להורדת הקובץ לחצו כאן: Beit_Micha_podcast20

לשנים הראשונות לחיים יש חשיבות והשפעה קריטית על ההתפתחות של הילדים בהמשך.
מתוך חשיבה זו, צמח המעון השיקומי של בית מיחא.
לוסי מלכי לוי, מנהלת מעון היום השיקומי, שוחחה עמנו, ומסרה מידע רב עבור המשפחות, לראשית הדרך.

נולד תינוק עם מוגבלות בשמיעה – למי פונים? מיהם הגורמים המעורבים בתהליך השיקום והטיפול?
איזה שירותים ניתן לקבל בבית מיחא?

הרחבנו כמובן על מעון היום השיקומי של בית מיחא המיועד לילדים בגילאי חצי שנה עד שלוש שנים:
מי זכאי להשתלב במעון, כיצד עובד תהליך הקליטה, מה כולל סל השירותים והטיפולים שמקבלים הילדים? מהם היתרונות של מעון המתמחה בחינוך ובטיפול בילדים עם מוגבלות בשמיעה?
כל זאת, ומענה לשאלות נוספות – בפרק.

האזנה נעימה!

 

תמלול הפרק:

כרמל: “שלום אני כרמל כהן

צביה: “ואני צביה רוטשילד”

כרמל:  “אנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא ‘הקול במיחא’. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות, את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה מגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חרשים וכבדי שמיעה בגיל הגן.
הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. נמצאת כאן היום איתנו לוסי מלכי לוי, מנהלת מעונות היום השיקומיים בבית מיחא, בוקר טוב.”

לוסי: “בוקר טוב.”

צביה: “היי לוסי בוקר אור.”

לוסי: “בוקר טוב כרמל, בוקר טוב צביה.”

צביה: “אני אתחיל ואגיד לפני שאני אתן לך להציג את עצמך בטח תעשי את זה יותר טוב מכל אחת מאיתנו, הפודקאסט הזה היום הוא מאוד חשוב. חיכינו המון זמן באמת למידע הזה. כי שם הכל מתחיל. נולד ילד עם מוגבלות בשמיעה, מה עושים? למי פונים? לאן מפנים את הילד הזה? מה נכון בשבילו? מה לא נכון בשבילו? איך בכלל מתחילים לקבל החלטה? וכמו שאמרתי כשאנחנו מדברים על שיקום של הילדים שלנו שמה זה מתחיל. מרגע האיתור, לקבל החלטה שבאמת תלווה אחר כך את השיקום של הילד ויש לה המון המון משמעות. אז אני חושבת שהפודקאסט הזה היום הוא הזדמנות פז להעביר לכם ההורים, גם לאנשי מקצוע למי שפחות מכיר את התחום שלנו, איפה מתחילים בכלל, למי פונים? מי מתאים? מי פחות מתאים? מה החוק אומר? מה המשמעויות, איזה דברים אנחנו, אתם למדתם בחטיבה של הגיל הרך עם השנים? איזה טיפים אנחנו יכולים לצייד את ההורים? אז אנחנו מאוד שמחות שאת פה, ואנחנו נשמח מאוד שתחלקי איתנו את הידע הזה כדי שנוכל באמת לצייד הורים בידע חשוב. והנה אנחנו נצא לדרך, אז בואי תציגי את עצמך.”

לוסי: “אז היי. אני נורא שמחה להיות פה, ואפילו מתרגשת. כי אני באמת חושבת שזה נושא נורא חשוב. אני גננת במקצוע, אני מאוד מאוד גאה במקצוע שלי אני חושבת שזה מקצוע נפלא.”

צביה: “לא מובן מאליו בימים טרופים אלה עם כל השיח הגם אחר שיש (לוסי: “נכון”). לוסי מצטנעת היא לא גננת של יום אחד, שנה אחת, חמש שנים, קצת יותר לוסי נכון? כמה?”

לוסי: “23 שנים (צביה: “אוקיי”). וצמחתי פה במיחא במקום המקסים והבית הזה. ואני מנהלת המעון כבר כמעט 10 שנים. 10 או 11 שנים (צביה: “אבל מי סופר”). לא זוכרת, כן (צביה: “אני”).”

צביה: “וזהו אני מאוד אוהבת לנהל את המעון אני חושבת שזו מסגרת מאוד משמעותית להורים בתחילת הדרך שנותנת המון, המון מענה לצרכים שלהם.”

צביה: “אוקיי אז אנחנו נתחיל לפרק את הנושא המאוד גדול הזה. מה זה, מה החוק אומר?”

לוסי: “חוק מעונות היום השיקומיים בעצם נכנס לתוקף משנת 2001 והוא למעשה מבטא הכרה בנחיצות של ההתערבות הטיפולית המוקדמת אצל פעוטות עם איזה שהוא עיכוב התפתחותי. במקרה שלנו מוגבלות בשמיעה. אני פותחת סוגריים, אני אומרת החוק הוא חוק לכלל הילדים עם נכויות שונות, עם מוגבלויות שונות.”

צביה: “כשבין השאר מתייחס גם למוגבלות בשמיעה.”

לוסי: “בדיוק. ומתוך חשיבה שבאמת בשנים הראשונות יש חשיבות קריטית ומכרעת להתפתחות בהמשך. המטרה באמת של החוק זה לתת מענה לכל הילדים בגילאי חצי שנה עד 3, ומטרת החוק היא, היא להבטיח לפעוטות בגילאי החצי שנה עד שלוש לקבל מסגרת חינוכית, טיפולית, שיקומית נאותה שעונה על כל הצרכים.”

צביה: “שמכווננת לכל מוגבלות ומוגבלות (לוסי: “נכון”), שזאת ההתמחות שלה (לוסי: “נכון”).”

לוסי: “כחלק ממעונות היום השיקומיים יש מעונות יום שיקומיים שמטפלים בילדים עם מוגבלות בשמיעה וזה עיקר הילדים שמגיעים למעון. אני כן חייבת להגיד שישנם ילדים עם צרכים נוספים שמגיעים למעון יום שיקומי.”

צביה: “זאת אומרת בנוסף למוגבלות בשמיעה? (לוסי: “בנוסף למוגבלות בשמיעה”), אוקיי. שיש מוגבלויות אחרות שהן מאובחנות (לוסי: “נכון”). למשל?”

לוסי: “למשל מוגבלות פיזית, שההחלטה היא החלטה של התפתחות הילד בשיח עם משרד הבריאות, של איזה מוגבלות היא כרגע, נכון לשנים הראשונות, היא יותר קריטית לטיפול.”

צביה: “ראשונית, שלפיה תקבע המסגרת.”

לוסי: “שלפיה תקבע המסגרת. אבל אני גם אוסיף ואומר שהרבה פעמים במהלך השנה שאנחנו רואים, אם אנחנו רואים, שאחת המוגבלויות, אנחנו פחות יודעים לתת עליה את המענה לצרכים הטיפוליים, אנחנו כן ממליצים ומעבירים למסגרת שיקומית אחרת.”

צביה: “או, שאם הוא נשאר במעון היום השיקומי שלנו של מוגבלות בשמיעה הצוות מקבל הדרכה על המוגבלות הנוספת.”

לוסי: “רוב הפעמים כן (צביה: “אוקיי”), לא בכל מוגבלות. ילדים עם לקות תקשורתית פחות מקבלים מענה אצלנו ואנחנו כן מפנים למעון תקשורת לדוגמה עם הדרכה למעון. כלומר אנחנו (צביה: “על השמיעה”), על השמיעה או המשך קבלת הטיפול של השמיעה אצל קלינאית תקשורת שעובדת שמיעתית פה אצלנו. יש שיח עם המעונות במידה ודבר כזה קורה, אם ילד עובר או להפך, אנחנו גם הרבה פעמים מקבלים ילדים ממעונות יום שיקומיים אחרים שהגיע הרגע ועכשיו צריך לעבוד על השמיעה והילד סגר פערים, צמצם אותם, והוא התקבל אצלנו”

צביה: “אוקיי ומה הקריטריון? זאת אומרת החוק אומר שמה? ילד עם מוגבלות בשמיעה שמה? מאיזה סף, מאיזה גיל?”

לוסי: “הילדים שזכאים למעון יום שיקומי הם ילדים קודם כל בגילאי חצי שנה עד שלוש. המעון נמצא תחת פיקוח של משרד הבריאות ומשרד הרווחה והשירותים החברתיים. משרד הרווחה והשירותים החברתיים בעצם אחראים על ילדים בגילאי לידה עד שלוש והמעון הוא תחת הפיקוח שלהם. ולכן זכאים ילדים רק בגילאים האלה.”

צביה: “עד חצי שנה מה? ילדים אמורים להיות בבית?”

לוסי: “עד גיל חצי שנה הילד אמור להיות בבית. עם, עם ההורים שלו. כן אני אגיד שפה במיחא יש לנו אחד המסלולים הוא מסלול, המסלול הפרטני בעצם שאליו מגיעים ילדים מגילוי הלקות, משתבצים במערכת ומקבלים טיפול וליווי גם של עובדת סוציאלית וגם של קלינאית תקשורת עד גיל חצי שנה. ובגיל חצי שנה במידה וההורים, המשפחה מעוניינת להכניס למעון הם יכולים”

צביה: “אוקיי. אז המסגרת הרשמית תתחיל בגיל חצי שנה אבל יש מענה גם עד אז.”

לוסי: “נכון.”

צביה: “ומה הקריטריון מבחינת המוגבלות? הרי לא כל ירידה בשמיעה אפשר להתקבל למעון. מה הסף?”

לוסי: “ילד שיש לו גמלת ילד נכה, (צביה: “כלומר?”), כלומר שיש שתי האוזניים עם לקות בשמיעה יכול להתקבל למעון ללא שום בעיה.”

צביה: “שאם אני זוכרת נכון זה אומר שבאוזן הטובה יותר יש ירידה ממוצעת של לפחות 40 דציביל.”

לוסי: “נכון (צביה: “אוקיי”), 45 דציביל באוזן הטובה יותר- מקבלים 100% נכות בשתי האוזניים. ואוזן, ואם יש 40 או 44 דציביל – הם מקבלים 50% נכות.”

צביה: “זאת אומרת תנאי הקבלה למעון יום השיקומי לילדים עם מוגבלות בשמיעה, זה שהילד מוכר בביטוח לאומי.”

לוסי: “הילד מוכר ביטוח לאומי. אבל בשנים האחרונות, ואני, אני אסייג את זה פה יש ילדים יותר ויותר, שגם ילדים חד צידיים נכנסים למעון היום השיקומי. וילדים חד צידיים לא זכאים (צביה: “לא זכאים, אז איך, איך) לביטוח לאומי. עם התעקשות גדולה (צביה: “של ההורים”) של המשפחה ושל ההורים. באמירה שגם הילדים שלנו זכאים לטיפול, לאינטנסיביות של טיפול.”

צביה: “אבל עם, עם ילד כזה צריך, במרכאות או שלא במרכאות להוכיח פערים גדולים או שמספיק שההורה מתעקש ורוצה..?”

לוסי: “אין לזה חוקיות עדיין”

צביה: “אין לזה חוקיות עדיין.”

לוסי: “יש ילדים שהיו חד צידיים והיו יותר פערים ויש כאלה שפחות. לא כל החד צידיים גם נכון להם להיות במעון, גם זה משהו (צביה: “נכון”) שחשוב להגיד (צביה: “חשוב לומר, נכון”). כי יש שם אוזן תקינה ויכולים להיות ככה באינטראקציה חברתית ובשיח.”

צביה: “ולפעמים התפקוד הוא סביב גיל הילד (לוסי: “נכון”) ואין סיבה (לוסי: “נכון”). זאת אומרת פה זה בעצם נתון לשיקולו של, של מי? יש ועדה שמתכנסת (לוסי: “יש”) ומחליטה כן או לא?”

לוסי: “כן כדי להתקבל למעון היום השיקומי יש וועדה במשרד הרווחה. בראש ובראשונה בעצם ההורים צריכים לפנות לרשות המקומית, לעובדת הסוציאלית ברשות המקומית. זה צעד שהוא לחלק מההורים לא פשוט (צביה: “לא פשוט”) לעשות אותו. אבל חשוב לי להגיד שגם העובדת הסוציאלית במיחא פה, אנחנו עוזרים ביצירת קשר עם העובדים הסוציאליים ברשות המקומית. ויצירת הקשר עם הרשות המקומית אני יודעת שיש בה הרבה הרבה סטיגמות של מה זה אומר שאני הולך לפתוח תיק ברווחה ואני הולך להיות מטופל אצל עובד סוציאלי. זה לא בהכרח ככה. יש, הם הם באים באמת כדי לתת מענה ולעזור ולתמוך ולכוון בכל הבירוקרטיה הזאת. כי גם למלא את הטופס של גמלת ילד נכה, זה טופס שהוא לא, הוא לא יותר מדי מורכב אבל צריך לדייק אותו וצריך לדעת איך למלא ומה למלא, ולמי לשלוח כדי לקבל את כל התנאים אחר כך.”

צביה: “להתייעץ עם איש מקצוע (לוסי: “בדיוק”). חייבת להגיד שאני אני מבינה ואנחנו נתקלים לא פעם בחשש ורתיעה של הורים כאילו מה אני צריך עכשיו להיות מוכר ברווחה אז מה יתחילו להתערב לי עכשיו באיך אני מגדל? התשובה היא לא זאת לא המטרה. המטרה היא באמת לפנות לעובד הסוציאלי כי הוא הדמות שמקשרת אותך עם הרשות כדי לבדוק את האפשרות שהילד שלך ישתלב במעון, ו once עושים את זה, סיימת את ענייניך עם העובדים הסוציאלים אלא אם כן יש לך צורך. נכון?”

לוסי: “נכון. חד משמעי, העובדים הסוציאליים לא מתערבים יותר מדי. אני אגיד עוד פעם – זה גם פה אני אסייג ואני אגיד שיש משפחות שצריכות את ההתערבות הזו (צביה: “בוודאי”) וזה חשוב וכן תהיה שם, הקשר יהיה יותר אינטנסיבי. אבל לרוב, זה קשר התחלתי של הכניסה למעון ואז זה הליווי הופך להיות ליווי של המסגרת החינוכית פה אצלנו במעון יום שיקומי. אנחנו תמיד נמצאים בקשר עם העובדת סוציאלית ברשות כי היא זו שמלווה את המשפחה אחר כך בהמשך הדרך.”

צביה: “זאת אומרת שאם נסכם רגע את החלק הבירוקרטי עד עכשיו – נולד ילד, אנחנו יודעים שיש לו מוגבלות בשמיעה, פנייה לביטוח לאומי קודם כל כדי לקבל הכרה בגמלת נכות כדי שהוא יהיה זכאי ואחר כך הכתובת היא הרשות.”

לוסי: “נכון. לרוב אחר כך הרשות יוצרת איתנו קשר.”

צביה: “למי ברשות באופן ספציפי פונים?”

לוסי: “עובדת סוציאלית במחלקת שיקום.”

צביה: “אוקיי.”

לוסי: “לרוב הרשות יוצרת איתנו קשר ונוצר איזה שהוא שיח ראשוני של מה צריך לעשות כדי להתקבל למעון. איזה מסמכים צריך בעצם להכין לקראת הוועדה. מתקיימת וועדת הערכה שהיא זו שקובעת את הזכאות של הילד להיכנס למעון ולקבל את הסל טיפולים שניתן במעון.”

צביה: “מה המסמכים אגב?”

לוסי: “אז צריך גמלת ילד נכה (צביה: “אוקיי”) שזה המסמך הראשון, צריך דו”ח של התפתחות הילד.”

צביה: “זאת אומרת חייבים גם לעבור בהתפתחות הילד (לוסי: “נכון”) זה גם חשוב מאוד.”

לוסי: “זה משהו שהוא משמעותי וחשוב.”

צביה: “שזה כדאי לעשות גם מבעוד מועד לאור התורים הבלתי אפשריים שאנחנו יודעים שקיימים (לוסי: “נכון”) מאוד חשוב להגיד את זה (לוסי: “נכון”) אוקיי.”

לוסי: “אז בגלל שיש גם תורים לא הגיוניים אז הרבה פעמים הוועדה מאפשרת להביא דו”ח מרופא התפתחותי שנמצא בטיפת חלב. ואחר כך להשלים את הדו”ח של התפתחות הילד ולהביא אותו למסגרת החינוכית. בדיקת שמיעה עדכנית- אחרונה שנעשתה. ודו”ח של קלינאית תקשורת במידה וקלינאית תקשורת התחילה כבר קודם לעבוד עם הילד.”

צביה: “במידה שלא אז לא.”

לוסי: “אז לא. העובדת הסוציאלית ברשות ממלאה איזושהיא, איזושהיא הערכה או טופס שהיא מגישה וכל המסמכים האלה מועברים לוועדות, הוועדות מתקיימות ביום קבוע במהלך השבוע, נוכחות הורים היא לא חובה בוועדה, אלא אם כן הורים רוצים ומבקשים, אבל נוכחות היא לא חובה.”

צביה: “יש המלצה? זאת אומרת?”

לוסי: “לא. אני לא חושבת שהורים, זה משהו באמת בירוקרטי, מתקבלת החלטה שלהם, התשובה של ההחלטה מועברת לעו”ס ברווחה ואליי ישירות בעצם”.

צביה: “אוקיי. אז אני חושבת שאולי דרך להסתכל על זה, זה שמבחינת החוק – ההורים לא, לא מחויבים בעצם להיות בוועדה (לוסי: “חד משמעית”) אבל אם ההורה רוצה זו זכותו (לוסי: “לגמרי”) להיות שם כדי לייצג (לוסי: “לגמרי”) את הילד שלו (לוסי: “נכון”). מנסיון כמה זמן לוקח כל התהליך הזה, מרגע שהורה מתחיל להניע את התהליך עד שמתקבל אישור או לא מקבל אישור להיכנס למעון.”

לוסי: “זה יכול לקחת בין חודשיים “

צביה: “אוקי. זה לו”ז שצריך להיות מודעים אליו גם.”

לוסי: “נכון. נכון. הרבה פעמים בתחילת הדרך כשאותן משפחות נכנסות למיחא, ומתחילות איזה שהוא תהליך שיקומי ראשוני אצל קלינאית תקשורת, אנחנו כבר אומרים, כבר בפגישה עם העובדת הסוציאלית נאמר להם האופציה של המעון יום שיקומי ונאמרים הדברים של מה צריך לעשות כדי להתחיל, כי זה באמת לוקח זמן. יש הורים שמחכים, עד שבאמת לקבל החלטה כי זו החלטה לא פשוטה להכניס למעון, ויש הורים שמתחילים ואומרים אוקיי, מקסימום אחר כך נחליט אם כן או לא. כי תמיד גם אם עוברים וועדה אפרופו אפשר להגיד אני מוותר על הזכאות שלי (צביה: “אוקיי”) ואני יוצאת מזה. זה לא איזה שהיא.”

צביה: “ומנגד אפשר להגיש את הבקשות האלה לאורך כל שנת הלימודים?”

לוסי: “כן. אפשר להיכנס למעון, אנחנו קולטים ילדים לאורך כל השנה. גם במאי אנחנו קולטים ילדים בניגוד באמת למשרד החינוך. ששם הקליטה היא רק ב1 לספטמבר. אנחנו קולטים מתוך מקום באמת שבגיל הרך אנחנו צריכים להתחיל את הטיפול כמה שיותר מוקדם ולתת מענה לצרכים. אנחנו כן הרבה פעמים נתקלים במשפחות שרוצות להיכנס ביולי כמה, כמה דק’ לפני שאנחנו מסיימים (צביה: “אז זה אולי פחות”) שזה קצת פחות מתאים (צביה: “נכון”) עבור הילד והמשפחה.”

צביה: “בעיקר עבור הילד (לוסי: “כן בעיקר עבור הילד”) זה עוד רגע נגמר (לוסי: “נכון”) עוד לפני שהוא הספיק בכלל להסתגל (לוסי: “נכון”) או לעשות איזה שהוא תהליך משמעותי (לוסי: “נכון”) אוקיי.”

כרמל: “בדרך כלל גם יש מקום אם הורים רוצים להיכנס באזור מאי, תמיד יש מקום?”

לוסי: “כן. כן. לא תמיד, אבל לרוב יש מקום, וגם אם אין מקום אז אנחנו מנסים לארגן מקום ולשוחח עם מי שצריך לשוחח כי אנחנו לא, לא רוצים להשאיר ילדים בבית, בטח משפחות שכבר החליטו שהן רוצות ושילד צריך וזקוק לטיפול אז אנחנו.”

צביה: “כמה ילדים יש במעון? מה התקן?”

לוסי: “המעון יכול להכיל עד 46 ילדים. יש לנו 4 קבוצות במעון. שקבוצות הן קבוצות קטנות של עד 12 ילדים בקבוצה עם צוות מאוד גדול.”

צביה: ה40 ומשהו רק להבהיר, זה למספר כיתות מעון, זה לא מעון אחד שיש בו (לוסי: “כן כן”) את כל ה40 ומשהו.”

לוסי: “כל ה4 כיתות המעון (צביה: “4 כיתות מעון”) בסך הכל 46 ילדים.”

צביה: “ובכל מעון עד כמה?”

לוסי: “עד 12 ילדים.”

צביה: “עד 12 ילדים.”

לוסי: “כן עד 12 ילדים.”

צביה: “מי הצוות שמלווה את הילדים האלה?”

לוסי: “יש לנו צוות מאוד גדול. צוות מקסים מקסים מקסים.”

צביה: “אנחנו עדות לזה, אנחנו יכולות להעיד שאכן כך.”

לוסי: “לגמרי.”

צביה: “מסור, מחוייב.”

לוסי: “מסור, מחוייב, מקצועי, לומד, משתלם, עם רצון מאוד טוב וקשר עם הילדים והמשפחות. גננות קודם כל שנמצאות ומובילות את היום בגן ואת הגן.”

צביה: “שזאת ההתמחות שלהן וזאת ההכשרה שלהן.”

לוסי: “כן. גננות שבאות אחרי לימודים של מסלול לילדים עם לקות בשמיעה. רובן מאוניברסיטת תל אביב אבל גם ממקומות אחרים אז זאת התמחותן. צוות סייעות גדול שנמצא בערך על כל, כן אני אגיד יחס, כי זה באמת שונה מגנים אחרים, על כל שלושה ילדים בערך יש איש צוות. מה שאומר שבכיתה של 12 ילדים שזה כיתה מלאה אז יהיו 4 סייעות ועוד גננת שזה הרבה. יש לנו בנות שירות לאומי בתוך הגנים. יש לנו מתנדבות וסטודנטיות לחינוך ככה שכמעט זה 1 על 1, לטובה ולרעה. אני חייבת להגיד יש לזה (צביה: “כן”) יתרונות ויש לזה חסרונות.”

צביה: “וכמובן צוות פרא-רפואי.”

לוסי: “וצוות פרא-רפואי מאוד מאוד גדול שכולל קלינאיות בתקשורת, מרפאה בעיסוק, מרפאות בעיסוק, פיזיותרפיסטית, עובדים סוציאליים בהחלט.”

צביה: “אוקיי.”

לוסי: “במעון גם יש תזונאית שנותנת מענה על כל הנושא של התזונה והאכלה, בונה את כל התפריט בטח לילדים ספציפיים יש לנו מענה לילדים אלרגניים כמובן זה גם איזה שהיא התייחסות.”

צביה: “וכל המעטפת הזאת שאת מדברת עליה מאורגנת בפיקוח של משרד הבריאות ו?”

לוסי: “משרד הרווחה.”

צביה: “משרד הרווחה. זאת אומרת יש ממש תקנונים קבועים, ברורים, איך המבנה צריך להיראות, מה, נכון?”

לוסי: “כן.”

צביה: “מקווה שאני מבינה.”

לוסי: “יש נהלים ותקנון מאוד מאוד ברור. על שטח הכיתה, איך צריך להיראות, מה צריך לעשות, מה לתת לילדים לאכול, כמה טיפולים בשבוע הם צריכים לקבל (צביה: “אוקיי”) בהחלט כן (צביה: “אז”). יש לנו לא מעט בקרות.”

צביה: “אז את פה, פה כן, זה באמת חשוב מאוד להגיד. לא מעט. באמת מבחינת הסל שהילד, מה? מה? ילד מתקבל לגן, מה מה זה אומר הנהלים מבחינת מספר הטיפולים? איזה טיפולים? מי נותן אותם?”

לוסי: “כל ילד שמתקבל למעון בעצם מקבל סל גדול של טיפולים. וזה בעצם אחת המטרות האינטנסיביות הזאת. והוא מקבל שני טיפולים של קלינאית תקשורת במהלך השבוע, טיפולים שאני כן פותחת סוגריים ואני אומרת שאנחנו מאוד מאוד חשוב לנו שהמעון בא בעצם לתת מקום להורים לצאת, לחזור למעגל העבודה. ולשגרה שלהם. ולהתפנות לדברים ויחד עם זה, אנחנו מאוד חשוב לנו שהורים ימשיכו להגיע לטיפול של קלינאית תקשורת. כלומר (צביה: “להיות נוכחים בו”) להיות נוכחים, להיות שותפים, לקבל את ההדרכה השותפת, לראות.”

צביה: “למה?”

לוסי: “כדי לקחת, בסוף הם בבית עם הילדים, הם שם. הם צריכים לדעת איך לעשות את זה ביום יום. וזה הכי נכון. אנחנו מוצאים שבאמת הורים ששותפים בטיפול, ורואים ויודעים על מה לשים לב ואיך להנגיש את הדברים, ממריאים ועפים קדימה. אז אני, אז אני כן חשוב לי להגיד שהסל הוא באמת שני טיפולים של קלינאית תקשורת שהרבה פעמים אנחנו מבקשים מההורים להגיע פעם בשבוע, להמשיך להגיע לטיפול של קלינאית, להיות שותפים בתוך חדר הטיפולים עם הילד. הם מקבלים על זה, יש להם חלק מהזכויות של ההורים בימים (צביה: “אישורים להיעדר מהעבודה”) בדיוק.”

צביה: “מה? מה הזכאות?”

לוסי: “יש להם, אני לא יודעת להגיד במספר (צביה: “מספר פעמים) יש להם איקס פעמים (צביה: “אוקי”) בשנה, להיעדר. הם מקבלים מאיתנו גם מסמך על זה שהם נהדרו (צביה: “אוקיי”) עם השעה והתאריך של הטיפול.”

צביה: “זה חשוב מאוד שהורים יהיו מודעים שיש להם את הזכאות לזה. כדאי לבדוק את זה עם המעביד באמת או עם העובדת הסוציאלית שתיתן להם את המידע המדויק.”

לוסי: “כן. כל הילדים עוברים הערכה בתחילת שנה או ברגע שהם נכנסים למעון בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק. ילדים שמתוך ההערכה עולה צורך טיפולי אז כמובן יקבלו טיפול פרטני בתחומים האלה. לא ביחד, כל תחום בנפרד. ילדים שהגיעו מהתפתחות הילד ותהיה המלצה בהתפתחות הילד לקבל גם אם אנחנו לא ראינו באבחון שלנו, בהערכה שלנו שיש צורך, יקבלו בגלל האסמכתא של התפתחות הילד. ככה שזה עוד סיבה גם ללכת להתפתחות הילד. וחשוב נהיה מודעים לזה. ובנוסף לכל אלה הם מקבלים טיפולים קבוצתיים- טיפול קבוצתי בקלינאות תקשורת, טיפול קבוצתי בריפוי בעיסוק ובפיזיותרפיה.”

צביה: “בנוסף לפעמיים בשבוע הפרטני? של קלינאית תקשורת (לוסי: “כן”) עוד טיפול קבוצתי של קלינאית תקשורת (לוסי: “כן”) וואו (לוסי: “כן”) וואוו מכובד לגמרי.”

לוסי: “אז הם מקבלים סל גדול.”

צביה: “אוקיי, זה עולה כסף?”

לוסי: “כמו כל דבר אצלנו (צביה: “בחיים”) בחיים, זה עולה כסף אבל גם פה יש, יש דרגות לתשלום. התשלום הוא לא אלינו למסגרת החינוכית, אלא לרשות המקומית, ולכן הקשר עם העובדת הסוציאלית הוא מאוד חשוב, הוא מאוד חשוב. היא זו שבעצם קובעת את דרגת התשלום.”

צביה: “שבמה היא תלויה?”

לוסי: “זה הולך על פי טבלה (צביה: “אוקיי”) על פי טבלה מוסכמת – כמה נפשות יש במשפחה, סטטוס ההורים, אם ההורה עצמאי או לא.”

צביה: “זאת אומרת זה לא רק תלוי במספר הטיפולים שהילד מקבל אני מבינה?”

לוסי: “לא, לא לא זה לא קשור למספר הטיפולים.”

צביה: “וואו, אוקיי זה חשוב לדעת?”

לוסי: “מספר הטיפולים לא נכנס פה.”

צביה: “אז יש קריטריונים ממש אובייקטיביים.”

לוסי: כן קריטריונים אובייקטיביים של סטטוס ההורים, כמות נפשות, השכלה. הטבלה הזאת נעה בין 100 ₪, השתתפות של 100 ש”ח ל-2000 וקצת. אז זה מוגדר לכל הורה והתשלום הוא ישירות לרווחה. אני כן אגיד שכל הטיפולים של קופת החולים באותו רגע שהילד נכנס למעון בעצם לא מאושרים יותר (צביה: “אוקיי”). כלומר ילד שקיבל לפני טיפול בפיזיותרפיה לדוגמה והיה צריך להיות במעקב, קופת החולים לא תאשר יותר כי הוא נמצא בתוך מסגרת בעצם של משרד הבריאות במעון היום השיקומי ופה הוא צריך לקבל את הטיפול.”

צביה: “אין כפל זכויות?”

לוסי: “אין כפל של זכויות.”

צביה: “ופה לא יעזור להורים שהחליטו שהם רוצים יותר? ושהילד, יש פה על מה לדבר עם הקופות? מהניסיון שלכם?”

לוסי: ” לא (צביה: “לא”), לא אלא אם כן זה טיפול ספציפי שאנחנו לא נותנים (צביה: “אוקיי”) אז היו מקרים. ילדים שזקוקים ליותר, אני כן יכולה להגיד שאנחנו עושים הכל כדי לתת להם גם פה מעבר לטיפול הפרטני כמה שאנחנו יכולים יותר. כלומר יש, יש ילדים פה גם השנה שמקבלים שני טיפולים של פיזיותרפיה למרות שהם זכאים רק לטיפול אחד.”

צביה: “אחד הדברים שאנחנו מכירים ואת גם העלית את זה בשיחה ששוחחנו לפני, זה הקושי המאוד ברור שיכול להיות להורים להחליט שבשלב כל כך מוקדם של החיים של התינוק שלו, מחליטים להכניס אותו למסגרת חינוך מיוחד. ונשמח שתתייחסי לזה. למה באמת? למה באמת? על על תחילת חייו של ילד להחליט שהוא צריך מסגרת חינוך מיוחד. מה מה, מה מה היית אומרת להורים שחוששים מהעניין הזה?”

לוסי: “נכון זה באמת מאוד מאוד קשה להחליט בתחילת הדרך לאיזה מסגרת הילד מתאים. ואני יכולה ככה לחשוב על אותם הורים שתוהים לעצמם למה לקבוע את גורלו כבר מעכשיו?”

צביה: “ואולי זה יהיה כבר המסלול שלו לכל שארית ימיו במערכת החינוך?”

לוסי: “כן אז זה לא יהיה המקרה (צביה: “אז זהו שלא”). זה לא יהיה המסלול, זהו. באמת זהו שלא הכניסה למעון קודם כל זה לא כניסה חד כיוונית, אפשר באמת לצאת ממנה ולהחליט ולעזוב באמצע השנה. ודרך אגב אני אתן ככה דוגמה לזה אנחנו נתקלים בזה כל הזמן. ההחלטה למעון הרבה פעמים בתחילת הדרך באה מתוך מקום בלתת אינטנסיביות, ואני רואה את זה אצל הורים לילדים הצעירים מאוד שאומרים – אנחנו מעדיפים שהוא יהיה בקבוצה קטנה, בצוות שמוכשר ומקצועי ומכיר את השתל, את מכשיר השמיעה, שיודע לתווך  את הדברים נכון, שהוא יקבל את המעטפת הכי הכי הכי צמודה ואחר כך אנחנו נחליט. בתוך האחר כך הזה אנחנו נחליט נכנסים המון המון פחדים וחששות של באמת – אולי זה יישאר ככה לנצח? אבל כן חשוב לי להגיד להורים, שאנחנו עובדים פה לא לבד ושהעבודה והתפיסה שלנו היא עבודה משותפת. הילד שלהם, קודם כל, ואנחנו שם להיות שם לעזר ולתמיכה וללוות. ובאחריות המקצועית שלנו, אני באמת מאמינה שאנחנו צריכים לשקף את הדברים גם לטובה וגם לפחות. כשאנחנו רואים ילדים שהם מתקדמים שהם כבר פחות צריכים אותנו ושהם לא נתרמים מהמערכת שלנו, ושהם צריכים לפרוש כנפיים ולעבור למסגרת ליד הבית, אנחנו אומרים את זה אנחנו לא מחכים ולו שניה אחת.”

צביה: “בסופו של דבר אנחנו המדינה שלנו מערכת החינוך מדברת על הכלה לשלב ילד בחברה השומעת, הרגילה, ליד הבית חד משמעית זאת המטרה של כולנו חד משמעית.”

לוסי: “נכון וגם להפך אני אגיד. שיש ילדים שאנחנו רואים במעון שעולה שעולים צרכים נוספים מעבר ללקות בשמיעה שאנחנו לא יכולים או אין לנו את ההכשרה המתאימה לטפל בהם ואנחנו ממליצים להעביר למסגרות אחרות. אז לכאן או לכאן.”

צביה: “זאת אומרת מה שאת אומרת זה ש.. לא זו בלבד שזה לא כרטיס חד כיווני אלא בזמן אמת לאורך כל הזמן שהילד נמצא במעון, אתם מפעילים שיקול דעת, וילד יכול אפילו באמצע השנה אם תחשבו שהוא כבר לא צריך, לצאת?”

לוסי: בהחלט (צביה: “אוקיי”) כן. יש לי ילדונת קטנטונת שהתחלנו את השנה בראשון לספטמבר אנחנו אפילו עוד לא בנובמבר והיא כבר עכשיו עזבה אותנו. כי כי ראינו שזה לא נכון לה (צביה: “אוקיי”) להישאר במסגרת הזאת שלנו.”

צביה: “אני רוצה להגיד בעניין הזה שאני באמת יוצא לי לא מעט גם כעובדת במשרד החינוך וגם אם באינטראקציה ובשיח מולך כמנהלת המעונות ועם הורים לתינוקות צעירים יותר, אני אני מאוד מבינה את החשש הזה מלהכניס את הילד שלך למערכת לחינוך המיוחד. אתה נולד לך ילד אתה בוודאי הדבר האחרון שבא לך זה שהוא יהיה במסגרת של חינוך מיוחד ואני חושבת שבאמת התפקיד שלנו כאנשי מקצוע אני אומרת תמיד – הילד הוא הילד של ההורים שלו. בסופו של דבר אף אחד לא יכול להכריח הורה לשים את הילד שלו במערכת של חינוך מיוחד. ההמלצה שלנו כאנשי מקצוע גם מניסיון וגם ממחקרים, זה להיות ער לעובדה שבאמת השנים הראשונות כשהמוח עוד פלסטי ויכול להשתנות, לתת לילד אם יש באמת פערים נורא נורא גדולים בהתפתחות שלו, ואנחנו רואים ראיות לזה שהמוגבלות באמת משפיעה על כלל תחומי ההתפתחות שלו, יש משמעות מאוד גדולה למה שאת קראת האינטנסיביות הזאת (לוסי: “נכון”). ואחר כך אחרי שטיפחנו אותו ונתנו לו את האינטנסיביות הזאת לשלוח אותו באהבה גדולה למערכת החינוך הרגילה.”

לוסי: “אני גם אגיד שיש גם הרבה פעמים ילדים ממש גדולים שמגיעים למעון אחרי התנסות. כלומר שהורים בתחילת הדרך פגשנו אותם והחליטו שהם לא רוצים עכשיו בגלל אותו קושי, וחשש והחליטו לשים בגן ליד הבית, או אצל מטפלת והפערים הלכו וגדלו ובגיל גדול הגיעו אלינו. בגיל שנתיים. ואז הם נמצאים אצלנו רק באמת שנה אחת וקצת מצטערים על תחילת הדרך. אבל כל באמת, כל הורה בקצב שלו, כל משפחה בסוף עושה את השיקולים שלה ובאמת מאוד מאוד מובן.”

צביה: “אני חושבת שפה נורא חשוב גם להדגיש את העובדה שלכל דבר בחיים יש את הרווח ואת המחיר שלו. אז צריך לקחת בחשבון ואני חושבת שפה באמת המסר שלי לפחות כאיש מקצוע הוא להורים – תעשה את זה בצורה מודעת ומושכלת. זאת אומרת ברגע שילד שאין לו פערים גדולים נכנס לתוך מעון יום שיקומי, המחירים שהילד הזה יכול לשלם זה העובדה שבסופו של יום המטרה היא לשלב ילדים בחברה רגילה (לוסי: “נכון”), בחברה שומעת. ואם הוא לא זקוק לאינטנסיביות הזאת הרי שאין סיבה שהוא יהיה בגן קטן, שמספר פעמים ביום לוקחים אותו החוצה לטיפולים. זאת אומרת אם אנחנו יכולים כבר בהתחלה לפי כישוריו, לפי רמת התפקוד שלו לאפשר לו את המסגרת הרגילה, שאיתה הוא ייתקל בהמשך חייו לשם השאיפה (לוסי: “נכון”). אז להיפך, שיתרגל גם לזה בשלב מוקדם יותר בחייו (לוסי: “לגמרי”) כי יש לזה מחיר.”

לוסי: יש לזה מחיר (צביה: אוקיי) מתוך המחיר הזה גם אנחנו בנינו תוכנית שילוב אצלנו פה במעון (צביה: אוקיי) כדי לאפשר לאותם ילדים לא רק לילדים חד צידיים אלא לכלל הילדים שנמצאים במעון, איזשהו שילוב עם ילדים שומעים מתוך החשיבה באמת כמה זה משמעותי האינטראקציה עם ילדים בני גילם, ההיכרות.”

צביה: “אחד הדברים שאני חושבת שבנוסף חשוב לדבר, זה על שיטת התקשורת במעון יום השיקומי. אנחנו יודעים שכשאנחנו חושבים על ילדים עם מוגבלות בשמיעה ישר עולה לכולנו אחת האסוציאציות הראשונות – שפת סימנים. אז שפת סימנים באופן גורף? לכולם? לחלק? איך? מה מה, איך (לוסי: “אוקיי”) זה עובד בהיבט הזה?”

לוסי: “לא באופן גורף לכולם, אני אגיד את זה קודם כל, אני אשים סימן קריאה. אבל אני אגיד גם רגע משהו לפני. שפת סימנים זה שפה נפלאה אני חייבת להגיד.”

צביה: “זה שפה לכל דבר ועניין.”

לוסי: “שפה לכל דבר ועניין. ויש הורים שזו דרך…”

צביה: “שאני אגלה בסוד למאזינינו שאולי לא יודעים, שאת שולטת בה ברמה מאוד גבוהה ברמה של שפת אם.”

לוסי: “נכון אני מאוד מאוד אוהבת את השפה הזאת, אני מאוד אוהבת לתקשר בשפה הזאת, אבל אני כן מכבדת את ההורים שלא מעוניינים בשפה הזאת, וככה גם במעון, זה בדיוק משתקף גם במעון. יש לנו יכולת לסמן, ויש לנו יכולת לדבר. וגם אם אנחנו מסמנים, ילדים שזקוקים לשפת סימנים, שפת הסימנים לא ניתנת לכל הילדים באופן גורף, אלא רק למשפחות ולילדים שזו שפת האם שלהם, או למשפחות שזו לא שפת האם שלהם ורוצים את השפה הזאת עבור הילדים. יש צוות שיודע לסמן וגם עם הצוות הזה מסמן אז הוא תמיד מדבר במקביל לסימנים. שפת הסימנים ניתנת לכל מי שצריך את השפה.”

צביה: “והוריו בוחרים להשתמש.”

לוסי: “והוריו בוחרים בוודאי. שום החלטה כמו שאמרנו כבר קודם, שום החלטה לא נעשית פה על דעת עצמנו, רק בשיח עם המשפחה. אז גם אם אנחנו חושבים שילד לא מתקדם מבחינה שפתית ושמיעתית, וזקוק לעזרה בשפת סימנים וזה יעזור לו לפתח שפה יותר מהר, אז אנחנו נשב עם המשפחה נמליץ, ההחלטה של המשפחה תהיה מה שהם יחליטו ואנחנו נכבד אותה.”

צביה: “חשוב לומר שפה באמת זה, זה נושא שצריך לקיים עליו דיאלוג כי אנחנו יודעים שיש כל מיני גישות טיפול, וכל מיני גישות תקשורת, ויהיו כאלה שיותר ילכו בכיוון האוראלי ויהיו כאלה שילכו יותר בכיוון הכוללני מה שנקרא אבל כאנשי מקצוע, כמסגרת מה שאת אומרת לוסי זה שבאמת יש פה איזשהו שיח שמאפשר לילד ולהורים שלו להביא לידי ביטוי את הצרכים שלו, את התפקוד שלו, את שפת האם שלו, את התרבות שהוא בא ממנה. זאת אומרת הדברים האלה תמיד יילקחו בחשבון.”

לוסי: “לגמרי בוודאי.”

צביה: “אוקיי. אחד הדברים ששוחחנו עליהם והעלית בשיחה המקדימה שעשינו לפודקאסט, הייתה לגבי איך הילדים מגיעים למעון שלוש נקודות… את רוצה להתייחס קצת לסוגיה הזאת? (לוסי: “כן”) היא לא פשוטה.”

לוסי: “לא פשוטה. הסוגייה באמת באמת לא פשוטה. אני מרגישה רק את אומרת אני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת. הילדים בגלל שאנחנו בעצם נותנים שירות לכל הילדים בטווח גיאוגרפי מאוד רחב.”

צביה: “כן שזה חשוב”

לוסי: “חדרה גדרה (צביה: “חדרה גדרה, אוקיי”). ילדים מוסעים אלינו בהסעות. זה חלק מהזכאות שלהם להסעה ולמלווה. המעון עובד 6 ימים בשבוע כל יום.”

צביה: “איזה שעות?”

לוסי: “מ7 וחצי עד 3 וחצי בצהריים. וקשה להורים שגרים בנתניה, אשדוד ויש לנו ילדים שמגיעים ממרחקים כאלה, להגיע בשעות כאלה. ולכן הפיקוח, משרד הבריאות, משרד הרווחה כחלק עיגן את זה בתוך החוק שבאמת הילדים שנכנסים למעון זכאים להסעה ולליווי. לשלוח ילד קטן בהסעה, גם ילד גדול אבל על אחת כמה וכמה ילד קטן.”

צביה: “תינוק צעיר.”

לוסי: “תינוק בן חצי שנה בן שנתיים עם שני אנשים שאנחנו לא מכירים (צביה: “הנהג והמלווה”), נהג ומלווה בדרך יחסית ארוכה זה מפחיד מאוד מאוד (צביה: “כן”) יכולה להזדהות עם החרדה הזאתי. אבל מה כן”

צביה: “ויש הורים שבאמת זאת תהיה הבחירה שלהם להסיע את הילד.”

לוסי: “ויש הורים (צביה: “כן”) מעט הורים שמסוגלים או גרים קרוב יחסית (צביה: “שערוכים לזה”) וזה כן. אז באמת הם מביאים את הילד עצמאית. אבל זה לא הכל שחור כמו שזה נשמע. בסך הכל הרשויות נמצאות איתנו בקשר, והמלווים והנהגים הם תחת אחריות הרשות המקומית, הם תחת..אנחנו לא מעסיקים אותם. לכן תמיד נעשה שיח עם הרשות המקומית. ומטעמינו אנחנו כן יש לנו מישהי שאחראית, מרכזת את כל תחום ההיסעים, שמקבלת את הילדים בשעות הבוקר מחוץ לבית מיחא, לא בתוך בית מיחא ממש על הכביש (צביה: “בכניסה”). בכניסה איפה שהמונית חונה ורואה איך מוציאים אותם, איך מחזיקים אותם והאם הם חגורים והאם הכיסא מעוגן כמו שצריך לרכב.”

צביה: “עוד בקרה.”

לוסי: “עוד בקרה פנימית, ובמידה ואנחנו רואים דברים שאסור שייקרו אז, אנחנו עושים לזה ככה הדים אחרים – אם זה הפיקוח ואם זה הרשות המקומית וכמובן כמובן בידוע של ההורים. וככה גם בצהריים בשעות שהילדים יוצאים חזרה לכיוון הבית. ובתוך כל זה יש פה אנשים שבחרו את המקצוע הזה להסיע ילדים, או ללוות ילדים. ואני חושבת שאם אני יכולה לתת איזשהו טיפ קטן ככה למשפחות אז זה, זה להתייחס אליהם, להתייחס לראות אותם. הרבה פעמים אנחנו מרוב הלחץ מרוב זה שאנחנו טרודים בהמון דברים של היומיום בין אם זה עוד ילדים ועבודה ואנחנו כאילו לא רואים את האנשים שבדרך. והם אנשים. ואני באמת כל שנה ככה אומרת להורים – תסתכלו עליהם, תיצרו איתם קשר, תהיו איתם בקשר לפני תחילת השנה. תזמינו אותם לבית שלכם שיכירו את הילדים קודם, שיכירו אתכם. תגידו חג שמח, תקנו איזה שוקולד טעים ומתוק (צביה: “לתחזק את הקשר ולטפח”). לתחזק את הקשר. זה נורא נורא חשוב (צביה: “עם האדם ששומר על הילד שלכם בהסעה, כן”). כן כי הוא בעצם העיניים שלכם בזמן הנסיעה.”

צביה: “ואז אחרי תקופה מסוימת במעון היום השיקומי, הילד גדל, מגיע לגיל 3, ווואו. צריך לעבור למערכת החינוך (לוסי: “נכון”) גם זה מעבר לא פשוט.”

לוסי: “מעבר לא פשוט בכלל כן. זה קודם כל הפרידה. עד שהתרגלתי אליכם והכרתי אתכם.”

צביה: “לחממה העוטפות הזאת עם 4 סייעות.”

לוסי: “בדיוק חממה עוטפת המון סייעות (צביה: “כן”) ונשיקות וחיבוקים והם קטנים (צביה: “כן”). זה מאוד קשה לעזוב וגם פתאום מעבר להתמודדות עם משהו אחר. הצומת הזאת אנחנו מכירים שהצמתים האלה (צביה: “נכון”) קצת מחזירים אחורה כמו הכניסה למעון שהייתה קשה. אז פתאום נתחיל (צביה: “נכון”) מסגרת חינוכית חדשה (צביה: “זה לא פשוט”) זה מגייס את כולנו מחדש כמשפחה. אבל גם פה אני רוצה להגיד משהו שהוא נורא נורא חשוב – מיחא זה מיחא. זה נכון שיש את החטיבה לגיל הרך והחטיבה הקדם יסודית אבל אנחנו, אנחנו אותו בית. והעטיפה והחום והמקצועיות עוברת גם לקדם יסודי. והקשר עם הצוות הוא קשר שנעשה כבר מאמצע השנה, מהרגע שמתחילים לחשוב על המעבר ולקראת כל התהליך הזה של המעבר, מתחיל קשר מאוד אינטנסיבי עם הצוות שאמור לקלוט את הילדים. אם זה העברת מידע גם על הילדים וגם על המשפחות והדיוק של מי צריך מה, ואיך צריך להתייחס ואיך צריך להגיד. וגם הקשר הזה נמשך במהלך השבועות הראשונים של השנה. אם צריך כדי לדייק עוד את הדברים ולעשות אותם הכי נכון גם עבור הילדים וגם עבור המשפחה.”

צביה: “וגם כמובן בהיבט הלוגיסטי הבירוקרטי לצורך העניין (לוסי: “לגמרי”) מעבר למערכת החינוך מחייב את הילדים לעבור ועדות זכאות ואפיון כדי לתת להם את הזכויות שלהם במשרד החינוך. אז הקשר הזה של שתי החטיבות באמת יש איזושהי תוכנית שלמה של מעברים שאנחנו נרתמות כולנו כדי לעשות את המעבר עד כמה שאפשר, עד כמה שאפשר חלק עם לתת להורים את המידע, לדעת מה לעשות, להכין אותם ואת הילדים כמו שאת אמרת למערכת החינוך. אני, אני כמנהלת החטיבה הקדם יסודית אני תמיד מזכירה ומצטטת משפט שאמרה לי אמא של ילד שעבר אלינו מהמעון – ‘בין יום אחד, בספטמבר אחד, הילד פתאום נהיה הילד בן 3 גמרנו, הוא כבר לא תינוק. זה כבר לא תינוק כזה שכולם מסתובבים מתפעלים מכל פיפס שיוצא לו מהפה. פתאום צריך לגמול אותו מטיטול, פתאום הוא לא לבד בגן, אם הוא בגן רגיל יש עוד 30 וכמה ילדים. בבת אחת מצופה ממנו לא לישון בצהריים, מאיתנו…” כל מיני דברים שאתה רגע שניה מה נהיה?”

לוסי: “אז אני חייבת להתייחס לזה כי אני מרגישה גם בשנים האחרונות שאנחנו, הפידבק מההורים אחרי המעבר, הוא מאוד מאוד משמעותי. בין אם זה להתחיל גם אצלנו, כבר אצלנו. לנסות להכין אותם כמה שאפשר – להפסיק לישון שנת צהרים, לנסות לעודד את הגמילה הזאת, עצמאות..

צביה: “לאט בהדרגה בהדרגה, אנחנו רק נגיד אין לנו עניין במערכת החינוך בבת אחת לקחת לכולם את המוצצים את הטיטולים. רגע תהליך.”

לוסי: “ברור. הכל בהדרגתיות וזה (צביה: “כן”). אבל בגלל שזה תהליך ובגלל שזה הדרגתי אז כן כדי להקל אח”כ (צביה: “נכון”) גם על המעבר, אז כן חשוב שילדים שמוכנים, אפילו ברמה של חשיפה בלבד, להתחיל את הדברים האלה כבר, כבר מאמצע השנה אצלנו.”

צביה: “ומעברים, ומעברים הם תמיד דבר קשה (לוסי: “נכון”) גם לעבור לכיתה א אחר כך זה מעבר שאנחנו אבל אבל זה (לוסי: “חלק מהחיים”) חלק מהחיים (לוסי: “נכון”) ואנחנו באמת כנשות מקצוע משתי החטיבות בסופו של דבר יש מטרה אחת הילד, הילד ורווחתו, ובאמת לעזור לו להגיע אחר כך בחשיבה משותפת למסגרת שהכי תתאים לו, בלעשות את כל מה שנדרש בהיבטים.”

לוסי: “וגם בתוך הילד ומשפחתו באמת (צביה: “נכון”) נכנס גם כל הנושא של הליווי של ההורים בהקשר הזה (צביה: “נכון, נכון”). הרבה הרבה הרבה ליווי משתי החטיבות של עובדים סוציאליים, ושל מנחים, ובאמת המון התייחסות למקום הזה של הקושי הזה של לעבור, או קשיים אחרים שעולים לאורך השנה. יש פה המון תמיכה ומעטפת גם בהיבט ההורים.”

צביה: “לוסי רגע לפני סיכום אני חושבת שבאמת אני מעריכה שצריך יהיה להאזין לפודקאסט הזה טוב ובריכוז רב כיוון שנתת פה המון מידע. המון מידע. הוא חשוב הוא לא כתוב באף ספר בצורה כל כך מרוכזת. אז רגע לפני שנסיים וניפרד – אם אני אבקש ממך לסכם ב-3 4 משפטים מה בעצם השורה התחתונה? מה המסר? עם מה היית רוצה שהורים ייצאו? הכי חשוב מהשיחה הזאת.”

לוסי: “וואי זה קשה (צביה: “תנסי”) ב-2 3 משפטים (צביה: “4 5 גם טוב”). הייתי רוצה שידעו שיש דבר כזה. קודם כל. שיש מעון, שמאפשר אינטנסיביות של טיפול לילדים שצריכים, שנותן את המענה הזה. שיידעו שגם אם זה חינוך מיוחד זה לא אומר שזו הדרך שתהיה מעכשיו ועד כיתה א’. שתמיד אפשר לצאת. שיש פה שיח מאוד מאוד שקוף עם משפחות. שאנחנו עובדים ביחד. שההחלטות שמתקבלות הן החלטות שלהם כמשפחה וכל החלטה שתתקבל בין אם אנחנו כצוות נחשוב שהיא פחות מתאימה עבור הילד, אנחנו תמיד תמיד נהיה שם כדי לתמוך, ולנסות לארגן את זה בצורה שהכי מתאימה למשפחה ולילד עצמו. אני רוצה שמי שבוחר במעון יהיה שקט. כאילו זה השאיפה שלי. שיהיה שקט, שירגיש שהוא בידיים טובות, שירגיש שמלווים אותו פה. שיש פה המון צוות שפנוי לעזור ולתת מידע והדרכה עבור ההורים וגם בהמשך. כלומר שהמעבר יהיה חלק. הייתי רוצה שהם ידעו שהם בידיים טובות. לא משנה באיזו דרך את זה, שאנחנו פה בעצם בשבילם. אני נורא מתרגשת.

כרמל: “איזה מרגש לשמוע אותך.”

צביה: “רציתי להגיד שאתם לא רואים אותך שאני רואה אבל אחרי 25 שנה העיניים שלה נוצצות והיא מתרגשת נורא. לוסי אני רוצה מאוד מאוד להודות לך על השיח הזה. אני חושבת שנתת פה מידע מאוד חשוב גם מהלב וגם ממה ש..מהניסיון המאוד גדול. תמשיכי לעשות את העבודה החשובה והנפלאה תודה רבה.

לוסי: “תודה לכן.”

כרמל: “אני אוסיף ככה שאני זוכרת לפני 7 שנים בתור סטודנטית בחוג להפרעות בתקשורת היינו צריכים לעשות תצפיות בבית מיחא ואני צפיתי איזה שעה במעון יום שיקומי ובמפגש שלך בגן עם הילדים. והייתי מהופנטת ממש הייתי מהופנטת הילדים ישבו והקשיבו לך עם עיניים נוצצות כמו שאת עכשיו, זה היו העיניים של הילדים. וזה היה פשוט מהפנט אני עד היום את שרת שירים שאני עד היום זוכרת ושרה עם הילדים פשוט היה תענוג זה החוויה שלהם כנראה.”

לוסי: “זכות גדולה ותודה רבה תודה רבה לכן.”

צביה: “תודה לך.”