פרק 19 – מסך והתפתחות שפה

להורדת הקובץ לחצו כאן: Beit_Micha_podcast19

תקציר

שיחה מרתקת עם קלינאית התקשורת יעל לדרר על הקשר בין מסכים, אבולוציה והתפתחות שפה.

דיברנו על הצרכים ההתפתחותיים של ילדים בראשית דרכם בעולם, ועל המתרחש במפגש בין מסכי הטלוויזיה והטלפון לבין אותם הצרכים.
 מה ילד צריך כדי לפתח מיומנויות תקשורת, שפה ודיבור?
מדוע החשיפה למסכים מעלה את הסיכון ללקות שפה?
וגם – מה קורה לילד כשהמבוגר מול המסך?

יעל שיתפה אותנו בממצאי המחקרים העדכניים בתחום
ונתנה לנו כלים פרקטיים כצידה לדרך – עד איזה גיל מומלץ לדחות את החשיפה למסכים, כיצד לבחור את התכנים המתאימים לצפייה, אילו אסטרטגיות יכולות לעזור בשינוי הרגלים בתחום.

האזנה נעימה!

 

קישורים:

  • איך מזהים תוכן איכותי

https://www.speechtherapist.co.il/5-%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%9F-%D7%90%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA%D7%99

 

תמלול הפרק:

כרמל: “בוקר טוב”

צביה: “בוקר אור”

כרמל: “אני כרמל כהן

צביה: “ואני צביה רוטישלד”

כרמל:  “אנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא ‘הקול במיחא’. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות. את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה מגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חרשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. שמחות לארח כאן היום את קלינאית התקשורת יעל לדרר בוקר טוב

יעל: “אהלן”

צביה: “וואי כמה שאנחנו שמחות לארח אותך פה היום ואני חושבת שתיכף כשתתחילי לדבר על הנושא אחרי שתציגי את עצמך, אנחנו ניתן לך לעשות את זה, אני חושבת שיהיו פה כמה הורים שכדאי שישמעו את מה שיש לך לומר, אז בואי, תציגי את עצמך.”

יעל: “נעים מאוד, אז אני יעל לדרר אני קלינאית תקשורת התפתחותית. בשנים אחרונות אני מאוד עסוקה בכל השינויים הטכנולוגיים ומה שהם עושים להתפתחות ילדים ובעיקר להתפתחות השפה והדיבור שלהם. חקרתי באוניברסיטת תל אביב ואני תיכף ממשיכה עם המחקר שלי ואני גם מגישה פודקאסט שקרואים לו ‘מסכינו לאן’ שמיועד בעיקר לאנשי מקצוע, ובעצם מגיש את, מגיש את הסקירה הכי עדכנית ומקיפה על, על איך שימוש בטכנולוגיה ובעיקר טכנולוגיית המסכים משפיעה על התפתחות ילדים.”

 צביה: “אני חושבת שזה נושא חם ובוער, כל העולם שלנו הולך ונהיה טכנולוגי, אבל אנחנו פה לדבר היום בעצם על מסך והילדים שלנו. אוקיי, אז איפה מתחילים יעל? בואי תעשי לנו קצת סדר.”

יעל: “אנחנו, אנחנו נתחיל מאבולוציה, בסדר? נחשוב רגע על תינוק שאתם מכירים, נחשוב על המוח של התינוק שאתם מכירים ונחשוב בעצם למה הוא מצפה כשהוא מגיע לעולם. אנחנו יודעים בעצם שציפיות לא השתנו על, באלפי שנים האחרונות. בעצם הריאות שלו מצפות לקבל אוויר עם איזה שהוא הרכב גזים מסוים והקיבה שלו מצפה לקבל חלב עם איזה שהוא הרכב תזונתי מסוים והמוח שלו מצפה לגרייה מסוימת. בעיקר הגרייה שהוא מצפה לה, הוא מצפה לקבל אינטראקציה אנושית. לזה המוח פנוי ואם הוא יקבל את הגרייה הזאתי הוא יתפתח בצורה מיטבית. בגרייה אחרת שהיא מהירה מדי, או, או חזקה מדי, או פחותה מדי בעצם מאוד תקשה על המוח להתפתח ולתפקד. אז זאת נקודת ההתחלה שלנו. אנחנו נדבר היום בעיקר על ילדים בגיל הרך, כי הסיפור בגיל ההתבגרות או אצל ילדי בית ספר הוא כבר סיפור אחר. בעצם היום אנחנו נתמקד בילדים שעדיין עסוקים בלפתח את התקשורת ואת השפה והדיבור שלהם ולאיזה גרייה הם זקוקים ואיך המסך פוגש, או בעצם לא פוגש את הצרכים שלהם.”

צביה: “אני חושבת שזאת הבחנה חשובה שאת עושה אותה, כיוון שבאמת אותם מתבגרים שכבר רכשו שפה והם כבר ילדים גדולים, ההשפעה של המסכים היא חלק מהחיים שלהם היום ולא על זה השיח היום.”

יעל: “לא, לא על זה השיח. אנחנו ממש נתמקד בגיל הרך ועוד יותר בילדים שממילא מגיעים לעולם עם איזה שהוא גורם סיכון שבמקרה הזה זה לקות בשמיעה.”

צביה: “בהחלט. אז איפה מתחילים כשמדברים על ההשפעה של המסכים?”

יעל: “אנחנו נתחיל מלדבר על זה שטכנולוגיה זה לא טוב, ולא רע, אלא היא טכנולוגיה. ויש אופנים שאנחנו יכולים להשתמש בה שהם עשויים לתרום להתפתחות השפה והדיבור,  ואופנים אחרים שלא יועילו ואף יזיקו. אנחנו יודעים היום שבעצם, עוד פעם אם  אנחנו חוזרים למוח של התינוק, אנחנו יודעים שתינוקות בהתפתחות שלהם צריכים כל מני דברים. הם צריכים תחושה, והם צריכים תנועה, והם צריכים חקירה, והם צריכים יזימה – כשהרעיונות יבואו מתוך הראש שלהם לפעולות חקר שהם עושים. הם צריכים מאוד מאוד משחק, והם והם כמובן צריכים מאוד מאוד להיחשף לשפה. ובעצם מסך לא יכול להגיש אף אחד מהצרכים של מוח של תינוק. מהצד השני, מסך מגיש גרייה שהיא לא מותאמת למוח של תינוק בגלל שהיא מאוד מאוד מהירה וקיצונית. זאת אומרת אם תסתכלו היום על פרק של שיש משודר שאופייני, לעומת פרק שאנחנו ראינו כשאנחנו היינו ילדים, אתם תראו שהדבר המרכזי הבולט הוא שהפרקים היום הם הרבה הרבה יותר מהירים. התוכן שהם מגישים, הצבעים קיצוניים, האינטונציה קיצונית, האיך האופן שבו הדמויות בcartoons מדברות זאת אינטונציה מאוד מאוד קיצונית. ואם ילד עוד לפני שהוא פיתח את יכולות הטבעיות שלו לאינטראקציה ולשפה ולדיבור מרגיל את המוח שלו לכזאת גרייה קיצונית, העולם האמיתי ואינטראקציה עם הקלינאית תקשורת או עם אמא או עם הגננת- נראית מאוד איטית ומונוטונית ומשעממת וחד גונית. ואז לילדים האלה מאוד מאוד קשה להתמיד באינטראקציה כזאת. הם מחפשים את אותה מהירות וגרייה מהירה שהמסך יכול לתת להם, ואין את זה בחיים האמיתיים. אין לנו…”

צביה: “אז מישהו יחשוב שאולי הוא היפראקטיבי בכלל כי הוא לא מסוגל (יעל: “נכון”) לשבת ולשמוע ולשבת במקום אחד מרותק ומרוכז.”

יעל: “נכון אבל האמת היא שפשוט אם אנחנו מרגילים מלכתחילה את הילדים לגרייה של העולם האמיתי, אז, אז הם מסוגלים להתמיד. או רבים מהם, לא כולם, אבל רבים מהם כן מסוגלים ונהנים להתמיד באינטראקציות.”

צביה: “מה שאת אומרת עד עכשיו, ממה שאני מבינה זה שרגע לפני שהם מדברים ומבינים למה לא מסך, או מה ההשפעות שלו, ואם כן אז איך מסך, בואו קודם נבין ונהיה במודעות למה צריך תינוק או ילד בגיל הרך כדי לרכוש שפה.”

יעל: “בדיוק. אז ה-דבר שילד צריך כדי לרכוש שפה זה אינטראקציה אנושית. צריך להיות הרבה מאוד פינג-פונג, הרבה מאוד תן וקח, תור הדי  בור צריך ללכת ולחזור הרבה מאוד פעמים מההורה לילד ובחזרה. זאת אומרת צריך להגיש לו הרבה מאוד שפה, צריך לשמוע מילים מגוונות ומשפטים וזה צריך להיות בתוך ההקשר של פינג-פונג. זה לא רק אמא נואמת ונואמת ונואמת, אלא משאירה מקום וגם הילד לוקח תור וגם הפוך. זה לא הילד שמקשקש וממלמל ואף אחד לא סוגר את המעגלים שלו. אף אחד לא מגיש לו איזה שהוא פידבק או נענה ליוזמות שלו. זאת אומרת האינטראקציה היא צריכה להיות פינג-פונג. אחד המדדים שהכי מנבאים התפתחות של שפה ודיבור קוראים לו – ‘היענות אימהית’ ‘Maternal responsiveness’. שזה בעצם האופן של עד כמה אמא נענית ליוזמות של הילד וערנית ליוזמות שלו וסוגרת את המעגלים. זה יכול להיות יוזמה של הפקה קולית שהילד אומר –’בההה’ ואמא מתלהבת – ‘אמרת אבא איזה יופי’ וסוגרת את המעגל. זה גם יכול להיות יוזמה לא מילולית שהילד מרים קובייה ואז האמא אומרת – ‘אהה קובייה אתה רוצה לבנות מגדל’ בסדר? אם אמא מאוד תגובתית לפעולות שהילד עושה זה אחד מהדברים שהכי מנבאים את התפתחות השפה והדיבור.”

צביה: “אני אקפוץ ואומר שממה שאת מתארת, אם אני מבינה נכון, זה לא רק איך שהאמא מגיבה, זה גם כל העניין הזה של איזה שהיא מימיקה אנושית (יעל: “נכון מאוד”) שהיא מגיבה כי את אומרת מימיקה אנושית יכולה להיות גם במסך אבל זה לא בן אדם שקורא אותך, מגיב אלייך.”

יעל: “זה פשוט לא מגיע בתגובות ליוזמות של הילד. חלק מהתפקיד של מבוגר באינטרקציה הוא להחזיק ולהיות ערני רגע במה הילד שלי מתעניין עכשיו. אני יכולה לבוא בעצמי עם כל הידע לגולם ופרפר ולא יודעת מה, אבל הוא בכלל מסתכל על הנמלים שבדשא. אז כשאני מגישה את האינטראקציה שלי שהיא מותאמת מאוד ליוזמות של הילד, שם הוא יכול לגדול ולהרוויח. והדבר הזה נפגע פעמיים. הוא נפגע אם הילד מול מסך כי המסך לא תגובתי לילד בשום צורה והוא גם נפגע אם ההורה מול מסך.”

צביה: “אוקי אוו, זאת נקודה חשובה מאוד…”

יעל: “כן. כשהורה מול מסך הוא לא יכול להגיב לילד. זה היו הממצאים מהמחקר שעשיתי באוניברסיטת תל אביב. ההיענות האימהית נפגעת מאוד מאוד.”

צביה: “אני חושבת שזאת, זאת נקודה שחשוב שנזכור אותה כי אנחנו אולי נתמקד באמת יותר במה זה עושה לילד בהמשך, אבל אני חושבת שהחלק השני של המטבע הזה הוא מאוד מאוד מאוד משמעותי. אז, אז זה ברמה של הצרכים. של מה שהמוח צריך, אנחנו יודעים שהמוח מחווט לרכוש שפה, הוא מחווט לרכוש אותה באמת באמצעים האינטראקטיביים שדיברת עליהם. אז מה כן? אם כבר מסך. הרי אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו בחיים שלנו.”

יעל: “אוקיי. המה כן, אז אז בוא נפרק אותו רגע. קודם כל חשוב מאוד לדעת שהמסך לא יכול ללמד את הילד שלנו. לא תקשורת, לא שפה, לא דיבור, הרבה הורים טועים לחשוב שאם הילד אמר – ‘open’ כי הוא ראה דורה, זה סימן שהמסך לימד אותו שפה. אבל זאת טעות כי השפה (המסך) לימד אותו מילה. ומילה זה לא שפה, זה לא מספיק. כשאנחנו מדברים על למידת שפה כמו שאנחנו יודעים טוב מאוד במיחא, אנחנו מדברים בעיקר על השימוש בשפה. שפה מורכבת נכון גם ממילים אבל הרבה מילים, לא אחת. ושפה מורכבת אחרי זה מהיכולת להרכיב מהם משפטים ובעיקר בעיקר להשתמש בהם. מה אני עושה עם השפה שיש לי? אומר שמישהו עצבן אותי, או מבקש משהו או מספר את המחשבות שלי. בשביל זה יש לי שפה, לא בשביל לדעת, לא בשביל להראות שאני יודע. אז מסך לא יכול ללמד את הילדים שפה.”

צביה: “אז אין טעם להושיב אותם מול דורה כדי שהם ילמדו אנגלית.”

יעל: “אין שום טעם להושיב אותם מול דורה כי (צביה: “זה לא”) כי הם אולי יקטפו שתיים שלוש מילים אבל הם יפסידו הרבה מאוד זמן שבו הם יכלו לעסוק בפעילות שכן הייתה מפתחת את התקשורת והשפה והדיבור שלהם. אז אני אומרת ככה, שאלת מה כן אז קודם כל (צביה: “כן”) מסך לא יכול ללמד את הילדים שפה ודיבור. מהצד השני אני חושבת שכל אמא זקוקה לקפה (צביה: לגמרי, לגמרי”) אני לא, אני האחרונה שאקח לאימהות את הזכות לקפה. ולכן, אבל חשוב כשאת לוקחת קפה ושמה את הילד מול המסך או אתה אבא, חשוב לדעת שזה זה, בסדר? לא לחשוב אוי איזה יופי אני, אני שותה קפה בנחת והילד בינתיים מתפתח. זה לא זה.”

צביה: “ולומד ומעשיר את השפה שלו ומישהו מגיב אליו והוא לומד איך להשתמש בה, לא.”

יעל: לא (צביה: “לא”) לא. זה לא הגרייה שהילד זקוק לה, חד משמעית. אם אתם שותים קפה ואחרי זה אתם הורים נחמדים יותר דיינו (צביה: “לגמרי”). אם אתם שמים את הילד לאיזה שהוא פרק של חצי שעה ובינתיים סוגרים פינות בעבודה כדי שלא תהיו גם בעבודה וגם בבית במקביל- דיינו. אבל לא לטעות ולחשוב שיש איזה אפליקציה שמפתחת את הילדים, בטח לא בגיל הרך בסדר, על זה אנחנו מדברים היום אני כל הזמן מחזירה שאנחנו מדברים על הגיל הרך. לא לחשוב שאפליקציה הזאת מפתחת את הילדים, לא לחשוב שהתוכנית טלוויזיה הזאת תפתח את הילדים. ילדים יתפתחו אם הם יסתכלו איך אתם מכינים ארוחת ערב, אם הם יצאו איתכם לטיול בגינה, אם הם אפילו יקשיבו לשיחות של שאר בני הבית. זה הדבר שיפתח אותם ולא המסך. אז אם אנחנו בכל זאת חושבים על מה כן, אז בכל זאת בחצי שעה הזאת. אז אחד, זה חשוב מאוד מאוד לבחור תוכן איכותי. קודם כל אנחנו הרגע, עוד עוד הערה בלפני מה כן, זה לדחות כמה שניתן (צביה: “אוקיי חשוב מאוד”) בסדר? ילדים שמלכתחילה לא רגילים למסך יודעים להעסיק את עצמם כשאמא שותה קפה גם בלי מסך. הם יודעים את זה, יש להם סל עם קוביות ועם בובות ועם משאית והם מעסיקים את עצמם ואפשר לשתות את הקפה בשקט, באמת, מניסיון אני אומרת.”

כרמל: “אפילו אמרת בפודקאסט שלך ששעמום זה טוב. שעמום זה מפתח.”

יעל: “זה מעולה שעמום, משמה הכל צומח.”

כרמל: “לא לפחד ממנו.”

יעל: “לא לפחד ממנו…”

צביה: “לא לפחד חלילה לתת לילד להעסיק את עצמו לרגע לבד (יעל: “נכון”) הוא ימצא אולי כמה דברים טבעיים מסביבו להתעסק איתם.”

יעל: “בדיוק. אז כמה שאפשר לדחות את זה (צביה: “אוקיי”) בסדר? המחקרים היום מדברים…”

צביה: “גיל? לדחות את זה? אם כבר…”

יעל: “הכי, שלוש…”

צביה: “שלוש, אוקי”

יעל: “בבקשה, תנסו לא לפני גיל שלוש לחשוף (צביה: “אוקיי”) את הילדים למסך.”

צביה: “שמעתם הורים יקרים. קשה אני יודעת אבל.”

יעל: “זה מאוד קשה (צביה: “כן”) באמת באמת זה מאוד קשה (צביה: “קשה נכון”) אבל אם אפשר לדחות עד גיל שלוש את החשיפה למסך וגם אז זה לא שאז מותר בלי השגחה ובלי בקרה ובלי…”

צביה: “אני, אני אוסיף גם זה לא שאנחנו מטיפות לא להשתמש בטכנולוגיה. טכנולוגיה היא חלק מהחיים שלנו. (יעל: “נכון”) אנחנו מדברים על זה רק בהקשר של הילדים שלנו, ש.. אל תדאגו יהיה להם, דיברנו על זה מקודם, ואת אמרת בטח תגידי את זה יותר טוב ממני, שהטכנולוגיה כל כך נגישה וידידותית היום שאל דאגה, גם אם הוא לא ייחשף עד גיל שלוש, ארבע, חמש, הוא ידע איך להשתלט על זה אחר כך.”

יעל: “כן. זה טכנולוגיה, היא user friendly, בנויה לזה שכל אחד יכול ללמוד אותה בציק צאק בחמש דקות. תחשבו על, אני חושבת על אמא שלי באיזה מהירות היא למדה להשתמש בזה (צביה: “לגמרי”) גם אני לא טכנולוגית (צביה: “נכון”) אבל אפשר..”

צביה: “אוקיי”

יעל: “אוקי, אז מה עוד?”

צביה: “אז איך כן?”

יעל: איך כן? כשמחליטים לחשוף צריך מאוד מאוד להקפיד על בחירת התוכן. איך מזהים תוכן שהוא איכותי? הוא צריך להיות איטי. התוכן האיטי יותר זה התוכן שהיה לנו כשאנחנו היינו ילדים ואם לא יכול להיות שגם היום אפשר למצוא, שקל מאוד למצוא את הסרטונים שאנחנו ראינו ביוטיוב ואם לא אולי אפשר למצוא תוכן איטי במקומות אחרים. אפשר גם לבחור סרטונים ביוטיוב ולשדר אותם ולבחור מהירות הפעלה איטית יותר. זה טריק שיכול להיות טוב (צביה: “מדהים”) כן. ואז באמת, הילדים מסוגלים אולי לעבד את השפה והדיבור שיש שם, כי בקצב כמו שיש היום עם כמות הגרייה הויזואלית, אין לילדים שום סיכוי להפנות מספיק קשב כדי לעבד את השפה והדיבור שהייתה בפרק. הגרייה הויזואלית פשוט מציפה אותם.”

צביה: “ואז בעצם את אומרת יש ילד שישב מול מסך, לא הבין שום דבר (יעל: “שום כלום”), מה רע בזה שהוא ישב מול מסך ולא יבין כלום?”

יעל: “כי הוא הפסיד זמן שבו הוא יכול היה לשחק, לראות את ההורים שלו, להיות עם האחים שלו, לא יודעת מה, או להיות עם עצמו. ובמקביל הוא הרגיל את המוח שלו לגרייה מהירה מדי שמקשה, שתקשה עליו אחר כך לקחת חלק באינטראקציה.”

צביה: “וזה בניגוד מוחלט לכל דבר אבולוציוני שדיברת עליו מקודם.”

יעל: “וזה בניגוד ל.., כן.”

צביה: “ילד (יעל: “המוח”) עלול להבין שזה בסדר לא להבין (יעל: “נכון”) אינטראקציה.”

יעל: “נכון, נכון.”

צביה: “אני רוצה לקשור את זה באמת לדברים שאנחנו מדברים עליהם פה במיחא כל העניין של סנגור עצמי, לא הבנת – תשאל (יעל: “נכון”) אז לא, זה לא בסדר שאתה יושב מול מסך ולא מבין כלום.”

יעל: “אז את מביאה אותי בדיוק לנקודה השנייה בנושא של בחירת תוכן והנקודה הבאה היא – להראות רק תוכן בשפת האם. פה בישראל להראות רק תוכן בעברית. אם בבית מדברים גם רוסית זה בסדר להראות תוכן ברוסית אבל לא לחשוף לשפה שזאת החשיפה היחידה אליה, במסך. באיזה שהוא מחקר הסיכון של, בדקו עד, כמה הסיכון של ילדים להיות לקויי שפה בהתאם לכמה זמן מסך הם רואים. בין היתר הם מצאו שם במחקר שילדים שנחשפים גם לסרטונים בשפה זרה, היה להם סיכון של פי 15 (צביה: “וואו”) להיות לקויי שפה (צביה: “וואו”) לעומת ילדים שלא ראו גם בשפה זרה (צביה: “וואו”). אז לא הייתי נתפסת בדיוק למספר 15 אלא באמת מבינה את העיקרון שזה מה שאת אמרת – הטלוויזיה לא יכולה ללמד אותם שפה והיא מרגילה אותם לזה שזה בסדר לא להבין גירוי שמופנה אליהם, והאמת היא שזה לא בסדר. זה לא בסדר, אנחנו רוצים גם במיחא אתם כל הזמן מעודדים כמו שאמרת, אני רוצה שילד יהיה רגיל לזה שהוא מבין, וכשהוא לא מבין הוא שואל.”

צביה: “נכון.”

כרמל: “נכון. אצלנו במיחא הילדים עם מוגבלות בשמיעה בעצם לאורך כל היום בסביבות שונות, בסיטואציות שונות יכולים לפספס דברים שנאמרו להם. אחת המטרות המרכזיות שלנו בטיפולים זה לעודד את הילד להיות מאזין אקטיבי. אם אני פספסתי, אם אני לא הבנתי אז אני אסתכל, אני אחקור, עד שאני אבין מה בעצם נאמר. אז אם אנחנו מרגילים אותם לשבת ככה מול מסך לשמוע באנגלית ולחשוב שזה מעודד ומפתח (צביה: “זה לא”), כן, אנחנו עושים את התוצאה ההפוכה (צביה: “נכון”) בעצם, זה מה שאת אומרת.”

יעל: “בדיוק. זה ממש כאילו, במיחא אתם מביאים את הילדים כדי לעבוד על משהו אחד (צביה: “נכון”) ואז מול המסך (צביה: “ממש ככה) זה קורה בדיוק תהליך הפוך.”

צביה: “אני חושבת שיש עוד משהו שחשוב להוסיף אפרופו מה שאמרת על זה שזה מגדיל פי 15 את הסיכוי ללקות למידה/שפה. אני חושבת שחשוב לציין בבסיס של כל מה שנאמר כאן בהקשר של הילדים שלנו שגם ככה הם בסיכון (יעל: “נכון”). לקות השמיעה או מוגבלות השמיעה היא כבר גורם משמעותי לאיחור בהתפתחות שפה ולעוד כל מיני תחומים בחיים כמו למידה, התפתחות חברתית רגשית. אז אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להכניס עוד גורם סיכון ומה שאני מבינה את קוראת למסכים גורם סיכון.”

יעל: “כן. חד משמעית. אין, זה משהו שאין עליו שום וויכוח בספרות ובמחקרים.”

צביה: “זה חשוב מאוד.”

יעל: “אין על זה וויכוח. מסך מעלה את הסיכון ללקות שפה. ככל שמתחילים מוקדם יותר וככל שהילדים חשופים יותר שעות ביום הם יותר בסיכון ללקות שפה.”

צביה: “אוקיי.”

יעל: “רוצים מספרים?

צביה: “כן”

יעל: “כן.”

צביה: “בטח.”

יעל: “ילדים שרואים יותר משעתיים ביום הם בסיכון של פי 4 ללקות שפה מאשר ילדים שלא רואים. ילדים שמתחילים לפני גיל שנה הם בסיכון של פי 6 ללקות שפה. בסדר זה משמעותי מאוד.”

צביה: “מאוד משמעותי. אוקיי אז על מה איך דיברנו על זה שהתוכן צריך, לבחור את התוכן, שיהיה איטי, אגב בלבחור תוכן איכותי אנחנו נוסיף לינק לפודקאסט ששמה יש איזה שהוא קישור לכתבה.”

יעל: “כן יש דף הסבר. כן.”

צביה: “מצוין, מצוין.”

יעל: “עוד כדאי זה לבחור תוכן חינוכי. זאת אומרת הדמויות בסרטון צריכות להתנהג כמו שאתם מצפים מהילדים שלכם להתנהג. יש הרבה מאוד מסרים שאם רגע נעצור ונתבונן בהם נראה שזה בעצם לא מסרים שהיינו רוצים להעביר לילדים שלנו (צביה: “אוקיי”). לטובים לא מותר להרביץ רק בגלל שהם הטובים. בסדר? זה צריך לשים לב לזה.”

צביה: “חשוב מאוד.”

יעל: “ועוד דבר זה תוכן שיהיה ממותן מבחינת הצבעים, מבחינת הקולות. ועוד משהו חשוב זה הנושא של הרבה, הרבה פעמים אנחנו בגלל שהיום יש כזה שפע, אז אנחנו מראים כל פעם לילדים פרק אחר. ואם נחשוב רגע התפתחותית מה הילדים צריכים למה ילדים שמעו את חמישה בלונים 8,000 פעם? כי….”

צביה: “ממש ככה.”

יעל: “ממש 8,000 (צביה: “ממש”), כי הם הם, הם ממשיכים לבקש את אותו סיפור את אותו סיפור עד שהם גומרים להבין אותו עד הסוף. כשהם מבינים אותו ממש עד הסוף יש איזה רגע שהם כבר מבינים אותו אבל הם נהנים מזה שהם יודעים מה עומד לבוא והם יכולים להיות יותר שותפים בסיפור. שזה כיף, זה כמו לשמוע שיר מוכר ברדיו ולהנות מזה שאני יודעת את המילים (צביה: “נכון”) ואז כשהם, ואז שומעים אותו עוד כמה פעמים כי נהנים מזה ואז זה זהו, כבר אפשר לעבור לסיפור הבא. כשאנחנו כל פעם מראים להם פרק אחר אנחנו לא נותנים להם את ההזדמנות הזאת. אנחנו לא נותנים להם את ההזדמנות באמת להבין מה קרה שם. אם, אם הצלחתי להבין פרק כלשהו סתם ניקח פרק של סמי הכבאי – תמיד יש שם אדם פרייס גורם לאיזה שהיא צרה, ואז ואז קוראים לסמי וסמי מציל את המצב. יש שם איזה שהיא סכמה קבועה שהיא בעצם סכמת סיפור כמו שאנחנו מכירים אותה. סיבוך-פתרון-סיום, יופי. אם ילד מצליח להבין את זה, זה מעולה! כי אז הוא מבין, יש לו סכמה בראש שבעזרתה הוא גם יכול ליצור סיפורים בעצמו וגם יכול להבין יותר בקלות את הסיפורים שמגישים לו. אז אם אני הראיתי לילד את הפרק פעם אחת, הוא כל כך היה מוצף מכל הצבעים והקולות והאפקטים שיש שם שהוא לא הבין כלום. פעם שנייה, הוא יכול להתעלות  מעל זה ולהבין משהו מהעלילה. פעם שלישית הוא גם יכול ללמוד איזה מילה או שתיים. פעם רביעית הוא גם למד איזה מבנה תחבירי חדש. פעם חמישית הוא אפילו למד עוד איזה ערך של משהו שקשור לחברות או לא יודעת מה בסדר.. אבל כל חשיפה חוזרת לאותו פרק בעצם מאפשרת לו באמת להצליח להרוויח מזה משהו. שזה מה שהיינו, שאנחנו היינו רוצים (צביה: “לגמרי”). לא היינו רוצים רק גרייה (צביה: “נכון”). ואז בסוף גם להנות מזה שהוא יודע מה צפוי כמו שאנחנו נהנים מכמו שאמרתי לשמוע שיר מוכר ברדיו.”

צביה: “זה גם משהו שמשתנה כמה פעמים כיוון שזה כמו שאתה מקריא סיפור לילד אז בגיל שנתיים הוא מסוגל לקלוט את זה ברמה מסוימת, בגיל שלוש יש לו בכל זאת יותר כלים שפתיים, רגשיים וכולי. אז, הורים תרגישו נוח once בחרתם תוכן שהוא איכותי (יעל: “עד שמוצאים, יש כל כך מעט תוכן איכותי”) בדיוק (יעל: “כל כך כל כך מעט”) תנו להם לחזור על זה.”

יעל: “בדיוק. תתנו להם עד שהם יבינו. בסדר”

צביה: “אחרת כל פעם חשפתם לעוד סרטון ועוד מסך ועוד מסך ועוד מסך והצפתם להם את המוח (יעל: “בדיוק”) במשהו שלא מועיל (יעל: שהיה להם לא מובן”) ולא מובן.”

יעל: “כן.”

צביה: “אוקיי.”

כרמל: “נזכר גם אנחנו איך שאנחנו היינו ילדים גם אנחנו היינו, לפחות אני, צופה בלופים אפילו באותו יום (צביה: “לגמרי, לגמרי”). מלך האריות (צביה: “כן”) נגמר, עוד פעם, עוד פעם.”

צביה: “אמא ואבא כבר תולשים את השערות, אנחנו כבר יודעים את זה בעל פה אבל, אבל תרגישו נוח.”

יעל: “אבל זה מהנה לדעת (צביה: “כן”) בעל פה (צביה: “נכון”). יש משהו מאתגר בלהיתקל בפרק חדש שאני עדיין לא מבין אותו, המשאבים הקוגניטיביים שאני צריך להשקיע שם הם עצומים. ויש משהו מהנה בזה שאני יכול להירגע ולראות שאני כן מבין מה קורה שם. עוד, עוד נקודה אחת חשובה, זה איך אני אדע בכל זאת, נגיד שאני בוחרת תוכן שנראה לי כאמא איכותי ואיטי כמו שאמרנו, ואיך אני יודעת שזה יתאים לילד הספציפי שלי – אם הילד הספציפי שלי יודע להגיד משהו על משהו ראה שם.”

צביה: “חשוב מאוד.”

יעל: “אם הוא לא יודע להגיד לי כלום, סימן שזאת סתם הייתה גרייה שעברה לו מעל הראש. עכשיו זה נכון שלפעמים הילדים גם לא יודעים להגיד איך היה להם בגן, איך היה כיף (צביה: “נכון”) נו אז מה הוא לא יודע להגיד כלום (צביה: “נכון”) אז בואו לא נשלח אותו לגן (צביה: “נכון”) לא. זה לא הפואנטה.”

צביה: “לא.”

יעל: “הפואנטה היא בסדר יכול להיות שהוא עדיין בתהליך למידה של איך מספרים את, את החוויות שחוויתי. אבל, אבל כדאי אחרי פרק לעצור רגע ולבדוק. אם הוא לא הבין כלום אז בוא נראה אותו עוד פעם ונראה אם הפעם הוא מסוגל להבין משהו, אם לא בוא נרד ברמה ונגיש לו משהו קצת יותר נמוך שהוא כן יהיה מסוגל להגיד משהו. המובלע בזה זה שאנחנו ההורים צריכים להיות בעניינים מה שהם רואים (צביה: “נכון”) כדי שיוכל לנהל (צביה: “להכיר את התכנים”) להכיר את התוכן כדי שנוכל לנהל על זה שיח. אז אם רק עושים לילד שגר ושכח ובינתיים אני הולכת שעתיים לעבוד במשרד שלי שבבית (צביה: “פחות”) פחות. אבל אם זאת פעילות משותפת של הורה וילד ששנינו יושבים על הספה ורואים את הפרק ואני יכולה רגע לעצור אם אני…קרה משהו שאני בטוחה שהילד שלי לא הבין, אנחנו נדבר עליו. או הפרק נגמר ואנחנו מדברים עליו, זה מעולה! (צביה: “נכון”) זאת אינטראקציה לכל דבר וגם בכל המחקרים היא, היא מקושרת בצורה חיובית עם התפתחות שפה ודיבור. זאת אומרת היא תורמת להתפתחות השפה והדיבור כשזאת פעולה משותפת של, של הורה וילד.”

צביה: “נכון. אני רוצה להוסיף למה שאמרת שבאמת, כמו שאתם לפעמים שואלים את הילדים איך היה בגן והוא עונה במילה אחת ובזה זה נגמר, אז לא להיבהל פה. כדי לבדוק שהוא אכן הבין הילד שלך שישב מול המסך הפיק מזה משהו אם באמת הוא ספונטנית לא מסוגל להמליל את זה, בואו נשאל שאלות מנחות. בואו נשאל שאלות פתוחות. אז מי דיבר כאן? מה הוא אמר? לשאול ממש שאלות שתוכל לבדוק ולהיות עם האצבע על הדופק אם גם אם הוא לא מסוגל להמליל את זה כי רמת השפה לא מאפשרת לו, אבל לפחות לוודא שהוא הבין ברמה הפסיבית יותר.”

יעל: “נכון (צביה: “אוקיי”). עכשיו עוד נקודה זה גם באמת אחרי פרק לעצור רגע. כי הרבה פעמים ילדים אוהבים בינג’ים לראות פרק אחר פרק אחר פרק (צביה: “כן נכון”) וגם לנו אולי זה נוח אבל צריך להיות שהכלל יהיה אחד ועוצרים. ואחרי אחד ועוצרים בואו ננהל על זה משא ומתן. בסדר? ואז הנה אולי גם הרווחנו עוד שיחה- בוא נלמד אותו איך משכנעים את ההורה שייתן לך לראות עוד פרק. בסדר, זה כאילו זה עוד מיומנות (צביה: “נכון”). אז עוצרים רגע ומדברים, מדברים על מה שהיה ואפשר לנהל משא ומתן על האם כן או לא לראות עוד פרק. אבל כשרואים בינג’ פרק אחר פרק אחר פרק זה כלום זה רק גרייה, זה מציף את המוח בגרייה ויזואלית ואודיטורית ואין בזה שום דבר.”

צביה: “אני, אני, אני אוסיף שמה שאת אומרת כרגע ואולי קצת אקשה. אבל את ענית לי על זה מאוד יפה מקודם ואני חושבת שנורא חשוב שנאמר את זה גם כאן. ואני אקטרג ואני אגיד העולם הולך לכיוון הטכנולוגי, המהיר, אי אפשר להתעלם מזה. אנחנו כולנו מוקפות, אבל היה משהו שנורא תפס אותי במה שאמרת על האבולוציה. של מה שהמוח מבקש. וזה משהו שאני חושבת שחשוב נורא שרגע תגידי (יעל: “כן”). האבולוציה השתנתה גם?”

יעל: “האבולוציה לא יכולה להשתנות בעשר שנים. חד משמעית. בסדר, האבולוציה זה תהליך ארוך ולכן אנחנו יכולים להגיד בוודאות שתינוק שנולד היום מה שהוא מצפה זה בדיוק מה שאנחנו, כמו שאנחנו הגענו לעולם וכמו הסבים שלנו הגיעו לעולם. הוא צריך אינטראקציה. וכל המחקרים מראים את זה חד משמעית. הילדים האלה, שמראים התפתחות שפה טובה יותר והתפתחות תקשורת טובה יותר, והתפתחות משחק טובה יותר, אלה ילדים שחשופים להרבה מאוד אינטראקציה. יש איזה שהוא מחקר קלאסי שנעשה בשנות ה90 בארצות הברית ששם בעצם בדקו למה ילדים עשירים מגיעים רחוק יותר מילדים עניים. מה שהם גילו שם, זה שילדים עשירים לפני גיל 3, זאת אומרת לפני הכניסה לגן, נחשפו ל-30 מיליון מילים יותר מהחברים שלהם שהם באים מבתים עניים יותר. זאת אומרת אם, אם אתם רוצים לתת חינוך של ילדים עשירים לא צריך חוגים, לא צריך צעצועים, לא צריך. מה שצריך זה בזול, צריך לדבר אל הילדים. וזה משהו שעד הודעה חדשה עד שהאבולוציה באמת תשתנה, זאת המציאות. זה מה שהמוח של תינוק צריך כדי להיות, למצות את כל הפוטנציאל המולד שהוא הגיע איתו לעולם.”

צביה: “איך סיכמת את זה קודם? המוח האנושי והאבולוציה עדיין זקוקים לאינטראקציה חברתית. הם לא בנויים לטיקטוק.”

יעל: “לא בנויים לטיקטוק. בדיוק מוח של תינוק לא בנוי לטיקטוק.”

צביה: “אוקיי. זה הבחנה מאוד חשובה (יעל: “כן”) אהבתי אותה. אוקיי, אז אני חושבת שדיברנו בצורה מאוד מאוד ברורה על ההשלכות וההשפעה על ילדים שלנו. בוא נדבר קצת על הצד השני. של מי שעוד שותף פה (יעל: “כן”) להתמכרות למסכים וזה את אומרת סם ממכר לכל דבר.”

יעל: “זה, זה ממכר מאוד מאוד. ופה אני באמת כאילו גם אני מכורה בסדר, זה אני שמה את זה על השולחן (צביה: “כולנו, כולנו”). כולנו מכורים (צביה: “כולנו”). באמת היוצרים של הטכנולוגיה הזאת יודעים לעשות אותה ככה, והמהנדסים שם מאוד מוכשרים הם יודעים לעשות ככה שיהיה לנו מאוד מאוד קשה להניח אותה בצד (צביה: “הצליח להם”) ואנחנו נהיים מאוד מאוד תלויים, הצליח להם. ואנחנו מאוד מאוד תלויים בטכנולוגיה אז אני לא, מורידה את השיפוטיות מהשולחן. ובכל זאת בוא נדבר עוד פעם על הצרכים של תינוק. אמרנו הוא צריך אינטראקציה, הוא צריך אמא תגובתית או אבא תגובתי והוא צריך הרבה מאוד שפה ודיבור. מה שקורה זה שלא משנה מי במסך – אם הילד במסך או ההורה במסך, האינטראקציה נחרבת. אין אינטראקציה, זה מה שאנחנו מצאנו במחקר שלנו שעשינו באוניברסיטת תל אביב אבל גם, גם common sense בסדר, כשאמא בטלפון האינטראקציה היא מאוד מאוד מקוטעת. האמא רגע פה ורגע לא פה והיא, וההיענות שלה מאוד מאוד יורדת היא ממש נכשלת. אנחנו ראינו את זה בסרטונים שלנו שהילד קורא וקורא וקורא ואמא לא עונה, נכשלת בלהיענות לילד. יש הרבה פחות תורות של דיבור.”

צביה: “את אומרת הוא מנסה לקבל את תשומת הלב שלה (יעל: “כן”) כאילו אני מנסה תדמיינו את הדבר הזה (יעל: “כן”). הוא מנסה באיזה שהיא דרך לקבל את תשומת הלב שלה אבל היא לא שם.”

יעל: “היא לא שם.”

צביה: “לא מסתכלת, לא עונה, לא מגיבה

יעל: “נכון. למרות שהם היו ממש באותו חלל קטן ויש שם כמו שאמרתי הרבה פחות תורות דיבור, וגם השפה שהיא מגישה לו היא, כשספרנו אוקי כשהיא כן הגיבה מה היא הגיבה אז כשהיא הייתה בלי טלפון נגיד הילד אמר – ‘כבאית’ והיא אמרה ‘נכון זה כמו של כמו שראינו תראה איך היא עושה ויאוויאו איזה סולם ארוך יש לה’, וכשהיא הייתה עם הטלפון והילד אמר – ‘אמא כבאית’ אז היא אמרה לו ‘ממממ יופי חמוד’.”

צביה: “וואו.”

יעל: “מאוד מאוד קשה ללמוד שפה ככה. הילדים צריכים את ההרחבות. אבל גם, אני חושבת  שכששומעים את זה אני יכולה לחשוב לעצמי- כן אבל אני כשאני עם הטלפון אני גם עם הילד. אני בכל זאת אני ערנית אני בכל זאת מגיבה אליו.. וזה לא נכון, זה פשוט לא נכון. האון אנד אוף האלה, הכניסות והיציאות מהאינטראקציה, האימהות מגיבות אבל התגובות שלהן פשוט לא מותאמות למה שהילד עשה באותו הרגע (צביה: “אז אני”). הן לא סוגרות את המעגלים שלו עד הסוף, ממש.”

צביה: “אני רציתי לבקש ממך יעל את פשוט הארת בפניי קודם, תיארת בפנינו תוצאות של מחקרים של איך זה משפיע על התינוק כשאמא שלו בתוך המסך. ואני ככה לא, לא יכולתי שלא להזדעזע קצת. ואני חושבת שחשוב שנתאר את מה שהמחקרים האלה מה זה עשה לתינוקות האלה.”

יעל: “אוקיי. אז מחקר (צביה: “קראת לזה סטיל פייס”). נכון סטייל פייס זה משהו שמשתמשים בו הרבה במחקרים שבודקים מה קורה איך התינוק מגיב לזה שהאמא קופאת. אמא משחקת איתו קצת עושה לו קוצ’י מוצ’י ואז לרגע קופאת ואחרי זה חוזרת להגיב. ומסתכלים בעצם איך התינוק מגיב לזה שהאמא קופאת ומפסיקה בעצם דיברנו קודם על ההיענות אימהית, זה בעצם היא מפסיקה להיענות אליו. הוא עושה כל מני קולות והיא מפסיקה היא לא, היא לא מגיבה אליו. זה מחקר שכבר עושים אותו כמה עשרות שנים ומה שתמיד ראו זה שתינוקות מזהים את זה מיד. הם מיד מבחינים בזה שאמא מפסיקה להגיב, הם מאוד מאוד נכנסים לסטרס ועושים חנדלך כדי להחזיר את אמא שתהיה איתם באינטראקציה ואם הם לא מצליחים הם נלחצים ובוכים. זה משהו שהוא לא ללב חלש, לראות את הסרטונים (צביה: “ממש”) של המחקרים האלה.”

צביה: “ממש, ממש זה מאוד קשה לראות את זה.”

יעל: “נכון. בשנים האחרונות יש כמה מחקרים ששיחזרו את אותו דבר רק שבמקום שביקשו מהאמא לקפוא, ביקשו מהאמא להיות בסמארטפון, להיות בטלפון שלה. ומה שמצאו זה בעצם אותו דבר בסדר (צביה: “וואלה”) התינוקות מזהים את זה, הם נלחצים מזה, הם עושים מאמץ להחזיר את, את אמא לפעילות וכשהם לא מצליחים הם בוכים. אבל מה שהיה יותר מעניין זה קודם כל שהיה הבדל בין התגובות של התינוקות לפי כמות השימוש של האמא בסמארטפון ביום יום. אימהות שביום יום שלהן משתמשות יותר, זאת אומרת שהתינוק רגיל לסיטואציה הזאת, כשאמא כבר הפסיקה לקפוא וחזרה אליו לקח לו זמן לחזור לשחק איתה. הוא היה חשדן (צביה: “וואו”). זה כאילו הוא אמר – ‘היא עוד רגע תעלם עוד פעם, בשביל מה לטרוח’.”

צביה: “וואוו.”

יעל: “ועוד מחקר מאוד מעניין שנעשה, הוא ישראלי בבאר שבע, הוא נעשה. הם בדקו שם את התגובות הפיזיולוגיות של התינוקות לרגעים האלה שבהם האמא מפסיקה להגיב. והם מצאו שם תגובות של בעצם מתאימות לסטרס. הדופק שלהם, הלחץ דם, מעיד על זה שהתינוקות בסטרס. הפעולה הזאת שבו אנחנו נמצאים עם התינוק אבל בעצם אנחנו לא מגיבים אליו, זה משהו שהמוח של תינוק לא מצפה לו. והוא אין לו פשר, והוא לא מובן ולכן הוא מאוד מאוד מלחיץ את התינוק. והתינוק מגיב בעצם בסטרס.”

צביה: “כי בסופו של דבר כמו שאמרת מקודם, האבולוציה חזקה מכל דבר אחר והמוח האנושי מחווט לתקשורת ולאינטראקציה חברתית לא יעזור (יעל: “נכון”) לא יעזור.”

יעל: “נכון. ותינוק לא נכנס לסטרס אם אמא מפסיקה את האינטראקציה כדי לבשל. הוא לא נכנס לסטרס (צביה: “נכון”) אם אמא מפסיקה את האינטראקציה כדי לדבר עם מישהו אחר שנמצא בחדר. זה משהו שתינוק מצפה לו, שאמא תעשה כל מני פעולות. אבל בהייה בחפץ, זה לא משהו שמוח של תינוק מצפה לו.”

כרמל: “גם כשאמא הולכת לבשל, או הולכת לפתוח את הדלת היא לרוב גם אומרת – ‘אני, אני מבשלת, אני פה’ היא מתמללת את המעבר (יעל: “נכון”) הזה (יעל: “נכון”) ובאייפון אין, אין את החלק הזה (יעל: “אין את החלק הזה”). אנחנו מיד מגיבים, מיד לוקחים את הטלפון.”

יעל: “נכון, אנחנו גם לא מתווכים את זה. את צודקת. וגם כשאני מבשלת בכל זאת, זה משהו שתינוק יכול להבין אותו. אמא מערבבת ואחרי זה יהי ה לי אוכל. יש לזה ריח ויש לזה צורה ויש לזה, אני רואה מה היא עושה, אמא עושה משהו, אמא עסוקה.”

כרמל: “בעצם אנחנו אומרות שזה, מאוד משפיע לרעה, אבל בכל זאת, אנחנו יש (יעל: “כן יש מה לעשות”) יש שימוש במסכים. אז מה ההמלצה? כן.”

יעל: “ההמלצה היא – תרגילו את הסביבה שלכם שאתם לא עונים לווטסאפים בשעות שאתם עם הילד. אם יש משהו דחוף שיתקשרו ואתם תענו לטלפון אבל אם לא, אז אז תרגילו את הסביבה לא לא לצפות מכם לענות לווטסאפים. יש כל מני אפליקציות שיכולות לעזור לזה שממש חוסמות את הווטסאפ לשעות מסוימות (צביה: “וואלה”) כן, זה מעולה. וזהו זה. ואז אפשר.”

צביה: “יאללה הורים יקרים נראה אתכם.”

יעל: “וצריך להשאיר את הטלפון רחוק מהעין רחוק מהלב. משהו שאנחנו אימצנו, יש לי, הילדים שלי גדולים. אבל בכל זאת אימצנו לאחרונה משהו במשפחה שהוא ממש עשה לנו זהב. והעניין הזה שהגדרנו את הסלון כno phome zone.”

צביה: “וואו כל הכבוד, כל הכבוד.”

יעל: “כשאני צריכה לכתוב הודעה או לעשות שיחת טלפון אני הולכת לחדר שלי, אצלי זה לעלות קומה, ואני עושה את זה שם ואז אני יורדת בחזרה והסלון הוא no phone zone. וכשאני מבשלת אני רק מבשלת וכשאני נחה בספה אני רק נחה בספה זה משהו. וגם כאילו זה מעודד תקשורת, גם כולם, הילדים נמצאים יותר בסלון כי יותר נעים להיות. נורא לא נעים לבוא לסלון ולמצוא מישהו בוהה על הספה. זה נורא מנחית את כל התקשורת.”

צביה: “תבואו יום ברחוב (יעל: “נכון”) תסתובבו בבתי קפה, במסעדות, אנשים לא מדברים. אנשים בתוך המסך הזה (יעל: “נכון”) יושבים ברכבת תקועים במסך, יוצאים מהרכבת תקועים במסך.”

יעל: “אין קשר עין עם אף אחד.”

צביה: “אין. אין. אני חושבת אם דיברת על מה הורה יכול לעשות ומתי כן להשתמש ומתי לא אני חושבת שחשוב גם שתתני כמה טיפים אם כבר נותנים לילד מסך באופן מתווך מתי? רק בבית? (יעל: “כן”) רק מחוץ לבית? (יעל: “כן”) באוטו? (יעל: “כן”), איפה? בגן שעשועים?”

יעל: “את צודקת זאת נקודה חשובה. כדאי להגדיר זמנים ומקומות מאוד מאוד ברורים. בעיניי מסך זה משהו שצריך לקרות אך ורק בבית. בחוץ יש כל כך הרבה דברים מעניינים – פרחים, עלים, ילדים, כדורים, גן שעשועים. יש כל כך, חנויות, הכל, בחוץ יש הרבה מאוד על מה לדבר. וכשיש מסך אז זה פשוט חוסם את הכל. אז אז כן, מסך צריך לקרות רק בבית, ההמלצה היא לא מאוחר מדי בערב כי אז זה כבר משפיע על איכות השינה שהיא בתורה משפיעה באופן כללי על ההתנהגות והמצב הרגשי והתפתחות והכל. ולכן ההמלצה היא לסיים מסכים עד 18 בערב, 19 לא יודעת מה. אולי אתם מכירים את הילד שלכם ויכולים לדעת אם זה כן או לא פגע לו בשינה. אבל לא מאוחר מדי בערב ורק ורק בבית.”

כרמל: “אני מקשיבה לך וזה עושה לי קצת חשק לשנות את ההרגלים האלה. זה מרגיש שזה טוב לא רק לילדים (צביה: “נכון”) אלא גם (יעל: “ברור נכון”) להורים למשפחות איזה שהיא אווירה מאוד, הרבה יותר נינוחה בבית.”

צביה: “נכון.”

יעל: “נכון.”

צביה: “ואני רוצה יחד עם זאת גם להגיד שאני מסכימה עם כל מה שנאמר פה כמובן, ואני רוצה להגיד שלכולם יהיה ברור. אנחנו לא נגד טכנולוגיה, אנחנו לא נגד מסכים, העולם שלנו הולך לכיוון הזה וזה בסדר. זה העולם. אבל, בתוך השיח שלנו על הילדים שלנו, עם המוגבלות בשמיעה, שגם ככה נמצאים בסיכון לפיתוח של (עיכוב) שפה וכל שאר התחומים. הילדים האלה ממילא נמצאים בקבוצת סיכון, ואם אנחנו יודעים היום שמסך הוא גורם סיכון לכל דבר ועניין, בואו רק נהיה מודעים לזה. בואו נשתמש בזה בחוכמה אם כבר זה חלק מהחיים. כי זה חד משמעית גורם סיכון. אז להוסיף להם קושי על קושי- לא פייר, ובואו נהיה מודעים לזה, שמודעות זאת התחלה טובה.”

יעל: “כן (צביה: “אוקיי”) מסכימה.”

צביה: “אז יעל, רגע לפני שנסיים את השיח המרתק והחשוב הזה בעיניי. אם אני אבקש ממך ככה בשלושה ארבעה משפטים להגיד מה המסר שאיתו את היית רוצה שכל מי ששומע את הפודקאסט הזה יצא. הורים ואנשי מקצוע.”

יעל: “אוקיי. אז נתמצת את זה ככה – אחד זה לדחות כמה שניתן את זה שמתחילים לחשוף את הילד למסכים כי אחרי שמתחילים קשה מאוד לחזור אחורה. כמה שניתן תנסו לא לפני גיל 3 אבל אפשר גם אחרי וגם אז במינון. תבחרו טוב מאוד את התוכן שאתם בוחרים לילדים הוא צריך להיות איטי, הוא צריך להיות מובן, הוא צריך להיות בשפת האם של הילד. תאפשרו לילד לראות את אותו פרק כמה פעמים. ותהיו מאוד מאוד ערניים לשימוש שלכם בטלפון בנוכחות הילדים. תנסו, זה קשה לכולנו (צביה: “כן, לא כיף”) אבל לנסות להפחית בזה כמה שפחות שהאינטראקציה תהיה פחות מקוטעת, שהאינטראקציה תהיה יותר ברצף, שהטלפון יהיה רחוק מהעין. תכבו כמה שניתן את הנוטיפיקציות, את ההתראות שהטלפון משדר לחלל הבית (צביה: “בכל הזמן”) וגם כל הזמן כי זה גם עוד, זה קוטע את האינטראקציות פשוט.

צביה: “זה קוטע את האינטראקציה וגם גורם, אין אין מה לעשות, תחשבו הטלפון פתוח ואתה שומע איזה שהיא (יעל: “נכון”) התראה ישר אתה כבר לא בפוקוס על מה שקורה לידך.”

יעל: “נכון, נכון. ודברו, דברו, דברו עם ילדיכם.”

כרמל: “יעל ככה אולי עוד שאלה אחרונה. איך בכלל הגעת לתחום הזה?”

יעל: “אני כל הזמן אומרת שאם לא הייתי קלינאית תקשורת כנראה שהייתי אנטרופולוגית. כי אני מאוד מאוד אוהבת להתבונן. בהבדלים בין תרבויות, ואני חושבת שאנחנו בתקופה שיש הרבה מאוד על מה להתבונן בה. אנחנו נמצאים במהפכה דיגיטלית, המהפכה הזאת היא קורית בשיא המהירות וכאילו זה אני לא עד כדי כך זקנה כדי להבין שאנחנו במהפכה. ומאוד מעניין אותי להתבונן ואני רואה כאילו מה, עכשיו היה, היה לי מקרה בקליניקה שבעקבותיו אמרתי די חייבים ללכת עם זה הלאה. המקרה היה שהיה לי ילד עם, עם איחור דרמטי בהפקת דיבור, היה מאוד מאוד אפרקסי היה לו מאוד קשה לתכנן את הדיבור, ושנינו יושבים על השטיח ומזיעים ומזיעים ומנסים להגיד המילה ‘אמא’. והוא מזיע ומנסה עוד פעם ומנסה עוד פעם, ואז הוא אמר ‘אמא’. והוא מסתכל על אמא ומחכה לקבל פידבק, ואני מסתכלת על אמא ומחכה לקבל פידבק. ואמא לא הייתה שם, היא הייתה בטלפון והיא פספסה את הרגע שהילד הזה פעם ראשונה (צביה: “וואו רגע חזק”) אמא, זה היה רגע חזק.”

צביה: “רגע חזק.”

יעל: “היה בא לי לבכות בשמו (צביה: “ממש”) ואז פניתי לדוקטור קטי ברודקין שלשמחתי הרבה אהבה את הנושא והתחלנו לחקור אותו.”

צביה: “האמא הזאת לא השאירה לך ברירה (יעל  “כן”)”.

יעל: “ביצענו את המחקר הזה באוניברסיטת תל אביב והוא עכשיו זכה בפרס המאמר המצטיין של הפקולטה לרפואה.”

צביה: “אז איפה הוא מפורסם למי שירצה אולי לקרוא אותו?”

יעל: “זה בכתב העת Child Development אבל באתר שלי יש תקציר שלו (צביה: “אוקיי”) למי שיגש.”

כרמל: “נוסיף קישור.”

צביה: “כן.”

יעל: “כן בשמחה.”

צביה: “כן. וואו מה נגיד? קודם כל תודה רבה. באמת אני חושבת שזה היה פודקאסט חשוב, משמעותי, אני חושבת שלכל הורה, אבל בטח להורים שאנחנו פה עובדים איתם. אז אנחנו מאוד מודות לך, תמשיכי לעשות, אני מודה באופן אישי לאמא הזאת שגרמה לך להיכנס ולחקור את התחום הזה. וזהו.

כרמל: “תודה רבה.”

יעל: “תודה רבה על האירוח.”

 

 

 

 

 

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn