להורדת הקובץ לחצו כאן: Beit_Micha_podcast2

שיחה מרתקת עם עינת בן-דוד, רכזת תחום רגשי וחברתי וביבליותרפיסטית בחטיבת הקדם יסודי בבית מיחא
על האתגרים הרגשיים והחברתיים בחייהם של ילדים לקוי שמיעה. בשיחה חשובה ומלמדת עינת סיפרה לנו על חשיבותו הגדולה של תחום זה והשלכותיו על תחומי התפתחות רבים אצל הילד עם לקות בשמיעה. איך קושי זה יכול לבוא לידי ביטוי, מהן הסיבות לקושי, וכיצד אנו המבוגרים-הורים ואנשי מקצוע יכולים לסייע ולתווך לילדים את התחום החשוב הזה.

 

תמלול מלא

“שלום אני מיכל רשף, אני צביה רוטשילד, ואני כרמל כץ”

מיכל: “אנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא ‘הקול במיחא’.
בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות, את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. והפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. והיום אנחנו מראיינות את עינת בן דוד-הלמן, ביבליותרפיסטית, עובדת במיחא כבר הרבה מאוד שנים, וכיום מדריכה ומרכזת במיחא את התחום הרגשי-חברתי, היי עינת

צביה: “אהלן עינת”

עינת: “היי, אהלן”

צביה: “אז באמת הזמנו היום אותך כדי לדבר על התחום הזה, הגדול והרחב מאוד של התחום הרגשי החברתי. ואני חושבת שבאמת בשנים האחרונות, גם שאת נכנסת לתוך התחום הזה כאן ומרכזת אותו, חשוב מאוד שנשמע ממך, למה בעצם?  למה חשוב כל כך לדבר על התחום הזה בהקשר של הילדים שלנו?”

עינת: “טוב אז באמת אם אני חוזרת אחורה, בהיסטוריה שלי פה במיחא ובכלל, אז זה לא מובן מאליו כמו שאת אומרת, להתעסק עם התחום הזה, כי כשאני התחלתי לעבוד פה לפני הרבה מאוד שנים, אז עיקר העבודה הייתה באמת בנושא של השמיעה והשפה והדיבור”.

צביה: “קלינאות”

עינת: “כן. ובאמת עם הזמן גילינו שלמרבה הפלא, גם ילדים שהם מאוד משוקמים, מבחינת השמיעה שלהם, מבחינת השפה, מבחינת זה שהם צמצמו פערים בדיבור וביכולת להתבטא, בכל זאת אנחנו שומעים הרבה פעמים מהורים ומגננות שיש איזשהו קושי בתחום החברתי. זה יכול להיות ילדים שמאוד נמנעים מלעשות משהו ולא מביאים לידי ביטוי את היכולות שלהם בתוך הקבוצה הגדולה של הגן, וזה יכול להיות בקצה השני של הסקאלה, ילדים שמאוד מתפרצים, אלימים, אימפולסיביים, מביאים לידי ביטוי דברים שמפריעים להם למצות את הפוטנציאל שלהם. והתחלנו באמת לשאול את עצמנו למה, מה קורה ב.. מה קורה בתחום הרגשי והחברתי, ואני באופן אישי התחלתי להקשיב יותר לאמירות של ילדים. אפילו כתבתי על זה ספר בזמנו שקוראים לו ‘ילדה מיוחדת’, שמבטא קצת את הקול של.. של הילדים שאומרים ‘למה אני שונה בעצם? למה אני היחיד בגן שמרכיב מכשיר? למה אני צריך לבוא למיחא פעמיים בשבוע?’ שאנחנו חושבים שזה נורא כיף אבל בכל זאת זה סוג של מעמסה ואיזושהי עבודה לילדים. וכן התחלנו לבדוק מה קורה לילדים שלנו כשהם יוצאים מהחממה שלנו במיחא ופוגשים ילדים שומעים בתוך קבוצה גדולה”.

צביה: “עינת רוצה רק להגיד בסוגריים ולחדד רגע מה שאמרת, אני חייבת לציין שאנחנו לא מדברים על תחושת בטן, על תחושה סובייקטיבית”

עינת: “נכון”

צביה: “אנחנו יודעים היום שבספרות המחקרית יש חד משמעית עדויות לזה שהילדים שלנו, ללא קשר לרמת השמיעה שלהם ורמת התפקוד שלהם, היא יכולה להיות גבוהה, אבל אנחנו יודעים עובדתית ממחקרים בארץ ובעולם שהילדים שלנו מראים לפעמים עיכוב”

עינת: “איחור נכון”

צביה: “או איחור בהתפתחות של מה שנקרא Theory of mind  שאת תכף תדברי על זה”

עינת: “נכון נכון”

צביה: “אני חושבת שזו נקודה שחשוב להבהיר אותה, זו לא תחושה שלנו כאנשי מקצוע וגננות”.

עינת: “נכון, ולא רק שזו לא תחושה, זה גם לא מפתיע, כי אם אנחנו מסתכלים על, על הילדים שלנו, ועל מה נדרש מהם לעשות מהרגע שהם נולדים בעצם ואחר כך בטח ובטח בקבוצות של ילדים, עמיתים כמו שאנחנו קוראים לזה בגן, נדרש מאמץ מאוד מאוד גדול בתחום החברתי. כמות המידע האודיטורי שמגיעה אליהם היא לא כמו של ילד שומע, כל מיני דברים שילד שומע עוברים לו מעל הראש והוא קולט אותם, הילדים שלנו צריכים הרבה מאוד דגש. וגם ההתייחסות של ההורים, שהרבה פעמים אנחנו שומעים הורים שאומרים לנו ‘אנחנו לא באמת יודעים איך, מה נכון לעשות, לספר לילד סיפור/לא לספר

צביה: “נכון”

עינת: ” ‘לשיר/לא לשיר?.. עם הילד הבכור ידעתי בדיוק איך להתנהג, עם הילד הזה אני קצת פחות יודע’. יש הורים שמדווחים על עצמם שהם הרבה יותר דידקטיים, הרבה יותר מלמדים את הילד, ופחות מלמדים אותו להרגיש או לבטא רגש. יש הורים שמספרים שהם הרבה יותר חוששים לילד, הרבה יותר מגנים עליו, ובאמת בספרות, ואני חייבת להגיד צביה שאין המון ספרות”

צביה: “נכון, נכון”

עינת: “אין המון המון ספרות, זה באמת תחום שבשנים האחרונות מתחילים להתעסק איתו, אבל אנחנו כן יודעים שיש איחור, איחור התפתחותי, שהוא כמו תופעת לוואי של הלקות בשמיעה. בוא נגיד שילד שנולד עם לקות בשמיעה לא חייב להיוולד עם קושי חברתי אבל זה איזשהו, זה איזושהי תופעת לוואי שמופיעה, וזה באמת באמת לא מפתיע, כי כל מה שנדרש מילד בתחום החברתי, כולל בתוכו המון שמיעה, שפה, דיבור, קשב, יכולת להבחין בין ניואנסים נורא נורא נורא קטנים”

צביה: “נכון, נכון, בדיוק, זה העניין”

עינת: “למשל, להבחין בשאלה לעומת משפט חיווי, למשל להבחין בהומור, להבחין ברגש בתוך הדברים שאנחנו אומרים, זה דברים שנבלעים בתוך השפה נורא נורא מהר, שלא לדבר על זה שילדים בגן-גם להם יש שיבושים, והם גם מדברים מהר, והם גם מדברים לא ברור, אז הילד שלנו צריך גם לעקוב אחרי השיחה, גם להבין אותה, עד שלפעמים הוא מבין את ההקשר כבר עוברים לנושא אחר, וזה מאוד מאוד קשה. זה שם את הילד שלנו במקום שכל הזמן הוא צריך להיות כמו Alert אני קוראת לזה, דרוך”.

צביה: “דרוך, בדיוק”

עינת: “כל הזמן להשקיע אנרגיה”

צביה: “נכון”

עינת: “ב..’מה פספסתי? מה אמרו פה? מה לא שמעתי?’. אני חושבת שאם מישהו מקשיב לארוחת עשר בגן של ילדים, אז הוא מקבל תמונה הכי ברורה של מה זה הדבר הזה, כי שומעים שם קצב אדיר של נושאים, שמתחלפים נורא נורא נורא מהר, על על סרט שראיתי אתמול בטלוויזיה, על מה שאבא הביא לי אתמול מתנה, על מה שאני הולך לעשות היום אחרי הצהריים. הקצב והתכנים הם מאוד מאוד מאוד נרחבים, ומאוד קשה לעקוב אחרי זה. מה עוד שאם יש ברקע מוזיקה שגננות הרבה פעמים שמות”

צביה: “נכון”

עינת: “והנה אנחנו מביאים את הילד שלנו למקום שמאוד קשה לו. גם אם המכשיר שלו נותן לו, נותן לו יופי של שמיעה ויופי של שיקום”

צביה: “נכון, וגם עם השתל הכי משוכלל”

עינת: “וגם עם השתל הכי משוכלל, הסיטואציה הזו היא כמעט בלתי אפשרית.

צביה: “וזאת עוד סיטואציה נייחת”

עינת: “נכון”

צביה: “תארו לעצמכם כשהם תוך כדי תנועה וריצה בחדר”

עינת: “בחצר למשל”

צביה: בדיוק

עינת: “בחצר למשל, בשיעור מוזיקה”

צביה: “נכון”

עינת: “זה באמת מצבים שהילדים שלנו מתמודדים איתם ואני מעריצה אותם, אני לפעמים אני מגיעה ושומעת אותם ואומרת ואו! איך יכול להיות שהם משתלבים ככה, זה כל כך כל כך דורש מאמץ.
ויחד עם המאמץ יש לנו את האפשרות כאנשי מקצוע לעזור להם ולתווך להם, ולגשר להם קצת על הפערים, כי אם אנחנו יודעים מראש שיש קושי, אז למה שלא נתכונן אליו, אם מראש אנחנו יודעים שזה תחום שעלול להיות קשה יותר ועלול לדרוש מהם הרבה יותר מאמץ, אז למה שלא נתכונן כמו שאנחנו יודעים להכין אותם בהיגוי, בשפה, בתחביר, בהרבה מאוד מהתחומים האחרים שנורא ברור לנו ששם צריך לעבוד.. חשבון, קריאה, אוריינות, כל הדברים האלה נורא נורא מדידים, נורא ברור לנו ששם אנחנו צריכים לתת איזשהו תיווך ומענה. אז אותו דבר בדיוק התחום החברתי, אנחנו יודעים שיש שם קושי, אנחנו יודעים שיש שם עיכוב, אז אנחנו צריכים להתכונן אליו. עם המון מודעות, עם המון חשיבה לקראת, עם המון התייחסות של לבודד את התחום הזה ולתת בו את העזרה שהילד זקוק לה, כדי להקל עליו בהמשך לצמצם את הפערים”.

צביה: “עינת, אם אם להדגיש יותר את המקום שלנו בעניין, אז תקני אותי אם אני טועה, מה שאת בעצם אומרת, זה שהקושי אצל הילדים שלנו, בא לידי ביטוי בעובדה שיש להם את ההתפתחות הזאתי, הם עוברים את אבני ההתפתחות שאנחנו מצפים בהתפתחות תקינה של ילדים בהקשר החברתי והרגשי, אבל הם עושים את זה באיחור. חלק באיחור גדול יותר, חלק באיחור קטן יותר. אז בעצם מה, התפקיד שלנו כמטפלים הוא לוודא שהילד עובר משלב לשלב?”

עינת: “קודם כל התפקיד שלנו זה לדעת את הדברים וליידע את ההורים ואת אנשי הצוות. אז אם אנחנו יודעים את זה ואנחנו מודעים לזה, אז אנחנו מתייחסים לזה באותה חשיבות של שיעור בשפה, גם לתחום הרגשי והחברתי, והרבה פעמים קשה להסביר את זה להורים ולפעמים אפילו לאנשי צוות, עד כמה זה חשוב לשים על זה את הפוקוס. אני תכף אדבר על איך אנחנו פתרנו פה, ניסינו לפתור את הבעיה קצת, אבל, זה, אני חושבת שמודעות זה הדבר הראשון. אם הורה יודע למה קשה לילד שלו מבחינה חברתית, למה צריך להיערך לזה, למה צריך להתכונן לזה, למה צריך לתת לזה בכלל לגיטימציה ולא להתפלא שזה קורה, אלא ההפך, אנחנו יודעים שיש שם קושי ואנחנו באים מראש לתת את הכלים להתמודד, אז כבר אנחנו עושים הרבה מהדרך.
אני חייבת להגיד שבתחילת הדרך היו הרבה הורים שאמרו לנו ‘אנחנו לא רוצים שתגעו בכלל בנושא הזה’

צביה: “כן”

עינת: “אנחנו הבאנו לפה את הילד כדי שתתנו לו כלים לדבר ולשמוע. ולקח זמן באמת עד שאנחנו היינו מספיק מנוסים בתחום כדי להגיד להורים – זה אחד התחומים שיכולים לתת לילד רווחה כדי למצות את הפוטנציאל שלו. ילד שלא פנוי מבחינה רגשית, אנחנו יודעים את זה, ואת זה באמת יודעים היום בספרות בהרבה תחומים אחרים גם, ילד שלא פנוי מבחינה רגשית ועסוק נורא במה מה הוא הפסיד, מה הוא לא שמע, מה הילדים פה דיברו והוא לא הבין, לא יהיה מסוגל למצות את הפוטנציאל שלו גם אם הוא יהיה ברמה מאוד מאוד גבוהה. ולזה אנחנו יכולים להיערך קודם כל במודעות, בהדרכה של ההורים, בהדרכה של הצוות, ובפתרונות שאנחנו כאן בנינו לעצמנו כדי לתת לילדים שלנו איזשהו פור קדימה. זאת אומרת, אנחנו לא מחכים שתהיה לילד בעיה, אנחנו לא מחכים שתתעורר בעיה חברתית, אנחנו באמת רוצים לתת לו איזשהו פור קדימה עם כלים, עם אסטרטגיות שאנחנו כבר יודעים שיכולות לעזור לו”.

צביה: “אני חושבת שגם חשוב להכניס לפרופורציות וגם להבהיר, שכשאנחנו מדברות על קושי חברתי או בעיה חברתית אנחנו לא מדברות על ילד שאנחנו מנבאים איזשהו ילד שהוא לא מתפקד חברתית, אנחנו לא מדברות על זה, אנחנו מדברות על הסיטואציות שבאה הגננת ואומרת, או אפילו אנשי מקצוע נוספים, ‘אבל מה אתם רוצים? רמת השפה שלו תקינה לחלוטין, הוא מנצל מצוין את השתל שלו, את המכשיר שלו, אז מה הקטע?’ בואי ניתן פה איזו דוגמה קטנה למה אנחנו מתכוונות”

עינת: “כן, דרך אגב אני שומעת את זה הרבה גם מהורים, לא רק מגננות, אבל זה נכון, הרבה פעמים נכנסות קלינאיות שלנו לגן, והגננת אומרת ‘אני לא מבינה מה הוא צריך קלינאית, הוא מדבר נפלא, הוא שומע נהדר, אני לא מבינה למה הוא צריך קלינאית, אבל מבחינה חברתית מאוד קשה לו. וזה כן יכול לבוא לידי ביטוי כמו שאמרתי קודם בהתנהגות אלימה לפעמים. מה ילד לקוי שמיעה חייב להרביץ? לא ממש לא, זה לא בילד אין עם הלקות. אבל התסכול לפעמים הוא כל כך גדול, שילד שיש לו קצת סף תסכול נמוך יותר, זה כבר בא לידי ביטוי בהתפרצות. והילדים שלנו לא מחוסנים מדברים אחרים, יש גם בעיות של הפרעות קשב, יש גם בעיות של ויסות רגשי, כמו אצל כלל האוכלוסייה. אבל אם מתווסף לזה עוד קושי בשמיעה, או אם נניח מתווסף לזה גם נוזלים באוזניים שקורים בחורף, גם נזלת גם קצת נזלת, גם אירוע שקורה בגן ו.. ויוצר איזושהי המולה, והילד שלנו מוצא את עצמו הרבה פעמים הולך לאיבוד. להסביר את זה לאנשי צוות ולהורים זה מאוד מאוד חשוב. אז קודם כל נקודת המוצא זה להסביר, שתהיה מודעות”.

צביה: “אני חושבת שאפשר לתת עוד דוגמה, קטנה אולי שנראית טריוויאלית, אבל משהו אפילו כמו להבין שאתה נדרש לקחת תור בשיחה, אתה לא יכול כל הזמן רק לדבר, או כל הזמן רק להקשיב”

עינת: נכון

צביה: “שזה משהו שהוא כאילו טריוויאלי, אבל לפעמים יש ילדים שמגיעים לגיל מסוים שהיינו מצפים לראות את זה אבל הוא רק מדבר בשיחה, הוא לא נותן מקום לחבר שלו, שזה גם עוד משהו”

עינת: “נכון ואת זה אנחנו רואים הרבה פעמים כי אנחנו גילינו שלילדים שלנו לפעמים הרבה יותר קל לדבר מאשר להקשיב.

צביה: “נכון נכון”

עינת: “כי כשהם מדברים אז הם מאוד מבינים מה קורה בשיחה

צביה: “נכון זה מאוד חשוב”

עינת: “כשהם שולטים במשחק הם גם יודעים מה הולך לקרות. כשהם מפנים קצת מקום לאחר אז הם עלולים לאבד את ההבנה ואת השליטה על מה שקורה ואנחנו באמת רואים הרבה ילדים שמשתלטים על השיחה או מתקשים לפנות מקום, כמו שאנחנו גם רואים הרבה ילדים שנאלמים ב-א’ או ב-ע’ (נעלמים). נכון, אז אלה בדיוק המקומות שאנחנו עובדים עליהם וצריכים לתת עליהם את הדעת, איך אני נותן מקום לאחר, איך אני מייצג את ה.. את התחושה של ‘לא שמעתי, לא הבנתי, אני צריך לשאול מה הרבה פעמים, אני.. מותר לי להגיד תסגרו את הדלת כי הרעש בחוץ מפריע לי, מותר לי לשים לב שהכיסאות שזזים מפריעים, הילד שצועק בגן..’ כל הדברים האלה אנחנו קוראים להם ‘סנגור עצמי’, שזה מושג שמאוד מאוד נכנס היום בתחום של ילדים ואנשים עם צרכים מיוחדים. דרך אגב זה זה משהו שמאוד מקובל בבוגרים, פחות בילדים”

צביה: “נכון”

עינת: “ואני מאוד גאה להגיד שאנחנו במרכז שלנו שמים על זה פוקוס מאוד מאוד נרחב, על כל הנושא של.. דווקא על ילדים”

צביה: “נכון. אלה שנים של הבסיס של זה”

עינת: “נכון, דווקא הילדים הצעירים שלומדים אצלנו לבטא את הקושי, לייצג את עצמם, לסנגר ולהגיד מה מפריע לי, מה קשה לי, איפה אני צריך עזרה, מה יש לי בכלל בתוך האוזן, מה זה הדבר הזה. אז זה באמת תחום נורא נורא נרחב ש..שאנחנו קוראים לו סנגור עצמי ותכף אני קצת ארחיב עליו. כרמל רצית לשאול משהו?”

כרמל: “כן, אני קצת חוזרת אחורה, כדי לוודא אם אני מבינה אותך נכון. יכול להיות שילדים, שילד ישחק עם חבר אחד, ולא נראה את הקושי החברתי הזה, כי בעצם הוא בעיקר בא לידי ביטוי כשזה בסביבה עם הרבה ילדים, כשהתנאים השמיעתיים לא נוחים.. זאת אומרת שאם נזמין חבר הביתה יכול להיות שבתור הורים אנחנו לא בהכרח נראה את הקושי שאת מדברת עליו”

עינת: “נכון, זה שאלה מצוינת, כי הרבה פעמים אם אנחנו לא נתמקד במשחק של הילד ולא נסתכל עליו בזכוכית מגדלת קצת יותר מקרוב אנחנו גם לא נדע שיש שם קושי. הרבה פעמים אנחנו עומדים מהצד ואנחנו רואים את הילד שלנו משחק בארגז החול, עם ילדים אחרים, והכל סבבה וטוב. אבל אם אנחנו נתקרב אנחנו נוכל לדעת האם הוא באמת ער למה שקורה שם מסביבו, האם הוא מבין מה התפקיד שלו במשחק. אני זוכרת פעם שנכנסתי לאיזה גן וראיתי ילדה שמשחקת יחד עם כולם ב..זה היה לפני פורים והם שיחקו בהצגה של מגילת אסתר, ווואו עמדתי והתמוגגתי מנחת מזה שהילדה שלנו שותפה במשחק, וכשנגמר המשחק שאלתי אותה ‘מה היה התפקיד שלך?’ והיא לא ידעה לענות לי, ובאותו הרגע הבנתי שאני צריכה לעבוד איתה, והקלינאית שעובדת איתה צריכה לעבוד איתה גם על מה להגיד, מה לשאול, מה זה המשחק הזה, מה זה התפקיד הזה, איך לשאול, איך לא להתבייש לשאול קודם כל, ולהיות ערה למה שקורה מסביב, לא רק לעשות בחיקוי. הרבה מאוד מהילדים שלנו עובדים סביב חיקוי. ואת צודקת מאוד שהרבה, הרבה פעמים כשזה אחד על אחד זה יותר קל – יש שקט, יש סדר, יש משהו יותר מובנה וברור. בתוך ההמולה והרעש מסביב זה הרבה יותר קשה. דרך אגב כשאנחנו שואלים בוגרים שלנו מה הם זוכרים כמשהו שהיה להם הכי קשה מבחינה רגשית, הם אומרים שארוחת ערב של יום שישי.

צביה: “נכון”

עינת: “אני זוכרת שזה תמיד נוגע לליבי שהם מתארים כמה קשה היה להם לעקוב על מה צוחקים כולם, על מה מדברים, אם מישהו רגע עוצר להסביר להם אז הם כבר מפסידים את מה שמישהו אחר מדבר וזה באמת סיטואציות שלפעמים מקשות גם על הורים לדעת מה לעשות”

כרמל: “זאת דוגמה לסיטואציה פשוטה שקורית בכל בית ועכשיו כשאת אומרת אותה זה מעלה למודעות”

עינת: “נכון. נכון. אז מה לעשות באמת, אז אם אנחנו מסתכלים מה לעשות עם הידיעה הזאתי שיש איחור התפתחותי, שדרך אגב, ברוב הפעמים וברוב המקרים הוא מצטמצם, אנחנו לא מתייחסים לזה כאל משהו שלתמיד הוא מהווה קושי חברתי, אנחנו יודעים שעם הזמן, ובעיקר עם התיווך שלנו והעזרה שלנו הוא מצטמצם. אנחנו רואים את זה בעיקר בגנים המשולבים שלנו כשיש קבוצות של ילדים לקויי שמיעה בתוך גן רגיל שהעבודה על התחום הזה מאפשרת להם יותר להשתלב בגן של השומעים. אם אנחנו לא נעבוד על התחום הזה אנחנו הרבה פעמים נמצא אותם כקבוצה נפרדת”.

צביה: “נכון”.

עינת: “שזה מאוד מובן מאליו..”

כרמל: “תסבירי מה זה גנים משולבים”

עינת: “גנים משולבים בעצם זה הגנים שהולכים אליהם ילדים לקויי שמיעה ונמצאים שם בקבוצה, יש להם גננת משלהם, צוות מקצועי משלהם, והם לומדים ליד, ממש במבנה צמוד לגן שהוא רגיל. חלק מהפעילויות נעשות ביחד וחלק בנפרד. ובאמת המטרה שלנו זה לראות את הילדים משתלבים עם הילדים השומעים, והרבה פעמים ילד שקל לו יותר בחברת ילד לקוי שמיעה, ואנחנו רואים ילדים שיש להם את היכולות ויש להם את המיומנויות בקרב הקבוצת הזדהות שלהם, כשהם עוברים לשחק עם ילדים שומעים הם מאבדים אותם קצת. הם הולכים לאיבוד שוב בקצב, בתכנים, במורכבות, וזה המקום שלנו לעשות שם איזשהו, איזושהי עצירה, איזשהו זום אין כזה ולתת להם כלים. פה אפשר להגיד למשל ‘פוס משחק’, אם תגיד ‘פוס משחק’ יעצרו את המשחק ותוכל להגיד ‘אה רגע אני לא רוצה להיות אבא, אני רוצה להיות הכלב’. פה אפשר להגיד למשל ‘בוא תע.. בואו נעשה אנ-דנ-דינו ונעצור, ‘אה רגע תגיד מה זה אנ-דנ-דינו? אתה יודע מה זה אנ-דנ-דינו?’ זה מין מילה מוזרה כזו שבכלל אין לה פירוש.. מה זה אנ-דנ-דינו, מתי עושים אנ-דנ-דינו?’. כל הדברים האלה שלילד שומע הם פשוט עוברים מעל הראש, הוא פשוט שומע את זה ומבין תוך פעם אחת למה מתכוונים, מקסימום פעמיים, והילד שלנו באמת דורש איזושהי עצירה, איזושהי הסתכלות וזה נורא נכון כרמל שלפעמים נורא קשה לעלות על זה. אבל אם אנחנו נתקרב בתצפיות שאנחנו עושים ונסתכל מקרוב אנחנו נראה שם דפוסי משחק שמאוד זקוקים לעזרה שלנו ולתיווך שלנו. ואת זה אפשר לעשות גם בבית, גם בין אחים, גם בין חבר שמגיע אחר הצהריים, וגם אצלנו שבחרנו לעשות את זה בקבוצות.

אנחנו באמת בשביל זה בדיוק יצרנו את הקבוצות הרגשיות חברתיות, זה משהו שאני מאוד גאה לספר שעשינו פה במיחא כבר, אנחנו כבר עושים את זה הרבה שנים, ובאמת אחת המטרות של הקבוצות האלה זה קודם כל להיות קבוצת הזדהות, שילד שיושב ואומר, כמו הילה בספר, ‘למה רק לי יש מכשיר שמיעה?’, יגיע לפה ויפגוש עוד ילדים שמרכיבים מכשיר שמיעה. ולא יחשוב שהוא המציא את זה, ורק הוא עשה משהו שבגללו יש לו מכשיר שמיעה, אלא יש פה עוד ילדים שמבינים את השפה שלו, יודעים מה קורה כשנגמרת סוללה, יודעים איך זה מרגיש בבדיקת שמיעה, יודעים איך זה מרגיש כשלא שומעים טוב. הרבה פעמים אנחנו שומעים תגובה של למה צריך את זה בכלל”

צביה: “נכון, אנחנו שומעות את זה המון אצל הורים פה, שרק מגיעים לבניין, והרבה פעמים.. ואנחנו מציעים את השירות הזה”

עינת: “נכון”

צביה: והרבה פעמים באה השאלה ‘אבל תסבירו לנו למה, הבאנו את הילד כדי שתטפלו בשמיעה ובדיבור שלו, למה הוא צריך קבוצה תסבירי לי”

עינת: “נכון ועוד יותר מזה אני שומעת לא רק מהורים, גם מאנשי צוות את ה.. את השאלה, את המשפט שאני חוזרת עליו כל פעם כי הוא תמיד נאמר, ‘למה צריך להעיר דובים משנתם.. הילד גדל עם המכשיר, מכיר את עצמו ככה, הוא לא שואל שאלות, הילדים רגילים אליו ולא שואלים שאלות, אז למה בעצם אנחנו צריכים לעורר שיחה על הנושא או את המודעות לנושא?’. אז זה שאלה נורא חשובה כי קודם כל אני באופן אישי מאוד מאמינה ביכולות של הילדים שלנו, אני חושבת שהילדים הם חכמים ורגישים, ואין מצב שילד מגיע לפה לבדיקת שמיעה פעם פעמיים שלוש ואז מרכיבים לו מכשיר, ואז פתאום הוא נדרש לעשות דברים שהוא לא עשה קודם, ואפשר לא לדבר על זה.. אין מצב שאפשר לחשוב שהילד פשוט יכול לקבל את זה ככה באופן טבעי ולעבור על זה הלאה. מה עוד שאנחנו אנחנו פוגשים פה את הילדים בגילאים של משלוש עד כיתה א’, עד שש פחות או יותר, שזה בדיוק הגיל שבו מתחיל להתפתח הדימוי העצמי, ההסתכלות על האחר, ההשוואה ביני לבין האחר, אז קשה לי להאמין שגם ילד שלא שואל את זה בקול רם ולא אומר ‘אה, למה לי יש ולו אין’ זה לא מתרוצץ לו בראש. יותר מזה אני אגיד, אחים של ילדים, ואנחנו פוגשים פה אחים של ילדים, ואנחנו עושים פה קבוצות לאחים של ילדים, ואנחנו מכירים אחים שאף פעם לא זכו שמישהו יסביר להם למה באמת האח שלך מרכיב מכשיר שמיעה ומה זה הדבר הזה, ובאמת הנטייה לקבל את זה כמשהו נורא טבעי וזורם היא נחמדה עד שלב מסוים, ובשלב מסוים אנחנו כן צריכים לעצור שם ולתת לילד הסבר, ולתת לאח שלו הסבר, ולתת לחברים שלו הסבר, כי אחרת זה מתיישב שם כמשהו שהוא כמו סוד”.

צביה: “עינת אבל איך היית ממליצה או מציעה להורים לעשות את זה? כי בכל זאת, זה לא פשוט לקחת את הילד שלך ולקיים איתו שיחה כזאת. אני גם חייבת להוסיף בסוגריים שאנחנו נשות מקצוע, הילד הוא של ההורים שלו”

עינת: “נכון”

צביה: “וההורה שלו הוא זה שבוחר מה הוא עושה ומה הוא אומר, אנחנו כנשות מקצוע מביעות את דעתנו, שמבוססת על ניסיון, מבוססת על ידע מקצועי, אבל עם המידע הזה הורה יכול לקחת ולהשתמש והוא יכול גם לא, אבל בכל זאת, מה מה יכולה להיות העצה שלך להורה שכן בוחר לדבר על זה, איך איך לפתוח את זה?”

עינת: “אני חושבת שבהרבה בתים זה קורה באופן טבעי, בהרבה בתים זה נעצר באיזשהו קושי. הרבה הורים אומרים לי, אני מוכן לדבר עם הילד על הכל, אפילו על מוות. אני לא יכול לדבר איתו על מכשירי שמיעה. אני צריך איש מקצוע שיעשה את זה. ואני חושבת שאחד התפקידים שאני רואה לנו כאנשי מקצוע זה לעזור להורה לקבל חזרה את הביטחון לדבר על הדברים האלה. כמו על כל דבר אחר שקורה ושלא תמיד פשוט לדבר עליו. אני חושבת שאם מביאים את הדברים כפשוטם, הרבה יותר קל לגעת בהם, לפעמים הילד בא ושואל, ולפעמים אנחנו כמבוגרים, כהורים, צריכים לעורר את השאלות האלה- אתה שמעת מה הוא אמר לך עכשיו?.. אז רגע אז מה מה עושים כשלא שומעים? אתה רוצה להגיד לו שלא שמעת? או.. שמתי לב שבגן שעשועים אולי לא ממש הבנת מה הוא אמר, אתה רוצה שנחשוב מה אפשר לעשות?
יש לנו ילדים שהמורכבות אפילו עוד יותר גדולה כי הם לא תמיד מרכיבים מכשירים”

צביה: “נכון”

עינת: “כל הילדים החד צידיים למשל, לא מרכיבים”

צביה: “נכון נכון”

עינת: “ושם באמת השאלה היא הרבה יותר קריטית, למה אני צריך לעורר אצל הילד את התחושה שהוא שונה אם לא רואים עליו כלום?” אז אז התשובה שלי היא כמו שאמרתי קודם זה כי הילד יודע, כי הילד בתוך תוכו יודע, הוא אולי לא יודע איך לשאול את זה, אולי הוא לא יודע איך להגיד את זה, ובשביל זה אנחנו פה כדי לעזור. אפשר לעשות את זה עם סיפורים, אנחנו הרבה מאוד משתמשים בספרים, אז יש את הספר שלי שהוא מאוד מאוד ספציפי ונוגע בלקות עצמה אבל יש גם המון ספרים אחרים שאפשר לדבר על תחושה של שוני, על הקבלה של עצמי, על היכולת להבין שכל אחד מאיתנו הוא משהו אחר, שאחד מרכיב משקפיים והשני מרכיב מכשיר שמיעה. אז אנחנו יודעים לפעמים על הילדים שאצלנו כן עברו איזשהו תיווך ואיזושהי עזרה והם משתמשים בזה אפילו אחר כך כדי לעזור לאחים שלהם, ולהגיד ‘תראה לי יש מכשיר, לך יש משקפיים..’ אנחנו יודעים למשל על בוגרים שלנו, אנחנו אפילו יש לנו סרטונים של בוגרות בכיתה א’, ב’, ג’ שיודעות לעמוד מול הכיתה ולהסביר, ולספר מה יש להם באוזן, ולגמרי ברור שהיסוד של זה ניתן אצלנו. כשהם עמדו בגן, מול הקבוצה של הגן, ויחד עם הקלינאית או מומחית התחום שהיו אצלם הכינו איזה פלקט, ביחד עם ההורים, ביחד עם עם הקלינאית, על מה זה אוזן, ומה זה שמיעה, ועל תמונות שלהם ועל דברים שיכולים לעזור להם בהמשך להבין איך לייצג את עצמם וכמו שקראנו לזה קודם לסנגר את עצמם. אני חושבת שלשתף הורים בתהליכים כאלה מאוד עוזר גם להעלות את השיח בבית”

צביה: “נכון, נכון”

עינת: “וברגע שהדברים נעשים באופן טבעי גם הילד מקבל אותם באופן טבעי. אם אנחנו נורא נזהרים ונורא נורא חוששים, אז נוצרת תחושה שיש פה משהו שקשה להורים לדבר עליו. וכן לפעמים קשה להורים לדבר עליו”

צביה: “נכון”

עינת: “בשביל זה אנחנו פה”

צביה: “נכון”

עינת: “כאנשי מקצוע שיכולים ללוות את זה ולעזור”

צביה: “ואם קשה ולא מרגיש נוח, זה לגיטימי לגמרי לבקש עזרה ולא לדבר על זה ככה לבד”

עינת: “נכון”

צביה: “עינת, אני חושבת, שכשאני שומעת אותך מדברת על הטיפים להורה, איך לעשות את זה, תגידי לי.. תקני אותי אם אני טועה, מה שאני שומעת זה -בואו תדברו על זה בהטרמה, מהמילה לפני, או תדברו על זה אחר כך, אבל לא בתוך הסיטואציה החמה”

עינת: “נכון. זה נורא חשוב מה שאת אומרת כי זה באמת אחת האסטרטגיות שהכי הכי הכי עוזרות לילדים לקויי שמיעה, כל מה שקשור להטרמה ב-ט’, זה אומר להכנה מוקדמת. אם אנחנו מבקשים מהגננת לעשות הכנה לפני מפגש על נחליאלי, אז בטח ובטח שאנחנו צריכים לחשוב מה קורה לילד שיוצא לגן שעשועים, בואו נעשה לו הכנה לקראת. אם אנחנו נפגוש שם ילד והוא ישאל אותך מה יש לך באוזן, מה אתה חושב שאתה יכול לענות לו? או, אם בא אליך חבר, והוא רוצה משחק ואתה רוצה משחק אחר, מה אתה מציע שנעשה? כל הדברים האלה שהם גם רגשיים וגם חברתיים, ואנחנו יודעים ששם יש איזשהו בור, שאנחנו צריכים לעזור ולתווך, שם אנחנו יכולים לעשות את ההטרמה המוקדמת, בדיוק כמו שהיינו מלמדים אותו לפני מפגש את השיר קודם כדי שיידע לשיר אותו, ככה גם בתחום הזה, הרגשי והחברתי, להתכונן לסיטואציות זה הדבר שהכי הכי הכי מפחית חרדה, וכשילד פחות חרד הוא יותר יודע לשלוף מהכיס את האסטרטגיות שכבר לימדו אותו. אז אנחנו פה בקבוצה מנסים לתת הרבה מאוד אסטרטגיות, איך עושים אנ-דנ-דינו, ומתי עושים אבן-נייר או מספריים, ואיך בוחרים מי ראשון, ומה אני אומר כשלא שמעתי, ומה אני אומר כשלא הבינו אותי. את כל האסטרטגיות האלה צריך אחר כך לממש בשדה האמיתי, לא במעבדה שלנו. ושם באמת ההורה יכול להיות עם היד על הדופק, והגננת יכולה לראות את הדברים, וגם לדווח לנו – איפה יש קושי? איפה הילד צריך יותר חיזוק? איפה הילד צריך יותר העצמה ולהגיד לו כל הכבוד על זה שהפעם לא בכית כשהפסדת, וראיתי שאמרת שאתה לא שומע, איזה יופי, כל הכבוד. כל המקומות האלה הורה בהחלט יכול לעשות גם בארוחת ערב. לפנות לילד מקום בארוחת ערב להחליט שמי שמדבר מחכה קודם שהילד יראה אותו. זה בדיוק כמו להגיד לגננת שכשמישהו מספר חוויה משבת – תני לו לעמוד, כדי שהילד שלנו לא יצטרך להזיז את הראש מאחד לאחד ואז לפספס מה נאמר. יש הרבה מאוד טיפים והרבה מאוד אסטרטגיות שאנחנו יכולים לתת גם לצוות וגם להורים, וכל זה בתנאי שבאמת ההורים מוכנים, רוצים, שלא קשה להם לגעת בנושא הזה”.

צביה: “נכון, נכון. אני חושבת שיש פה, יש בזה גם משהו בבחינת לתת לילד את החכה ולא את הדגים כי הילד לא כל הזמן נמצא לידך כהורה, אתה לא נמצא שמה כל הזמן בכל מקום, גם כשאתה הולך איתו לגן השעשועים אתה לא נמצא פיזית ממש לידו עם הסיטואציה שהילד שאל אותו מה יש לו באוזן. אז המקום הזה של לאפשר לו את הכלים, מגיל צעיר לדעת איך להתמודד כשאומרים לי את זה, מה אני עונה, איך אני מתמודד גם בעצמי עם התחושה הזאתי, איך אני מסנגר על עצמי כי אמא ואבא לא תמיד יהיו שמה כדי לעשות את זה בשבילי”.

עינת: “נכון, נכון. אז אני חושבת שעצם העניין זה היכולת לדבר על זה. אם הילד יודע שהוא יכול לבוא ולהגיד ‘הייתי בגן שעשועים, לא היה לי כיף, מישהו שאל אותי מה יש לי מכשיר’ לשם אנחנו שואפים בעצם, לזה, לא תמיד זה יהיה קל, אבל זה קורה גם בהמון תחומים אחרים עם הילדים שלנו כהורים”.

צביה: “נכון, נכון”

עינת: “אז היכולת לדבר על הדברים היא באמת היכולת הכי חשובה”

מיכל: “אני חושבת באמת בהקשר הזה של היכולת לדבר על זה, יש לי, מטופל שהיה אצלי לפני כמה שנים ובאיזשהו שלב אמר, אני כבר לא זוכרת באיזה הקשר זה עלה, אבל הוא אמר שכשהוא יהיה גדול לא יהיו לו מכשירי שמיעה”

עינת: “נכון”

מיכל: “כי למבוגרים..”

עינת: “אין, נכון”

מיכל: “למבוגרים סביבו אין”

עינת: “נכון”

מיכל: “והוא לא הכיר אף מבוגר עם מכשיר שמיעה”

צביה: “נכון, נכון”

מיכל: “ובאמת לשים את הדברים על השולחן ולהגיד – נכון, למבוגרים שאתה מכיר אין, אבל אולי להראות לו אפילו ברחוב. או מטופלת אחרת שפעם ראתה מישהו מבוגר עם שתל ברחוב והיא התרגשה עד עמקי נשמתה כי פתאום היא ראתה איזה הצצה כזאת למשהו שהיא מעולם לא..לא חוותה. אפילו שהיא הגיעה למיחא והייתה בקבוצות הזדהות, אז משהו כזה של לשים את הדברים על השולחן ולפתוח אותם”

עינת: “נכון נכון. באמת כשאנחנו מדריכות את הצוות שלנו לעשות מפגשים בגן סביב הנושא, אז אני הרבה פעמים מבקשת מהבנות- תשאלו את השאלות שאתן חושבות שיכולות להתרוצץ לילדים בראש ואפילו אם הם לא שואלים, למשל – האם זה מדבק? האם זה כואב? כל מיני שאלות שילדים אולי היו רוצים לשאול ולא מעיזים, ואם אנחנו פשוט נשאל את זה מאוד בטבעיות, וגם נענה על זה מאוד בטבעיות, אז גם הקושי סביב זה יתגמד, וזה ייראה כעוד דבר שצריך לקבל אצל הילד וזהו. ואיפה אנחנו צריכים להתייחס אל הילד כאל ילד רגיל – זה לא שמותר לו בגלל שהוא מרכיב מכשיר לאכול בזמן המפגש, זה לא שמותר לו להרביץ בגן, הוא ילד רגיל. אבל איפה כן, אנחנו כן צריכים לשים לב כשיש רעש בגן, כשהמכשיר נופל, כשנגמרת סוללה, כשצריכים לראות את השפתיים. כל הדברים האלה אם הילד יידע להגיד את זה בעצמו יהיה לו קל יותר, הוא יקבל את עצמו הרבה יותר בטבעיות וזה באמת משהו שמאוד מאוד מתחיל בבית. אנחנו יכולים רק ללוות ולהנחות ולתת את ההמלצה המקצועית שלנו אבל זה אמור להתחיל בבית ולקבל הרבה גיבוי בבית.

צביה: “אוקי”

צביה: “עינת כדי לסכם את השיחה הזאתי, אני אשמח שתדברי בכמה משפטים על המסר האישי שאת רוצה להעביר לסיכום השיחה הזאתי, בתוך כל ההרבה שנים שאת חיה את התחום הזה ובאמת כל הזמן ככה מקדמת אותו פה וכל הזמן נוצרים פה עוד דברים שמבוססים על ניסיון, על האני מאמין שלך, אם הייתי מבקשת ממך ככה בשורה התחתונה עם איזה מסר היית רוצה שהורים ייצאו מהשיחה הזאתי, אז מה, מה היית אומרת להם?

עינת: אני חושבת שבשני הכיוונים זה דיי דומה, הייתי רוצה לעזור להורים להחזיר לעצמם את הביטחון כהורים, ואם באמת הורה נתקל באיזה קושי אז שיידע להיעזר. ואותו הדבר הייתי רוצה עבור הילדים בתחום הזה. אז הייתי רוצה שבאמת נצליח ליצור פה איזושהי מודעות ואווירה שתאפשר לילדים לדבר ולהביע את הקושי שלהם וגם את החוזקות, ואותו דבר להורים – להביע את הקושי וגם את החוזקות, לראות את הילד כילד שלם שלפעמים צריך איזושהי עזרה ותיווך ובוסט כזה של אנרגיה, אבל לזכור שילד הוא ילד שלם, לא רק הקשיים שלו. וגם הורים הם הורים עם סגנונות הורות שונים, עם ציפיות שונות, וכל זה יש לו מקום, יש לו מקום באווירה המשפחתית ואפשר לתת את העזרה שלנו כאנשי צוות מהצד, אבל האווירה בבית והתמיכה של ההורים והמשפחה אחד בשני היא באמת החשובה, החשובה מכל.

צביה: “עינת תודה רבה, זאת הייתה שיחה מאוד חשובה, אין ספק שלשמיעה השפה והדיבור אנחנו כולנו מדברים תמיד והרבה, אבל לעצור ולתת מקום גם לתחום הזה שהוא כל כך כל כך חשוב. זה באמת היה מאוד מלמד ומאיר עיניים. תודה רבה”

עינת: “בכיף. בשמחה רבה”