להורדת הקובץ לחצו כאן: Beit_Micha_podcast14

תקציר:

בשיחה עם תמר ברטוב, קלינאית תקשורת וראש תחום ההדרכה בחטיבת הגיל הרך בבית מיחא, תמר סיפרה לנו על חברה טובה – המוזיקה.
שנוכחת בחוויות קטנות וגדולות בחיינו, משמשת כתומכת זיכרון ועוזרת בלמידת מידע חדש, מהווה כלי טיפולי לבריאות הגוף והנפש, ועוזרת בפיתוח תחושת הזהות העצמית ותחושת השייכות לחברה.

תמר השיבה בהרחבה על שאלות חשובות
מהן מגבלותיו של שתל השבלול בכל הנוגע לתפיסת מוזיקה?
האם ניתן לשפר את היכולת לתפוס וליהנות ממוזיקה?
כיצד השתתפות בפעילויות מוזיקליות תורמת להיבטים שונים בהתפתחות?

שיחה מרתקת, אותה סיימנו עם חשק עז לקום ולרקוד לצלילי שיר אהוב. 
האזנה נעימה!

תמלול הפרק

כרמל: “שלום אני כרמל כהן”

צביה: “ואני צביה רוטשילד”

כרמל:  “אנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא ‘הקול במיחא’. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות, את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך, ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חרשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. והיום אנחנו מתרגשות לארח את תמר ברטוב, בוקר טוב.”

תמר: “בוקר טוב.”

צביה: “היי תמר בוקר טוב, ברוכה הבאה.”

תמר: “ברוכות הנמצאות, ממש מרגש להיות כאן ולהיות חלק מהפרויקט המאוד מאוד חשוב הזה ומקסים הזה. אז ממש לכבוד הוא לי.”

צביה: “לכבוד הוא לנו. את הועלת ובשמחה רבה לשתף אותנו בתחום המאוד מאוד מעניין וחשוב הזה, של מוזיקה אצל ילדים מושתלים. ואנחנו נשמח קודם כל שתציגי את עצמך ותיכף נצלול לתוך העניין.”

תמר: “אוקי אז אני קלינאית תקשורת ואני גם ראש תחום הדרכה בחטיבת הגיל הרך במיחא, בנוסף אני עושה דוקטורט עכשיו שהוא גם בנושא של תפיסת מוזיקה אצל מושתלים מן המשך של עבודת התזה לתואר השני שגם הייתה על תפיסת מוזיקה אצל ילדים מושתלים בשתל השבלול, אפילו ילדי מיחא, אז כיף לדבר על זה.”

צביה: “אוקיי, אז בואו נתחיל בזה, למה, למה בעצם מוזיקה?”

תמר: “אז מוזיקה בעצם היא חלק ממש מהותי וחשוב בחיים של כולנו בהרבה אספקטים של החיים. אנחנו רואים את המוזיקה כמרכיב מהותי של טקסים, שלמשל מסמנים מעברים בין שלבים שונים בחיים. אנחנו רואים אותה באירועים משמעותיים כמו טקסי חתונה. אם תחשבו כמה אנרגיה מושקעת בחשיבה על שיר הליווי לחופה ושיר הירידה מהחופה וכמה משקל מונח על המוזיקה בתפקיד שנותן משמעות וערך לכל האירוע הזה.”

צביה: “כבר בבית ספר, כיתה א’, טקסים, טקס זה וטקס זה.”

תמר: “בדיוק (צביה: “כן”), הרבה טקסים שהמוזיקה באמת כמעברים בין שלבים ובמעברים בין אירועים רגעיים גם. היא מסמנת התחלה של מפגש בגן ומסמנת הרבה היבטים מהסוג הזה. היא גם יכולה לעזור בשימור של מסורות מילוליות, כי היא תומכת זיכרון. הרי לא סתם משתמשים במוזיקה בג’ינגלים כדי שנזכור את הפרסומת, אז היא גם משמשת אותנו בשימור של מסורות כמו בחגים. אנחנו שרים את אותם שירים מימי קדם שממש הם מהווים חלק מהתרבות שלנו ומתחושת השייכות שלנו, אז זה גם משהו משמעותי. ובכלל בחיי היום יום אנחנו שומעים מוזיקה בהרבה מצבים. למשל בסרטים היא ממש זאת שמתווה את האווירה, אם זה אווירה של מתח או אקשן, או דרמה או עצב. בטלוויזיה וברדיו תמיד יש שיר פתיחה לתוכניות זה נותן לנו את הקיו, את הרמז לכך שמתחיל משהו מוכר. חנויות ומסעדות שמנסות למשוך אותנו להיכנס אליהן בעזרת המוזיקה. מוזיקה נוכחת בתפילה בהרבה דתות, באירועי ספורט, בקונצרטים, מסיבות ובבית אנחנו מאזינים למוזיקה ממש באופן מכוון; וזה רק, אלה רק מהמצבים הסביבתיים שאנחנו שומעים בהם את המוזיקה. חוץ מזה במאה האחרונה גם תיארו הרבה מקרים איך מוזיקה משמשת באופן טיפולי לבריאות הגוף והנפש, גם מבחינת מטרות של הרגעה או הקלה על כאבים וגם מבחינת בריאות פסיכולוגית ופסיכוסוציאלית של אנשים שמתמודדים עם בעיות שונות. זה עוזר לווסת את הקשב, וויסות רגשי, קוגניטיבי, התנהגותי ותקשורתי.”

צביה: “זה, זה מדהים כשאתה חושב על זה. כאילו כשאתה לא חושב על זה, אז אתה רגע שם את הפוקוס על העניין הזה ובאמת ככה את מונה פה כל כך הרבה דברים כל כך משמעותיים בחיים של כולנו.”

תמר: “אני בטוחה שכל אחד יש לו רגע אחד שהוא זוכר שמוזיקה הייתה חלק משמעותי ומרגש בו. כל אחד יעצור רגע לחשוב על זה ולהיזכר. כמו שאמרתי היא גם תומכת זיכרון, אז נמצא אצלנו אפילו במוח באותם אזורים.”

צביה: “אוקיי. אין, אין ספק בכלל. להאיר את, את העניין. אוקיי.”

תמר: “חוץ מזה שמוזיקה קיימת ממש לאורך כל החיים. מינקות שלא נדבר על העוברות אבל אני אתחיל רגע (צביה: “נכון נכון זה מאוד חשוב.”) מהינקות. אך מוזיקה קיימת באינטראקציות שבין מטפלים לתינוקות, ואנחנו משתמשים במוזיקה כדי להרגיע את התינוק. נכון אנחנו עושים, ממממ ממממ מממ מממ, זה מוזיקה (צביה: “נכון”). אחר כך אנחנו שומעים את התינוקות עושים את זה ממש לעצמם. וזה באמת חלק שהוא מאוד עוזר להרגיע, לווסת את הרגשות של התינוק. גם בשירי ערש יש להם הנגנה עם קונטור מאוד מועצם של גובה טון. ז”א גובה הצליל הוא מוגזם יותר מאשר בדיבור הרגיל והצלילים הם במקצב איטי וזה מקדם באמת גם את הקשב המשותף, את הוויסות העצמי וההיקשרות הרגשית. חוץ מזה שהמאפיינים המוזיקליים של האינטרקציות האלה מתרגלים את התינוק לחלץ את הדיבור מתוך המרכיבים המוזיקליים. אם אנחנו ככה נלך מינקות לפעוטות אז מוזיקה היא ממש חלק נפוץ מהרוטינות הלימודיות (צביה: “נכון”) אנחנו משתמשים במוזיקה כמו שאמרתי כדי לסמן את המעבר בין מצבים, תחילת מפגש וסוף מפגש לדוגמה. ברוטינות משפחתיות, השיר, אחד השירים הכי נפוצים זה השירים של יום הולדת, אוקיי? ואנחנו, זה אי אפשר לחגוג יום הולדת בלי לשיר יום הולדת שמח (צביה: “אי אפשר, אי אפשר”) נכון? זה משהו שמוכר בכל העולם (צביה: “נכון”) וזה מאוד חשוב. גם חלק ממשחק לא פורמלי בין ילדים, אם ניקח את הקווה קווה דה לאומה לדוגמה זה שיר מוכר ששרים אותו ממש גם בחלקים רחבים של העולם. חוץ מזה שבמוזיקה יש הדגשה של מושגים ואוצר מילים שהם רלוונטיים להתפתחות השפה. זה מאוד מאוד חשוב לשים לב, אני בטיפול תמיד כל מילה בערך מקפיצה לי שיר ואני ישר מתחילה לשיר אותו, אני חושבת שזה מעשיר ונותן עוד רובד של מידע ועוד יכולות של עיבוד שתומכות ביכולות המילוליות. גם שירי פעולה, למשל ידיים למעלה על הראש, זה שירים שמקשרים בין המילים לתנועות ואז הוא עושה איזה שהיא פעולה של לשלב בין המערכות האודיוטוריות למוטוריות ואנחנו יודעים שיש הרבה אזורים גם במוח שמקשרים בין המערכות האלה וזה גם תורם. אז כמו שאמרת גם, הרבה טוענים שמוזיקה מספקת חוויות אפקטיביות ללמידה גם בבתי ספר. גם בבתי ספר רגילים וגם עבור ילדים עם קשיי למידה באופן ספציפי ואם ניקח את זה עוד שלב בהתבגרות אז מתבגרים הם צרכנים כבדים של מוזיקה (צביה: “לגמרי”) יש לה תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכוסוציאלית דרך התחושה של הזהות העצמית שמתפתחת בגיל הזה כמובן. יחסים בין אישיים וגם וויסות של מצב הרוח שהוא מאוד חשוב בגיל הזה. וגם כאנשים בוגרים המוזיקה מקדמת לכידות בקבוצה, היא תורמת לנו להרגיש את הביחד להיות בהופעה חיה ולהרגיש את האנרגיה מהקהל זה משהו שאי אפשר להסביר אותו במילים לדעתי וזה מאפשר להעביר מידע רגשי לקבוצה גדולה של אנשים בעת ובעונה אחת. ובכך בעצם להשוות את מצבם הרגשי של האנשים בקבוצה וזה יוצר אפקט של היקשרות בין החברים של הקבוצה וזה באמת חלק מאוד מהותי מההשתלבות של אדם בחברה.”

צביה: “אני חושבת שעוד, עוד לפני קבוצה אפילו, מי מאיתנו לא מצא את עצמו במצב רוח כזה או אחר שבא לו לשים ביוטיוב את הפלייליסט שעושה לו טוב. בין אם זו מוזיקה שקטה, בין אם זו מוזיקה קצבית שככה משנה לך מצב רוח בשנייה (תמר: “בהחלט מוזיקה היא חברה טובה”), אין ספק, לגמרי.”

תמר: “והרבה שירים נכתבו על מוזיקה (צביה: “לגמרי, אוקיי”). היא משהו שהוא מאוד משמעותי ותורם רגשית.”

צביה: “אז תמר אותי שכנעת למה מוזיקה (תמר: “יופי אני שמחה”). ומה קורה בעצם מה שנקרא כשמוזיקה פוגשת שתל. כי פה אני חושבת שבאמת נורא חשוב להבהיר כמה דברים ואולי גם לשבור קצת מיתוסים. כי אנחנו יודעים ששתל הוא מכשיר שמיעה מאוד משוכלל, אבל בכל מה שנוגע למוזיקה יש דיבור על זה שזה, שיש מגבלות גם שם. אז מה קורה בעצם במפגש הזה?”

תמר: “נכון. אז בעצם שתל הוא באמת תגלית טכנולוגית מדהימה שהובילה הרבה אנשים לתפיסת דיבור טובה בשקט, ועדיין העולם האודיטורי מורכב מצלילים הרבה יותר מורכבים, ומבחינה אקוסטית שונים מאשר דיבור. ומכל הגירויים האודיטורים, תפיסת מוזיקה באמת מייצגת את אחד האתגרים הגדולים ביותר בהאזנה באמצעות השתל, ויש לכך כל מני סיבות. בתור התחלה אם נדבר רגע על ההבדל בין מוזיקה לדיבור, אז מבחינת היכולת לתפוס מוזיקה יש לנו הרבה פחות רמזים ויזואליים; אנחנו לא יכולים לדעת לפני פני הזמר איזה צליל הוא מפיק, אם הוא צליל גבוה או נמוך, קשה מאוד להבחין לפי זה. גם אם מתבוננים במוזיקאי, בנגן או בזמר קשה לדעת איזה מאפיינים של מוזיקה הוא מנגן או שר. וחוץ מזה בשיחה אנחנו יכולים גם להשתמש באסטרטגיות של ווידוא ההבנה, דיוק תפיסתי, לשאול שאלות, לתקן, מה שאי אפשר כמובן לעשות בתפיסת מוזיקה.”

צביה: “טוב זה הגיוני, גם אתה חושב על הסיטואציות היום יומיות שאתה מאזין למוזיקה, אתה מקשיב לזה, אתה לא רואה שום דבר (תמר: “ברור”). אתה שומע את זה מתנגן (תמר: “נכון”) אז באמת אין שום רמז חוץ ממה שאתה שומע.”

תמר: “נכון, זה ממש נטו תפיסה שמיעתית. חוץ מזה שבמוזיקה יש גם טווח דינאמי, זאת אומרת טווח של עוצמות רחב יותר וגם טווח תדרים רחב יותר מאשר בדיבור. אז גם מהבחינה הזאת, השתל לא מותאם לטווחים האלה, או פחות מיועד לתפיסת המוזיקה.”

צביה: “זאת אומרת שכל האירוע הזה של מוזיקה, בעצם מה שקורה מבחינה שמיעתית זה משהו הרבה הרבה יותר מורכב, כי בזמן שאתה שומע מוזיקה לעומת דיבור יש הרבה יותר שינויים בזמן מאוד קטן (תמר: “נכון”), המוזיקה עולה ויורדת בעוצמה שלה עולה ויורדת בתדר שלה (תמר: “בדיוק”) וזה מאתגר יותר את המערכת.”

תמר: “נכון (צביה: “אוקיי”). וזה נובע ממגבלות שונות גם טכנולוגיות גם ביולוגיות. בעצם המגבלות הטכנולוגיות קשורות לזה שיש בעיקר מגבלה של השתל בייצוג של גובה הטון, גובה הצליל, עד כמה הוא גבוה או נמוך. (צביה: “זאת אומרת מה שקוראים בסים או צלילים גבוהים יותר? כאלה, כזה?) למשל כן, צלילים נמוכים וצלילים גבוהים.”

צביה: “מה שהוא פחות מצליח להעביר אותם במדויק, את כל המגוון? זאת הכוונה?”.

תמר: “בדיוק, גם יש לזה כמה סיבות, גם יש בעצם איזה שהוא חוסר התאמה בין המערך של האלקטרודות שמושתל בשבלול, לבין המפה של התדרים שקיימת באופן טבעי בשבלול. למשל בתחילתו יש את התדרים היותר גבוהים ובסופו את התדרים היותר נמוכים. אז השתל לא בהכרח מגיע בכלל לגרות את האזורים של התדרים הנמוכים. לפעמים יש איזה שהיא חוסר התאמה מהבחינה הזאת, וגם טווח התדרים במוזיקה באמת הוא במיוחד רחב, והוא בעצם לא מיוצג כל כך על ידי השתל. וגם מבחינת הרזולוציה, כי תאי השיער הם רבים, הם אלפים (צביה: “תאי השיער שבתוך האוזן הפנימית”), שבתוך השבלול, בתוך האוזן הפנימית, יש תאי שיער והם מאוד רבים וכל אחד מהם בעצם מזהה ותופס או מעביר תדר אחר. לעומת זאת בשתל יש מספר מאוד מצומצם של אלקטרודות ככה שיש איזה שהוא חוסר התאמה גם ברזולוציה, ביכולת לדייק באותה מידה.”

צביה: “זאת אומרת, השורה התחתונה של מה שאת אומרת כרגע, זה שצריך לזכור שהשתל מסוגל להעביר מוזיקה, אבל צריך לזכור שזה שונה. זה מוגבל יותר וזה לא אחד לאחד כמו מה ששומעים בשמיעה רגילה לצורך העניין (תמר: “בדיוק”), זה לא מעביר הכל.”

תמר: “ולכן גם האיכות תהיה שונה (צביה: “אוקיי”) וגם היכולת לתפוס הבדלים בין צלילים שהם מאוד קרובים, עם תדר, יש תדר מסוים ותדר אחד קצת יותר גבוה ממנו, אז יכול להיות שבשתל זה לא יעבור והם יעברו כולם, יעברו שני הצלילים כצליל אחד זהה. לכן יהיה קשה לתפוס למשל הבדלים בגובה טון, הבדלים שמשפיעים על תפיסת המלודיה, תפיסת המנגינה של השיר. חוץ מזה שגם בלי קשר לשתל יש לאוזן שהיא בעצם פגועה בשבלול, פגיעה בתאי השיער וזה כשלעצמו יכול להוביל לפגיעה בעצב השמע ואח”כ בגזע המוח ובתפיסה שמיוצגת בקורטקס האודיטורי שבמוח. ככה שיש לנו גם את המגבלה המובנית הביולוגית של אנשים עם ירידה בשמיעה שנובעת מפגיעה בשבלול.”

צביה: “אוקיי, אז אחרי שקפצנו קפיצת ראש אל תוך ההסברים האלה, אז בעצם מה זה אומר תפיסה של מוזיקה? כשאנחנו מקשיבים למוזיקה אז מה בעצם אנחנו תופסים בעזרת השתל?”

תמר:  “אוקיי אז למוזיקה יש באמת אפשר לחלק אותה לכמה מרכיבים. מרכיבים טמפורליים שהם שינויים בעוצמה לאורך הזמן אפשר בעיקר להתייחס למקצב ולקצב. אז המקצב הוא בעצם סדרה של פעמות והפסקות שיוצרת איזה שהוא דפוס, איזה שהיא תבנית לאורך הזמן. דווקא בזה מושתלים לרוב מתפקדים ממש ברמה טובה ובדומה לאנשים עם שמיעה תקינה.”

צביה: “אם להמחיש רגע את מה שאת אומרת (תמר: “כן”), מה זה, זה כאילו כשאתה מקשיב לשיר אז אם הקצב שלו זה מן משהו כזה מהיר (מחיאות כפיים ברקע), או או.”

תמר: “אוקיי אז מקצב וקצב זה לא בדיוק אותו דבר (צביה: “כן, אוקיי”). מקצב זה הביטים לאורך הזמן, זאת אומרת אם אנחנו ניקח את יונתן הקטן (צביה: “כן”) אז אנחנו יכולים באמת למחוא כפיים לביט (מחיאות כפיים לפי הביט) (צביה: “אוקיי”) אוקיי? אז זה, זה המקצב. הקצב הוא המהירות, אוקיי? עד כמה זה איטי או מהיר ואת זה אני יכולה, כל מקצב אני יכולה לנגן בצורה איטית או מהירה. (צביה: “אוקיי, זאת הבחנה חשובה”), והקצב, הוא מאוד חשוב גם להיבט של המצב הרגשי בקטע, כי אנחנו יודעים שקצב גם בדיבור וגם במוזיקה קצב מהיר מיוחס לשמחה ולכעס או אקשן במוזיקה, וקצב איטי מיוחס יותר למשהו עצוב, מרגש, רומנטי וגם פה.”

כרמל: “כמו בפסח (תמר: “כן”), זה מזכיר לי את השיר של אחד מי יודע. בהתחלה זה מהר מהר מהר ואז – אחד (נאמר באיטיות במגינת השיר)”.

צביה: “נכון נכון.”

תמר: “נכון, יש איזה שהיא רגיעה נכון? כשמגיעים לקצב האיטי בחזרה אז זה נותן מן, נותן איזה שהיא רגיעה אחרי המהירות. וגם פה מושתלי שתל השבלול תופסים טוב את הקצב, כי הם תופסים טוב את המעטפת הכללית של הצליל ולכן כן יכולים פחות או יותר לתפוס את התוכן הרגשי של המוזיקה, למרות חסך ברמזים חשובים אחרים למשל.”

צביה: “אינפורמציה חשובה ובסיסית לדעת אם אתה באמת מתחבר לשיר שהוא שמח שהוא עצוב.”

תמר: “נכון, ממש משמעותי. לעומת זאת, מרכיבים ספקטרליים שזה באמת כל הנושא של גובה הצליל, עד כמה הוא גבוה או נמוך. למשל צלילים בגובה גבוה יכולים להיות צלילים של כינורות או בדיבור האותיות השורקות ובטון נמוך זה באמת יהיה הקונטרה בס או בדיבור יהיה האותיות כמו ה/u/- וה-/m (ה-מ’). אז הגובה טון זה הייצוג הפסיכו אקוסטי של התדר וזה בעצם משהו יחסי. זאת אומרת אנחנו לא תופסים גובה צליל כמשהו אבסולוטי אלא כמשהו יחסי, הוא יותר גבוה או יותר נמוך מצליל אחר. כשאנשים עם שמיעה תקינה יכולים גם לזהות שינויים מאוד קטנים בגובה הטון, ממש חצי טון ואפילו פחות ואנשים עם שתל ממש מתקשים בזה. הם יכולים לתפוס הבדלי גובה טון בין חצי לטון ואפילו עד 8 טון, שזה הבדל עצום. כי אם אנחנו מסתכלים על מוזיקה, במוזיקה המערבית למשל ההבדל בחצי גובה טון הוא ממש משמעותי. אקורד מז’ור לעומת אקורד מינור זה הבדל של חצי טון. ואקורד מז’ור מיוחס באמת למוזיקה שמחה ואקורד מינור מיוחס למוזיקה עצובה. ככה שזה יכול להיות מאוד משמעותי גם בתפיסה של המידע הרגשי במוזיקה; וההיבט הנוסף של גובה טון על התפיסה של מלודיה, כי מלודיה היא רצף של צלילים שמשתנים בגובה הטון לאורך הזמן וזה בעצם מה שמרכיב את המשפט המוזיקלי. ואצל מושתלים המשימה הזאת של יכולת לזהות את השינויים במלודיה ראו שהם מאוד מתקשים בזה ביחס לאנשים עם שמיעה תקינה. למשל אם רצף הצלילים עולה או יורד או נשאר גבוה וגם לזהות שירים מוכרים, זה משהו שהם מאוד מתקשים בו כאשר המסר הוא ללא המילים.”

צביה: “אוקיי”.

כרמל: “למשל כשמזמזמים שיר.”

תמר: “בדיוק, כשמזמזים או שרים בלה לה לה, כשאין את המילים אז למושתלים יותר קשה לזהות את השירים, והמחקר שלי באמת הפרדנו בין מקצב לגובה טון וראינו שכשמורידים את הגובה טון ונשארים עם המקצב הזה עדיין קשה, הם הצליחו בערך 40% (צביה: “וואו”) אצל המושתלים. ואם משאירים רק את הגובה טון אז אנחנו רואים שהמושתלים שיש להם רק שתל שבלול להישען עליו, ממש הצליחו באחוזים מאוד נמוכים אפילו פחות מניחוש. לא היה להם בכלל על מה להישען שלא היה להם המקצב ונשאר רק הגובה טון. אז זה משהו שהוא מאוד משפיע על היכולת לזהות שיר מוכר, אם אין לו את המילים ואין לו את המקצב.”

צביה: “אני חושבת שבאמת, אחרי שהבנו קצת למה מוזיקה, איך עניין השתל נכנס פה לתמונה, מה המגבלות של השתל. אז קצת נדבר על סוגים שונים, של עזרים שמיעתיים ושל מוגבלויות שונות בשמיעה, איך זה משפיע על תפיסת הדיבור? האם יש ילדים עם סוגים מסוימים של עזרים או של שילוב של עזרים שקל להם יותר, קשה להם יותר? (תמר: “כן”) מה אנחנו יודעים על זה?”

תמר: “אז באמת בשנים האחרונות קיימת נטייה לשיקום דו אוזני, או על ידי שני שתלים או באמצעות שתל ומכשיר באוזן השנייה, מכשיר שמיעה. ובאמת מחקרים רבים דיווחו גם על יתרונות לשמיעה דו צידית באופן כללי בתפיסת דיבור (צביה: “כן”) על רקע רעש בכיוונית וגם במוזיקה מבחינת התפיסה של הסובייקטיבית של איכות הצליל אנשים מדווחים שהצלילים הם יותר נעימים כאשר היו להם עזרים בשתי האוזניים וכמובן לשיקום הבי-מודאלי מה שנקרא, שתל באוזן אחת ומכשיר שמיעה באוזן השנייה יש יתרון מאוד משמעותי בהרבה דברים, בין היתר בתפיסת המוזיקה בהיבטים של היכולת לתפוס את גובה הצליל כמו שדיברנו, גובה הטון. המכשיר שמיעה בעצם נותן את המידע בתדירויות הנמוכות, את ה..(צביה: “משלים את המידע שלשתל קשה). בדיוק המידע הוא מידע משלים והוא נותן את כל היתרונות שבעצם חסרים בשתל, ואז תפיסת המוזיקה בהחלט משתפרת. כל המשימות האלה של יכולות של תפיסה, של מלודיה וזיהוי שירים מוכרים שהזכרתי קודם, מאוד משתפרים בזכות מכשיר השמיעה.”

צביה: “אוקיי, כשדיברת קודם על מה זה בעצם תפיסה של מוזיקה, דיברת על מקצב, על קצב, על מלודיה מה יותר קשה לילדים שלנו מה פחות קשה להם. אפשר לאמן את זה? כאילו, נגיד מלודיה, אמרת שזה משהו שהוא קשה להם, אפשר ללמד את זה?”

תמר: “כן אפשר ללמד את זה. הרבה מחקרים גם על מבוגרים, נעשו על היכולת לאמן את התפיסה של מלודיה האם היא עולה או יורדת או עולה ואז יורדת זה נקרא contour melody . הרבה מחקרים השתמשו במשימה הזאת גם כדי לאמן אותה וראו שמושתלים השתפרו ביכולת לתפוס את המלודיה הזאת וגם זה הראה שיש שיפור בזכות האימון הזה, בתפיסה של היבטים אחרים כמו תפיסה של גובה טון בדיבור (צביה: “אוקיי”). למשל היכולת לתפוס האם זה משפט שאלה או משפט רגיל, השתפרה בזכות האימון במוזיקה.”

צביה: “זאת נקודה מאוד חשובה. לא שמוזיקה או דיבור חשובים פחות או חשובים יותר אבל אנחנו יודעים הרי שבסופו של דבר המטרה שלנו היא קודם שילד ידבר לפני שהוא שר לצורך העניין. אבל זאת נקודה מאוד חשובה. זאת אומרת בעצם שהאימון הזה והעיסוק במוזיקה בהחלט יכול לתרום גם לתפיסה של הדיבור.”

תמר: “נכון, גם לתפיסה של המוזיקה עצמה (צביה: “אוקיי, ברור”), שכמו שאמרנו היא חשובה כשלעצמה (צביה: “כן”) . גם להנאה ממוזיקה זה יכול לתרום, כאשר מושתל הרבה פעמים מושתלים שאנחנו קוראים להם פוסט-לינגוולים, שהתחרשו אחרי גיל רכישת השפה, אז הרבה פעמים הם בעצם אחרי השתל יש להם איזה שהיא חוויה של אכזבה מהאזנה למוזיקה ומתקשים להנות ממנה. הרבה פעמים החוויה הזאת גורמת לאיזה שהיא רתיעה מבכלל לשמוע מוזיקה ובאמת חבל, כי רואים שמושתלים שכן מנסים ומתמידים ולאורך זמן מאזינים למוזיקה בצורה מכוונת, אז הם נהנים ממנה יותר, הם מעריכים אותה יותר והם תופסים את איכות הצליל כטובה יותר מאשר בהתחלה. אז כן יש, יש למה לקוות.”

צביה: “אוקי, תמיד אחרת לא היינו פה. כל הנושא של טיפול באמצעות מוזיקה, באופן כללי טיפול באומנויות, טיפול באם אנחנו מתייחסים לחלקים הרגשיים והחברתיים יותר של הילדים שלנו, אז תרפיות למיניהן מאוד נפוצות היום. טיפול במוזיקה זאת אופציה לילדים שלנו?”

תמר: “בהחלט, אפשר ורצוי. ראו שבאמת ילדים מושתלים שהיו מעורבים בפעילויות מוזיקליות בעיקר שירה אפילו. שיפרו גם יכולות שהן יכולות שפתיות בשיום למשל, שיום של מילים, היכולת לזכור את השם של מילה. יכולות חריזה, גם בלהבין דיבור על רקע רעש. גם ילדים אפילו עם ירידה בשמיעה גם לא מושתלים, שעברו ממש אימון מוזיקלי הראו שיפור בתפיסת דיבור על רקע רעש בזיהוי של אינטונציה, כמו שאמרנו ההבדל בין משפט רגיל למשפט שאלה. בזיהוי של גוון שזה גם חלק משמעותי של מוזיקה שלא דיברנו עליו – היכולת לזהות איזה כלי ניגן, להבדיל בין כלי נגינה שונים זה הגוון. וברזולוציה הספקטרלית בהבדל בין צלילים דומים בגובה הצליל אז זה ממש שיפר אצל ילדים בני 6-9 שזה ככה גילאים יחסית צעירים, ואפילו בקרב פעוטות צעירים יותר ראינו שילדים ממש סביב גיל שנה בעקבות טיפול של התערבות מוזיקלית ראו יותר הפקות קוליות ויותר התנהגויות של הקשבה שזה אנחנו מדברים פה המון המון (צביה: “וואו, כן”) על ההקשבה, כמה היא חשובה ללמידה השמיעתית והיא בעצם הבסיס. ומחקר שאפילו נעשה כאן בקרב ילדים בני 2 עד 3 הראה שטיפול במוזיקה לעומת טיפול במשחק, הראה שיפור בהתנהגויות תקשורתיות כמו חיקוי, ויזימת תקשורת ולקיחת תור, או סנכרון במוזיקה וזה ממש ערך מאוד משמעותי. חוץ מזה שאני חושבת שטיפול במוזיקה יכול להיות גם מהנה, אז זה לקחת משהו שהוא יכול להיות מהנה וליישם אותו ביום יום או בטיפול, זה משהו שיש לו ערך מוסף.”

צביה: “אני חושבת שמה שאת מעלה פה זה משהו מאוד חשוב לאוזניהם של מטפלים, של קלינאיות תקשורת, של מי שעוסק בשיקום של הילדים שלנו, כיוון שבעצם את מתארת פה עוד כלי (תמר: “בדיוק”). כמו שאנחנו משתמשות במשחק בתנועה במשחקי קופסה, בספרים, ווטאבר אז מוזיקה לילד שזה מדבר אליו שאתה רואה שזה מרתק אותו ואוסף אותו ויכול לעזור לו, אז זה עוד כלי נפלא לעזור לבסס טיפול בשפה, בתקשורת.”

תמר: “בדיוק זה ממש אחת המטרות שלי להוסיף את הכלי הזה לארגז הכלים (צביה: “חשוב מאוד”) של קלינאיות התקשורת ושל כל מי שמטפל בילד.”

צביה: “כן, וכמובן מתחבר לזה, אנחנו, אנחנו הרי לא, לא מדברים כאן על סיטואציה של – יאללה בואו ניקח את כל הילדים ומחר נתחיל ללמד אותם מוזיקה. צריך לראות שהמשפחה מתחברת, שהילד מתחבר, ולהכיר את הכלי הזה ככלי שבהחלט יכול לתמוך ולעזור.”

תמר: “בדיוק זה משהו שהוא מאוד חשוב לזכור שהוא קיים, להשתמש בו ולהנות ממנו ולא להימנע מהאזנה למוזיקה רק כי הילד שומע אותה אחרת או בצורה פחות טובה כביכול. כי אנחנו יודעים גם שילדים שזה מה שהם נולדו אליו וזה מה שהם מכירים, כן נהנים מאוד ממוזיקה. היא מהווה חלק מהחיים שלהם ממש באופן דומה לילדים עם שמיעה טיפוסית, אז מאוד כדאי.”

צביה: “אוקיי.”

כרמל: “יכולת תפיסת המוזיקה וההנאה ממוזיקה היא משהו שמתפתח גם אצל ילדים עם שמיעה תקינה לאורך השנים (תמר: “נכון”). וגם אצל מבוגרים גם אני יכולה לשמוע שיר חדש ולא לזהות את המילים או לא להכיר אותו אחר כך.”

תמר: “נכון, נכון. זה משהו שמתפתח ומשתנה עם הגיל גם אצל הילדים עם שמיעה טיפוסית ולאורך הבגרות. בהחלט משהו שכדאי לזכור להשתמש בו גם לאורך החיים ולא, לא רק כשהילד צעיר ותחת טיפול מאוד אינטנסיבי אלא גם בהמשך.”

צביה: “אם נעבור קצת לטיפים (תמר: “כן”), להורים. מה מה איזה פעילויות אפשר לעשות בבית ככה בשביל הכיף?”

תמר: “אוקיי, אז קודם כל באמת דבר ראשון והכי בסיסי זה פשוט לשמוע מוזיקה, לשים מוזיקה ולשיר ולרקוד, מאוד חשוב החיבור הזה בין השמיעה לתנועה. אז ממש לקחת את הילד ולהניע אותו עם התנועה, עם הבסים, עם הביט של המקצב ושל הקצב וחשוב באמת גם לגוון בגלל זה בסגנונות מוזיקליים שונים. כי אנחנו יודעים שברחבי העולם יש זאנרים שונים, וסגנונות אחרים וכלי נגינה שונים שאפשר להיחשף אליהם וגם מקצבים שונים, אז ממש כדאי לגוון ולשמוע סוגים שונים ולנוע, לנוע עם המוזיקה. יש חשיבות מאוד גדולה בזה מבחינת הקשר בין המערכות במוח, אז ממש חשוב לעשות את זה ביחד. חוץ מזה כלי נגינה, אפשר לעשות איתם המון המון דברים. וכמובן לא צריך לרכוש כלי נגינה מיוחדים, אפשר לקחת כף וסיר וזה אחלה כלי נגינה. באמת אפשר לתרגל איתם הרבה כישורים תקשורתיים למשל – לקחת תור כל אחד מנגן בתורו, או לעודד את היוזמות של הילד לנגן ולהשמיע את קולו דרך הכלים המוזיקליים, וגם קשב משותף – אי הי שמעתי, ובוא נראה מה מה שמענו ומנגנים ביחד ויוצרים איזה שהיא אינטראקציה משותפת סביב זה. וגם בהיבטים שמיעתיים כמו מודעות וסקרנות שמיעתית אפשר להשמיע צלילים בלי שהילד שם לב ואז להסב את תשומת ליבו ולהתחיל לנגן ביחד. לעבוד על כיווניות, לדעת מאיפה הצליל מגיע, מה מקור הקול. להבחין בין צלילים עם מאפיינים שונים, לקחת כלי נגינה עם צלילים באמת יותר נמוכים יותר בסיים וכלי נגינה עם צלילים יותר גבוהים, או צלילים קצרים וצלילים ממושכים. כמו למשל הפסנתר יש לו צליל שהוא מתמשך והכינור הם צלילים שהם מתמשכים אבל גם בבית אפשר לקחת כלי נגינה פשוטים ולקחת קסילופון או ביצה מרשרשת ופשוט להשמיע צלילים שהם עם תדרים ומאפיינים שונים. וגם מאוד חשוב דרך המוזיקה לעבוד על היכולות לשמוע כמה דברים במקביל, למשל לשמוע את השירה ואת הליווי המוזיקלי, אוקיי? זה משהו שמתפתח באמת עם הגיל ולא לעשות את זה מיד מהתחלה. בהתחלה להפריד אבל בהמשך באמת להשמיע את הדברים ביחד. היכולת הזאת של המוח לזהות את הזרם העקבי של השירה לעומת הזרם של המחיאת כף אפילו, או הזרם של נגינה בכלי כלשהו. זה מאוד חשוב לפתח את זה כי זה אחר כך יכול לתרום גם לתפיסה של דיבור על רקע רעש.”

צביה: “על רקע רעש, מאוד חשוב, מאוד. וגם זה משהו שבאמת כאמור כמו שכרמל אמרה קודם, זה משהו שמתפתח עם הזמן, זה לא קורה ביום, זה לא קורה אצל ילדים צעירים (תמר: “נכון”), לוקח זמן גם לילד מעבר להתפתחות האישית שלו לרכוש זמן וניסיון עם העזר השמיעתי זה תלוי בהרבה גורמים זה לא קורה ביום אחד.”

תמר: “נכון. נקודה נוספת שבאמת חשוב וכדאי לשיר בקול חי ולא רק להשמיע מוזיקה מוקלטת. הקשב של הילדים הוא הרבה יותר משמעותי כשאנחנו שרים בקולנו ולא לחשוש לזייף זה בסדר (צביה: צוחקת “זה קורה לטובים ביותר”). אני מכירה זייפנים גדולים שיש להם ילדים שהשמיעה שלהם מוזיקלית טובה מאוד (צחוקים ברקע). אז זה בסדר גמור וזה חשוב כן כדי בעצם להפנות את הקשב כי הקול הוא גם מוכר זה משהו אחר. אז גם וגם, גם להשמיע מוזיקה מוקלטת עם כל המרכיבים שלה וגם לשיר בעצמנו בטיפול ובבית על ידי ההורים זה ממש חשוב.”

צביה: “אוקיי, אז תמר לקראת סיום, שאלה. אם אנחנו נשאל אותך מה עם מה בעצם המסר שהיית רוצה שהורים וכל מי שמאזין לפודקאסט הזה יצא איתו? אז מה מה השורה התחתונה, מה מה  מהבטן היית רוצה להגיד?”

תמר: “אני חושבת שבאמת חשוב לזכור את המקום של המוזיקה בחיים שלנו וגם עם ילדים שהם שומעים פחות טוב או שומעים עם שתל, בעצם לא לוותר ולא להימנע ולהשתמש במוזיקה, להנות ממנה, מכל הגוונים שלה, בצורה מכוונת אפילו או בצורה (צביה: “מודעת”), מודעת בצורה מודעת מכוונת וגם בצורה אגבית שהמוזיקה תהיה נוכחת בחיים שלנו כמובן כשאנחנו בזמן למידה של אוצר מילים מסוים אז אנחנו כל הזמן אומרים לא להשמיע מוזיקת רקע, גם בגן, זה בסדר, אבל כן לקחת גם את הזמנים שבהם אנחנו מאזינים למוזיקה בצורה מכוונות; משתמשים בה כתוך בתוך כדי הלמידה של אוצר מילים ותוך כדי האינטראקציה המשותפת, ולעשות את זה כמו שהיינו עושים את זה עם ילדים עם שמיעה טיפוסית, ולא, לא להימנע ולא לוותר. מוזיקה היא דבר נפלא ואנחנו רוצים לתת לכולם כמו במילותיו של סטיבי וונדר – “היא עולם בפני עצמו”, ואנחנו היינו רוצים שכולם ייהנו מהמוזיקה שיש לה שפה בפני עצמה שאנחנו בעצם מבינים אותה באופן בלתי מודע אפילו. אנחנו רוצים לתת לכולם את ההזדמנות השווה לשיר, לרקוד ולהנות מהמוזיקה.”

כרמל: “וואו.”

צביה: “וואוו תמר, אנחנו באמת רוצות להודות לך על שיחה מאוד מעשירה ואני חושבת גם מאוד חשובה אנחנו ביום יום כל כך עסוקים בזה שיהיה לילד את העזר שלו ושילמד לדבר ושיתפתח ושילך לגן ובאמת יש דברים שכמו שאמרת עכשיו בשורה התחתונה, ממש נכון לשמור עליהם במודעות ולא לוותר עליהם מראש כי הילד לא שומע טוב.”

תמר: “נכון, וזה חלק מזה, זה חלק מלדבר וזה חלק מלהיות בגן (צביה: “לגמרי”), זה ממש בלתי נפרד.”

צביה: ” חלק מהחיים כמו שאמרת (תמר: “נכון”). וואו תודה, תודה רבה.”

תמר: “תודה לכן.”

כרמל: “לי עשית חשק ללכת לשמוע איזה שיר עכשיו”.

צביה: “גם, לי סטיבי וונדר.”

תמר: “אין על סטיבי וונדר.”

צביה: “אין על סטיבי אין על סטיבי.”