להורדת הקובץ לחצו כאן: Beit_Micha_podcast15

תקציר:

בשנים הראשונות לחיים מתפתח הדיבור. מדובר בתהליך מורכב, שמושפע ממגוון רחב של גורמים.

שוחחנו עם קלינאית התקשורת גלאור ווקס על הגורמים השונים הקשורים ומשפיעים על מובנות הדיבור.
מדוע ומתי כדאי לפנות לאבחון של קלינאית תקשורת?
מה הקשר בין מובנות הדיבור להתפתחות יכולות שפתיות, אקדמיות, חברתיות ורגשיות?
מהם העקרונות המנחים בטיפול?
מה מומלץ לעשות בבית כשהילד לא מובן?

על כל זאת ועוד בשיחה.
האזנה נעימה !

תמלול הפרק

כרמל: “שלום אני כרמל כהן”

צביה: “ואני צביה רוטשילד”

כרמל:  “אנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא ‘הקול במיחא’. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות. את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חרשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. והיום נמצאת פה איתנו גלאור ווקס, שמחות לארח אותך.”

גלאור: “שלום אני שמחה להתארח ומתרגשת.”

צביה: “גלאורי, אנחנו ניתן לך להציג את עצמך לפני שנתחיל.”

גלאור: “אני קלינאית תקשורת, עובדת פה מתחילת דרכי במיחא חלק מצוות ההדרכה והאבחונים ושמחה להצטרף.”

צביה: “אוקיי אז היום אנחנו נדבר על כל הנושא הווי גדול, ענק וחשוב של התפתחות הדיבור, והטיפול בכל הנושא של שיבושי היגוי, של הדבר הרחב הזה, עולם ומלואו ואני חושבת שאנחנו פשוט נתחיל בזה שאת תספרי – מה, מה זה בכלל התחום הזה שאנחנו מדברים על תחום ההיגוי על התפתחות הדיבור. מה זה? איך זה מתפתח? מה מתפתח? למה זה תחום חשוב?”

גלאור: “זאת אחת השאלות הטובות ביותר שבאמת מעסיקות אותנו הקלינאיות גם במחקר הרבה שנים. זה באמת נושא מאוד מאוד גדול, שמערב הרבה גורמים בהתפתחות שלו. וחשוב לזכור שזה תהליך התפתחותי שנמשך לאורך הרבה שנים מהחיים של הילדים. כמו שתינוק עד שהוא רוכש הליכה הוא מתחיל בהרמת ראש, בהתהפכות, בלהתיישב, אז גם בהתפתחות הדיבור זה לא משהו שקורה בבת אחת. יש ציוני דרך ותהליך שהילד עובר. אנחנו לא מצפים בבת אחת שהילד יהיה מובן. וכדי להמחיש את זה אני אשמח להביא ככה מחקר שעשו בשנות ה80, התייחסו לאיך הילדים היו מובנים לסביבה שלהם. בדקו ילדים דוברי אנגלית בהתפתחות טיפוסית ובדקו כמה הורים מבינים את מה שהם אומרים.”

צביה: “ילדים באיזה גיל?”

גלאור: “זה היה סביב גיל שנה וחצי (צביה: “שנה וחצי”) עד שלוש (צביה: “אוקיי”). אז הם כבר ראו שבגיל שנה וחצי ההורים רק הבינו בערך רבע מהתוכן של מה שהילדים אמרו. בגיל שנתיים הם הבינו 50%-75% ובגיל שלוש 75%-100%. אז זה כבר מראה שיש פה איזה שהוא טווח ותהליך גם באופן שבו אנחנו תופסים את הדברים של הילדים. ואנחנו גם יודעים שהורים מבינים יותר את הילדים מאשר אנשים זרים; אז מחקר אחר ב2006 ביצע הליך מאוד דומה, כדי לבדוק איך זרים מבינים ילדים, וגילו שבגיל שנה – הם מבינים בערך רבע מהתוכן (צביה: “אותו דבר כמו שהיה עם ההורים”) מאוד דומה, כן. ובגיל שנתיים הם הבינו 50% מדברי הילדים (צביה: “זה די חופף”) שאנחנו רואים שזה, אבל בטווח הנמוך יותר (צביה: “בטווח הנמוך”) אז הם קצת פחות (צביה: “אוקיי”) ובגיל שלוש – כ75% ורק בגיל ארבע- 100% (צביה: “וואו”) אז זה ממש מראה לנו איזה טווח גדול ואיזה תהליך מתרחש פה, זה ממחיש.”

צביה: “ממש ממחיש כי כשאת חושבת על זה גם הילדים הגדולים יותר, שגם אם אתה מבין 75% ממה שהילד אומר זה עדיין תקין, זה עדיין בנורמה כך שילד יכול עדיין להיות לא מובן וזה לא בהכרח מעיד על בעיה (גלאור: “בדיוק”) בשלב הזה. אוקיי וואו”.

גלאור: “בדיוק, בדיוק וזה חשוב נורא לזכור.”

צביה: “אינפורמציה חשובה מאוד.”

גלאור: “מאוד.”

צביה: “אוקיי.”

גלאור: “והיום בעזרת באמת מחקר מרחב של ד”ר אביבית בן דוד, אי אפשר לא להזכיר את שמה (צביה: “אי אפשר שלא להזכיר את שמה”) פה בפודקאסט היום (צביה: “אי אפשר”) אז אנחנו באמת יודעים על התפתחות טיפוסית בעברית אנחנו יודעות מה מצופה מבחינת הגיל של הילד ומה אנחנו מצפות שהוא יפיק. אני כן יכולה לתת דוגמה למשל שלפי הגאים אנחנו יודעים שיש הגאים שנרכשים מוקדם יותר ויש כאלה שמאוחר יותר.”

צביה: “למשל?”

גלאור: “למשל מ’ ונ’ שהם נרכשים בדרך כלל באופן ראשוני בהתחלה בגיל שנתיים וחצי-שלוש אנחנו כן נצפה לשמוע אותם בתחילת מילה ובסוף מילה. וההגאים השורקים המפורסמים – ש’ צ’ ס’ ז’ יש מחקרים שמצבעים שגם לקראת גיל 7, ילדים דוברים עברית עדיין לא שולטים ב100% בהפקה שלהם. אז יש פה גם טווח מאוד גדול בין העיצורים עצמם. וגם בכמות ההברות שילדים הוגים או בחלקים מתוך ההברה. אני יכולה לתת דוגמה למשל, שבתחילת הדרך ילדים מפיקים את ההברה המותאמת והסופית בד”כ. למשל המילה – ‘טה’, מיטה סליחה, הם יפיקו כ’טה’ וסביב שנתיים וחצי שלוש אנחנו נצפה שהם כבר יגידו את שתי ההברות ‘מי-טה’. ומילה המאוד ארוכה כמו מלפפון למשל שיש לה 4 הברות אז רק סביב שלוש וחצי-ארבע אנחנו נצפה שלילד יהיו את כל ההברות.”

צביה: “עד אז הוא יגיד ‘פון'”

גלאור: “בדיוק. או ‘פוססון’ כמו הבת שלי. (צביה: “או ‘פוססון'”).”

כרמל: “מפפפון.”

צביה: “כן, אוקיי.”

גלאור: “בדיוק. אז זה כן חשוב לזכור שזה לא קורה בבת אחת ושיש תהליכים שמבשילים.”

צביה: “אז גלאור אחרי הסקירה המאוד חשובה הזאתי שאת מציינת שבאמת בשורה התחתונה שלה – זה תהליך,  יש איזה שהם אבני דרך שילד צריך לעבור. כמו שלא מתחילים תינוק לא ישר מתחיל ללכת אלא הוא צריך לעבור את כל השלבים אז גם פה בהיגוי, זה המסר (גלאור: “נכון מאוד”). אז בעצם נעבור להסתכל עכשיו על מה משפיע על ההתפתחות של הדיבור, מה הגורמים גם מבחינת ההתפתחות התקינה מה נדרש שיהיה שמה וגם מבחינת דברים נוספים שיכולים לגרום להיגוי להיות פחות ברור.”

גלאור: “נהדר. אז זאת באמת שאלה חשובה אני חושבת, כי הרבה פעמים שילד לא מדייק באופן שבו הוא אומר משהו אנחנו לפעמים חושבים שזה רק הדיבור. וחשוב לציין שיש פה מערכות מאוד גדולות שקשורות אחת לשנייה ומשפיעות (צביה: “גדולות ורבות ומורכבות”), ומורכבות, ממש. אז נתחיל קודם כל בהיבט הראשון שהוא השמיעה, שהיא מאוד משמעותית להתפתחות הדיבור. אנחנו כן רואים ככה הבדל בהפקות ואנחנו לומדים את זה מתוך הפקות של תינוקות והמראיינת שלי היא הראשונה שיכולה להגיד באמת על ההבדל שיש גם בכמות גם באיכות בהפקה של תינוקות כבדי שמיעה לעומת תינוקות שומעים. אבל אנחנו כן נכנס להיבט האופטימי בקרוב. אנחנו כן יודעים שהנגישות של הצלילים שנכנסים למערכת שלנו בעצם הדיבור שנלמד דרך תפיסה, דרך חיקוי של המבוגר אז כשאין באמת נגישות לכל הצלילים זה מאוד יכול להשפיע על העיבוד, על הייצוג שלהם.”

צביה: “גם מבחינת האופן שבו התינוק או הילד קולט את השפה ואת הצלילים שלה מהסביבה וגם ברמה של הבקרה שלו. אבל הצורה…”

גלאור: “בדיוק. המשוב העצמי הזה (צביה: “בדיוק”) כשאתה מתחיל להפיק, נוצר איזה שהוא מעגל (צביה: “נכון”) איך אתה שומע את עצמך והמשוב העצמי הזה (צביה: “נכון”) שהוא מאוד חשוב. וגם אפילו נוזלים כמו ירידות קלות או נוזלים ממושכים לאורך זמן אנחנו כן יודעות שמאוד חשוב ככה להתייחס.”

 

צביה: “חד משמעית. אנחנו יודעים היום שאותם ילדים שמגיל ינקות בעצם יש להם במשך שנים נוזלים ודלקות שמסתובבים עם מצב כרוני, בהחלט עשוי להשפיע על ענייני היגוי.”

גלאור: “בהחלט. וגם על עוד היבטים נוספים כמובן.”

צביה: “וגם על עוד היבטים כמובן.”

גלאור: “ובאמת זאת הסיבה הראשונה שתמיד כשתפנו לקלינאית עם חשד הדבר הראשון שהיא תבקש מכם זאת בדיקת שמיעה.”

צביה: “ואם לא אז כדאי שבמקרה שלא, אז באמת אחד, אחד הדברים הראשונים, ילד שהדיבור שלו לא מובן, אתם לא אנשי מקצוע, זה לא התפקיד שלכם כהורים הרי לאבחן ממה זה נובע, אבל ילד שלא מובן, שאתם מרגישים או שהסביבה מרגישה דבר ראשון זה לבדוק שמיעה ולראות מה קורה איתה. אחר כך להתקדם הלאה.

גלאור: “בהחלט. וזה גם מאוד חשוב בשבילנו כדי לכוון את סוג הקושי ולדעת לתת את הטיפול הנכון והמדויק. וכן בהיבט של ההרגעה אנחנו כן יודעים מדוקטורט של עדי בן סעיד מ2006 שגם ילדים שמרכיבים שתל ומכשיר שמיעה מגיל צעיר אנחנו יודעים שהם עוברים את אותם השלבים של התפתחות הפרוזודית כלומר כמות ההברות מרכיבי ההברה, כמו ילדים שומעים. ואנחנו רואים את זה לא רק בעברית אלא גם בשפות נוספות. זה חשוב לזכור, שההתערבות המוקדמת והכן המענה לצורך של העזר שמיעתי הוא מאוד משמעותי פה.”

צביה: “זאת אומרת שאצל ילדים שאנחנו יודעים שאותרו מלידה לצורך העניין עם מוגבלות בשמיעה, לפעמים עלול להצטרף לזה איזה שהוא קושי בהיגוי אבל החדשות הטובות הן שבהנחה שהילד מרכיב את העזר השמיעתי הוא יתפתח כמו ילד שהשמיעה שלו תקינה. אבל אולי באיחור, אולי זה ייקח לו יותר זמן.”

גלאור: “כן, אבל איכותית אנחנו (צביה: “איכותית זה אותו דבר”) רואים לפי העבודה המשמעותית הזאת שכן (צביה: “אוקיי”). אז דבר נוסף שנדרש כדי שזה יקרה זה כמובן גם קוגניציה ויכולות למידה בכלל ויכולות השפה והתקשורת. יש חוקרים שמציינים וממיינים ילדים עם קשיים בהיגוי לזה שזה יכול לנבוע גם מתוך קושי שפתי בכלל זאת אומרת ילדים עם קושי באוצר מילים או בתחביר או בהטיות שבין היתר תהיה להם גם יהיה להם קושי בהיגוי. יש כאלה שזה יכול להיות גם נפרד מזה. אבל אנחנו כן יודעים שקושי שפתי יכול להיות ככה חלק.”

צביה: “כן כן. אני לפעמיים מתייחסת להיגוי במקרים מסוימים כאל מה שנקרא אני קוראת לזה קוסמטיקה. זאת אומרת אותם ילדים ואלה מקרים שונים, אנחנו לא מדברים על זה. אותו ילד שיש לו לצורך העניין איחור בהתפתחות השפה, אני לא מדברת על הדיבור, מה שנקרא, אם לילד עדיין אין מילים להגיד אותם כי השפה שלו מאחרת אנחנו, זה עוד מוקדם מדי לדבר בכלל על היגוי. מה נתקן לו? את המעט מילים שאין? זאת אומרת צריך לתת לו את החוויה של לרכוש שפה. שיהיה אוצר מילים מספיק גדול לפני שבכלל ניגע לו באיך הוא אומר את זה.”

גלאור: “זה מאוד מאוד חשוב גם מה שאת מציינת. אני חושבת שהרבה אנחנו צריכים להסתכל ונדייק את זה גם תוך כדי הפודקאסט היום אבל באמת על ההצלחה התקשורתית עם הסביבה ועל החשיבות של ההתפתחות של המערכות הנוספות שהם השפה והתקשורת ואוצר המילים ועוד הרבה מעבר לזה (צביה: “נכון”). אז זה בהחלט חשוב מאוד לציין את זה. גם תקשורת אנחנו יודעים ששפה באופן כללי והרבה היבטים נלמדים מתוך התקשורת עם הסביבה עם המבוגר אז זה ככה היבט משמעותי. גם היבטים מבניים הרבה ילדים גם שלנו במיחא שיש להם שקד שלישי, או חיך שסוע או לשון קשורה או לקויים שונים במבנה יכול מאוד להשפיע. וגם פה יש את האופטימיות שיש עוד אנשי מקצוע רבים (צביה: “כן”) שאנחנו עובדות איתם בשיתוף פעולה (צביה: “נכון”) ובהתאם להמלצות שלהם אנחנו נדע איך להתייחס לעניין.”

צביה: “אני רוצה להוסיף בסוגריים שלפעמיים זה, זה קשה להבין ולתפוס עד כמה הפעולה של הדיבור היא מורכבת. כיוון שהיא דורשת תחשבו שאנחנו מדברים על המבנה של הפה, היא דורשת מעורבות של כל כך הרבה חלקים פה שצריכים לתפקד כמו שצריך, בתזמון נכון, בדיוק, על היש צלילים שהלשון צריכה להגיע למקום מאוד מסוים אחרת זה לא יהיה ברור. אם הלשון קשורה והיא קצרה מדי, גדולה מדי או כל מני דברים כאלה הילד לא יצליח להגיד. או חיך המבנה של החיך אם הוא לא תקין יהיו צלילים אחרים שהילד לא יוכל להביע. אז נדרש, נדרשת פה איזה שהיא מלאכת מחשבת לצורך העניין.”

גלאור: “מאוד, מאוד ואת גם מובילה אותנו באמת להיבט הבא שלנו שהוא ההיבט המוטורי. את בעצם ציינת רצף של פעולות שצריכות להתרחש וגם בעצם בתכנון מוטורי אנחנו צריכים כשאנחנו מדברים לתכנן רצף מאוד מאד ארוך של פעולות. אני אקח לדוגמה את המילה ‘בועה’ כדי להגיד את המילה ‘בועה’ קודם כל אני צריכה לכווץ שפתיים, לסגור אותן, להפריד, (צביה: “בשביל הב'”) בשביל הב’, כדי להזרים את האוויר כדי להגיד את האו אני צריכה לעגל שפתיים, אני צריכה לפתוח את הלסת כדי להגיד את האהה ולמקם את הלשון במקום הנכון ואני צריכה לשמור על קוליות תוך כדי. אז יש פה בעצם רצף פקודות עצום כדי רק להגיד את המילה ‘בועה’ וזה דורש.”

כרמל: “תנסו להגיד עכשיו את המילה ‘בועה’ ו…”
 

גלאור: “בדיוק, ולחשוב על איך ה.. יש עוד הרבה מעבר. רק לנסות לפשט וזה באמת דורש המון תכנון. ואנחנו יודעים שילדים שיכול להיות להם קושי בהיבט התכנוני הזה. אנחנו קוראים לזה בשם אפרקסיה אבל אנחנו לא נכנס לזה היום (צביה: “כן”) זה נושא שלם בפני עצמו (צביה: “נכון”). וגם בהיבט המוטורי כמו שציינתי בהליכה שנרצה שהוא ירים ראש ויתהפך אז גם פה נדרש חוזק של שרירי ליבה של הבטן והגב שמתפתחים קודם כדי שהיכולות של השרירים הרחוקים יותר כמו השרירים של איברי ההיגוי יוכלו להתפתח. החוזק של חגורת הכתפיים שמאוד משמעותי וקשור לתפקוד של הלשון שאנחנו יודעים.”

צביה: “את אומרת פה משהו ששוב אני חושבת שהוא כל כך חשוב ואנחנו לא תמיד באמת נותנים על זה את הדעת. בעצם מה שאת אומרת שזה כדי שהפה יוכל לתפקד מספיק טוב צריך ששאר השרירים בגוף כאילו מה הקשר? (גלאור: “ממש התשתית”) הכתפיים הגב הבטן שכל אלה יהיו יציבים מספיק בשביל לתמוך בפה לעשות את העבודה שלו.”

גלאור: “בדיוק, זאת תשתית גופנית שנדרשת. וגם פה נכנס שוב המעורבות שלנו עם הנשות מקצוע/אנשי מקצוע אחרים בתחום הפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק שמאוד משמעותיים.”

צביה: “זאת אומרת אותו ילד לצורך העניין שמשהו, אותם ילדים שנמרחים כזה על הכיסא, ואין להם מספיק כאילו כוח בשרירים לפני שנעבוד עם הילד הזה על היגוי צריך לעשות איזה שהיא עבודה על התשתית הכללית הזאת. כי אחרת זה יגרום לתסכול.”

גלאור: “נכון זה מאוד משמעותי ולפעמים זה יהיה גם בשיתוף פעולה ובמקביל של אנשי המקצוע. וזה באמת גם מה שדיברת ככה על העניין של השרירים יש גם גורמים נוירולוגים שיכולים להשפיע על התפתחות הדיבור במערכת העצבים בחוזק ובטונוס של השרירים. יש לנו ככה היבט משמעותי שאנחנו גם מתייחסות אליו. אני אמשיך לגורם של תחושה מערכת החישה שלנו בעצם הכל אנחנו לומדים בעולם דרך החישה. וגם פה זה נורא משמעותי לדייק כי בלי תחושה אין לנו תנועה. אנחנו יכולים לקחת את הדוגמה של אחרי הרדמה אצל רופא שיניים (צביה: “גדול”) אנחנו לא מדברים ברור (צביה: “לא”) למה? אנחנו באמת לא מרגישים איפה הגבולות של איברי ההיגוי שלנו, איפה הם נמצאים ומאוד קשה להזיז אותם בתזמון ובדיוק אז כשיש באמת תת תחושה למשל קשה מאוד לדעת איפה הלשון, איך להרים אותה, לאן להזיז אותה?”

צביה: “ואז התוצאה יכולה להיות היגוי לא ברור.”

גלאור: “לפעמים, או שזה אולי חלק מתוך הקושי.”

צביה: “אבל זה אנחנו, את מדברת על מצבים נוירולוגים שילדים שבאמת יש להם קושי נוסף נוירולוגי כזה או אחר שרופא כבר צריך להיות מעורב.”

גלאור: “לפעמים זה יכול להיות קושי נוירולוגי ולפעמים זה עניין של ויסות חושי ומרפאים בעיסוק (צביה: “אוקיי”) יכולים לתת לנו ככה את הדיוק ואת האבחנה ואת ההמלצות להתייחס לזה. גם יכול להיות קיצון אחר שאם אני לא אוהבת את איך, אני לא סובלת את המגע של חוד הלשון על החיך, אני לא אוכל לשים אותה שם (צביה: “כן”), אז זה באמת שלב משמעותי מאוד שצריך ככה להתייחס אליו. ודיברתי אם אני מדברת על חישה כמובן שמערכת הראייה גם מעורבת פה. ודיברתי גם באופן כללי על קוגניציה וחשיבה גם יכולות קשב זה מעניין לחשוב על תפקיד הקשב. קשה מאוד להוכיח סיבתיות שמשהו נובע בגלל משהו אבל יש מחקרים מאוד יפים גם על איפה תינוקות ממקדים את המבט שלהם בפנים של מבוגר. וסביב גיל חצי שנה יש ככה מחקר שהתייחס לזה שבגיל חצי שנה התינוקות ממקדים את המבט שלהם בעיקר לפה של הדובר. ובגיל שנה, הם ממקדים אותו סביב העיניים (צביה: “וואו”) וההשערה (צביה: “מעניין”) מאוד מרתק, שעומדת מאחורי זה שזה ביגל חצי שנה זה באמת שלב משמעותי של התפתחות המלמול אצל תינוקות שהולך וגדל ומתעצם ומהווה את הבסיס למילים הראשונות שלהם שמפיקים סביב גיל שנה. אז ההשערה היא שסביב גיל חצי כשזה מתפתח הם מאוד מאוד זקוקים למשוב הוויזואלי הזה ולהסתכל שם ולמקד את הקשב.”

צביה: “אולי כי גם בשלב הזה ההפקות של התינוק הכל כך צעיר הם בעיקר דרך חיקוי של הסביבה. ואז כדי לדעת איך האמא, איך אמא בדיוק אומרת את הבה בה הזה שהיא אומרת אז הוא זקוק יותר לאוקיי. אז מעניין, מעניין מאוד.”

גלאור: “למשוב. זה מאוד מעניין וזה דורש קשב כדי למקד את המבט בפה ולהתעלם מגירויים מסביב למשל, אז זה מאוד מעניין. וגם בגיל שנה אותם תינוקות שכבר העבירו את הקשב לעיניים לרמזים חברתיים אולי אנחנו יכולות לשער, אם הם שומעים שפה זרה הם שוב מעבירים את הקשב לאזור הפה (צביה: “מרתק”) אז זה מרתק. אז באמת במערכת של הקשב יש לנו לכידות רב חושית כזאת שאנחנו עושים אינטגרציה מה אנחנו מקבלים מהמערכת הראייה, מערכת השמיעה, מערכת התפיסה שלנו והתחושה.”

כרמל: “זה מתחבר לזה שבצורה אינטואיטיבית הרבה הורים גם שהילד לא מובן הם רוצים להגיד לו, לעודד אותו להגיד את ההפקה הנכונה אז הם מצביעים (צביה: “נכון”) על הפה.”

גלאור: “על הפה ומכוונים אותו (צביה: “נכון”).”

כרמל: “אנחנו עושים את זה בדרך אחרת.”

גלאור: “באופן טבעי (צביה: “נכון”, כרמל: “כן, באופן טבעי”) שזה מאוד יפה, (צביה: “נכון”) נכון. אני רוצה לציין מאפיין אחרון ומשמעותי שעוד לא נגענו בו היום. שיכול להביא לקושי במובנות דיבור. לפעמים זה יכול לנבוע מהרגלים אוראלים, למשל שימוש במוצץ, או מציצת אצבע או שתייה מפיה של בקבוק תינוק בגיל מבוגר יחסית. צריך לזכור שלמוצץ יש היבטים רגשיים מאוד מאוד משמעותיים וחשובים שאנחנו לא נבטל אותם. אבל לפעמים צריך בעזרת הקלינאית למצוא ככה את האיזון באופן השימוש כדי שזה באמת יאפשר את ההמשך של התפתחות הדיבור.”

צביה: “אז בעצם עד עכשיו דיברנו על העניין של מה, מה משפיע, איזה גורמים יכולים להשפיע ובאמת מנית פה הרבה דברים שככה צריכים להיות במודעות שלנו.”

גלאור: “נכון ואני גם רוצה רק להוסיף גם בהיבט הזה, גם אם יש קשיים בתחומים האלה להרגיע שאנחנו יודעות היום באופן מובהק מחקרי שגם אם יש את הקשיים האלה מסביב אנחנו כן יודעים שהתערבות ומודעות מגיל צעיר יכולה מאוד מאוד להשפיע על ההצלחה ועל ההמשך.”

צביה: “וא’ ב’ של שיקום זה גם נכון לגבי הילדים שלנו פה במיחא על אחת כמה וכמה (גלאור: “לחלוטין”) את אומרת יש הרבה דברים שאנחנו לא בטוחים בהם שמשפיעים כי יש מיליון דברים שיכולים להשפיע. דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות לאתר מוקדם מוגבלות בשמיעה לתת עזר שמיעתי כמה שיותר מוקדם להשתמש בו בעקביות וברציפות זאת הפרוגנוזה וזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות למען הילדים שלנו.”

גלאור: “לחלוטין, וקושי בכל אחד מהתחומים שעכשיו ציינו.”

צביה: “אז אחרי שדיברנו בעצם, שדיברת גלאור וככה תיארת את איך מתפתח ההיגוי מה הדברים שיכולים להשפיע עליו בעצם נרצה עכשיו להסתכל על שלב אחד, לקחת את זה שלב אחד קדימה. יש את איך שאנחנו מדברים, את איך שהילד מדבר ואחר כך שהוא גדל בבית הספר הוא גם נדרש לכתוב את זה ופה אנחנו יודעים שיש גם קשר בין ההיגוי לבין העניין של קריאה וכתיבה. אז מה, מה באמת? איך זה יכול להשפיע שם? ולמה חשוב לנו בגלל זה להסתכל על עניין ההיגוי כבר בגיל הגן ולא לחכות עד בית הספר?”

גלאור: “אז זה מאוד משמעותי שאת אומרת את זה. זה באמת ידע שככה נצבר אצלנו בשנים האחרונות. והמחקרים באמת מצביעים לכיוון של קשר בין קשיים בתחום ההיגוי לבין רכישת יכולות הקריאה והכתיבה. כן יש מחקרים שמצביעים על זה שמבונות דיבור יכולה לנבא הצלחה ביכולות האקדמיות. מחקר מ2002 למשל בדק ילדים עם הפרעות היגוי בגילאי גן, בגיל טרום בית-ספר ומצאו ש50%-75% מהם התקשו בכיתות הנמוכות ביכולות הקריאה והכתיבה ומתוכם עוד 18% התקשו בכיתות הגבוהות. אנחנו גם יודעים על יכולות הכתיבה, זאת אומרת לא רק הקריאה. גם מחקר של גילה טובול לביא מ2012 היא בדקה בעצם שגיאות כתיב אצל ילדים בגיל, בכיתות ג’-ד’ והיא מצאה קשיים גם אצל ילדים שהיו להם הפרעות היגוי בעבר. כלומר שפעם היה להם קושי והיום הוא כבר לא קיים בדיבור אבל כן זה מתבטא (צביה: “ועדיין הוא משפיע”) ביכולת של הכתיבה. אני כן ארגיע ואומר (צביה: “זה רעיון טוב”), זה חשוב כן, שהרבה מהמחקרים לא סיווגו את רמת החומרה של הקושי בהיגוי. אנחנו הקלינאיות יש הרבה חוקרים שמבצעים המון חלוקות עד כמה ההפרעה חמורה, בכמות שלה, באיכות שלה, יש הפרעות שהם יותר באיחור ממה שאנחנו מצפים שאיכותית אנחנו רואים את אותם השלבים כמו התפתחות תקינה ויש כאלה שיש להם איכות אחרת. אז חשוב כן לעשות את ההפרדה. כן יש מחקרים שהתייחסו האם ההפרעה היא התפתחותית כלומר את מה שאנחנו מצפים בהתפתחות התקינה אבל באיחור לעומת משהו שאנחנו לא מצפים לו בהתפתחות התקינה וכן ראו הבדל בהישגים. ובאמת אנחנו שוב מכוונות לזה שהיום המחקר מאוד מכוון גם אותנו למודעות מגיל צעיר, לא לחכות עם זה וכן אנחנו רואים שהתערבות מוקדמת כן שיפרה הישגים אקדמיים ואנחנו הקלינאיות יודעות ככה למקד את העבודה על תשתיות הקריאה והכתיבה עוד בגיל מוקדם.”

כרמל: “וזה נותן גם מידע לילדים שנמצאים כרגע בגיל בית ספר ויש להם קושי בקריאה וכתיבה שאפשר להפנות אותם לקלינאית תקשורת.”

צביה: “נכון, נכון”

גלאור: “לגמרי, לגמרי.”

צביה: “כי בעצם אפשר לשאול מה, מה הקשר בעצם? בין היגוי בגיל הגן ואחר כך איך שהילד יכתוב זה בעצם מה שקורה, זה שהילד כדי לכתוב מילה לפחות בתחילת הדרך לפני שהכתיבה היא אוטומטית זה שהילד אומר לעצמו את המילה, מחלק אותה לצלילים שלה ומתרגם את זה לאיזה אות זאת. אז אם לצורך העניין ילד משבש צליל מסוים הוא הוגה אותו לא נכון או הוגה אותו או מחליף אותו, נגיד במקום ל’ הוא אומר י’ אז כשהוא צריך לכתוב את המילה הוא לא יכתוב ל’ הוא יכתוב י’.”

גלאור: “זה בדיוק, אני רוצה להרחיב ולהדגיש בדיוק את מה שאת אומרת. יש באמת השערות של חוקרים למה זה, כי באמת מה הקשר בעצם בין איך שאנחנו מדברים לבין איך שאנחנו כותבים? אז ההשערה הראשונה של החוקרים היא שההפרעות האלה, הקושי הזה בהיגוי מקשה גם על התפיסה של התכונות, של הצלילים, על הייצוג השפתי שלהם והן לא נשמרות במדויק בהכרח. לא נשמרות במלואן וזה יכול להביא לפיענוח לא תקין. ניקח דוגמה, בדיוק כמו שציינת למשל של ילד שהופך כל צ’ לס’ (צביה: “אוקיי”) במקום להגיד ‘עץ’ הוא אומר ‘עס’ ואנחנו מבקשים ממנו בהכתבה משמיעה עוד לפני שהוא ממש יודע איך זה, מה התבנית של המילה הזאת לכתוב את המילה עץ וזה בעצם מבוסס כל התהליך של קריאה וכתיבה, מבוסס על שינון פנימי. שאנחנו אומרים לעצמנו. אז המורה, אז למשל הגננת שלו תגיד לו תכתוב ‘עץ’ והוא יגיד לעצמו ‘עס’ ‘עס’ ‘עס’ ‘עס’ ואז הוא יכתוב אולי אס או עסו ויכתוב את זה בצורה לא מדוייקת. אז זה באמת משפיע על הייצוג הזה שיש לנו. והחלק השני ההשערה השנייה היא, הם משערים שזה גם יכול להיות קושי בזיכרון לטווח קצר. מה זאת אומרת? כדי למשל לקרוא, אני צריכה את המילה העולם, כשאני לא יודעת לקרוא בצורה אוטומטית ואני בתחילת דרכי בקריאה אני קוראת חלקים ‘ה עו ל ם’ ואז אני צריכה לזכור את כל הרצף צלילים הזה שקראתי ולאחד אותו לתוך מילה שלמה ‘העולם’ אז יש השערה שיש יכול להיות קושי שם. זה מופיע גם בתהליך הכתיבה וגם בתהליך הקריאה.”

צביה: “אז, אז אני חושבת שבאמת עם, עם כל מה שדיברנו עד עכשיו זה אך מתבקש לעבור לדבר אז מה עושים? אז איך מטפלים? מתי מטפלים?”

גלאור: “בהחלט. אז אני אתחיל מזה שקודם כל אם יש חשד בליבכם אני ממליצה כן לפנות. אנחנו נזכור מצד אחד שלא הכל צריך לקרות בבת אחת, והש’ והצ’ והס’ והז’ לא צריכות להיות קיימות (צביה: “לגמרי, לגמרי”) בגיל שנתיים.”

צביה: “גם לא בארבע וגם לא בחמש דרך אגב.”

גלאור: “נכון, נכון. היום המחקרים מכוונים אפילו לקראת גיל 7. אז, אז זה מצד אחד. ומצד שני אם יש איזה שהוא חשד אנחנו כן יודעים שהאבחון המוקדם מנבא הצלחה גם בטיפול עצמו וגם הצלחה אקדמית. אז אני לא הייתי מחכה עם זה כי תמיד נכון להתייעץ ואנחנו מכירות את הנורמות ואת הטווח כקלינאיות ונוכל לכוון ככה מתי.”

צביה: “אוקיי, כשאת אומרת את זה, בואי נחדד את זה. אז כשהילד שלי בן השנה וחצי לא מובן אני לא בטוחה שזה זמן נכון לרוץ לתת לו טיפול נכון? (גלאור: “נכון”) אז מתי כן? מתי תתחילי לחשוש ותמליצי באמת?”

גלאור: “אני חושבת שגם בגיל צעיר אם אני חושדת ואני דואגת אני לא הייתי מחכה כי להישאר עם הדאגה הזאת באינטראקציה עם הילד (צביה: “לכו עם האינטואיציה ההורית שלכם”) אנחנו לא רוצות את זה (צביה: “אתם מכירים את הילד שלכם הכי טוב”) כן ולפעמים להגיע לקלינאית שתגיד לכם שהכל בסדר זה גם אנחנו נרצה לשמוע את זה (צביה: “לגמרי לגמרי”) אז אני הייתי פונה בכל גיל (צביה: אוקיי) לא הייתי מחכה. אז בטיפול של הקלינאיות אז באמת כמו בכל תהליך אנחנו  מתחילות באבחון. ציינתי כמובן את הרקע של כל הגורמים שחשבנו עליהם ובאמת אנחנו נצטרך מידע קודם כל מכם ההורים ומהצוות החינוכי שמכיר את הילד מכל הגננות, יש לנו גם שאלונים לפעמים שאנחנו יכולות להשתמש בהם. גם מצוות רב מקצועי לפעמים אנחנו נפנה למומחה פה ולסת או אף אוזן או ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה וזה יכול ככה לתת לנו מידע לאתר את המקור של הקושי אולי ולכוון אותנו בעבודה מדוייקת בשיתוף פעולה. גם אנחנו יש לנו בעצם כלים היום עם נורמות, באמת אחרי עבודה מאוד קשה של הרבה שנים שאנחנו יודעים להעריך גם ברמת מילים גם ברמת שיח אנחנו יכולות להשתמש בתעתיק ולנתח את האיכות שלו.”

צביה: “אנחנו רוצים לדעת איך הילד אומר את הדברים בסיטואציות שונות. יש ילדים שאם, אם אנחנו נבין שלצורך העניין בבית הוא מאוד מאוד מובן אבל בחוץ לא, כאנשי מקצוע זה יגרום לנו לחשוב על כיוונים נוספים לבדוק אותם.”

גלאור: “בהחלט ועל התערבויות נוספות ובאמת לכן המידע הזה ממי שמכיר את הילד זה מאוד משמעותי. וגם אולי השילוב הזה בין אבחון מובנה לבין סיטואציה חופשית יותר שאנחנו יכולות לראות דיבור רציף או סיטואציה נוספת. אנחנו כן נבנה מטרות יחד איתכם ההורים וחשוב לי לציין שזה לא רק להקנות את ההגה שחסר אלא גם לחשוב על ההצלחה התקשורתית עם הסביבה. הז הנושא המשמעותי שאנחנו רוצים שמעבר לשיפור בהיגוי עצמו נרצה להמשיך לפתח גם את יכולות השפה, גם את יכולות התקשורת. את היכולות החברתיות והרגשיות שיכולות להיות קשורות (צביה: “לגמרי קודם כל”) בהחלט. ובתחום הזה יש לנו גם כל מני היבטים, אנחנו לא ניכנס לעומק אבל במקרים שיש מובנות דיבור מאוד ירודה בחומרה, בחומרה מאוד גבוהה אנחנו כן נרצה להשתמש בתקשורת תומכת חליפית כלומר לשלב ג’סטות ותנועות ידיים או שפת סימנים לפעמים או לוחות עם תמונות שאני יכול גם לספר וגם לדבר בו זמנית. והרבה הורים שאנחנו מעלים את האופציה הזאת הם מאוד מאוד נבהלים. ראשית זה דבר מאוד לא מוכר ואפשר להבין ויש הרבה חשש הרבה פעמים שזה יכול לפגוע בהתפתחות של הדיבור ונורא חשוב לציין שהיום אנחנו יודעים באופן מובהק מחקרית שזה לא פוגע אלא להפך. זה דווקא מקדם גם את היכולת של ההיגוי עצמו וגם יכולות מסביב.”

צביה: “אני רוצה להוסיף משהו, אני חושבת שזאת נקודה מאוד חשובה מה שאת מעלה עכשיו. כמובן כמו כל דבר בחיים אנחנו מתייחסות כרגע למצבים שהם אולי מצבים לא האופייניים. אבל יש מקרים כאלה שבאמת אנחנו רואים שהזמן עובר, והילד גדל והוא לא מובן הוא לא מצליח להיות מובן עם החברים שלו. הסביבה פחות קרובה חוץ מההורים לא מצליחה להבין אותו וזאת לפעמים אינדיקציה. הורים הרבה פעמים מבינים את הילד שלהם טוב יותר מאשר אנשים זרים, והאינדיקציה היא להבין מה קורה כשזר מדבר עם הילד, מדבר עם הילד שלך והאם הוא מבין או לא. אבל אם לחזור לעניין של התקשורת התומכת, ככל שהילד גדל הוא נדרש ליותר אינטראקציות חברתיות ונפשיות וברגע שהוא לא מצליח לעשות את זה הוא יכול לאסוף שנים של תסכול, שנים של איזה שהיא השפעה על הקשרים החברתיים. אז כשאנחנו באים ומדברים על העניין של תקשורת תומכת חליפית זה כי אנחנו מסתכלות על היבטים יותר רחבים ופה כמובן כל הורה מחליט את מה שנכון לו ואת מה שהוא רואה לנכון אבל אני, מה שאני אומרת כרגע זה באמת על החשיבות בלהסתכל על זה במבט יותר גדול.”

גלאור: “מאוד. זה כל כך כל כך חשוב ואני חושבת שמעורב בזה כל כך הרבה. אנחנו כן נרצה שהילדים עם הקושי במובנות לא יוותרו על להגיד (צביה: “בדיוק”), לא יוותרו על להנכיח את הרצונות שלהם (צביה: “בדיוק”), את הדעות שלהם (צביה: “בדיוק”), את היוזמות שלהם (צביה: “מאוד חשוב”). ובאמת אנחנו, אני יכולה לתת אפילו דוגמה לילד שהיה בטיפול שלי עם מובנות דיבור ירודה וקושי תכנוני ככה משמעותי. והוא דיבר המון, הוא דיבר במשפטים אבל לא הבנו את המשפטים האלה, ורצינו ללמד אותו למשל היום בעזרת לוחות שהתאמנו לו הוא יכול לספר לי איפה הוא היה בשבת ומה הוא עשה ועם מי הוא היה ואיך הוא הרגיש. איך מכינים סביבון? למה עדיף לקחת כוס כזאת ולא כוס כזאת וכל כך הרבה מעבר שלא היה יכול כנראה להתפתח בלי התרגול הזה. ובאמת הרבה מעבר לרק הדיבור.”

צביה: “אוקיי.”

גלאור: “אחרי שדיברנו קצת על בניית המטרות אנחנו עובדים באמת ישירות אחר כך בטיפול דרך תחומי העניין של הילד דרך משחק. על עבודה ישירה על ההיגוי אם זה הצליל שחסר או חלקים מהמילה, כמות ההברות, חלקי ההברה אם זה דפוס תנועה מסוים שאנחנו צריכים להקנות. יש באמת מגוון, מרחב של שיטות שאנחנו משלבות אותם. אני כן אשמח להתייחס גם לשיתוף של ההורים בחוויית הטיפול.”

צביה: “אני רוצה רגע לחזור לעניין של הטיפול ישירות בילד (גלאור: “בטח”). אני חושבת שאין קלינאית תקשורת שלא תגיד לך שילדים גדולים שהיו בטיפולה בדיעבד אומרים שהדבר הכי משעמם והכי מעצבן שהיה להם זה טיפול בהיגוי. כי זה דורש תרגול וזה דורש, אתה ילד נכנס לחדר ואתה ישר מסתער לו בדיוק על מה שקשה לו וצריך לתרגל את זה, וצריך לתרגל את זה בבית. אז הרבה פעמים נדרשת מאוד יצירתיות במיוחד אם אנחנו מדברות על ילד צעיר. ובקלות אפשר להמאיס עליו את, אז מה שדיברת על זה שזה מעולמו של הילד, שזה צריך להיות דברים שהם תוך כדי משחק ולא את תדברי על זה אחר כך, תגיד תגיד תגיד, זה לא עובד ככה.”

גלאור: “נכון, נכון מאוד ואנחנו באמת נרצה להביא את זה מתוך מוטיבציה פנימית והנאה. המחקרים גם מראים כשאנחנו נהנים אנחנו יותר מרוכזים ולומדים יותר ומתוך זה נרצה שזה יקרה לחלוטין. ובאמת בדיוק כמו שציינת, נדרש הרבה מאוד תרגול, זה הרגל שצריך לשנות אותו וזה דורש עבודה משמעותית. ו45 דקות אחת לשבוע אצל קלינאית הם טיפה קטנה בים מהחיים של הילדים (צביה: “נכון מאוד חשוב”) ואתם ההורים מבלים איתו הרבה יותר מכירים אותו הרבה יותר והחשיבות שלכם ככה בשיתוף פעולה הוא באמת משמעותי להצלחה.”

צביה: “מאוד משמעותי ואף קריטי להצלחה של טיפול בהיגוי כן?”

גלאור: “מאוד. וגם בטיפול בהיגוי חשוב לי לציין שכן אנחנו רוצות לייצר חוויות הצלחה לילדים, להתחיל מרמה שמאפשרת הצלחה ולעלות לאט לאט בדרגות הקושי ובאמת לשים דגש על התקשורת הזאת עם הסביבה. אם זה מילים שחשובות לילד ביום יום שלו אולי נבחר לעבוד עליהן, אם זה באמת עם התקשורת התומכת ואם זה עם הדרכה של ההורים והצוות.”

כרמל: “יש איזה שהיא התייחסות ספציפית או מיוחדת לילדים אצלנו פה במיחא? האם הטיפול בילדים פה במיחא שיש להם קושי במובנות הדיבור הוא שונה?”

גלאור: “זאת שאלה משמעותית. אצלנו במיחא הדגל שלנו באמת התפיסה השמיעתית. וחשוב מאוד גם להעריך איך הילד תופס את הצלילים. אני חושבת שזה חשוב לא רק אם הילדים שלנו אבל אצל הילדים שלנו פי כמה וכמה כמובן.”

צביה: “אי אפשר להפריד את העניין של ההיגוי מהשמיעה. כמו ששמענו קודם, אי אפשר להפריד אותו. הוא חשוב והוא קריטי להתפתחות של היגוי באופן כללי, בוודאי אצל הילדים שלנו, שהחסך או המוגבלות יושבים בדיוק על העניין הזה.”

גלאור: “בהחלט. ולמשל עם ילד שומע צ’ וס’ צצצצ, סססס זה נשמע לו בדיוק אותו הדבר אז מן הסתם שהוא גם יהגה את זה ככה. ואנחנו הרבה פעמים צריכות לעבוד על התפיסה השמיעתית. אנחנו לפעמים נהיה בקשר עם המרכז הממפה ונבקש דיוק למפה לפי הצורך אז אני חושבת שזה דומה אבל אם התייחסות מאוד מאוד מדוקדקת על ההיבט הזה בתהליך ההערכה בוודאי ובטח שבתהליך הטיפול לפי הצורך.”

צביה: “ויש דרכים גם בהתאם לשיבושים שהילד משבש גם לעזור לכוון את השתל אחרת במקרים מסוימים גם לכוון את המכשיר אחרת. פה השיבושים מאוד קשורים.”

גלאור: “בדיוק, השיבושים עצמם גם הרבה פעמים יתנו לנו אינדיקציה (צביה: “נכון בדיוק”) על התפיסה השמיעתית (צביה: “בדיוק”) ומה אנחנו חשוב שנדע ונכיר (צביה: “בדיוק”) ונתייחס אליו.”

צביה: “וכמו שאמרנו קודם עזר שמיעתי כמה שיותר מוקדם, תקין מתפקד ובאוזן כל יום כל היום.”

גלאור: “זה באמת משמעותי מאוד אצל הילדים שלנו, בהחלט.”

כרמל: “אוקיי אז ככה לפני שנסיים יש לך המלצות להורים ולאנשי צוות שנמצאים עם הילדים והדיבור שלהם עדיין לא מובן גם אם הם בתהליך בטיפול של קלינאית תקשורת, לפני, אחרי. יש דברים שיכולים לעזור לילד?”

גלאור: “אז אני נורא שמחה על השאלה הזאת ואני לא אוהבת לענות בשלילה אבל אני אתחיל את התשובה בשלילה. מה לא נעשה? אנחנו לא נתקן.”

צביה: “מה לא זה לפעמים חשוב לא פחות ממה כן.”

גלאור: “בדיוק. אנחנו לא נתקן אותם, לא נרצה בעצם לפגוע ביוזמה, במוטיבציה הפנימית שלהם בחווית ההצלחה שלהם (צביה: “ברצף של השיח”) ברצף של השיח (צביה: “בתקשורת”) בהחלט. אז אנחנו כן ממליצות לחזור אחרי הילד באופן תקין. למשל אם הוא יגיד שהוא ליטף את הכלה וואי ליטפת את הכלב זה היה כלב חמוד? ואני אדגיש ככה את המילה ואת הצליל מתוך חזרה אחרי הדברים שלו.”

צביה: “תקנת אבל לא נתת לו הרגשה שהוא טעה.”

גלאור: “נכון ונתתי לו דגם (צביה: “נכון”) איך אני מצפה (צביה: “מאוד חשוב”), במקום שהוא יהיה פנוי להקשיב לי וייקח את זה לתשומת ליבו.”

כרמל: “ונתת לו את התחושה שאת מקשיבה לו (צביה: “נכון בדיוק”).”

גלאור: בדיוק (כרמל: “כן”), בדיוק. אפשר לשאול שאלות ספציפיות מתוך מה שהבנו במקום לשאול אותו מה לקחת את החלק של המשפט שלא הבנו ולשאול עליו. מה היה בתוך הקופסה? מה דני אמר? אפשר להשתמש הרבה בעזרים ויזואליים, לבקש מהילד שיראה לנו לאיזה ספר הוא מתכוון אם הוא מדבר על דמות מיחידת החילוץ אז נכנס ונסתכל בגוגל על הדמויות ושיצביע ויראה לנו וככה נוכל להבין אותו. הרבה פעמים הסביבה שבה אנחנו מתקשרים עם הילד אם היא שקטה, אם היא מוארת זה יכול להקל אלינו המאזינים להבין יותר את הכוונה שלו. ביום יום, היום של הורים עסוקים שצריך לקחת את הילד לחוג והאח מחכה אצל החבר ואנחנו ממהרים ושוטפים כלים תוך כדי והוא פונה אלינו ומדבר איתנו ואין לנו באמת את הזמן ככה לפנות לזה אז אני כן ממליצה להתייחס למה שהוא אומר. נורא חשוב לי לשמוע את מה שאתה אומר כשנגיע לשם אנחנו, תספר לי שוב. ובאמת לחזור לזה אחר כך. גם תנועות ידיים אפשר לעודד את הילד לדבר בתנועות ידיים אפשר שאנחנו ניתן דגם ונדבר איתו במקביל לדיבור בתנועות ידיים, זה יכול ככה לעזור לו ללמוד להשתמש בזה ובאמת אני חוזרת לזה שזה לא רק דיבור, אנחנו רוצים שחווית ההצלחה התקשורתית עם הסביבה תמשיך להתקיים, שהילד ירגיש וואו שווה לי להתאמץ להגיד את זה נכון (צביה: “בדיוק בדיוק”), זה שווה לי כי מבינים אותי, כי אני מביא את הרצונות שלי, כי רואים אותי. וילד שהוא בטיפול קלינאית גם כדאי ונכון להתייעץ עם הקלינאית שמטפלת בו אולי מתוך ההיכרות שלה עם הילד הספציפי ואיתכם ההורים יהיו לה המלצות ככה נוספות. והדבר הנוסף שבאותו הקשר אני אשמח רק להדגיש זה התגיד תגיד. כי הרבה פעמים בטיפול של הקלינאית הילד לומד את הצליל וזה נורא מרגש ואנחנו רוצים שהוא יספר, שיראה לסבתא שיראה לאבא וזה באמת בפנטזיה שלנו שהוא יראה את זה והנה זה מגיע. אבל אני כן ממליצה באותו הקשר כמו של לא לתקן אותו, שלא נדרוש ממנו את זה. שנביא את זה לרצון פנימי, תוך רצון פנימי. וזה גם יכול להיות באינטראקציה. לפעמים אם אני אשאל אותו מעניין או אולי מעניין באיזה צבע התיק שלך אולי גם לך יש מדבקה כמו שלי? וזה יכול לכוון אותו מתוך מקום פנימי ולשים לב לאינטראקציה שלנו עם הילדים. שהם לא רק שאנחנו שואלים והם עונים, אלא אנחנו נותנים קצת שקט, ומרחב ליוזמות שלהם ונרצה שגם הם ישאלו אותו, שהם ירחיבו משהו. ולפעמים גם במשחקי בלבול, ילדים שהם עם מובנות שפה טובה, אז אנחנו יכולים להגיד מילה הפוכה כדי שהם יתקנו אותנו וזה יכול להיות בצורה נעימה ומצחיקה כמו – יוסי הוא בת, אז הוא יכול לתקן. ובאמת להסתכל הכי הרבה על המבט שלנו, מה הצורך שלנו כהורים שהוא יגיד והוא יראה ולפעמים אם אנחנו לומדים קצת להסתכל על עצמנו ולשחרר את זה, זה יכול לתת הרבה מרחב לילדים.”

כרמל: “אני מוסיפה אולי בהקשר של הצוות בגן  בעצם כן לעודד את התקשורת ואת ההבעה העצמית; אז כן חשוב הקשר מול הצוות בגן והגננת וגם אם זה להשקיע עוד שתי דק’ כשמגיעים לגן ומספרים לגננת ביום ראשון מה עשיתם בסופ”ש ושהלכתם לחתונה של של הדוד כדי שאחר כך אם הילד ירצה לשתף את זה הגננת תדע מראש מה, מה מה בעצם קרה וככה תוכל להבין מההקשר.”

צביה: “מאוד חשוב.”

גלאור: “כל כך משמעותי. באמת כן, לדעת מראש איזה חוויה ואיזה תכנים הוא יביא זה מאוד מאוד יכול לעזור להבין אותו. ושהוא יכול להביא תמונה אם אנחנו מדברים על עזרים ויזואליים שזה גם יכול מאוד לתמוך, תודה.”

צביה: “ואני חושבת שגם כמו שתיארת קודם, מדובר בתהליך. גם אם הילד נמצא בטיפול ובחדר הוא הצליח להגות את הל’ סוף סוף, עדיין השלב הזה של היישום מה שנקרא בחיים היום יומיומיים, באוטומט לוקח זמן, ופה נדרשת המון המון המון סבלנות ותרגול.”

גלאור: “ממש המון סבלנות ותרגול וזה באמת, זאת דרישה מאוד לא פשוטה וכדי להביא את זה ממקום ממובנה שאנחנו רק מתרגלים את זה בחדר לבין הדיבור הספונטני, זה עולם ומלואו (צביה: “נכון לגמרי”) ודרך מאוד ארוכה וצריך לזכור את זה בדרישה. ולכן גם הרבה ששואלים על ההגאים השורקים למה לא לטפל בגיל 4 ושזה לא יהפוך להרגל עד גיל 7, אז אני שוב מדגישה זאת הבשלה של יכולת (צביה: “נכון”) זה כמו שנבקש מילד זוחל להתחיל ללכת. נדרשים צייני דרך והבשלה מוטורית ומעבר והעבודה הזאת היא המון המון דרישה, זה באמת צריך לבוא ממקום שיש לילד מוטיבציה ושזה בא בזמן הנכון לפי הצורך.”

צביה: “נכון בהחלט. וואו גלאור, תודה, תודה רבה, אני חושבת שזה היה מרתק וחשוב מאין כמוהו והייתי שמחה ככה לפני שאנחנו מסיימים לבקש ממך אם הייתי מבקשת ממך לסכם בכמה משפטים, מה המסר? מה השורה התחתונה של כל מה שאת רוצה? שרצית להגיד היום להורים? אז מה?”

גלאור: “אז אני קודם כל הייתי מזכירה שזה טווח התפתחות מאוד מאוד נרחב ושדברים לוקחים זמן ולא הייתי נבהלת מאוד מאוד מכל שיבוש בגיל שנה. אבל מנגד אני גם משאירה את ההמלצה שאם יש חשד בליבכם ולא משנה באיזה גיל שתפנו להתייעץ עם קלינאית. ולעשות בדיקת שמיעה, כי בדיקת שמיעה היא דבר (צביה: “לגמרי”) מאוד משמעותי בשבילנו לאתר את הקושי ולעזור. ובנוסף לזכור שזה לא רק דיבור. דיברנו על המון המון מערכות שמעורבות בזה, דיברנו על ההשפעה המשמעותית של התקשורת עם הסביבה והיבטים שלא נגענו כמובן כי הם נובעים מתוך זה אבל גם הערך העצמי שלי, והיכולות החברתיות שלי (צביה: “הביטחון העצמי שלי, הדימוי שלי, כן?”) וכל כך הרבה מעבר ונרצה לזכור לאפשר הצלחה תקשורתית עם הסביבה.”

צביה: “וגלאור אם יש הורים שהיו מעוניינים להרחיב את הידע בעניין או לקרוא, לשמוע, יש מקומות שהיית ממליצה להפנות?”

גלאור: “כן אז אני אשמח באמת להתייחס לזה. יש באתר אגודת קלינאי התקשורת סדנא ייחודית מעמיקה מאוד שמועברת ע”י ד”ר גילה טובול לביא וגל גאון סיוון קוראים לה כשהילד מדבר לא ברור והן בין המרצות המובילות בתחום ללא ספק, ציטטנו גם את גילה הרבה היום. הן מתייחסות לעומק גם על הרקע לשיבושי ההיגוי, גם לסוגים השונים, לגישות טיפול שונות ולתפקיד ההורים. אז אני ממליצה בחום באתר אגודת קלינאי התקשורת. ויש ספר בשם הפרעות היגוי בשפה העברית סוגיות תאורתיות והשלכות קליניות, יש לו שני חלקים נערך ע”י גילה טובול לביא וחנה פוטר כץ ואני ממליצה בחום למי שרוצה להעמיק.”

צביה: “אנחנו נציין שהספר מאוד מעמיק, גם הסדנה כך שיש שם מידע מאוד מקצועי וזה באמת יורד לעומק העניינים ככה שהורים שמעניין אותם להרחיב מאוד מאוד את הידע אלה מקורות מאוד טובים. גלאור תודה, תודה רבה, ממש משמעותי, תרמת לנו מהידע הרבה שיש לך ואין לי ספק שהשיח הזה, הפודקאסט הזה יוכל לתרום להרבה הורים שיאזינו לו. תודה רבה.”

כרמל: “תודה.”

גלאור: “תודה רבה לכן על האירוח.”