פרק א’:

הורדת הקובץ לחצו כאן: Beit_Micha_podcast5

 

תקציר:

שיחה עם דיאנה גורדון, אודיולוגית בבית מיחא עם ותק של מעל 20 שנה במקצוע
על כל מה שקשור לבדיקות שמיעה והתאמת מכשירי שמיעה
על הבסיס הפיזיולוגי – כיצד אנו שומעים?
על סוגים שונים של ירידות בשמיעה
על בדיקת השמיעה – כיצד מתבצעת הבדיקה ההתנהגותית ומה משמעות תוצאות האודיוגרמה?
וכמובן, על תהליך התאמת מכשיר שמיעה החל מקבלת ההחלטה להתאמה ועד ההסתגלות ההדרגתית למכשיר והתחזוקה השוטפת

 

תמלול מלא:

“שלום, אני כרמל כץ, ואני צביה רוטשילד.”

כרמל: “אנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא “הקול במיחא”. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות. את חטיבת הגיל הרך, שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית, ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של 2 החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. היום אנחנו מראיינות את דיאנה גורדון, קלינאית תקשורת מתחום האודיולוגיה, שמחות שהצטרפת אלינו היום.”

צביה: “אהלן.”

דיאנה: “שלום, תודה תודה. טוב, אני דיאנה גורדון. אני עובדת כאודיולוגית מעל 20 שנה. במיחא עוד לפני זה, אבל באודיולוגיה התחלתי לפני מעל 20 שנה. גם אני עבדתי בכל מיני מכונים פרטיים כמתאימת… בייעוץ והתאמת מכשירי שמיעה. כרגע אני עובדת חוץ ממיחא בעוד מקום, בעוד מכון, בבדיקות שמיעה לילדים ומבוגרים ובדיקות ברה (Bera).”

צביה: “דיאנה, אנחנו מאוד שמחות שהגעת לפה היום. אנחנו חושבות ש… אין ספק שהתחום של האודיולוגיה, של בדיקות שמיעה, של התאמת מכשירי שמיעה, הוא הבסיס לכל העבודה שלנו כאן עם הילדים עם מוגבלות בשמיעה. ואנחנו נשמח שתכניסי אותנו אל תוך העולם הזה. אז בואי ספרי, תתייחסי קצת. מה זה העולם הזה?”

דיאנה: “כן. אז אני אתחיל בסיקור קטן ככה לפיזיולוגיה של האוזן כדי שפחות או יותר נבין את הבסיס. האוזן מחולקת לשלושה חלקים: אוזן חיצונית, אוזן תיכונה, ואוזן פנימית. כשהאוזן קולטת צלילים מבחוץ, זאת אומרת קולטת צלילים אקוסטיים שמגיעים בצורה של גל. הגל יש לו שתי תכונות עיקריות, זה סוג צליל אם הוא גבוה, אם הוא נמוך. אם זה בס או זה High, ועוצמה. אז הגל נכנס, ממש כמו גל של ים, נכנס לאוזן החיצונית דרך תעלת השמע. הוא מרעיד את עור התוף. הרעידות מועברות כבר לחלק של האוזן התיכונה ומרעידות את שלושת עצמימי השמע שיש לנו בתוך האוזן התיכונה. העצמות האלו זזות בצורה של שרשרת, אחת דוחפת את השנייה. ובסוף האחרונה דוחפת איזושהי ממברנה שזה חלון קטן שמעביר את כל מה זה עבר עד עכשיו לאוזן הפנימית. בתוך האוזן הפנימית יש לנו שני איברים. אחד זה האיבר של השיווי משקל שלא ניגע בזה היום, והשבלול. בתוך השבלול העצב נולד. בתוך השבלול יש נוזל. וזה ממש כמו שבלול. יש סיבובים, בסיבובים האלה יש שערות קטנות ועצב. עכשיו, העצב עולה למוח, ובמוח יש לנו מרכז של השמיעה, איפה ששמה פוענח כל מה שקרה מבחוץ עד בפנים. זאת אומרת שמאנרגיה אקוסטית של גל שנכנס לתוך האוזן החיצונית, בתוך האוזן החיצונית זה הפך לאנרגיה מכאנית, וברגע שזה המכאניקה הזו עוברת לתוך האוזן הפנימית, זה עובר לאנרגיה חשמלית. אם באיזשהו מקום של הדרך הזו מהאוזן החיצונית למרכז של המוח יש איזושהי פגיעה. אנחנו עומדות מול ירידה בשמיעה. ירידה יכולה להיות גדולה, חמורה. זה אחר כך אני אסביר איזה דרגות יש לירידות. אבל בואו נגיד שאם יש איזושהי חסימה בתעלת השמע, כבר יש לנו פחות אנרגיה שנכנסת. אם יש לנו…”

צביה: “מה שנקרא שעווה.”

דיאנה: “שעווה, או אפילו יש עור שחוסם את התעלה. גם.”

צביה: “כן. נכון.”

דיאנה: “למשל אם יש לנו נקב בעור התוף, אז יש כבר בעיה. אם משהו קרא לעצמות, יש לנו כבר בעיה. וככה וככה הלאה..”

צביה: “נוזלים באוזניים.”

דיאנה: “נוזלים באוזניים.”

צביה: “שכולנו מכירים.”

דיאנה: “בדיוק. אז בעצם לפי התקלות האלה או הפגיעות האלו, יש לנו סוגים של ירידות. יש לנו את הירידה ההולכתית. שזאת ירידה שקורית רק בחלק של המכאניקה, זאת אומרת של האוזן החיצונית והתיכונה. כמו שצביה אמרה נוזלים למשל. זה משהו שאפשר לפתור. לפעמים לא, לפעמים כן. לפעמים זה ממושך, לפעמים זה קצר, לפעמים זה הולך לכיוונים אחרים. אבל יש משהו שאפשר לפתור. גם אם יש חסימה כמו שעווה, או עור התוף פגוע. זה דברים שהרופא יכול לתת מענה. או לא. כשהרופא, שהוא חלק מאוד חשוב בכל העניין הזה, אומר לא, אז אנחנו נכנסים לפעולה ורואים ביחד עם הרופא איך אנחנו פותרים את הבעיה. יש את ה…בירידה ההולכתית נטו, הטהורה. אנחנו נראה שיש ירידה. אנחנו נראה באודיוגרמה, שאחר כך אני אסביר, ירידה בשמיעה אבל העצב תקין לגמרי. זאת אומרת שאנחנו נצטרך לשקול איזה מין עזר שמיעה ניתן. אם זה משהו שאפשר לשים אותו על האוזן, זאת אומרת מאחורי האוזן, המכשיר הקונבנציונאלי, או שנצטרך לשים מכשיר שהוא מעוגן עצם, שזה משהו שעוקף את כל התהליך ההולכתי ונותן מענה רק לעצב. שזה סרט, מכשיר ששמים מאחורי האפרכסת על העצם, על הקרקפת. זה עוד מכשיר שמיעה שאחר כך אני… אם יהיה לי זמן, גם אני אתייחס.”

צביה: “אני רוצה להוסיף דיאנה, במקרים האלה של ה… מה שנקרא לקויות הולכתיות שדיברת עליהן. המקום והחוות דעת והאישור של הרופא הם קריטיים. בגלל ש…”

דיאנה: “בלי זה אנחנו לא עושים כלום.”

צביה: “בדיוק. כי כאן אנחנו מדברים בעצם על מצב שעצב השמיעה תקין. אנחנו למעשה נאלצים בעצם לתת הגברה לעצב שמיעה תקין, שזה לא מצב שאנחנו בגדול אוהבים אותו, ובדיוק בגלל זה חייב פה אישור של רופא.”

דיאנה: “נכון, נכון. מאוד חשוב. ואנחנו מבקשים. ואם אנחנו מבקשים אתם צריכים לדאוג לזה, אבל אנחנו מבקשים.”

צביה: “כן.”

כרמל: “אתן מדברות כאן על בעצם בעיה שהיא קבועה. כשמדברים על איזשהו פתרון…”

דיאנה: “כן. בגלל זה צריכים את האוקיי של הרופא. כי הרופא יכול להגיד: לא. בוא נחכה. בוא ננסה את זה. בוא ניתן תרופה. בוא ניתן…תלוי.”

צביה: “נכון.”

דיאנה: “או אולי זה פגיעה שלאורך זמן קצר. למשל נקב. נקב יש רופאים שאומרים אחרי גיל 9 רק אפשר לתקן או לנסות לתקן. אז עד גיל 9 אנחנו צריכים לטפל. אז כמו שצביה אמרה, מאוד חשוב לערב את הרופא ושהרופא יערב אותנו כדי להחליט מה לעשות.”

צביה: “זו שאלה והבהרה חשובה שאמרת כרמל. כי עקרונית בעיות הולכתיות הן יכולות להיות פתירות ע”י הרפואה. כמו נוזלים, אפשר לעשות ניתוח כפתורים, כמו נקב, אפשר באיזשהו שלב לסגור. ואנחו באמת מדברים פה על מצב שאין מה לעשות. שהרופא אומר שאין לו דרך לתת מענה. אז אנחנו נצטרך להיכנס לתמונה באישורו, כדי לשקול את האפשרות לתת בכל זאת מכשיר שמיעה.”

כרמל: “אוקיי.”

דיאנה: “טוב, אחר כך יש לנו את הירידות המעורבות. שזה חלק פגוע ההולכה, וחלק גם פגוע העצב. וזה נראה גם על האודיוגרמה ,שכאילו הירידה היא טיפה יותר גדולה. ירידה הולכתית גדולה יותר מהעצב. העצב הוא טיפה יותר טוב. אבל עדיין אנחנו רואים שהוא לא תקין. ובסוף זה הירידות העצביות-תחושתיות שהעצב לא תקין. ייתכן מאוד שכל הדרך עד העצב המערכת תקינה, אין בעיה. אבל העצב או בחלק של העצב עצמו, או בחלק של השערות שמלופפות בתוך השתל הן לא מלאות או חסרות. אז יש לנו בעיה עצבית. ובמידה מאוד קטנה שאנחנו פוגשות יש בעיות גם מרכזיות שיש בעיה בפענוח של הגירוי השמיעתי. יכול להיות שכל המערכת היא בסדר, אבל משהו לא בסדר בפענוח, בתרגום. ולפעמים אני גם אומרת להורים, שאנחנו שומעים עם הראש, אנחנו שומעים עם המוח.”

צביה: “נכון.”

דיאנה: “שמה זה עושה את כל האינטרגציה של כל התהליך. זה לא אומרת שלא חשוב כל הדרך, בוודאי.”

צביה: “נכון.”

דיאנה: “אבל מאוד חשוב שנוכל לתרגם את מה ששמענו. וזה הקלינאיות עוזרות מאוד.”

צביה: “נכון. זו אני חושבת הערה מאוד חשובה מה שאמרת כרגע. כי אנחנו… בזמן האחרון הרבה פעמים… אתה יכול להיתקל באמירה שמי ששומע זה המוח, לא האוזן. וכמו שאמרת, הכל יכול להיות תקין לחלוטין. העצב… הכל בסדר גמור. אבל אם משהו במרכז פענוח השמיעה במוח לא תקין. זה לא משנה שעד לשם… הילד לא יצליח להבין מה הוא שומע. הוא ישמע אבל הוא לא יבין, לא יהיה פענוח. זאת הערה מאוד חשובה. עוד דבר רציתי לחדד כשדיברת על לקות מעורבת. שם בעצם, ותתקני אותי אם אני טועה. אנחנו מדברות על מצב שהעצב לא תקין. בבסיס העצב לא תקין. אבל…”

דיאנה: “הוא לא בתחום של הנורמה.”

צביה: “בדיוק, אבל על זה מצטרפת גם לקות הולכתית בגלל נוזלים. ולכן הירידה היא יותר גדולה, כי מתערבבים פה שני דברים יחד.”

דיאנה: “נכון.”

צביה: “אוקיי.”

דיאנה: “כן ולזה אפשר כבר לעבור לספר ככה על האודיורגמה, לפלט שאתם רואים כשאנחנו עושים את הבדיקות. אנחנו נראה באודיוגרמה שיש… שיש לנו למעלה שורה שיש לנו את כל התדירויות, הצלילים שאנחנו בודקים מהנמוך ביותר לגבוה ביותר. שאפשר לבדוק. ובצד השמאלי את הדציבלים מ-0-120.”

צביה: “את העוצמה.”

דיאנה: “את העוצמה. כן. לפעמים הורים אומרים לי: “אבל תגידי לי, איזה אחוז של ירידה בשמיעה יש לילד שלי?” אז אין דבר כזה אחוזים. יש עוצמה, יש דציבלים. לילד יכול להיות שיש תדירויות שטובות, ויש תדירויות שלא טובות. יש איזשהו ממוצע שאנחנו עושים. ואנחנו בממוצע של התדירויות המרכזיות, שזה התדירויות של הדיבור, שזה בעצם מ-500-4000 הרץ, אנחנו פחות או יותר יכולים להגיד להורה: “יש לו ירידה קלה-בינונית… יש לו ירידה…” שעכשיו אני אסביר אולי, אם אתם רוצים את הדרגות.”

צביה: “כן. חשוב.”

דיאנה: “אבל… זה לא שיש איזשהו אחוז. אחוזים רואים אחר כך כשהם גדולים יותר ועושים אחוזים דיסקרימינציה, כשעושים כמה מרשימה מסויימת הילד או המבוגר הבין. אנחנו בודקים אצל הילדים מה הסף שלו, מה הכי חלש שהוא יכול לענות לנו ולתת לנו איזשהו משוג שהוא שומע. אז כשבדוקים צלילים יש לפעמים צלילים שהוא שומע בתחום הנורמה, יש צלילים שהוא שומע בתחום פחות. לפעמים הוא לא שומע ויש רק שרידים. ומבחינת מילים אנחנו יכולים לבדוק או שהוא מרגיש שאני מדברת או שרה לו, שזה ממש הדבר הבסיסי שאנחנו עושים. עושים את זה עם ילדים מאוד קטנים. אנחנו בגיל שלנו, בקדם יסודי יכולים…”

צביה: “בגילאי 3-6.”

דיאנה: “גילאי 3-6, יכולים לבדוק כבר ברמה יותר גבוה, שזה הצבעה… שזה סט סגור הצבעה על תמונות. או סט פתוח, אפילו שילד יחזור על המילים שאני משמיעה לו דרך האוזניות, דרך המכשירים, או דרך האינסרט. מה שיהיה.”

צביה: “אני רוצה רגע לחדד משהו דיאנה, לגבי מה שאמרת. שלמעשה, אמרת שאנחנו מחפשים סף שמיעה. שסף שמיעה, הכוונה לצליל הכי חלש שהילד יכול להגיב אליו. פה חשוב לציין שילד בגיל צעיר כזה יכול לקחת לו זמן להבין את המשימה הזאתי. ואז בבדיקות הראשונות אנחנו לא נראה דיוק, כי הוא יגיב כשנוח לו. הוא לא מספיק מסוגל לאסוף את עצמו ולהיות מרוכז ולהגיב לצליל הכי חלש. וזאת אחת הסיבות שלפעמים בגילאים האלה לוקח לנו זמן.”

דיאנה: “נכון. לוקח… זה תהליך, תהליך ארוך, לפעמים אנחנו מטרידים את ההורים: “אתם צריכים לבוא עוד פעם, זה לא בדיוק. הילד לא כל כך שיתף פעולה, צריך ללמד אותו…”  אנחנו גם מדריכים את ההורים אם אין קלינאית תקשורת. ואני מאוד ממליצה שאם להורים יש קלינאית, ליידע את הקלינאית כמה שבועות קודם, שאם הם יודעים שיש… שתהיה בדיקת שמיעה לילד שיש קלינאית או איזה… ילד שמכינה אותו קליניאית כדי לאמן אותו מה לעשות, מה רוצים ממנו. כי זה מאוד מאוד קשה. זו בדיקה קשה לילדים קטנים.”

צביה: “נכון.”

דיאנה: “מאוד קשה. לפעמים אנחנו צריכים להכניס רעש. אני באמת לפעמים לא מבינה איך הם מבצעים את זה. מאוד קשה. לפעמים לוקח זמן, כן.”

צביה: “נכון. חשוב להגיד שמעבר לשיתוף פעולה של הילד, כמובן שהאודיולוגית יודעת על מה להסתכל. כך שאם לילד יש תגובות שהיא תחפש…”

דיאנה: “וודאי. יש לפעמים בדיקות שאנחנו רק מסתמכות על מה שאנחנו ראינו. ובאמת רואים, רואים הילד פוקח עיניים, שהוא מסובב את הראש, שהוא משלים איזו מילה. שהוא עושה איזו הוראה מאוד פשוטה שהאמא אומרת לנו שהוא רגיל. כן.”

צביה: “פתאום הוא עוצר ממשהו שהוא עשה, או מתחיל לבכות.”

דיאנה: “כן… יש כל מיני, יש שיטות לפי הגיל, בוודאי. לפי הגליאים יש בדיקות. הבדיקה האובייקטיבית פר-אקסלנס זו הברה (Bera), בוודאי. שאנחנו לפעמים צריכות להסתמך עליהן, אבל היא לא אומרת את הכל. היא אומרת… היא נותנת לנו רמז מאוד גדול איך הילד שומע, אבל לפעמים לא. והכי חשוב זה להגיע בוודאי לבדיקה התנהגותית מלאה, כמה שיותר עקבית ואמינה, שזה אומר בדיקה סובייקטיבית לגמרי, שהילד נותן לנו את התגובה שלו. ואנחנו בוודאי למדנו איך לעשות את זה בצורה לפי הגיל. יש גילאים שאנחנו רק מסתכלות, יש גילאים שהם כבר מבצעים הוראות פשוטות כמו לזרוק משהו שהם שומעים, או להצביע על משהו… ועד לגילאים שהם יכולים להרים יד כמו מבוגר. לכל ילד לפי היכולת שלו בוודאי.”

צביה: ” דיאנה, רציתי רגע לחזור חזרה לעניין של הברה אל מול הבדיקה ההתנהגותית. מה ההבדל ולמה אנחנו צריכים בעצם להשלים את הברה עם בדיקה התנהגותית. ופה אני חושבת שחשוב לומר שברה היא בדיקה פזיולוגית. היא בדיקה שבודקת את המסלול…”

דיאנה: “נוירולוגית.”

צביה: “בדיוק, נוירולוגית, בדיוק. שבודקת את המסלול שהצליל עובר עד שהוא מגיע למוח. לעומת זאת, הבדיקה ההתנהגותית נותנת לנו מידע איך הילד מבין שפה, איך הוא מבין דיבור.

דיאנה: “מבין הוראות…”

צביה: “איך הוא מפענח. ולכן חשוב לנו להשלים את שני הדברים אחד עם השני.”

דיאנה: “כן, כן. חשוב. מבחינת דרגות חומרה, אז יש לנו באודיורגמה, דיברנו על דציבלים נכון? אז מ-0-20. אני נותנת… יש הרבה…”

צביה: “כן.”

דיאנה: “יש הרבה דרגות. אבל אני אעשה בצורה יותר פשוטה. מ-0-20 (דציבל) זה בדיקה תקינה; מ-20-25 גבולית; מ-25-40 זה קלה; מ-40-55 בינונית. אנחנו כבר באמצע האודיוגרמה. מ-55-70 זה בינונית-חמורה;
מ- 70-90 היא כבר חמורה; ומ-90 ומעלה עד 120 שזה המקסימום שאנחנו יכולים לבדוק, זה עמוקה. ובערך יש בוודאי ירידות בשמיעה שהן מאוד ישרות, כל התדירויות, כל הצלילים, הם פחות או יותר באותו גובה. או גם העצב באותו גובה. זאת אומרת באותה ירידה.”

צביה: “זאת אומרת אם נסתכל על התרשים אז נראה קו ישר.”

דיאנה: “קו ישר. ואם לא יש לנו לפעמים בדיקות שהתדירויות הנמוכות הן פחות טובות והתדירויות הגבוהות טובות, או הפוך. התדירויות הנמוכות טובות והתדירויות הגבוהות פחות. יש לנו כל מיני תרשימים שאני מאוד מבקשת, שאם אנחנו שוכחות, בבקשה להורים, שישאלו אותנו. זה מאוד חשוב שהם ידעו מה כתוב. למה, מה יש ומה זה אומר כל הסימנים האלה. מאוד חשוב שהם יגידו באותו המעמד שאנחנו עושים את הבדיקה, מה זה. אנחנו נסביר.”

צביה: “כמובן שבודקים כל אוזן בנפרד בכל אחד ואחד מהתדרים.”

דיאנה: “בוודאי, יש ירידה בשתי אוזניים, יש ילדים שיש להם ירידה חד-צידית, זאת אומרת שבאוזן אחת הוא שומע תקין ובאוזן השנייה זה איזה סוג של ירידה, ואנחנו מאוד ממליצים לשים מכשיר, כדי שהילד יקבל כמה שיותר שמיעה “סטריאו” כמו שאומרים, בשתי האוזניים כמה שאפשר.”

צביה: “דו-צידית.”

דיאנה: “עוד משהו שההורים תמיד אומרים: “אבל למה? הם לא שומעים ב-0 (דציבל) אחרי המכשיר?”. אז לא. אף פעם אנחנו לא מגיעים לעוצמות של שמיעה תקינה לגמרי. כי עדיין זה מכשיר, זה מכשיר אלקטרוני, וזה עובד על כל מיני דברים על העצב. אז אנחנו בדרך כלל מנסים שהילד עם מכשיר ישמע בתחום התחתון של הנורמה. זה באמת יעד מאוד חשוב.

צביה: “כלומר מה, סביב ה-20 (דציבל)?”

דיאנה: “25, 20. זה כן… תלוי הירידה. בוודאי שאם ילד יש לו ירידה של 90 דציבל, של בוא נגיד 70 דציבל הוא לא יגיע ל-25. כי זה המון עוצמה לעצב וזה המון רעידה והמון עוצמה לראש. אז התוכנה של כל… זאת אומרת יש המון ניואנסים שנכנסים לתוכנה, ואיך מכוונים ואיךמגבירים מכשיר למערכת השמיעה של ילד מגיל מסויים עם אוזניים מסויימות. אז זה הכל מאוד מאוד ממוחשב וממוקד.”

צביה: “אז בואי באמת עכשיו… עד עכשיו דיברנו על הפיזיולוגיה של האוזן, דיברנו על איך להתסכל על תוצאות של בדיקת שמיעה, מה שקראנו אודיוגרמה. עכשיו נעבור לדבר בצורה ככה ממוקדת בעניין של התאמת מכשיר שמיעה. אז בואי באמת נדבר על התהליך – איך זה מתחיל, מה עושים בתהליך של התאמת מכשיר שמיעה.

דיאנה: “אז כן…”

צביה: “מה המטרה שלנו?”

דיאנה: “כן. ברגע שאנחנו קיבלנו ילד ועשינו לו בדיקת שמיעה, וגם היו בדיקות קודמות או לא, או הסתמכנו על הברה כי הילד לא משתף פעולה, אבל אנחנו מחליטות שהילד צריך מכשיר שמיעה, אז אנחנו קובעים תור להתאמת מכשיר. זה תור לחוד, לא עושים את זה באותו היום עושים את זה…”

צביה: “אני רק אוסיף כאן שאנחנו נעבור לשלב של התאמה של מכשיר, רק אחרי שיהיה לנו איזשהו מושג די מבוסס לגבי מצב השמיעה שלו.”

דיאנה: “כן, שזה משהו עקבי, שאנחנו… לפעמים באים עם בדיקות מאוד שונות אחת מהשנייה. עד שאנחנו לא נגיע לבדיקה שהיא עקבית, אמינה, פעמיים-שלוש אותה הבדיקה, אז אנחנו לא הולכים.”

צביה: “כי אז, אם לא נדע איך באמת הילד שומע, אז יהיה אחד משניים – או שניתן לו מכשיר חלש מדי, ואז לא עשינו כלום, רק סגרנו לו את האוזן. או שחלילה ניתן לו מכשיר חזק מדי.”

דיאנה: “בטח, אנחנו צריכים את המידע הזה הכל כך חשוב לכוון מכשיר. זה ה-basic של התוכנה של כל מכשיר, לדעת איך הילד שומע.”

כרמל: “שלהבדיל מהמבוגרים, בעצם פה יכול להיות שניתן הגברה חזקה מדי והילד לא יידע להגיד שהרעש מפריע לו.”

צביה: “נכון, נכון.”

דיאנה: “נכון. אפילו שאנחנו בודקים את זה גם. אנחנו בודקים כל מיני צורות שלילד הזה לו חזק, מכל מיני מכשירים אפילו שיש לנו באודיו, באודיולוגיה פה. וגם יש את ההחזר ואת השיקוף שלההורים. יש הרבה הורים שאחרי ההרכבה הראשונה, או השנייה, או אפילו אחרי חודש, באים ואומרים לי – הילד מוריד את המכשיר, איפה זה כואב. אנחנו ממשיכים, זה כמו שצביה אמרה זה תהליך ותהליך, עד שרואים שילד הסתגל וזה טוב. וגם הקלינאית אומרת, וגם הגננת שזה מאוד חשוב, כי גן זה רעש, זה סביבה רועשת, זה מאוד חשוב איך הוא מסתגל עם המכשירים בתוך רעש. אבל הכיוון מכשיר זה ה-High light של אודיולוגיה אצל ילדים קטנים. אבל למזלנו אנחנו חיים בתקופה שיש לנו כל מיני מכשירים אובייקטיבים שעוזרים לנו לא לתת יותר מדי הגברה, לעשות כל מיני מדידות של האוזן, בלי השיתוף פעולה של הילד, וזה עוזר. זה עוזר.”

צביה: “אז איך מתחיל תהליך ההתאמה?”

דיאנה: “אז איך מתחילים. ברגע שאנחנו קבענו תור להתאמה, אנחנו מפנים את המשפחה לעשות אוזניה. מה זה אוזניה? אוזניה זה הפקק, הסיליקון שלוקחים לפי מידה של האוזן, כדי שנוכל להכיב על האוזניה הזו את המכשיר. ואז ברגע שבאים לתור שנקבע להתאמה, הם באים עם האוזניה, אז באותו התור שהוא ארוך, אז צריך להיערך בסבלנות…”

צביה: “אני רק אוסיף עוד, שהאוזניה היא החלק שמתאם בין המכשיר שמיעה אל האוזן. בלעדיו אי אפשר להתאים מכשיר שמיעה.”

דיאנה: “נכון.”

צביה: “החלק שמחבר, ככה שאפשר יהיה לשים את המכשיר על האוזן, כדי שהצלילים יוכלו להיכנס מבחוץ פנימה אל תוך התעלה ומשמה הלאה לאן שצריך.”

דיאנה: “נכון. אז באותו היום אנחנו מנסים כל מיני מכשירים, של כל מיני חברות. משרד הבריאות מממן 100% מההוצאה של המכשיר. זאת אומרת 6,000 שקל על כל אוזן, ויש לנו את כל המכשירים שמשרד הבריאות ממליץ לנו להתאים מארבע החברות האלו. אנחנו משווים ביניהם. יש לנו פה את המכשירים שהסוכן נותן לנו כדי… הילד לא חוזר הביתה עם המכשיר הזה, זה מכשיר שנשאר אצלנו. זה רק להתאים, לנסות לו בבדיקות.”

צביה: “לנסות בתנאי מעבדה אצלנו בחדר האטום כדי לראות איך הוא מגיב עם המכשיר הזה.”

דיאנה: “נכון, עושים את המדידות שצריך לעשות, ואם זה ניתן, יש לפעמים ילדים שלא נותנים שנחדור לתעלה עם כל מיני צינוריות קטנות, אבל אנחנו מנסים להשוות בין כמה שיותר מכשירים, או לפעמים ההורים מביעים רצון על מכשיר מסויים, אנחנו הולכים מאוד עם הרצון, אם זה אפשרי בוודאי, עם הרצון של ההורים. אבל בסך הכל בדרך כלל אנחנו משווים בין החברות האלה, נותנים באותו היום גם להסתובב עם המכשיר, אומרים לילד לצאת החוצה לרחוב, ללכת לראות איך זה. להתרשם איך הילד עם המכשיר, אם נוח לו, אם טוב לו, אם הוא שומע איתו, ומשווים בין המכשירים.”

צביה: “ופה הקשר הזה עם ההורים הוא מאוד חשוב לנו, כי אין מי שמכיר את הילד ולקרוא את התגובות שלו ולמה להשוות יותר מאשר ההורה, וזה מידע שמאוד חשוב לתת אותו לאודיולוגית כדי להתרשם אם באמת מכשיר מסויים הוא נוח וטוב יותר לילד מאשר מכשיר אחר.”

דיאנה: “כן. בדרך כלל, יכולה להגיד שאצל ילדים זה קצת קשה. מה עושים מבוגרים? אומרים. “זה לא טוב לי הצליל זה, הצליל הקודם היה טוב”. אצל ילדים אין לנו את החלק הזה. אבל הם גם מצד שני מסתגלים יותר מהר ממבוגרים.”

צביה: “כן. נכון.”

דיאנה: “אז אנחנו גם מנסים, אם הילד גדול, לשאול אותו “איך אתה מרגיש? אתה שומע את הקול שלך? את הקול שלי? זה נעים? זה חזק? זה חלש?”. הרבה ילדים כן מצליחים להגיד לנו ונותנים לנו רמזים מה להוריד, להעלות. או ההורים, כן. ההורים, הקלינאיות. מתחילות תהליך שזה איסוף מידע גם. אבל בדרך כלל מה שאנחנו רואים בסך הכל, הם מאוד מסתגלים. ויש מקרים מאוד מעטים שהולך יותר קשה, או צריך להחליף מכשיר. מאוד מעט.. מעטים. בסוף התאמת המכשיר, בסוף זה שאנחנו מחליטים איזה מכשיר… אה, גם צריך להגיד – אין כל כך הרבה הבדלים בין מכשירים. אין כל כך הרבה…”

צביה: “מבחינה טכנולוגית.”

דיאנה: “מבחינה טכנולוגית, כן. כמעט כל המכשירים שאנחנו מנסים הם ברמה טובה, נותנים את המענה שצריך. יש מקרים בודדים שההורים רוצים מכשירים אולי ברמות יותר גבוהות. וכן, אם הם רוצים וזה לא כנגד מה שאנחנו רואים, בוודאי אנחנו הולכים איתם.”

צביה: “אבל זה לא בהכרח… זאת אומרת אנחנו יודעות להגיד מנסיון, שזה לא בהכרח שהמכשיר הכי משוכלל והכי יקר הוא משהו שבהכרח צריך אותו. לפעמים בהחלט לא צריך את כל הפונקציות המתקדמות שיש, ואפשר להסתדר עם מכשיר “פחות”, במרכאות, מתקדם או משוכלל.”

דיאנה: “כן, ובעצם ברגע שאנחנו מחליטים על המכשיר, אנחנו ממלאים טופס מיוחד שמוסרים להורים. ההורים צריכים לפנות לספק.”

צביה: “ישירות.”

דיאנה: “ישירות לספק. להזמין תור כדי לפגוש אותם ולהזמין את המכשירים. הספק… יש כאלה שמכינים את כל הניירת, משם הם שולחים במייל מיוחד למשרד הבריאות, ותוך חודש-חודש וחצי יש כבר את האישור. או ההורה עושה את זה, זה תהליך מאוד מאוד קל לעשות את זה.”

כרמל: “כדי לקבל החזר על המכשיר.”

דיאנה: “נכון, כדי לקבל את האישור על ההחזר. הם צריכים לחכות חודש ו… כן. לפעמים אני ממליצה, כיוון שהילד כבר צריך להתחיל, ולא לחכות חודש, אני ממליצה שהם יפנו לספק, יקבלו את המכשיר מיד כנגד צ’ק פיקדון. ככה שהם יוכלו תוך כמה ימים אפילו לקבל מכשיר, ובינתיים התהליך של האישור ממשיך, אבל הילד תוך שבוע יכול כבר לקבל מכשיר. ברגע שהם מקבלים פיזית את המכשיר בידיים, הם מתקשרים אלינו, אנחנו אפילו ללא תור יכולים לכוון את המכשיר, אם הספק לא מסכים לכוון את המכשיר לפי הנתונים שאנחנו שלחנו, זה בסדר גמור, לא מוכרחים. הם באים אלינו, אנחנו מכוונים. לא עושים בדיקה באותו רגע וקובעים בדיקה כמה שיותר מהר, לעשות בדיקה עם המכשירים החדשים. לפעמים צריך עוד פעם לעשות כיוון, עוד פעם לעשות מדידה. עוד פעם זה תהליך. וזהו.”

צביה: “דיאנה, בואי נדבר קצת על ההסתגלות, כי אני… חשוב לנו להגיד שזה לא כמו הסתגלות למשקפיים לצורך העניין.”

דיאנה: “נכון.”

צביה: “אז בואי נתייחס קצת לעניין הזה.”

דיאנה: “ההסתגלות היא מאוד איטית ומאוד הדרגתית. מאוד הדרגתית. אנחנו מכניסים משהו זר לאוזן, שיכול להיות לא נוח בהתחלה. אז אנחנו עושים את זה מאוד בהדרגה, ונותנים הדרכה להורים, איך לעשות את זה. בבית, בהתחלה, כמה ימים, לא יוצאים החוצה עם המכשיר, ושמים בפרקי זמן מאוד קצרים יכול להיות. וזה לפי הילד, יש ילדים שכבר רוצים להישאר עם המכשיר קצת יותר ולפעמים יש ילדים שלא. אז פרקי זמנים, יום ראשון יכול להיות רבע שעה, יום שני חצי שעה, יום שלישי… הכל בבית, שהילד עושה משהו שטוב לו, שנעים לא. לא לעשות לו מבחנים “אתה שומע? לא שומע? היי” לשים אותו בצד השני של החדר, לא. רגיל לגמרי, כאילו שיש לו משהו שלו באוזן. מקריאים לו סיפור, שרים לו שירים, וממש נותנים לו להסתובב בצורה הכי חופשית בבית. אם הילד מתחיל שלא רוצה, שכן רוצה. אני מאוד ממליצה להיות מאוד אסרטיבית עם הילד, כי אם לא זה מתחיל להיות קצת מלחמות כאלה “כן-לא. לא- כן”. מתי שההורה מחליט לשים – הוא שם, אפילו אם יש קצת בכי הוא שם, ואומר שיהיה לחמש דקות ובאמת יהיה לחמש דקות. ואחרי חמש דקות ההורה אומר די ומוריד. זאת אומרת לתת לילד את ההרגשה שהמכשיר הוא שלו, אבל האבא שם או האמא. שמים, מורידים. הוא לא יכול להוריד, הוא לא יכול לזרוק. ולאט לאט… עוד פעם, זה משהו שבהדרגה הילד יקבל אותו. אם הוא שומע טוב וזה יהיה לו טוב, אין מצב שהוא לא יסתגל. אין מצב. ואם הוא לא, אז אנחנו פה כדי שתבואו, כדי שתדברו ואנחנו נראה למה. אבל בדרך כלל אם עושים את זה בהסתגלות איטית זה טוב. אחרי כמה ימים אפשר לצאת החוצה, לקנות איזו גלידה או… לא ממליצה לסופר שזה מאוד רועש, אבל לצאת לאיזה מכולת או משהו, לראות אם הילד לא סובל מצלילים חזקים. אם הכל בסדר אז אפשר כבר לעבור לגן, וגם בגן אנחנו עושים את זה בצורה מאוד הדרגתית. שזה לקום בבוקר, לשים את המכשיר, ועד הפגישה… אחרי הפגישה הראשונה… המפגש הזה הראשון של הילדים הילד עם המכשיר. אחרי המפגש הראשון מורידים, מראים לגננת איך מנתקים את המכשיר, שמים בתוך התיק, בתוך הקופסא, לא נוגעים עד שחוזרים הביתה ושמים עוד פעם את המכשיר עד שהולכים לישון. וככה כל יום, עוד חצי שעה אחרי המפגש, עוד חצי שעה… גם הקלינאיות יודעות לתת מענה ל… אם אתם לא יודעים איך או אם קרה משהו. אבל מאוד חשוב, כן לעשות מאוד בהדרגה.”

כרמל: “אם במקרה הילד לא מתלונן. הוא מרכיב את המכשיר וזה נראה שזה נעים לו וטוב לו.”

דיאנה: “ביום הראשון?”

כרמל: “או בשבוע הראשון. עדיין חשוב לשמור על הדרגתיות?”

דיאנה: “אחרי שבוע זה כבר הרבה. זאת אומרת, אחרי שבוע הוא לפחות… אם הכל הלך בסדר. הוא כבר צריך להיות לפחות 3-4 שעות עם המכשיר בבית, בחוץ, אולי כבר להתחיל ללכת לגן. מאוד הולכים עם הילד. זאת אומרת בלי למתוח יותר מדי את הקו, אבל יש ילדים שרואים שכשמים להם פה את המכשיר הם מאושרים, ובאמת הם מאוד… אז אולי איתם זה יילך יותר מהם. יש גם לפעמים בהתחלה התלהבות יתר ואחר כך הולכים קצת אחורה.”

צביה: “נכון. פתאום נופל האסימון.”

דיאנה: “אז גם להתחיל מהאחורה, להתחיל עוד פעם לאט לאט. זאת אומרת, מאוד לקחת את זה בטוב, לא להילחץ ש”אוי ואבוי הוא עכשיו לא רוצה ופעם הוא רצה”. זה מאוד מאוד מובילי אז… אבל בדרך כלל אם עושים את זה בהדרגתיות, זה הולך בסדר.”

צביה: “אני חושבת שחשוב להוסיף פה ולהדגיש שיש ילדים שהתהליך הזה יותר קשה להם, והוא יותר מאתגר בשביל ההורים גם בליווי של התהליך. ופה אני חושבת שחשוב נורא לומר ולחזק את ההורים בלהגיע גם אתם חזקים ושלמים לתהליך זה. כי המסר שעובר לילד על ידי ההורים הוא נורא נורא חשוב, ואם ילד שגם ככה קשה לו להסתגל כי זה חדש, אם הוא מרגיש את ההיסוס הזה אצל ההורים, זה יכול ליצור איזושהי סיטואציה שנכנסים למאבקי כוח ולקושי סביב ההסתגלות. כך שפה במקרים האלה היינו מאוד ממליצות להורים להיות עם אצבע עם על הדופק ולראות אם אתם מרגישים שאתם לא מסתדרים עם תהליך ההתסגלות לבד, אז לבקש איזשהו ליווי שלנו, בין אם זה של המטפלות הרגשיות, בין אם זה של היועצת החינוכית, או מישהו מאיתנו שיעזור. כי באמת כל ילד מגיב אחרת. יש ילדים שאיתם זה הולך קצת פחות חלק, וצריך באמת לחשוב איך עוזרים לכם כהורים לעזור להם להסתגל למכשיר. דיאנה, יש מקרים שבאמת לא תמליצי לשים מכשירי שמיעה? או מקרים שבהם אנחנו נצטרך לחשוב פעמים לפני שנבוא ו…?”

דיאנה: “בוודאי,בוודאי. יש לפעמים ירידות שהן פלוקטאטיביות למשל, שהן תנועתיות. יש תנועתיות. פעם ככה, פעם ככה, פעם תקינה, פעם לא תקינה. אנחנו לא יודעים אם זה בגלל מערכת השמע, אם זה בגלל התנהגותי של הילד, אז אנחנו או מחכים, לא מיד ממליצים על לשים, או יש לנו גם את האפשרות להשאלת מכשיר. לתת לילד מכשיר מהבנק השאלה שלנו, בלי לרכוש אותו, זאת אומרת רק צריך להשאיר איזה צ’ק פיקדון, איזה סכום סמלי על ההשכרה או השימוש של המכשיר, ואנחנו מנסים ורואים. יש גם, זאת אומרת זה משהו שהוא מאוד מקובל, אנחנו פחות עושות את זה בזמן האחרון, כי אנחנו מנסות שהילד כבר ירכוש את המכשיר כמה שיותר… את המכשיר שלו האישי. אבל נכון, כמו שאת אומרת, יש מקרים שאנחנו לא בטוחות שהילד אפילו ינצל גם את השרידים שיש לו, או שיהיה לו טוב עם המכשיר. יש ירידות מאוד גדולות שאנחנו רואים שהמכשיר… ייתכן מאוד שיכניס לו רק רעש אולי, אז אנחנו מנסים. או משאילים מכשיר, או מחכים, או ההורים רוצים לעשות אולי המשך ייעוץ על שתל למשל אז אנחנו מחכות. או ילדים עם ירידה מאוד מאוד גבולית, שאנחנו לא בטוחות שבאמת… אם יהיה באמת ניצול טוב של המכשיר. אם סתם יהיה משהו ש… שיהיה פקק באוזן ולא יהיה… אבל לפעמים במצב אחר של הילד, כמו למשל שיבושי היגוי מאוד משמעותיים או איחור שפתי מאוד משמעותי, אפילו שיש לו ירידה אולי קלה-גבולית, אולי נותנים לנו איזה רמז של לנסות. אפילו השאלה של מכשיר, לנסות מכשיר לראות אם באמת במשך כמו נגיד 3 חודשים הילד פתאום רואה ש… אנחנו רואים שפתאום כן, זה עושה לו את ההבדל הקטן הזה של שומע יותר טוב, שההורים מרגישים שהם לא צריכים לחזור הרבה על מה שהם אומרים. אז זה אולי נותן לנו את האוקיי שכן, כנראה שפה ההתלבטות שלנו הייתה אבל כנראה שצריך. אז כן, יש כל מיני. גם לצד הזה של הגבוליות וגם לצד הזה של אולי המכשיר אולי כבר לא ייתן מספיק הגברה כדי שהילד יוכל לנצל את זה להפקת דיבור ולהבנת דיבור.”

צביה: “יש גם את המקרים שאת תיארת קודם, שיש תדרים מסוימים שבהם הילד שומע מצוין ותקין, לעומת תדרים אחרים שלא, בודדים שלא. ושם גם יש מקום להפעיל שיקול דעת…”

דיאנה: נכון נכון.

צביה: “רוצה לפרט על מצבים כאלה?”

דיאנה: כן. יש לפעמים , קרה לנו ויש לנו מקרים, של ילדים שיש להם תדירויות, בדרך כלל הנמוכות או בינוניות מצוינות. זאת אומרת חלק גדול מהצלילים הם נגישים להם רגיל, ופתאום יש להם איזו ירידה או מאוד Slop, מאוד דרמטית, בתדירויות  אחת או שתיים, אפילו בתדירויות הגבוהות. ואז אנחנו באמת מאוד מאוד מתלבטות. אם זה ילד שעוד פעם, יש עוד  ניואנסים שאנחנו לוקחים בחשבון שאולי כן נרצה לנסות. כמו למשל איחור שפתי, ואנחנו יכולים לראות שאולי זה קצת אולי יעזור לו, אז אולי נלך על השאלת מכשיר או אפילו על הרכבה של מכשיר Open. אם הילד מספיק גדול ומספיק אחראי, הוא כבר בוא נגיד עומד לעבור לכיתה א’ למשל. יש לנו מעט מאוד מקרים. מעט מאוד, כי אלו לא מכשירים שמומלצים לילדים, שזה עם צינורית מאוד דקה ואוזניה מאוד דקה שנכנס… שבעצם מה שזה עושה זה מגביר את התדירויות הגבוהות ולא מגביר כמעט את התדירויות הנמוכות’ כמעט ולא. כי האוזניה היא מאוד פתוחה, או לפחות היא מאוד מאווררת, אפילו שהתעלה של הילד היא נורא קטנה, אבל הוא יותר עדין. אבל זה ממש במקרים… אבל כן יש מקרים שאנחנו עדיין עם כל הנתונים האלה, אם הילד באמת יש לו רמת שפה תקינה לגמרי, אבל יש לו את הירידה הזו, אולי אנחנו נחליט בינתיים לא לעשות שום דבר ולעשות מעקבים מאוד רציפים כל שלושה חודשים למשל, ולראות איך ההתפתחות שלו, ולראות אם צריך בעתיד או לא. ונראה… כן, יש מצבים שאנחנו בינתיים לא מחליטים.”

צביה: “אני חושבת שפה יש הרבה פעמים אומרים שמכשיר שמיעה צריך לעזור לילד, ומצד שני אנחנו צריכים לשמור כל הזמן על האיזון שהוא גם לא יפריע. כי בסופו של דבר כשאתה נותן מכשיר שמיעה וסוגר את האוזן עם אוזנייה, אז לצורך העניין במצבים האלה שאת תיארת, אז אם יש תדרים שהם טובים אני אפריע להם עוד יותר, כי אני אסגור את האוזן עם אוזניה. אז פה צריך להפעיל שיקול דעת שהוא לא תמיד שחור-לבן.”

דיאנה: “כן. מבחינת תחזוקת המכשיר אתם בוודאי מקבלים את ההדרכה הדרושה ברגע שאתם מקבלים את המכשיר. אבל אתם יודעים, יש אוזניה, החלק של הפלסטיק שצריך שתהיה תמיד נקייה, שלא תהיה שום חסימה במהלך כל הצינורית. פעם בשנה אנחנו ממליצים להחליף את האוזניה כדי שהיא תהיה מתאימה לילד. הילד גדל ואנחנו צריכים לשמור שלא תהיה בריחה של צלילים. יש את החלק של הצינורית שאנחנו גם ממליצים לא להגיע למצב שהיא מאוד קשה או מאוד צהובה כזו בצבע לא נעים. אתם מוזמנים לבוא, אנחנו מחליפים, אפילו הסוכן יכול להחליף. הוא אפילו יכול לתת לכם חתיכה גדולה שאתם… אנחנו נלמד אתכם איך לחתוך ואיך להרכיב את זה. יש גם מצב שצריך… זאת אומרת לנקות את האוזניה בצורה יותר יסודית, שזה כבר תהליך שאנחנו מסבירים להורים איך לנתק את האוזניה מהמכשיר, איך לשים את זה במים פושרים עם סבון ידיים לאיזה שעה, ככה שהשעווה או מה שנתקע בפנים יתמוסס, ואחר כך איך לייבש את האוזניה, והמכשיר עצמו בוודאי לא אוהב מים. ויש לו חלק שהוא…”

צביה: “מים וחול.”

דיאנה: “מים וחול, כן המיקרופון יכול להיפגע מהחול, מהלחות. כל תקלה בוודאי שאם זה מכשיר שצריך לגשת לספק ושהם יבדקו ושהם יתקנו. יש את החלק של הבית סוללה איפה שאנחנו שמים את הסוללה. שאנחנו גם מראים להורים איך להכניס, להוציא, מתי לדעת שנגמרה… לפעמים יש חיווי במכשירים שמראים שהסוללה נגמרת. אנחנו מלמדים את ההורים איך… וגם יש אביזרים שמלמדים איך ל… מדידת העוצמה של הסוללה. אבל בדרך כלל זה מכשיר מאוד עדין שצריך לשמור. אנחנו מאוד ממליצים שזה יהיה קשור לבגד, וכל דבר שיש פגיעה או משהו מיד ללכת לספק או אפילו אלינו בקשר לתחזוקה. בוודאי לא מתקלחים עם המכשירים, ולא ישנים עם המכשירים, אפילו יש הורים שאומרים שהילד… עד שלא הולך, עד שלא שומע את הסיפור האחרון הוא לא רוצה להוריד.”

צביה: “יש ילדים כאלה. נכון.”

דיאנה: “זה… כן.”

צביה: “לאפשר לו את זה אבל גם לאפשר לו להתאוורר. זה לא פחות חשוב.”

דיאנה: “כן. גם יש הורים שאומרים שחוזרים מהגן ורוצים להוריד את המכשיר.”

צביה: “נכון, נכון.”

דיאנה: “אז תשמעו, יש ויש ויש ויש… אנחנו… יש באמת ילדים שמוכרחים להרכיב את המכשיר כי באמת אם לא הם מאבדים המון מהיום-יום של הבית אם הם לא שומעים.”

צביה: “נכון.”

דיאנה: “אבל כן, יכול להיות שאחרי שמונה-עשר שעות בגן, קצת לאוורר את האוזן, לתת לו קצת לנוח, אם הוא רוצה לעשות איזו פעילות מאוד שקטה. אז כן לתת לו איזו שעה, משהו, להוריד…”

צביה: “להיות בשקט עם עצמו.”

דיאנה: “כן, אחר כך גם להציע לו לשים את המכשיר אם הוא לא שומע, אבל כן, להיות גם גמישים בקטע הזה.”

צביה: “טוב, דיאנה’לה, אני חושבת שככה אם נסתכל על לקראת סיום של השיחה החשובה הזאת. אם נבקש ממך להגיד שניים-שלושה משפטים, מה המסר הכי חשוב שהיית רוצה להעביר להורים בתחום הזה של האודיולוגיה, אז מה היית רוצה להגיד?”

דיאנה: “כן, זה כמו שקצת דיברנו קודם שזה ממש תהליך. תהליך ארוך, אין קיצורי דרך. אין זבנג וגמרנו אצל… גם אצל המבוגרים דרך אגב, זה לא משהו צ’יק-צ’ק. עד שמגיעים, עד שבודקים, עד שהילד משתף פעולה, עד שבאמת יודעים שזה זה, עד שמתחילים להתאים. זה תהליך, מתחילים תהליך. זה המסר שההורים… אז בסבלנות. תמיד אנחנו מצליחים איכשהו שהילד יילך עם המכשיר.”

צביה: “כן.”

דיאנה: “כן, זה בעצם מה שאני אומרת. אז בסבלנות, והרבה לשתף אותנו. להגיע אלינו, לשאול אותנו, כמה שאנחנו יכולות ובלחץ שיש לנו פה בעבודה עם הילדים. כמה שאנחנו יכולים, להגיע לקלינאית, אליי, או מי שבאודיולוגיה ולשאול את השאלה שיש לכם.”

צביה: “בסופו של דבר העניין הזה של השיקום השמיעתי עומד בבסיס של כל דבר אחר שנעשה.”

דיאנה: “כן.”

צביה: “אוקיי, דיאנה המון תודה, אני חושבת שזו הייתה שיחה חשובה ומרתקת מאין כמותה. תודה רבה.”

דיאנה: “תודה רבה.”

כרמל: “תודה רבה.”