחנו אפילו היום דיברנו על צלצול ואיך זה נשמע, האם זה חזק, האם זה חלש, מה אני עושה כשאני שומע את זה, באיזה זמנים זה יכול להופיע. אז כלומר, העולם השמיעתי נכנס לתוך תחום המוכנות לגמרי, ושלא לדבר על מודעות פונולוגית, שאנחנו ככה מאוד מאוד יודעים, שזה גם משהו שמאוד חשוב לפתח אותו אצל הילדים שלנו."

כרמל: "מודעות פונולוגית?"

אוריה: "כן."

כרמל "מה זה?"

אוריה: "זה לא הנושא.. "

צביה: "סוגריים."

אוריה: "כן, סוגריים, נפתח סוגריים. אבל בעצם מודעות פונולוגית, אם קודם דיברתי על השפה, אז פונולוגיה זה איזשהו תחום של השפה שמתייחס לצלילים שמרכיבים את המילים, ומודעות פונולוגית זה בעצם החשיבה על הצלילים האלה. אנחנו רואים את זה מתחיל להתפתח אצל ילדים כבר בגיל הגן המוקדם, מגיל שלוש-ארבע, אנחנו רואים ילדים מתחילים להמציא חרוזים, לשחק משחקי מילים. הבן שלי בדיוק בשלב הזה זה מאוד מאוד חמוד. הוא יכול למשל להגיד לי שלאבא ולאבנה זה דומה, נשמע לו דומה. אז באמת אנחנו רואים את זה ממש בהתחלה, וככה ככל שמתקרבים לכיתה א', ממש אנחנו מדברים על מה הצליל הראשון במילה, איזה צליל אחרון, איזה אות היא קשורה לצליל הזה, וזה כבר הקשר לידע אותיות, וזה דברים שהם מאוד מאוד חשובים כבר להתכונן אליהם בגן. הייחודיות של הקבוצות שלנו, שאנחנו גם מדגישים את זה, גם בפן החברתי. למשל, אם כתבנו רשימת נוכחות של הילדים שהגיעו היום לקבוצה, אנחנו מוצאים את הדמיון בין השמות שלהם, למי יש את אותם אותיות, מה מחובר, מה מחבר ביניהם, סליחה, וגם אנחנו נקשר את זה למילים שנשמעות דומה. גשר וגשם, ואיפה זה שונה ואיפה זה דומה, ואיך זה בא לידי ביטוי גם בכתב."

צביה: "חשוב להוסיף, שלתוך הסוגריים האלה שאנחנו יודעים באופן מחקרי מוכח, שיש קשר ומנבא בין הניצנים האלה, בין כל מה שאת מתארת כרגע לבין ניבוי של רכישת קריאה וכתיבה, כך שזה לא סתם כי בא לנו להכניס את זה לתוך הקבוצות האלה. כי יש קשר.."

עינת: "ובאותה מידה חשוב לציין שאנחנו לא… במטרה של הקבוצות זה לא ללמד קריאה וכתיבה (צביה: "נכון"), אלא באמת להכין לקראת (צביה: "נכון"). הראייה היא תמיד מתוך איך אני משתלב בתוך הקבוצה ואיך אני מביא את עצמי לידי ביטוי ואיך אני גורם לזה שאני אצליח להבין במיטבי."

אוריה: "וגם זה נעשה בהקשר, נעשה במשחק (עינת: "נכון"), נעשה בהנאה (עינת: "נכון"). כלומר, זה לא שהקבוצה עכשיו הופכת להיות כיתה."

עינת: "נכון."

אוריה: "הכל נעשה בצורה מאוד מאוד מאוד משחקית (עינת: "לגמרי") ומהנה ומתחברת."

עינת: "אני חושבת שאין יותר טוב מלסיים בלשמוע תגובה של הורים (צביה ואוריה: "כן"); אם פתחנו בדוגמה של אמא שאמרה, מי נתן לכם מנדט? אז אני חושבת שיחד עם התהליך שאנחנו עברנו, גם ההורים עברו תהליך סביב זה. אז אולי…"

כרמל: "הייתה, היה פה את גלגולה של קבוצה."

עינת: "גלגולה של קבוצה."

צביה: "ממש גלגולה של קבוצה, ממש."

עינת: "כלומר, אני חושבת שאחד המסרים שנרצה אולי שתצאו איתם זה אמונה בקבוצה. למרות שאתם לא יכולים לראות אותה. אנחנו מקוות שכן הצלחנו לתת טעימה למה שקורה שם. ובאמת נסיים במה שהם כתבו, אז אני רגע אפתח את זה."

כרמל: "קצת מתחשק לי לשאול כל אחת מכן, לפני מה שההורים כתבו. דיברנו על הרבה מטרות, אבל מה הדבר שככה גרם לך עינת לאהוב את הבייבי הזה כל כך, ולפתח אותו כל השנים? מה את הכי אוהבת (עינת: "כן") בקבוצה? ואוריה גם בטח."

עינת: "אני מניחה שאני ואוריה נסתכל במשקפיים קצת אחרות, אבל.."

צביה: "לכן, אנחנו שואלות כל אחת בנפרד."

עינת: "אני, אני מאוד מאוד מאמינה בכוח של קבוצה. אני חושבת שילד נולד מהרגע הראשון לחיות בתוך קבוצה, כולנו, והסיכוי שיהיה לו, שמראש אנחנו יודעים שיהיה לו קשה יותר, הניע אותי לחקור מה יכול לעזור לו. וההנאה שרואים על הילדים, והשותפות שאנחנו מרגישים על הילדים, השמחה שנוצרת בתוך קבוצה, למרות שיש קבוצות שהן יכולות לסחוט תמיץ למנחות, זה לא בהכרח (צביה: "לגמרי") זה לא בהכרח (צביה: "כן") עבודה קלה (צביה: "לגמרי"), אבל יש איזה… אחוות לוחמים, כמעט בא לי להגיד, בתוך הקבוצה. הם באמת מפתחים איזשהו כוח קבוצתי, איזושהי העצמה, איזושהי יכולת לקחת את מה שאנחנו נותנים להם פה, ולהעביר את זה גם למקומות אחרים, ומבחינתי, העצמה זה, זה העיקר. ואת, אוריה?"

אוריה: "אז אני אגיד שני דברים. אחד, אני אדבר על המקום שלי, שהעבודה כמטפלת, כקלינאית, יש בה משהו קצת בודד, זה את לבד מול מטופל, אנחנו תמיד ביחד איתו ועם ההורים, אבל בסוף את לבד, ואת גם סוחבת את הכול איתך לבד."

צביה: "כל האחריות והקידום של הילד (אוריה: "לגמרי"), הכול עלייך. כן."

אוריה: "ופתאום בקבוצה, העבודה ב-co (ביחד) זה היה משהו מאוד מרענן בעבורי, משהו שאני מאוד אוהבת אותו, שיש מישהו גם להתייעץ, גם ללמוד, גם להסתכל על הדברים מאוד נקודת מבט, וגם לשאת איתו באחריות הזו, וגם להעביר ביחד, לצחוק ביחד, ליהנות ביחד, אני חושבת שההנאה הזאת של הזוג, היא גם עוברת לילדים."

צביה: "לגמרי."

עינת: "נכון, ממש."

צביה: "לגמרי."

כרמל: "וברמה שבסוף השנה הם בטוחים שאו שאתם…"

צביה: "אתן גרות יחד."

כרמל: "גרות יחד, או שאתן אחיות, או שאתן ישנות פה, אתן נשארות".

עינת: "חמודים"

צביה: "נכון."

כרמל: "כן."

אוריה: "וגם אני חושבת שהקבוצה, יש בה משהו, אני עינת קצת הזכירה, יש בה משהו יותר טבעי. יש בה משהו שמאפשר לילדים להוציא את עצמם בצורה נינוחה יותר וטבעית יותר, וגם לי כמטפלת מאפשר רגע להשתהות ולהתמקד באינטראקציה, שזאת כל המהות (עינת: "נכון"). הרי אנחנו, אני קלינאית תקשורת, אבל בסוף המהות זאת האינטראקציה, ומשהו בקבוצה מאוד מאוד מאפשר לשים את הזרקור על הדבר הזה."

עינת: "נכון."

אוריה: "ואני חושבת שזה גם אולי איזשהו מסר שאפשר להעביר להורים, שתצפו בילדים שלכם באינטראקציות החברתיות שלהם, או למטפלות שמגיעות לגנים, תיקחו את הרגע ותראו את הילד באינטראקציה החברתית שלו באופן טבעי, ולפעמים או תתערבו שם או שלא, אבל בטוח תלמדו מזה ממש הרבה."

צביה: "לגמרי. נכון."

עינת: "נכון."

צביה: "מקסים."

כרמל: "תודה."

צביה: "טוב."

עינת: "אז נסיים במה שכתבו ההורים?"

אוריה: "כן, אני אחזור לזה, מצאתי. אוקיי, אז אני אגיד שזה אפילו היה בקבוצה של כרמל כאן בשנה שעברה. בקבוצה של כרמל וספיר משנה שעברה. אני לא אקריא את הכל, אבל אני חושבת שהם ניסחו את זה יותר טוב ממה שאני הייתי יכולה, וזה מכתב תודה שהם כתבו להם בסוף השנה: "אנחנו ההורים רוצים ורוצות להודות לכן על שעת הקסם של ימי שני אחר הצהריים, שבהם הילדים שלנו נפגשו כפי שהם, דבר שהוא לא מובן מאליו. שעה שבה הם לא היו שונים או חריגים בשום צורה, ובאפשרות הנוכחות והנחיה שלכן יכלו להיות גם עוד דברים, ולתת לעוד חלקים לצאת החוצה, ולהיפגש עם חלקים של אחרים ואחרות בפשטות ובהנאה. תודה על ההחזקה, התמיכה וההכלה של הילדים שלנו ושל הקבוצה כקבוצה, על האהבה שהשרתן ועל המקצועיות" ופה המשפט שאני הכי ככה חושבת שממש מזקק את, את מה שהקבוצה ככה מעבירה – "אחרי כל כך הרבה שנים במיחא, כשהמוקד היה השפה, זה היה מרענן וכל כך משמעותי לשים את הדגש על הסביבה, על קשרים בין-אישיים והתמודדות עם מצבים מאתגרים." אז באמת הם עשו עבודה ממש טובה."

עינת: "אי אפשר להגיד איזה יותר טוב."

אוריה: "ממש."

צביה: "אי אפשר לסיים בטון יותר מעצים."

עינת: "אתם עשיתם את העבודה הטובה (צביה: "מדהים"), הם פשוט ידעו להעריך."

כרמל: "זה היה כל כך מרגש, כי זה רגע של להגיד, אוקיי, זה עבר."

עינת: "זה עבר."

כרמל: "זה עבר לילדים (עינת: "הם הבינו"), זה עבר להורים (עינת: "מה קרה כאן, כן") נכון."

צביה: "זה עבר אליהם מבלי שהם ראו."

עינת: "כן."

צביה: "הם לא ראו."

אוריה: "מבלי שהם ראו."

עינת: "נכון."

צביה: "דרך הילדים שלהם."

כרמל עינת ואוריה: "נכון."

עינת: "אז זה גם בטוח עבר לילדים."

צביה: "נכון. וואו, וואו, יקירותיי. מרתק. אני בטוחה שמי שיקשיב לפרק הזה יצא נשכר, ופתחנו אולי עוד צוהר להסתכל על הילדים שלנו בעוד דרך שתיטיב איתם.  אז תודה רבה, ותמשיכו לעשות את העבודה המדהימה שאתן עושות."

אוריה: "תודה."

עינת: "תודה על ההזדמנות, ותודה אוריה על זה שאת ממשיכה את הדרך."

צביה: "לגמרי."

כרמל ואוריה: "תודה."