להורדת הקובץ לחצו כאן: Beit_Micha_podcast17

תקציר

סנגור עצמי, או במילים אחרות, הדרך שבה אדם מייצג את עצמו, מזהה את צרכיו ומבקש עזרה מהסביבה בעת הצורך.
עינת דוד הלמן, רכזת התחום החברתי-רגשי בחטיבת הקדם יסודי בבית מיחא, הסבירה בפרק זה בהרחבה כיצד הסנגור העצמי רלוונטי לילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הגן.
למה חשוב להקנות לילדים החל מגיל צעיר את הכלים לסנגור עצמי, ואיך אפשר לעשות זאת.

האזנה נעימה!

 

תמלול הפרק

כרמל: "שלום"

צביה: "בוקר טוב"

כרמל: "בוקר טוב"

עינת: "בוקר טוב"

"אני כרמל כהן ואני צביה רוטישלד"

כרמל:  "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא 'הקול במיחא'. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות. את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חרשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. היום אנחנו מראיינות את עינת בן דוד ביבליותרפיסטית, עובדת במיחא כבר הרבה מאוד שנים (עינת: "נכון", צביה: "אבל מי סופר?"). מדריכה ומרכזת במיחא את התחום הרגשי-חברתי, שמחות מאוד לארח אותך שוב."

כרמל: "בוקר טוב,

צביה: "אהלן. בוקר טוב עינתוש. אז באמת, התכנסנו היום לדבר על הנושא הזה שבאמת את נושאת את הדגל שלו כאן במיחא, המילה שבעצם מתורגמת מאנגלית, סנגור עצמי. באנגלית זה Advocacy self. לפני שנתחיל נא להסביר מה זה, מה זה בכלל?"

עינת: "כן, אז מה זה בכלל המילה הזאת? אז האמת שסנגור עצמי זה מושג שנכנס מאוד חזק אבל לא כל כך מזמן. רק בשלושים שנה האחרונות פחות או יותר זה מושג שנכנס לכל התחום של עבודה עם אנשים וילדים עם צרכים מיוחדים. שבעצם הפירוש שלו זה איך בן אדם מייצג את עצמו, איך בן אדם עומד על הצרכים שלו, יודע להגיד מה הוא צריך, מה קשה לו. אני חייבת לשתף שבדיוק היה לנו השבוע כנס ופגשנו הורים של בוגרים שלנו שאמרו שהמושג הזה קצת לא נעים לאוזנם כי סנגור, יש בזה משהו שמתפרש כמשהו שדורש התנצלות או…"

צביה: "זאת המשמעות של סנגור (עינת: "של סנגור כן"). שסנגור נמצא כדי להגן עלייך (עינת: "כדי להגן") ואני חייבת להגיד שזה באמת מעורר קונוטציה של להגן על עצמי."

עינת: "נכון, אבל, אבל בעצם המשמעות היא לייצג. איך אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לייצג את עצמם ולעמוד על הדברים שהם באמת צריכים וחשובים להם."

צביה: "אוקיי."

עינת: "וזה משהו שהוא בהחלט לא מובן מאליו, בטח לא בילדים כל כך צעירים כמו שאנחנו מתעסקים איתם."

צביה: "את אומרת שחלק מהעניין של הייצוג זה שהילד ייצג מה חשוב לו. אבל הוא עוד צעיר. הוא עוד לא יודע מה חשוב לו. אז, אז באמת כשאנחנו מדברים על הגילאים הכל כך צעירים, הרי כאן בחטיבה שלנו יש ילדים בני 3 ומעלה, בחטיבה השנייה יש ילדים עד גיל 3. הוא עוד לא יודע. הוא עוד לא מודע לכל הדברים, אז איפה זה נכנס (עינת: "נכון"), אז איך אפשר בכלל לעשות את זה בגיל כל כך צעיר? ולמה?"

עינת: "נכון. אז בוא נדבר קודם כל על למה. על למה זה כל כך חשוב לנו. אז, אז אנחנו בגישה שלנו מאמינים מאוד בילדים. אנחנו חושבים שהילדים שלנו חכמים ורגישים וערים למה שקורה סביבם. ילד מגיע לפה מגיל 0, לבדיקת שמיעה, מתעסקים לו עם האוזן, מתעסקים לו עם ההיגוי, באים אליו לגן, אין מצב שילד לא באמת יודע שיש איזה שהוא קושי ששונה מילדים אחרים. הוא רואה שמוציאים אותו מהגן לשיעור פרטני, הוא רואה שהוא בא לפה פעמיים בשבוע או פעם בשבוע למיחא, הוא, הוא צריך להבין למה. הוא צריך להבין את המשמעות ואנחנו חושבות באמת שמתחילת הדרך חשוב שהילד ידע ויבין ולא יישאר עם איזה שהיא עמימות סביב הנושא הזה. כי עמימות יוצרת בסופו של דבר חרדה. אם אני לא מבין, ואני לא יודע שאני יכול לדבר על הנושא אז אני מפתח סביבו הרבה מאוד שאלות וחוסר ביטחון. ודרך אגב זה לא משהו שמעסיק רק סביב הילדים הקטנים והגיל הצעיר, זה גם יכול להעסיק אנשי צוות. אנחנו מכירים את השאלה שאנחנו נתקלים בה הרבה מאוד פעמים (צביה: "נכון") גם אצל הורים, גם אצל אנשי צוות, למה בכלל בגיל כזה צעיר צריך להאיר דובים משנתם? למה לעורר אצל הילד שאלות שאולי הוא בכלל לא שואל את עצמו? הוא מכיר את עצמו, הוא יודע שהוא עם מכשיר, הוא יודע כבר מגיל 0 שזה חלק מהגוף שלו, זה שאלות שאנחנו נתקלים בהם הרבה ואנחנו באמת צריכות להיות מאוד ברורות לעצמנו בשאלה ששאלת, למה? כדי לעמוד מול זה. כי באמת זו שאלה, יש לנו ילדים שגם לא מרכיבים, לא תמיד מרכיבים מכשיר, ז"א שהלקות לא תמיד (צביה: "נכון") נראית לעין (צביה: "נכון") ושם באמת הסיפור הזה הרבה יותר מורכב. אבל אנחנו יודעים, אנחנו יודעים בפירוש, שילד שלא קיבל את הכלים להתעסק עם הנושא, ולדבר עליו מתקשה לפתח את זה לבד. זה נושא מורכב שתיכף ככה אני אגע במורכבות שלו. אבל באמת השאלה למה זה חשוב, היא נורא נורא חשובה, כי אנחנו כאנשי צוות צריכים להיות מאוד בטוחים בעצמנו שזה חשוב."

 

צביה: "את, את, את יודעת, אני, אני באמת חושבת על מה שאת אומרת ואנחנו הרי פוגשים לא מעט הורים שבאים ואומרים תקשיבי הילד שלי עוד קטן. הוא עוד צעיר, הוא עוד אפילו אין לו מילים להגיד את זה (עינת: "נכון") ובעצם מה שאת אומרת עינת זה שאת מסתכלת על הדברים האלה, על הטווח הרחוק. זאת אומרת, נכון אולי כרגע הוא בן 3 או אפילו בן 2.5 או בן 4 ואולי אין לו את המילים לזה, אבל לטווח הרחוק ככל שהוא יגדל הוא כן ייאלץ להתמודד (עינת: "נכון") עם זה אז בוא נתחיל להכין אותו."

עינת: "נכון. ולא רק לטווח הרחוק. אנחנו באמת פוגשים את הילדים בגילאים שמתפתח הדימוי העצמי שלהם, מתפתחת ההבנה שלהם של איך אני מתנהל בעולם, איך אני יכול לבקש עזרה. מה זה לבקש עזרה. על מה אני יכול לבקש עזרה, לא לגמרי ברור מאליו שילד עם לקות בשמיעה יודע שכשהמזגן עובד יש אפשרות לבקש לכבות אותו. או כשהדלת פתוחה יש אפשרות לבקש לסגור אותה. לא מובן מאליו. הדברים האלה צריכים להיאמר אחרת הם לא בהכרח ידועים לילדים. וכן גם לטווח הרחוק. אבל אני גאה להגיד באמת שאנחנו במרכז שלנו מתעסקים עם הנושא בגילאים מאוד מאוד צעירים וזה די ייחודי בארץ בטוח. אני לא חושבת שיש הרבה מקומות שבגילאים הצעירים האלה מחנכים ומדריכים את הצוותים לחשוף את הנושא ולדבר. אנחנו כמובן פרטנרים של ההורים (צביה: "תמיד"). אז אנחנו עושים את זה אך ורק בשיתוף, בידיעה שלהם ובהסכמה שלהם (צביה: "ובאישור, כן, כן, נכון, נכון") ובאישור שלהם. אבל אני באמת גאה לציין שבשנים האחרונות במיוחד יש התייחסות כמעט מובנת מאליה לתחום הזה אצלנו ואיזה שהיא הבנה שזה חשוב, לא פחות מכל דבר אחר. אנחנו מקבלים פידבקים גם מהמשך הדרך, גם מילדים שעזבו אותנו וכבר עלו לכיתה א' שיודעים להתמודד עם הנושא הזה יותר טוב בזכות זה שהם נחשפו לזה כשהם היו פה אצלנו. שזה גם נקודה חשובה כי באמת אנחנו מגיעים עם הילדים פה למצבים של אינטימיות וקשר של אמון שמאפשרת לנו לגעת בנושא הזה במקום שמרגישים מוגנים בו. אם זה בשיעור עם קלינאית שהוא כבר מכיר טוב, אם זה בפעילות עם מומחית התחום שמגיעה אליו לגן וכבר רכשה את אמונו. במקום האינטימי והקטן הזה והאמון שנדרש אפשר גם לגעת בתכנים שלפעמים הם מתקשים לגעת בהם."

צביה: "את מתייחסת פה לעניין של לדבר על זה עם הילד באחד על אחד וגם לצורך העניין בגן להציג את זה בפניהם. אני חושבת שזאת נקודה מאוד חשובה מה שאת מעלה. נדרש פה להרגיש בטוח וכמובן לעשות הכנה נרחבת לילד לפני שנכנסים לתהליך כזה. ואני חושבת שגם חשוב נורא שנציג את הצג השני. יש ילדים שמצביעים ברגלים ובעצמם אומרים שהם לא. שהם לא שם (עינת: "נכון") ואנחנו כמובן נכבד אותם (עינת: "נכון"), אני חושבת שזה גם משהו שחייב להיאמר."

עינת: "נכון יש ילדים שקצת יותר להם. ויש הורים שקצת יותר קשה להם (צביה: "נכון, נכון") ואנחנו כמובן נכבד ונבדוק קודם שהמשפחה כולה מסוגלת להתמודד עם לדבר על הנושא (צביה: "נכון, לגמרי") ואם לא, אז נלווה אותם."

כרמל: "אני שואלת רגע (עינת: "כן"), אני רוצה לדעת בשביל ההורים שככה, סנגור עצמי והמילה הזאת היא קצת מופשטת. מה זה אומר לדבר על זה?"

עינת: "נכון, זה שאלה נהדרת כי זה בעצם מתחיל מהרגע הראשון. כשההורה כולו עסוק בלהבין שיש לו ילד עם לקות בשמיעה ולא כל כך פנוי לחשוב מה עובר על הילד מבחינה רגשית או אפילו על עצמו. אבל באמת אם אנחנו נהיה מודעים לזה אז נשים את זה על השולחן מהרגע הראשון. והאת זה הזה, זה באמת הידיעה שיש כאן משהו שונה. יש כאן משהו שדורש התייחסות, לפעמים זה ילד שרק הוא בגן מרכיב מכשיר שמיעה. ולפעמים זה ילד שלא פגש מעולם מישהו נוסף עם מכשיר שמיעה, אז כשהוא מגיע אלינו למרכז פתאום חווה את זה שאופס, יש עוד ילדים. אולי אפילו לחשוף אותו לזה שיש גם אנשים מבוגרים שמרכיבים מכשיר שמיעה כדי שהילד לא יחשוב שכשהוא יעלה לכיתה א' הוא כבר, לא צריך את המכשיר יותר (צביה: "שייפרד ממנו") שאנחנו שומעים את זה הרבה. אז באמת ההתייחסות הטבעית לזה היא נהדרת אבל היא גם דורשת תיווך. זאת אומרת יש הורים שבאמת מתייחסים לזה באופן מאוד טבעי, כחלק מההתפתחות של הילד אבל לא תמיד מודעים לזה שזה דורש גם איזה שהוא תיווך. אתה שומע פחות טוב באוזן הזאת אז כדי שתשב עם האוזן הזאת לכיוון מי שמדבר. כשיש רעש אתה יכול להגיד שזה מפריע לך. אם אתה רוצה לדבר בטלפון אתה צריך להשתמש באוזן השנייה. אם הגננת אומרת משהו שאתה לא שומע מה אתה יכול להגיד? אם בחצר יש רעש ואתה לא מבין מה הילדים אומרים, מה אפשר לעשות? אם יש מסיבה ויש רעש נורא חזק, אם יש מוזיקה בזמן האוכל, כל זה דברים שהילד פוגש ביום יום ואם אנחנו לא נהיה שם כדי לתווך את הייצוג העצמי הזה, לא בטוח שהוא יהיה מסוגל לעשות את זה או כמו שאמרת לא בטוח שהוא יבין את זה בכלל שיש לו את האופציה לבקש, או בכלל אופציה אחרת. אז אנחנו באמת חושבות שמהרגע הראשון צריך לתת לזה, ללוות את זה באיזה שהוא הסבר."

צביה: "אני רוצה לפני שנסתכל על, על באמת מה נדרש, מה, מה התנאים לסכם את התנאים שצריך כדי לעשות את זה. אבל דקה לפני זה, אני רוצה להקשות. להקשות בהיבט הזה של להשמיע את הקול של אותם הורים שגילו שלילד שלהם יש מוגבלות בשמיעה, עשו את הדברים, את הפעולות ואת הדברים הראשונים שצריך כדי לטפל בעניין, בין אם זה להרכיב מכשיר שמיעה או לא, אבל להבין שזה המצב. ויש לא מעט הורים שהם מגיעים עם אמירה של, אני מגדל אותו כמו ילד רגיל לכל דבר. הילד שלי הוא ילד רגיל. גם בבית, אין לו פריבילגיות, גם בגן אני לא רוצה להחריג אותו. לי יש ילד רגיל. מה את אומרת להורה כזה? אני, אני חייבת להגיד שכאיש מקצוע אני אין לי אלא לשמוע בכבוד רב את האמירה הזאתי."

עינת: "לגמרי, לגמרי. אנחנו גם בעצמנו חושבות ככה. אנחנו באמת הרבה פעמים מלוות את ההורים בחשיבה מה שייך ללקות בשמיעה ומה לא שייך. על מה כן מגיע לילד הנחה, על מה לא. אבל יש כאן ילד, רך בנפשו, שמתמודד עם איזה שהיא מציאות שבה הוא בכל זאת שונה ומוצא את עצמו במצבים שאם אנחנו לא נעזור לו לדבר עליהם אז יכולה להתפרש איזה שהיא מחשבה שזה סוד. שזה משהו שאסור לדבר עליו. שזה משהו שאולי, אולי שצריך להיזהר כי אם מדברים עליו אז אולי ההורים קצת נעשים רגישים. או אמא קצת דומעת. אנחנו שם כדי להסביר להורים ולהדגיש שלפחות בגישה שלנו זה באמת נחוץ לילד, כדי להתפתח בריא בנפשו, וכדי לדעת לייצג את עצמו וכדי לדעת שבאמת הוא ילד רגיל, אבל יש מצבים שבהם הוא צריך להיעזר בסביבה, או צריך להפנות את המודעות לקושי שלו. אנחנו שם. ואנחנו באמת מלווים אותם מתוך תחושה שזה לא נוגע בהכרח בקושי, אלא בצרכים. זה לא חייב להסתכם באיזה שהיא אמירה של קושי מאוד גדול. אלא בתחושה שיש פה ילד שבמצבים מסוימים כמו כל אחד מאיתנו, זקוק למודעות ולתשומת לב, והנגיעה בנושא משחררת אותו. מהאחריות שזה מוטל רק עליו. ונותנת לו להבין שיש סביבו מבוגרים וסביבה שיכולה ללמד אותו איך לעשות את זה. כמו שאנחנו מלמדים אותו לדבר, כמו שאנחנו מלמדים אותו בתחילת הדרך לתקשר ואיך לשמוע, ככה אנחנו צריכים ללמד אותו גם לייצג את המצבים הרגשיים שהוא מתמודד איתם. והוא מתמודד."

צביה: "שזאת אמירה מאוד חשובה כדי לאפשר לנו להמשיך ולהתקדם ולדבר על הנושא הזה (עינת: "כן") כיוון שבאמת, אני חושבת שתמיד כשאתה מדבר על שיקום, תמיד יהיו גישות שונות, ותמיד יהיו אנשים שיראו את הדברים טיפה אחרת, גם בין אנשי המקצוע, יש מן הסתם מגוון. אבל אני באמת מאמינה שכאן, להאיר בא' את הפן הזה שאת מדבר עליו ולו רק כדי שהורה יהיה מודע כדי שבסופו של דבר תהיה איזה שהיא קבלת החלטה, שמבוססת על התמונה כולה. ובאמת פה אנחנו נחזור ונציין שאנחנו באמת מתייחסים בכבוד לכל בחירה של הורה. אבל באמת תפקידנו להאיר (עינת: "נכון") את המגוון כולו."

כרמל: "אני אוסיף (צביה: "כן בטח") שבמעבר לגם ההיבט הרגשי שהוא כל כך חשוב, גם בהיבט של ה.. בהיבט של הלמידה, ברגע שמעלים משהו למודעות אז גם הילד שיש דברים כאלה במודעות שלו, שקשה לי לשמוע במצבים מסוימים, שבתנאי רעש יש מילים שאני מפספס, אתה יכול יותר לזהות את המצבים האלה ולהבין בעצמך שיש דברים שפספסת."

עינת: "נכון."

כרמל: "אני נותנת כדוגמה למשל (צביה: "נכון") אנחנו, לפני, בגיל 17 התחלנו ללמוד נהיגה, אז אולי אני, אני חושבת שאני לא היחידה בעולם אבל פתאום כשהתחלתי ללמוד נהיגה, שמתי לב אההה התמרור הזה ולתמרור הזה (צביה: "נכון, כן") ושיש ככה ושיש ככה דברים שלא ראיתי לפני (צביה: "דוגמה יפה") שלמדתי. אז באמת גם פה, קודם כל זה מאפשר לילד לשים לב וכשאני שם לב שיש מילים שאני מפספס (צביה: "נכון") או שיש תנאים שאני לא שומע אז אני יכול לשאול שתהיה למידה יותר אפקטיבית."

צביה: "אני, אני רוצה להוסיף בהמשך למה שאמרת כרמל, שכשאתה חושב על זה, אנחנו לא נהיה עם הילד גם, לא כהורים ולא כאנשי מקצוע, אנחנו לא נהיה עם הילד בכל מקום כל הזמן. כך שבאיזה שהוא שלב, אם זה לא יבוא ממנו, זה לא יבוא בכלל. וככל שהילד גדל יותר, ההזדמנויות שבהם הוא יתקל ואני הייתי רוצה לדעת שהוא לא יושב שם ילד חסר אונים שתלוי במבוגר ותלוי, רק כשהוא יהיה בבית הספר, כשבכיתה א', כשבחטיבה, כשבתיכון, כשהוא יהיה באוניברסיטה (עינת: "נכון, מאוד נכון"), אם לא יהיה כלים לעשות את זה לא יהיה מי שיעשה את זה בשבילו."

 

עינת: "את מזכירה לי ממש במה שאת אומרת כרגע זה שיש הורים שמספרים שבגן שעשועים מישהו ניגש ושאל את הילד והתגובה האוטומטית של ההורה זה להסביר בשמו. ושהילד לא ישמע ושהילד לא יתקל בזה ולא יחווה את השאלה הזאת (צביה: "רק שהוא יתקל בזה") כי אנחנו באמת יודעים שאם הילד לא יקבל איזה שהוא, איזה שהוא כלי או איזה שהיא דרך או איזה שהם משפטים שהוא יכול לתרגל מגיל מאוד צעיר, של מה לענות כשמישהו שואל אותי מה יש לי באוזן (כרמל: "נכון"). אז זה ימשיך ויפגוש אותו בהמשך (צביה: "נכון") ואנחנו רוצים שיענה על זה לגמרי בטבעיות ושיתמודד עם זה בתחושה שזה לא איזה שהוא קושי באמת, אבל שזה משהו שדורש הסבר (צביה: "נכון"). כי לא כל הילדים יודעים מזה וילדים סקרנים, וילדים שואלים (צביה: "לגמרי"). שזה באמת עוד נקודה שילדים שאנחנו פוגשים גדלים, אנחנו לא פוגשים אותם רק כשהם כל כך קטנים כמו שהם מגיעים אלינו מהגיל הרך, הם גדלים. ילד בטרום כיתה א' כבר מתמודד עם שאלות של ילדים סביבו (צביה: "נכון") זה ילדים סקרנים (צביה: "נכון") אז גם מה שהיה טבעי ונורא מוכר ומובן בגיל שלוש, כבר הוא משתנה כשזה ילד בגיל 5-6 ודורש איזה שהיא התייחסות אחרת. זאת אומרת גם אם הורים אומרים לנו אנחנו מגיל 0 כבר מדברים על זה בבית, הילד רגיל, מכיר, אבל עדיין לא נתנו לזה את השם ואת ההסבר ואת האפשרות לדבר על הצרכים, זה היה נכון לגיל שנתיים-שלוש, זה הרבה פחות מתאים כבר לגיל 5-6 (צביה: "נכון") ובגלל זה אנחנו שם, כדי ללוות אותם באמת."

צביה: "נכון. עינת אז כדי להתקדם, באמת דיברנו, דיברנו מזה זה סנגור עצמי, למה זה חשוב, אם נדבר על מה, מה התנאים שצריכים להתקיים בשביל שזה יהיה אפשרי בכלל לעשות את זה. אז דיברנו כמובן על הסכמת הורים, בלי זה אין בכלל מה לדבר. הסכמה של ההורים, הסכמה של הילד. איזה עוד תנאים צריכים לקרות, מה הסביבה שצריך לספק בשביל שזה יקרה?"

עינת: "אוקיי, אז באמת בראש ובראשונה צריך שהמשפחה תהיה מודעת, מקבלת, מסכימה שאנחנו ניגע בנושא. שהילד ידע. יש ילדים שלא יודעים לקרוא בשם ללקות בשמיעה, לא יודעים, אף אחד לא הסביר להם. אז שהילד ידע, שלא אנחנו נהיה אלה שנבשר לו, כי זה לגמרי תפקיד של ההורים. ויש הורים, אני חייבת לציין, שאומרים לי שיש לך תחושות מאוד קשות שהם צריכים לדבר על הנושא. יש הורים שאומרים אני מוכן לדבר על מוות, על הגירושים, על הרבה דברים קשים אבל לא לגעת בתחום הזה, של המכשירים ותעשו את זה אתם. או טיפול רגשי. ואנחנו באות ואומרות, לא. זה לא, זה לא התחום שדורש (צביה: "נכון, נכון") טיפול. זה תחום שדורש איזה שהיא מודעות ואיזה שהיא הכוונה אולי והורה שבאמת קשה לו אנחנו פה כדי לעזור (צביה: "לתת הכוונה, נכון"), איך לעשות את זה, איך לדבר על הנושא."

 

צביה: "ואפשר להבין את הצורך בהכוונה (עינת: "ממש") אני מאוד מבינה את זה (עינת: "ממש, ממש") למה, למה שתדע איך להסביר לילד שלך (עינת: "נכון") שיש לו מוגבלות בשמיעה (עינת: "נכון") רק הרגע גילית את זה בעצמך."

עינת: "לגמרי וזה פוגש אותנו כאנשים מבוגרים גם עם קשיים שלנו, מהילדות מההתבגרות, הורים אומרים אני זוכר ילד שהיה לו בכיתה שלי מכשיר שמיעה או משקפיים או שהוא היה שמן, אני זוכר איך ילדים צוחקים, למה אני צריך להתמודד עם זה בכלל סביב הילד שלי. ואני אגיד עוד דבר, לא רק ההורים גם אנחנו כאנשי צוות צריכים להיות מוכנים לזה. כשיושבת קלינאית (צביה: "נכון") ופתאום יש התנגדות מאוד חזקה מהילד להרכיב מכשיר, או פתאום יש איזה שהיא התנהגות שלא מבינים ואנחנו מפרשים את זה בצורה מסוימת. או כמו שכרמל נתנה קודם דוגמאות הרבה יותר פשוטות מחיי היום יום, אין מודעות לדברים ואנחנו צריכים לשים את הדגש הזה ואנחנו פתאום נתקעות בלי מילים (צביה: "נכון"). איך אני יושב מול ילד ששואל אותי (צביה: "נכון ממש") בכיתה א' כבר לא יהיו מכשירים, אז מה אני אומרת לו? (צביה: "בדיוק, בדיוק"), אני זו שצריכה לבשר לו שיהיה לו מכשיר (צביה: "נכון בדיוק ככה"). אז גם הצוות שלנו דורש הכנה ואנחנו באמת מתכוננות לזה ולומדות את הנושא ומדברות על זה הרבה. אז אלה התנאים אני חושבת שאנחנו צריכות להתכונן, מעבר לזה יש צוות של גן (צביה: "נכון") – גננת, סייעת, אנשים שצריכים גם להסביר להם את החשיבות שלא בהכרח גננת תפנה לזה זמן ומקום והתייחסות כי הילד בסדר."

צביה: "נכון מאוד. אני חושבת שחשוב מאוד שכולנו נבין ונזכור שבסופו של דבר גננת רואה את הילד הרבה יותר מכל אחד אחר מאיתנו (עינת: "נכון") שמטפל בילד. היא נמצאת שם (עינת: "לגמרי")  כל יום איתו כל היום עד הצהריים ויש חשיבות מאוד גדולה לגיוס שלה לעניין."

עינת: "לגמרי. וכמה הילד יכול להרוויח מזה שגננת תדע להחליף סוללה במכשיר (צביה: "נכון"), לקרוא לו כשיש תנאים אקוסטיים קשים, להגיד לו אם יהיה לך קשה אז תגיד לי, לשאול אותו – שמעת? כמה הילד ירוויח מזה אם הגננת תהיה מודעת וגם תשים לב עד כמה הוא משתמש בזה ועד כמה הוא מבטא את הצרכים שלו. גם היא יכולה לכוון אותו לשם. אז באמת המודעות שלנו כמבוגרים היא מאוד מאוד חשובה גם כדגם לילד וזה בעצם התנאים המוקדמים שאנחנו צריכים שההורים יהיו בשלים, שהילד יהיה בשל, ושהצוות לא יפחד מהנושא וגם ידע להתאים את זה לרמה. אנחנו לא נבוא לילד בן 3 ונחשוף אותו לנושא, לנושא באותה צורה שנעשה את זה עם ילד טרום כיתה א'. ואני אולי אתייחס קצת לנושא של הקושי שזה יותר קשה ממה שאנחנו חושבים (צביה: "קשה ומורכב") או משערים, כן. אז, אז הרבה פעמים יש לנו תחושה שיש…

צביה: "אני אקפוץ ואגיד באמת מנקודת מבט של איש מקצוע ואם אני חושבת גם על הגננת, זה גם סוג של אחריות. זאת אומרת, הילד, הילד הוא הילד של ההורים שלו, ומה, מה אני עושה כקלינאית במיוחד גם אם אני קלינאית צעירה, אבל גם אם לא. יושב ילד ושואל אותי, בכיתה א' עוד יהיו לי מכשירים? אוקיי, זאת אחריות (עינת: "נכון") לענות לילד על שאלה כזאת."

עינת: "נכון. אז בגלל זה אין לנו אלא להתכונן לזה, ולהיות מוכנים ולדעת מה אפשר לענות ואיך אפשר לענות. וזה באמת קושי שאנחנו פוגשים הרבה גם אצל הצוות שלנו וגם אצל הצוות מסביב ומאוד נוח להגיד – יש לתחום הרגשי אנשים שהם מטפלים."

צביה: "אפשר לטפל אז תטפל."

עינת: "כן, אפשר לטפל אז תטפל ואני שוב באה ואומרת זה ממש לא תחום של טיפול. זה ממש תחום שכולנו אמורים להתעסק איתו, כולנו אמורים להיות מוכנים אליו, כולל ההורים, כולל הצוות וכמשהו חשיבתי ביחד. אז אנחנו מתכוננים לזה. אז אנחנו לומדים את זה, אנחנו יושבים ומדברים על זה עם ההורים גם בפגישות שלנו איתם. אנחנו מדברים על זה בישיבות שלנו, אנחנו מתכוננים איך אפשר לעשות את זה וכשמתכוננים זה הרבה יותר קל והרבה יותר פשוט. ולפעמים החוויה הזאת של ההצלחה סביב הנושא הזה נותנת לנו לגיטימציה לכמה הוא היה חשוב. וזהו, והפחד עובר, ומתמוסס וההתרגשות שיש לקלינאית שהצליחה לעשות את הנגיעה בנושא ולראות את האור בעיניים של הילד או את ההקלה או את יישום שהוא מסוגל לעשות לאחר כך, הוא, הוא משהו שאנחנו חווים יותר ויותר. ובאמת יש לנו אפשרות להתייחס לזה בכמה דרכים אני כבר עוברת אולי יותר לאיך. אז אנחנו כמו שאמרנו קודם מלוות את זה מתחילת הדרך, את הנגיעה בנושא. אבל גם יש, יש לנו אפשרות להתייחס לזה בצורה מובנית. כשאני מזמינה ילד לשיעור הפרטני, ילד נוסף, ככה אני שואלת אותו – אתה יודע למה אני מגיעה לגן? או כשאנחנו עושים בגן את הלינג שבודק את התקינות של המכשירים אז אנחנו יכולים לשאול את הילד – למה בעצם אנחנו עושים את זה? אתה רוצה להסביר לחבר מה זה? רוצה להסביר, לספר לחבר לאן אתה נוסע כל יום שני אחר הצהריים ולספר לו מה זה מיחא? אז אנחנו באמת חושפים את זה בכל הזדמנות אפשרית. מעבר לזה יש לנו קבוצות, קבוצות חברתיות רגשיות, קבוצות מוכנות לכיתה א', ששם יש התייחסות מאוד ברורה לנושא. לכל הילדים בקבוצה יש איזה שהיא לקות בשמיעה, יש אחד שמרכיב שתל, יש אחד שמרכיב מכשיר, יש אחד שמרכיב שניים, יש אוזנייה שקופה ויש מכשיר ורוד. אנחנו באמת מתייחסים לזה מרגע הראשון וחושפים את זה וזה מוכיח לנו שוב ושוב שהילדים ברגע שפותחים את זה זה כמו כפתור. פתאום יש התייחסות מעצמם, פתאום יש שאלות – אז למה אני לא מרכיבה מכשיר? למה לכולם יש פה מכשיר ואני לא מרכיבה מכשיר? או למה יש לי רק אחד, אז, אז יש התייחסות מאוד ישירה של הנושא. שוב לא מהיום הראשון שפוגשים את הילד אבל כשנוצר מספיק אמון, כשיש איזה שהיא חשיפה לנושא, או כשהילדים מעלים בעצמם, אנחנו יודעים איך לגעת בזה. אנחנו מתכוננות איך לענות להם. ויש לנו את גולת הכותרת שזה משהו שבאמת התפתח פה עם השנים כנקודת שיא, קצת לקראת סוף השנה, אולי אחרי פסח, סביב הזמן הזה באמת מומחית התחום שמגיעה לגן של הילד עוזרת לו להחליט שאפשר לעשות מפגש בגן שמציג את הנושא של המכשירים והשמיעה לפני כל ילדי הגן. כל קלינאית עושה את זה בדרך יצירתית משלה, ההורים שותפים לזה, אנחנו הרבה פעמים מבקשים מהם להכין בבית איזה שהוא פלקט סביב הילד, מהיום שהוא נולד, דרך אירועים חשובים בחייו."

צביה: "הגננת שותפה כמובן."

עינת: "הגננת שותפה כמובן. יש גננות שמעדיפות שזה יהיה סביב נושא אני וגופי, יש גננות שמשלבות את זה בנושא קבלת השונה. ממש משתלבים בתוך מערך הלימוד בגן ומפנים לזה זמן. לשבת עם הילד, להתכונן למפגש הזה, לשאול אותו איך אתה תרצה שנסביר לילדים? איפה אתה רוצה שתשב? אתה רוצה לשבת לידי או ביחד עם כולם? אתה רוצה שנעשה משחק? או אתה רוצה לספר להם איך בנויה האוזן? וזה אפשרות נפלאה בהתכוננות הזאת, זאת אפשרות נפלאה לדבר על זה עם הילד מכל ההיבטים. גם נושא השמיעה, והאוזן ומבנה האוזן ומזה לקות בשמיעה, אם יש ילדים שיותר מתעניינים וסקרנים ועד הנושא של האם אני הולך לישון עם מכשירים? מתי אני מוריד אותם? מה אני עושה בים, בבריכה? האם זה כואב? האם זה מדבק? זה שאלות שאנחנו יכולים (צביה: "מגוון שאלות") כן אנחנו יכולים לעזור לילד להתכונן לתשובות האלה ולשאלות שיעלו בתוך הגן. שוב, יש הבדל בין מפגש שאנחנו עושים לילדים בגילאי טרום חובה לבין מפגש שאנחנו עושים בגן של ילדי חובה שכבר מסוגלים לדבר על הנושא ולשאול. ואנחנו באמת עושים מזה מפגש חוויתי, ומעצים (צביה: "ממש"). בנות שולחות לי כל שנה צילומי (צביה: "נכון") וידיאו ממפגשים מרגשים עד דמעות. ממש. אתמול קיבלנו תמונה של אמא שלכבוד המפגש הזה הכינה המון המון המון עוגיות שכל עוגייה היא אחרת כי כל ילד הוא שונה (צביה: "ווואו, השקעה"). יש אימהות שמכינות עוגה בצורה של מכשיר, יש אימהות שנורא רוצות להגיע למפגש הזה, קצת כי הן חוששות ולא כל כך יודעות מה יהיה או להיות שותפה בחוויה שזה אנחנו דווקא פחות מעודדים. אנחנו יותר חושבים שהילד צריך לחוות את זה רגיל, לא להפוך לו את זה ליום הולדת או מסיבה סביבו, אבל ההורים מקבלים מאיתנו סרטונים, הם שותפים מלאים למה שקורה וזה באמת חוויה מעצימה בשביל הילד. אנחנו מקבלים לפעמים פידבקים מהורים של ילדים שומעים על איך זה הגיע אליהם הביתה. שלא לדבר על ילדים שגדולים כבר, באמת קיבלנו סרטונים של ילדות בכיתה א', ב', ג' שעומדות (צביה: "נכון, נכון") מול הכיתה ויודעות איך להסביר על האוזן ואיך לספר מתי זה התחיל ואיך זה התגלגל ומתי התחילו להרכיב מכשיר ומה הן שומעות ואיך הן שומעות. וזה נחת גדולה מאוד. לראות (צביה: "נכון, ממש) גם את הילדים שלנו (צביה: "ממש") וגם את הצוות שלנו. ואני חושבת שגם כשההורים רואים את החוויה הטובה והמעצימה ולא את ההתייחסות לנושא כאל קושי וכאל בעיה (צביה: "נכון") אלא באמת כמשהו מעצים אז גם ההורים נרגעים. ואפילו מחכים לזה ומעודדים ושנה אחרי שנה מצפים שזה יקרה בגן."

צביה: "אני, מאוד מתחברת למה שאת אומרת. יצא לי גם לצפות ולראות את אותם ילדים שממש אתה רואה ילד שלם עם עצמו, עומד או יושב ומתאר את מוגבלות השמיעה שלו. ומתייחס למכשיר שלו, ומתייחס למבנה האוזן וכל מה שיש שם זה באמת העצמה אחת גדולה. ואני חושבת שבאמת זה נחת מאוד גדולה לראות ילד שבאמת אבל באמת מקבל את זה כדבר הכי טבעי. וזה מתקשר למה שאמרת בהתחלה. שככל שתתחיל לעשות את זה יותר מוקדם, הרי ילדים לא נולדים עם דעות קדומות. זה נרכש אחר כך ופה המסר שאנחנו מדברים על זה, ושזה טבעי ושאנחנו מקבלים את, אני חושבת שאין דבר יותר מחמם לב מלראות ילד שמתאר את החוויה הזאת בצורה כל כך שלמה. כל כך מלאה."

כרמל: "ואני מוסיפה גם, שזה גם מעצים ונותן ביטחון לילד במפגש ובאמת המטרה היא שהמפגש הזה שהוא מתווך ומתוכנן (צביה: "נכון") והילד מתכונן אליו יאפשר שהילד ישתמש בכלים האלה בסיטואציות שונות ביום יום (צביה: "נכון, ממש"). ואני שומעת הורים שמספרים שנגיד הילד הלך בזמן חגיגת יום הולדת למפעיל ואמר לו, ביקש ממנו להחליש מעט את המוזיקה שהוא ישמע את הילדים כי יש לו מכשירי שמיעה וקשה לו יותר לשמוע ברעש."

צביה: "נכון."

עינת: "ממש. אני רוצה להציע עוד משהו קטן להורים שבכל זאת מתקשים. וכמו שאמרנו זה לגמרי לגיטימי, כי זה נושא רגיש. אנחנו הרבה פעמים עובדים קודם כל דרך ספרים. הספרים יכולים להתחיל החל מהנושא של שונות, ויכול להיות סיפור פשוט על בייגלה ששונה רק כי הוא ארוך יותר. ולדבר על איך הוא מרגיש, האם כיף לו להיות יותר ארוך מכולם? האם הוא רוצה להיות כמו כולם ומוותר כבר על להיות ארוך יותר? ועוד הרבה מאוד סיפורים שאפשר לגעת בהם ויש גם נושאים, ויש גם סיפורים ספציפיים בנושא השמיעה. כולל ספר שאני בעצמי כתבתי שקוראים לו – "ילדה מיוחדת" שבה ומציג את הקושי של ילדה ואומר – לא בא לי תמיד להרכיב מכשיר. לפעמים בא לי להיות ילדה רגילה ובאמת המטרה של הספר הזה הייתה האפשרות לדבר גם על המצבים הזה. שאוקיי, הכל טוב ויפה המכשיר מאוד עוזר לי, אבל לא תמיד בא לי עליו. אני יודעת מהורים וגם מאנשי צוות שלפעמים עוזר קצת לפתוח את הנושא. יש הורים שמאוד מתרגשים לספר את הסיפור אבל עדיין יותר קל להם לעשות את זה דרך ספר מאשר דיבור ישיר (צביה: "זה רעיון מצוין"). הספרים זה דרך מצוינת להגיע לנושא גם של שונות וגם ספציפית של הנושא של המכשיר."

צביה: "עוד טיפים כאלה באמת עינת להורים? כי אני משערת שבאמת בזמן אמת כשאתה מול הילד שלך וזה עוד מורכב לך עם עצמך, זה לא פשוט (עינת: "נכון"). זה לא פשוט ולחלקינו גם להקריא ספר שנוגע (עינת: "נכון") בדבר הזה זה לא פשוט."

עינת: "אני תמיד בעד להיות אותנטי. אז גם כשזה לא פשוט אפשר להגיד לילד – כן גם לפעמים, לפעמים גם לי לא בא שיהיה לך את המכשיר. או לפעמים גם לי לא מתחשק להרכיב את המשקפיים שלי. או שאני שותה קפה ותה זה מפריע לי להרכיב משקפיים. אבל זה המצב וככה אנחנו. וגם כשקצת עצוב לנו אנחנו נזכרים במה זה עוזר לנו, ומה שזה עושה לנו טוב, ותראה איזה ילד מדהים אתה וכמה אתה טוב בתחומים כאלה ואחרים וכמה אתה מצייר יפה או כמה אתה ספורטאי טוב ואנחנו ביחד בזה. וברגע שאנחנו אותנטיים זה גם עובר אצל הילד הרבה יותר בטבעיות. ואם זה עדיין מאוד קשה, ומעיק ולא נגיש כל כך להיעזר, להיעזר (צביה: "לקבל הכוונה"). אנחנו פה, (צביה: "נכון") כן אנחנו פה קבוצה מאוד גדולה של אנשי מקצוע (צביה: "נכון") פוגשים את זה יום יום, מכירים גם את הקושי וגם את המורכבות ופה בשביל לעזור לחשוב איך לעשות את זה (צביה: "נכון"). איך להתאים את זה גם לכל ילד ולכל משפחה כי כל אחד עושה את זה בדרך אחרת לגמרי. אז אנחנו פה."

צביה: "עוד משהו שהיית רוצה להוסיף לפני שנסגור את הנושא המאוד רחב וחשוב הזה?"

עינת: "אני באמת מרגישה ככל שעוברות השנים ויש לי פה כבר ותק כמו שכרמל אמרה של הרבה מאוד שנים, שזה נושא שפעם בכלל לא היה על הפרק וככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מודעת לכמה זה חשוב שאנחנו בתוך המרכז שלנו עם הילדים המאוד רכים, עם ההורים בתחילת הדרך, נשים את הנושא הזה ככה באופן מאוד מאוד גלוי ונהיה שם בשביל ההורים שצריכים את עזרתנו. וגם בשביל עצמנו, כאנשי מקצוע. ללמוד יותר ויותר להתמודד, להתמודד גם עם התחומים שהם פחות מובנים, פחות דידקטיים, פחות ברורים לנו איך פותחים ספר ורואים איך מלמדים. אלא במקומות האלה שדורשים את ההתייחסות שלנו ואת ההתאמה לכל ילד ולכל משפחה, נלמד עוד ועוד ועוד. אני באמת מרגישה שעם השנים אנחנו עושות את זה ומאוד מועצמות גם בעצמנו מתוך התגובות."

צביה: "זה המסר שלך לאנשי המקצוע. ואם הייתי שואלת אותך מה המסר שהיית רוצה שהורים יצאו מהשיח הזה? אז מה, מה היית אומרת?"

עינת: "לא לפחד. לא לפחד לגעת בנושא כי הוא קיים. גם אם הוא לא גלוי, הוא קיים. ילד שלא מדבר בכלל על המורכבות של המכשיר זה יותר מדליק לי נורות אדומות מאשר ילד שמדבר על זה. אז, אז המסר הכי גדול זה לא לחכות שזה יבוא מהילד, אלא לקחת את האחריות על התחום הזה כמבוגרים. גם כאנשי צוות וגם כהורים לסלול לילד את הדרך שאחר כך הוא ימשיך לצעוד בה גם לבד. כמו בהרבה תחומים אחרים. אבל בגלל המורכבות של הנושא והרגישות של הנושא אני באמת מרגישה שלנו כאנשי צוות יש תפקיד לעזור להורים לפחד מזה פחות. וללכת בביטחון, בידיעה שזה מאוד חשוב אפילו חיוני להתפתחות הבריאה של הילד. אז עיקר המסר שלי זה לא לפחד לגעת בנושאים שקשה לנו.

צביה: "שקשה איתם. אני, אני אין, אין לי אלא להודות לך עינת על באמת על פודקאסט בנושא כל כך חשוב שאנחנו מודעות לעובדה שאנחנו פוגשות את הילדים האלה באמת בשלב מאוד מאוד התחלתי של החיים שלהם אבל, אבל החשיבות שלו אני חושבת מאוד, החשיבות עברה בצורה מאוד מאוד ברורה בפודקאסט הזה ואני רוצה להודות לך."

עינת: "בשמחה."

כרמל: "תודה רבה. וככה אני רק אציין שבאמת נגענו בנושא של הסנגור העצמי בצורה רחבה בפרק הזה אבל גם בפרקים (צביה: "נכון") קודמים התייחסנו והדגמנו. בפרק נוסף עם עינת על ההיבטים הרגשיים חברתיים (צביה: "נכון"), גם בפרק עם דנה שדיברה (צביה: "נכון") על הגן. מוזמנים להקשיב גם לפרקים האלו."

צביה: "ביי."

כרמל: "ביי."

עינת: "ביי תודה."