להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 24 – איך שומרים על תחושת השליטה של הילדים בימים לא רגילים

פרק 24 – איך שומרים על תחושת השליטה של הילדים בימים לא רגילים

תקציר

התקופה הלא פשוטה שעוברת על כולנו בימים אלה הובילה ליצירת הפרק הזה.
שוחחנו עם סופי חריף, עובדת סוציאלית בחטיבה הקדם יסודית בבית מיחא, על הכלים שיכולים לסייע במצבים של חוסר ודאות – איך מייצרים ואיך שומרים על תחושת שליטה אצל הילדים, וגם אצל ההורים. כמובן, תוך התייחסות מיוחדת לילדים עם מוגבלות בשמיעה. פרק חשוב במיוחד בתקופה הנוכחית  ובכלל, שכן צורך בשליטה מלווה אותנו במצבים שונים לאורך החיים.

האזנה נעימה.

*קישור לספר "הדובה חייכה" עליו הומלץ בפרק: הדובה חייכה (fliphtml5.com)

תמלול

כרמל: "בוקר טוב שלום"

צביה: "היי בוקר נפלא"

כרמל: "אני כרמל כהן"

צביה: "ואני צביה רוטשילד"

כרמל: "ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא הקול במיחא. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך ואת החטיבה הקדם יסודי ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. הפודקאסט משודר בחסות חברת סונובה ישראל בעלת רשת שטיינר מכשירי שמיעה ואנחנו מודים להם על כך".

צביה: "תכף אנחנו ניתן לסופי להציג את עצמה אבל אנחנו נדבר על אחד הנושאים שאני חושבת שקשורים לעצם היותנו בני אדם, בני אנוש, וזה כל מה שקשור ברוח התקופה או שלא ברוח התקופה לחוסר ודאות, לתחושה שאין לי שליטה. אנחנו לא אוהבים כבני אדם את התחושות האלה, קשה לנו איתם. יחד עם זאת תחושה שאנחנו יכולים לתפקד טוב יותר כשאנחנו יודעים מה הולך לקרות אבל זה לא תמיד ככה בחיים. אז הרגיש לנו שדווקא בימים אלה זה זמן טוב לדבר על הנושא הזה, ואם להסתכל על כל מה שהעולם הזה, המדינה שלנו, עברו – עברנו קורונה, אנחנו עוברים עכשיו תקופה של מלחמה, ואיכשהו גם מה שנדבר עליו קשור לילדים שלנו ולמוגבלות בשמיעה. אז אני לא אכביר במילים ואני אתן לך סופי להציג את עצמך ותיכף נצלול לתוך הדבר הזה שאפשר לדבר עליו שבוע נראה לי".

סופי: "תודה שהזמנתם אותי לכאן, אני סופי חריף אני עובדת סוציאלית בחטיבה הקדם יסודית במיחא. ואני נמצאת כאן כמעט שנתיים, ובשנתיים האלה אני לומדת המון וככה לאור התקופה כמו שאמרת צביה, בתקופה הזאת שתחושת הוודאות שלנו והשליטה כל כך התעוררה זה מאוד מאוד חיבר אותי לאחד הדברים שאני הכי הכי רואה ומרגישה בעבודה שלי עם ההורים; שזה הצורך של הילדים שלנו, ילדים במיחא, בשליטה. בתחושה של החיבור שלהם למציאות למה שקורה. וברשותכם אני אצלול ישר באמת לשאלה לשאול אותכם, מה נותן לכן, תחושה של שליטה בחיים? כשאתן בשליטה, מה קורה שם? מה יש לכם? שככה מאפשר לכם?"

צביה: "לי מאוד עוזר מידע. אני צריכה לדעת אני רוצה את העובדות. אחר כך אני אתמודד אבל תנו לי קודם כל את העובדות וכמה שיותר, ואז התחושה היא של קצת יותר שליטה (סופי: "אוקיי"), וקצת יותר תחושה של שיש משהו שאני יכולה לעשות אז כן אז לרכוש ידע".

סופי: "כרמל?"

כרמל: "לי אולי זה קשור לזה שאני אחות תאומה, אבל לי מאוד עוזר השיתוף. זה שהידע נמצא אצלי בראש לא ממש נותן לי תחושה של שליטה אבל אם אני מדברת עליו, זה מאוד מאוד עוזר לי".

סופי: "זה מדהים שאתן נוגעות ממש ממש בשני הדברים שהם, לגמרי אפשר למצוא אותם גם בקרב הילדים, ואנשים באופן כללי, זה מאוד אוניברסלי, אבל גם אצל הילדים שלנו. אני רוצה רגע להיכנס לעולם של תינוק שנולד והשמיעה שלו לא לגמרי תקינה. הוא יכול להיות חירש או לקוי שמיעה כל מיני רמות. ואז הדברים שנראים לנו הכי בסיסיים כמו קול של אמא שאומר – "רגע חמוד, אני כאן" או צעדים שמתקרבים, ואז הוא לומד מהר מאוד להבין שמישהו מתקרב אליו, כל זה לא נוכח בחיים שלו; ואז דברים קורים לו בהפתעה, בפתאומיות, כשהוא גדל פתאום מישהו ניגש לדלת ופותח ובן אדם נכנס, אבל איך אחרים יודעים לגשת לדלת ולפתוח? הוא לא שמע את הצלצול. או הולכים לאנשהו ומארגנים אותו אבל לא תמיד הוא יודע לאן, זאת אומרת יש פה המון המון המון חוויות קטנות קטנות קטנות של חוסר ידיעה. בדיוק דיברתם על זה. חוסר ידיעה, הפתעות, דברים שקורים פתאום בלי שהוא מבין, אז גם לפעמים חסר מידע, ולפעמים גם הלקות השמיעה היא משפיעה גם על הקשר הזה שאת כרמל דיברת עליו, של של השיתוף ולהיות חלק של משהו. ונכון שאנחנו חיים בתקופה מדהימה, ששיקום שמיעה ועזרים שמיעתיים שהם באמת עושים עבודה מדהימה, ועדיין זה לפעמים לוקח זמן, לפעמים הילד נמצא בלי המכשיר (צביה: "נכון"), לא כל תהליך דומה לתהליך אחר אז לכן זה עדיין מאוד רלוונטי גם לילדים שהם מושתלים, גם לילדים שיש להם מכשירים, כל מה שנגיד כאן הוא הוא כן נוגע באיזשהו אופן".

צביה: "אני אוסיף שבאמת כשמדברים על התפתחות של תינוק עם מוגבלות בשמיעה, את מדברת ממש על השפעה על הדברים הכי ראשונים ומוקדמים של תחושת ביטחון של attachment של הקשר שהילד יוצר עם ההורה שלו, כך שזה נשמע כאילו עניין פשוט של רק לשמוע אבל לא, יש לזה משמעות רגשית, יש לזה משמעות של חיבור, יש לזה משמעות של תחושת הביטחון שלך בעולם – אני בוכה ואני לא שומע את אמא מרגיעה אותי מהחדר השני כי היא לא יכולה עכשיו באותו רגע להגיע אליי; ויש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה לכן לא סתם באותה נשימה אנחנו מדברות על חוסר ודאות ואובדן שליטה, בהקשר של המוגבלות בשמיעה של הילדים".

כרמל: "אני חושבת על הסיטואציה הכי בסיסית של אמא בשירותים (צביה: "כן"), כמה פעמים אמא יושבת בשירותים וצריכה להגיד – 'אני פה, אני פה, אני פה' (צביה: נכון נכון), 'אני כבר יוצאת'."

צביה: "ממש אבל".

סופי: "אז זה ממש ככה, ואני כמו שאמרתי, אני עובדת יחד איתך צביה בחטיבה הקדם יסודית, אנחנו עובדים עם ילדים בני 3 עד 6. אלה גילאים יותר בוגרים ולכן אלו הגילאים שאני בעיקר אתייחס אליהם, כן חשוב לי להגיד על הגילאים הראשונים האלה כי דיברנו על תינוקות. בלי להרחיב, אבל כן שכל דבר, שעוזר לילד/לתינוק להיות מובן, להבין אותו, ולהיות מובן אני חושבת שהוא מבורך והוא כן מהווה בסיס וקרקע למה שנדבר עליו עכשיו לגילאים היותר בוגרים. כלומר אם זה למצוא סימנים לאו דווקא אפילו שפת סימנים רשמית אבל כן אפילו לסמן ילדים (צביה: "ג'סטות") קולטים את זה, ג'סטות, כל דבר, לא לוותר על המאמץ הזה של לתת לילד להיות מובן, ולהבין אותו ולתת לו תחושה שהוא כן חלק שהוא כן שייך. אז ככה נצלול ככה לראשי פרקים שבאנו איתם".

צביה: "ז"א את הולכת לתאר עכשיו דרכים להתמודד עם כל הנושא של חוסר ודאות, תחושה של אובדן שליטה? זאת אומרת המטרה היא, שאנשים ייצאו מפה עם איזשהם כלים, עם מול הילדים בעניין של איך בעצם להתמודד עם תחושת חוסר הוודאות, עם תחושת חוסר השליטה שהילדים שלנו עשויים (סופי: "כן") לחוות אותה."

סופי: זה ממש המטרה (צביה: "כן?") ממש ממש ככה. אני מרגיש שכל מה שככה התחלנו אז ממש על קצה המזלג, זה ממש ממש טעימות קטנות אבל אם מישהו מההורים מרגיש שזה תחום שהוא היה רוצה לקבל עליו יותר מידע או יותר עבודה פרטנית. אז באמת אני מציע לפנות לאיש מקצוע שוב אם זה במיחא או כל אחד באזור שרלוונטי, ובאמת לדבר. זה איזושהי, אני מציע זווית הסתכלות להסתכל על כל מיני דברים שקורים לנו ביומיום סביב/עם הילדים דרך העדשה הזאת של שליטה, כי לפעמים זה ממש כזה כמו מדליק נורות כאלה – 'אה זה מה שהילד צריך', 'זה מה שקורה שם'."

כרמל: "אני אשאל פה, יכול להיות שבעצם נרחיב על זה לאורך כל הפרק, אבל אנחנו כמבוגרים יודעים להגיד מתי אנחנו חווים תחושה של חוסר שליטה. אבל איך זה בדיוק בא לידי ביטוי אצל ילד? זאת אומרת.."

צביה: "נכון, הוא לא יגיד אני מרגיש עכשיו חוסר ביטחון (סופי: "בדיוק") כי אני לא בשליטה (סופי: "לא יקרה, לא יקרה") איך נדע שילד..?"

סופי: "לא יקרה. נכון. אנחנו, יש פה כמה ככה כותרות, שאנחנו בתוך כל אחת תהיה גם התייחסות מה קורה כשהילד לא מקבל את זה. אז בואו נתחיל. תיאום ציפיות אוקיי? זה משהו שמושג גדול, יש אותו בכל ארגון, בכל מקום, אבל אני אוריד את זה לקרקע שלנו. בעצם בחיי היומיום שלנו עם הילדים, כל דבר, כל דבר הכי קטן, הכי זניח, הכי פעוט יכול להפוך לנושא שיחה. עכשיו זה לא חייב להיות שיחת עומק, אבל כן להגיד – לאן הולכים, כמה זמן יש שם, את מי נפגוש שם. אם זה במקום שילד אחר כך מתקשה לעזוב אותו אז,אז נגיד לו – 'אני אגיד לך לפני', לתת סימן לכמה זמן עוד נשאר. כלומר הרבה מאוד דברים לדבר אותם, זה טוב גם במובן השפתי שאנחנו תמיד רוצים לפתח (צביה: "העשרה") את הילדים שלנו (צביה: "נכון") אבל זה עוד יותר טוב לקודם כל מה שדיברנו – הילד מבין, הוא יודע לאן הולכים. זה מצמצם את אפקט ההפתעה. אם זה מקום שיהיו הרבה אנשים, קצת אנשים, עם ילדים שאוהבים נורא לאכול מתוק והולכים למסיבת יום הולדת אז כן אפשר להגיד תאכל את החטיף ועוגה.."

צביה: "את מדברת בעצם על לעשות לו הכנה לקראת מה הולכים."

סופי: "ממש ככה."

צביה: "כי, ותגידי לי אם אני עושה את הלוגיקה נכון; זאת אומרת אנחנו חושבים על זה שכגם אנחנו כמבוגרים אבל בטח ילד שנמצא בתחושה של חוסר ודאות או של חוסר שליטה, זה עלול לגרום לו לחשש, לפחד, לחרדה ממה שהולך לקרות. אז את אומרת אחד הדברים הראשונים להתמודד עם זה, זה בו נעשה איתו תיאום ציפיות, בוא נעשה לו הכנה. נכין אותו למה שקורה. שהולך לקרות, זה כשלעצמו את אומרת יכול להרגיע קצת את (סופי: "כן") התחושה הזאת."

סופי: גם אם זה לא יחסוך. ממש ככה. גם אם זה לא יחסוך את כל ההפתעות כי בסוף החיים הם דינמיים (צביה: "נכון") וקורים דברים, אבל לפחות נגדיל את את התחומים שבהם כן נוכל לדעת. יש איזשהי, איזשהו רעיון של משהו שהולך לקרות והנה הוא מתבצע זה כבר מרגיע, זה כן נותן תחושה. מה גם שזה, יש משהו בשיחה הזאת שיכול לתת לילד תחושה – אני חשוב מספיק כדי שההורה, האבא או אמא יקדישו לי את הזמן הזה ויסבירו לי וידברו איתי ונחשוב ביחד או נתרגש ביחד או, או נחשוב ביחד על פתרונות; אם זה מקום שזה רופא, או איזשהי צריך לקבל חיסון או זריקה אז על אחת כמה וכמה. להתכונן ל- 'מה יעזור לך?' זה מייצר חיבור שהוא גם יש פה משהו מאוד פרקטי. הדבר השני…"

כרמל: "אני אשאל רגע כן על התיאום ציפיות. זה מתחבר למשל לילדים שיותר קשה להם ללכת לחברים הביתה? לצורך העניין?"

צביה: "למשל".

סופי: "כן, בטח".

כרמל: "כי יש ילדים שנראה אצלם את ה-'אני לא רוצה ללכת לחבר' ואנחנו מפרשים את זה לא בהכרח כעניין של צורך בשליטה אלא מדברים אחרים – שהוא מעדיף להיות בבית וש.."

צביה: "כן.."

סופי:" בוודאי. כן כל דבר הליכה לחבר, לסבתא. שוב אני מאמינה ב.."

צביה: "הולכים לרופא שיניים, אני יכולה לחשוב על מיליון דברים. סליחה שהקצנתי.."

סופי: לא זה זה ממש (צוחקת).

צביה: "סליחה שהקצנתי, אבל אני אומרת קטן כגדול. כן, ללכת לרופא שיניים זה דוגמה קיצונית לצד אחד, אבל ללכת לחבר איפה הוא גר? אני מכיר את המשחקים שלו? אני לא יודע איך הבית שלו נראה, אני איפה השירותים בבית? כל מיני דברים שאולי מסתובבים לו בראש ובגלל זה הוא לא ירצה ללכת. לרופא שיניים למה הוא לא ירצה ללכת (סופי: "זה ברור") אני מבינה וזה גם לא בטוח שההכנה תעזור (סופי: "ממש"). אבל…"

סופי: "אבל פה זה מביא אותי ממש לדבר הבא שגם אפשר לתת לו בעצם – אוקיי אנחנו הוזמנת לחבר, חבר הזמין אותך איזה כיף, ומזהים את החשש אז בוא נראה – מה יעזור לך. תרצה שאני אשאר איתך? או שתרצה שאני אהיה זמינה בטלפון וברגע שתרצה ללכת הביתה אמא של החבר תרים לי טלפון? ואני ואני אבוא? זאת אומרת זה גם מין טיפות כאלה שאנחנו מטפטפים אותם שנותנים לו תחושה – 'אה אוקיי רגע אני יכול, תוך 10 דקות אתה תוכל להיות שם? כן? אוקיי. ככה טיפות קטנות. ובעניין הזה של תרצה שאני אשאר, או תרצה שאני אהיה זמינה בטלפון ואהיה במרחק אני אלך רגע למכולת אז זה מביא אותי למה שאני קוראת לו אמנות, אומנות הבחירה."

צביה: "שזה הדבר הבא (סופי: "כן"), הכלי הבא."

סופי: "זה הכלי הבא. אז אם אני אשאל אותך כרמל – את רוצה לשתות? את יכולה להגיד לא אני לא צמאה או שאולי כן. אבל אם אני אשאל אותך – את רוצה שאני אכין לך תה או קפה? אז זה יכול להיות…

כרמל: "שאני אבחר משהו, כן.."

סופי: "אז במיוחד מצופה מהילד, שאנחנו מצפים מהילדים שלנו לעשות משהו שהם אולי לאו דווקא רוצים או היו בוחרים את זה מרצונם החופשי. אז תמיד תמיד עדיף להציע להם איזשהם אפשרויות שמקובלות על ההורה ואנחנו תכף נדגים. בעצם ברגע שאני מציעה את הבחירות האלה אז הוויכוח הופך מכן או לא, האם כן או לא הולכים להתקלח, ל-אוקיי זה באיזה דרך תרצה ללכת להתקלח? האם בדילוגים או בהליכת מריצה שזה אגב מעולה לחיזוק חגורת הכתפיים (צביה: "כן") וזה מחזק מטרות אחרות (צביה: "במאמר מוסגר") אבל זה מסיר, מסיט את הוויכוח לאוקיי איך נעשה את זה? ולא על המה."

צביה: "אתה לא נכנס למאבק כוח (סופי: "בדיוק") האם בא לו לעשות את זה, כי יכול להיות שלא בא לו אבל זה לא על השולחן ברגע שאת שואלת אתה רוצה ככה או ככה, הלא לעשות בכלל לא נמצא שם. אני חייבת להוסיף שכקלינאיות תקשורת בחדר הטיפול אנחנו הרבה פעמים רואים את את הנקודה הזאת של בחירה שמאוד עוזרת. כי הרבה פעמים, כמו שאמרת, לא תמיד בא לילד בחדר הטיפולים לעשות מה שאנחנו רוצות כי אנחנו הרבה פעמים עובדות על דברים שנורא קשה לו ואז אחד הדברים שבאמת נותנים תחושה של שליטה ואולי קצת מפחיתים מהימנעות – אתה רוצה את המשחק הזה או את המשחק הזה? זאת אומרת אני את המטרה שלי אשיג אבל לא נכנסת איתו בכלל לעניין של האם בא לו או לא בא לו (סופי: "לגמרי") אלא אתה מעדיף ככה או ככה וזה מדהים איך שזה מנטרל."

סופי: "כן וזה גם משאיר את ההורה בעמדת סמכות כמו שאמרת. והסמכות הזאתי היא גם, אני שמה כוכבית, הסמכות זה גם משהו שנותן לנו המון ביטחון. והמון שוב תורם לתחושת שליטה גם, אז זה משאיר את ההורה בעמדת הניהול, הוא מנהל את הסיטואציה."

כרמל: "בתור ילד זה נותן תחושת ביטחון, כלומר שיש מישהו ששומר עליי? (סופי: "כן") יש מישהו שדואג לי?"

צביה: "כן, וואו."

סופי: "כן ממש ככה. ואנחנו נראה ילדים שמאוד מאוד יחפשו את זה ברגע שהם מרגישים שההורה שלהם לא מאוד יציב ולא מאוד, ככה, מבצע את התפקיד הזה באותו רגע. אז אז אז הם יחפשו בכל דרך לקחת את זה לידיים שלהם, ושוב גם מבחינת החשיבה האבסטרקטית, בחירה, עצמאות, קבלת החלטות, זה כמו שאני מדמיין את זה כמו שיש שביל, שהוא, יש בקיבוץ גלויות מין מקום כזה שהכביש מתפצל לשניים ואז הוא חוזר להיות אותו, אותו כביש. זאת אומרת אז הדרך היא אותה דרך אבל באמצע יש עץ, ואז רק מאיזה צד תעבור את העץ הזה? מעניין… משמאל? או מימין? באיזה דרך תבחר. זאת אומרת ממש אפשר להביע איזושהי סקרנות של – אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב אתה רוצה חביתה? או מקושקשת? ולא אני רוצה עכשיו פיתה עם שוקולד. זאת אומרת זה תוחם את הדיון."

כרמל: "ועדיין נותן לילד תחושה שיש לי איתה כי הוא בחר (צביה: "כי הוא בחר") מבחינת הילד הוא בחר."

צביה: "בדיוק, בדיוק."

סופי: "נכון. מה שחשוב שיקרה שם זה קודם כל התוויית הדרך, זאת אומרת הכרזה על זה אנחנו הולכים להתקלח, אנחנו הולכים עכשיו לגן. התווית דרך ואז הבחירה בתוך הטווחים שההורה מגדיר, ושוב לא תמיד זה יקרה, לא תמיד הילד ישתף פעולה אבל זה כן נותן לנו עוד מרווח של זמן והגם הצבת הגבול אחר כך היא משהו שהוא שהוא יותר קל מאשר 'ככה אמרתי וזה מה שיהיה' וזה יכול לעורר איזושהי התנגדות. זאת אומרת יש פה איזושהי תחושה שההורה 'אני בצד שלך, אני איתך, הנה אני נותנת לך פה ממש בחירה, אתה ילד גדול סומכת עליך שתבחר'. לא מציירים על קירות, זאת אומרת זה גם בדברים של משמעת, אנחנו ממש להכריז את התוויית דרך או את הערך שעומד, זאת אומרת למה זה חשוב? זה גם לפעמים עושה לילדים איזה שהוא הגיון. אנחנו שומרים על בית נקי, אנחנו רוצים בית יפה, אנחנו לא מציירים על קירות, אבל הנה דפים, אתה רוצה טושים או פנדה? (צביה: "אוקיי"). ויש פה, זה גם קצת משחק של, של אינטונציה במיוחד עם הילדים שלנו צריך להיות נורא ברורים – במימיקה באינטונציה, בהתלהבות; אז שאנחנו איתם לפעמים גם הכעס הוא מיותר. זאת אומרת מה אתה מצייר על קירות? ברור שזה נורא מפעיל אותנו (צביה: "כן") כהורים, אבל לא תמיד זה נחוץ זאת אומרת, ברגע שהמסר נורא ברור אז הכעס הוא הוא יכול להיות שהוא יהיה פחות יעיל."

צביה: "גם אם זה נורא מכעיס".

סופי: "כן."

צביה: "זה יכול באמת ממש (סופי: "כן") להכעיס. שילד עושה את זה, מצייר על הקירות. אבל האופן שבו את לא נכנסת חזיתית איתו לאיזשהו מאבק על זה, או למה קשקשת לא לא לא; אלא באמת בדרך אחרת – גם הבהרת את הערך את הרציונל ללמה ומצד שני נתת לו את היכולת לבחור."

סופי: "זה מביא אותנו לנושא שהוא גם אפשר להקליט עליו 5 פרקים לפחות בעיניי – וזה נושא של מסוגלות עצמית ועצמאות. כן אנחנו לא יכולים לדבר על שליטה אם אנחנו בעצמנו, לא נמצאים בתחושה של מסוגלות עצמית. תחשבו שוב זה כל הזמן מחזיר אותי לתחילת, לשבעה באוקטובר ומה שקרה לכולנו אחר כך. באמת אני לא מכירה מישהי שלא חיפש ללכת ולהתנדב ולעשות (צביה: "נכון") אז נכון שזה נורא יפה להגיד שאנחנו כאלה אנשים מדהימים וטובים ועם חזק, אבל…"

צביה: "אנחנו גם זה".

סופי: "גם זה גם זה. אבל גם יש המון צורך להרגיש – אני מסוגל לעשות משהו, אני יכול, אני לא חסר אונים יש בי כוח".

צביה: "יש משהו בתוך הדבר החסר ודאות וחסר השליטה הזה, קטן ככל שיהיה, אבל יש גם בתוך הבלגן הגדול הזה משהו שאני יכול לעשות."

סופי: "ממש ככה. ועוד אני מזמינה אתכם לחשוב על אפרוח או גוזל שבוקע מביצה. נכון, אם אנחנו במקומו נקלף את הקליפה הוא יצא חלש והוא לא יפתח את השרירים שלו והוא לא יפתח את הנחישות הזאת שדרושה כדי להתמודד עם החיים."

צביה: "יש ממש אני חושבת עובדה של הטבע בעניין הזה. לגבי פרפר שבוקע מהגולם, שאתה לא יכול לעשות את זה בשבילו, אחרת הפריסה של הכנפיים והזרימת דם שמה לא תעשה כמו שצריך."

סופי: "נכון. אז האתגר עם הילדים שלנו הוא שאנחנו מסתכלים עליהם ואנחנו – 'וואי ואיזה דרך הם עברו – ובין אם זה ילד שעבר ניתוח שתל ולפעמים עוד אחד כי הראשון לא הצליח (צביה: "כן"), בין אם זה הסתגלות למכשירים שהוא לא רוצה אותם וצריך להתווכח.. ויש כל כך הרבה התמודדויות שהרבה פעמים אנחנו רוצים, באופן טבעי ומאוד אנושי לחסוך מהם את העוד מאמץ, עוד אתגר, עוד התמודדות, ונוותר להם ונתייחס אליהם אולי קצת אחרת מהאחים שלהם. גדולים או או קטנים. ז"א יהיה להם הרבה פעמים איזשהו מעמד מיוחד."

צביה: "יש להם זכויות יתר בגלל המוגבלות בשמיעה?"

סופי: "כן…"

צביה: "אולי קצת נרחם עליו יותר אולי קצת."

סופי: "נכון נכון נכון."

צביה: "אוקיי."

סופי: "ואני ככה כשהתחלתי לעבוד במיחא אז גיליתי את הראשי תיבות של כבדי שמיעה וחירשים שזה כוח, ילדי כוח, אמרתי איזה משחק מילים מקסים זה שזה, יש שם גם איזה שהוא משמעות כי, אני לא פגשתי משפחה שהילד לקוי השמיעה לא פיתח איזשהו מנגנון, איזשהי אסטרטגיה, איזשהו כוח אחר שהוא מתמודד עם המצב הזה. וזה יכול להיות ידע מתמטי, או יכולת הרכבה או איזשהי חמידות יותר ככה גדולה… יש תמיד, יש להם כוח, ויש להם חוסן. לכן העמידה באתגרים היא חשובה. עכשיו שוב אנחנו לא ניישר קו ונגיד – אוקי ילד רגיל כמו כולם, אני דורש ממנו כמו כולם, אני מצפה ממנו כמו כולם, כי בכל זאת יש גם הבדל.. ככה יש כמה דוגמאות שלמשל מקרים של אלימות אוקיי? אז לקות שמיעה היא לא תירוץ לאלימות זה לא שבגלל שהילד לקוי שמיעה אנחנו – טוב נו אז אז בסדר אז הוא מרביץ אז זה.."

צביה: "אז הוא מכפכף את הילדים בגן.. זה בסדר, מותר לו כי הוא לא שומע טוב."

סופי: "בדיוק, אז אז."

צביה: "אז את אומרת אז לא."

סופי: "זה לא המצב. אבל אנחנו כן שנעבוד איתו, אז כן נבין שיכול להיות שהנטייה הזאת באה מתוך תסכול מזה שהוא פחות מובן, מזה שפחות מבינים אותו. אז כן נתייחס ללקות אבל לא נשתמש בה כתירוץ לשבירת גבולות, או למשל השתתפות במשימות בגן אוספים צעצועים, או בבית עם האחים שלו או סתם, עורכים שולחן או עושים כל מיני דברים, אז זה לא שיש לו סיבה לפטור הוא מסוגל לעשות את זה. אבל אבל אנחנו כן נוודא שהוא שמע, שהוא הבין, נראה לו נוודא שהיה שם קליק בהבנה. שוב זה לא סיבה גם לוותר על על סדר יום וגבולות וכללים כי שוב גם אלה דברים, ששומרים עלינו ועל תחושת השליטה שלנו, אז אז לא נוותר שם דווקא רק כי הוא מסכן הוא סבל מספיק."

צביה: "אני חושבת שזה גם קשור לאיזשהו משהו כללי במסר שלנו כהורים לילד שלנו. זאת אומרת ילד שמסתובב בעולם כשאמא ואבא כל הזמן מוותרים לי כי הם חושבים שאני, כי אנחנו רואים תמיד שילדים הם הרי לא פרשנים טובים של מציאות. אז ילד שמוותרים לו ועושים בשבילו מה המסקנה יכולה? אפילו אמא ואבא חושבים שאני לא יכול (סופי: "לא מסוגל"), אז אולי אני באמת לא יכול; וכל ההשפעה של זה על דימוי עצמי וכן הלאה וכן הלאה (סופי: "נכון"). זה בוודאי לא משהו שאנחנו רוצים לטפח אותו, להפך, אנחנו רוצים לטפח את תחושת המסוגלות, למצוא את אותם תחומים שהילד חזק וטוב בהם, ולתת להם מקום. חשוב מאוד."

סופי: כן העמידה באתגרים מאוד מאוד חשובה. אני שומעת גם על גננות זה גם יכול להקרין על הצוותים בגן (צביה: "נכון נכון נכון"), שככה שוב (צביה: "מרחמים") הלב יוצא (צביה: "נכון") ואין סיבה, אם כולם עושים יצירה, אז אין משהו ביצירה שהילד שלנו לא, לא יכול, כאילו לא צריך לעשות, הוא פטור מלעשות רק אם לא בא לו. זאת אומרת השאלה מה היית עושה עם ילד אחד שלא רוצה לעשות (צביה: "נכון, בדיוק בדיוק"). ולזכור שבסוף כל היצירות האלה יוצגו על הקיר של הגן, ואם ויתרנו לו אז, אז הוא הסביבון שלו לא מופיע על על התצוגה."

צביה: "נכון. אז אם הייתי, אז אם באמת פעלתי לטובתו (סופי: "כן") כשוויתרתי לו? לא בטוח…"

סופי: "אז, אז.."

כרמל: "או למשל ישיבה במפגשים שזה באמת להתמודד עם האתגר, הוא באמת יש פה אתגר שמיעתי שהוא גדול, אז אנחנו קודם כל מבינים שזה קשה אבל זה לא בהכרח שניתן לו עכשיו כל פעם לשבת בצד ולא להשתתף במפגש (צביה: "נכון") כי איזה מסר זה מעביר לו? אולי ניתן תיווך, אולי שמישהו יישב לידו ויעזור לו אם מאוד מאוד קשה אבל.."

צביה: "אבל לא לוותר לו."

כרמל: "לא לוותר."

צביה: "או עליו."

כרמל: "כן עליו.."

צביה: "בהיבט הזה."

סופי: "ממש ככה. כאילו באמת לעודד גם מיומנות של של פתרון בעיות לבד, לפעמים להחזיר לו את הזה, מה אתה חושב? יש פה בעיה, לשקף את הבעיה – רגע אתה רוצה והוא רוצה את זה טוב אז כאילו להעביר להם את האחריות על על הניהול העצמי, לא לרוץ באופן מאוד מפתה, שוב אני לא שופטת (צביה: "כן נכון") אף הורה (צביה: "נכון") זה מאוד אנושי, זה מאוד טבעי אבל לעצור שנייה, לשים שם סימן שאלה. רגע, האם זה נחוץ? האם אני עושה לו טוב? האם אני רק עושה את זה רק כי לי זה עכשיו מקצר את (צביה: "נכון") את המשהו שזה גם בסדר אנחנו בשבע בבוקר לא נתחיל עכשיו (צביה: "לגמרי") לחנך. אבל, אבל כן בכל הזדמנות לשים שאלה רגע האם זה חיוני והאם זה מקדם והאם זה תורם? האם ואיך זה משפיע על התחושה שלו של אני מסוגל. יש נושא שלם של תיווך כן? שאנחנו בתחום שלנו עוסקים בו, ואני דווקא בגלל תזמון שאנחנו מקליטות עכשיו שהמלחמה עוד לצערנו בעיצומה, אז אני רוצה לדבר דווקא על תיווך של מציאות קשה. כי זה כן מתחבר לתחושת השליטה וזה כן גם נוגע ברוח התקופה וזה גם מקרין על עוד נושאים. זאת אומרת זה לאו דווקא התיווך של מלחמה אלא זה יכול להיות תיווך של כל נושא שהוא- לא נעים, או קצת מלחיץ אותנו לדבר עליו. יש הורים שנמנעים מלדבר עם הילדים שלהם על מכשירי שמיעה, או על השתלים שיש להם, או ככה באירועים קשים שקורים במשפחה. אז אני כרגע אדבר על המלחמה אבל זה כן מקרין. בעצם כשאנחנו לא מדברים על מה שקורה, אז זה ושוב המטרה שלנו היא טובה הכוונה היא לצמצם את החשיפה של הילד לדברים הקשים, ולהרגיע אותו, ושכאילו הכל הכל בסדר… אבל הילדים הם, הם באמת, במיוחד ילדים שלנו, שיש הם, שיש להם לקות שמיעה הם לפעמים מפתחים חושים עוד יותר חדים והם רואים ומרגישים ובאמת הם יודעים שקורה משהו. רואים ויש יש אזעקות יש, גם מקומות שיש מעט אזעקות, אבל עדיין אבא במילואים, מישהו הולך, דוד במילואים כאילו משהו קורה, משהו משתנה."

צביה: "אנחנו יודעים גם שבאופן כללי ילדים מחווטים להרגיש את המבוגר שבסביבה שלהם, כי אתה תלוי במבוגר הזה. אז הם מאוד מאוד מאוד ערניים גם אם אנחנו חושבים שלא, לניואנסים, לאם אנחנו עצובים, לאם אנחנו בחרדה בעצמנו לאם אנחנו.."

סופי: "אנחנו דבוקים פתאום לטלפון יותר מהרגיל."

צביה: "בדיוק. בדיוק. בדיוק.."

סופי: "ואז בין אם הילד ישאל, יש ילדים שיישאלו, ויש ילדים שלא ישאלו, אבל ככה או ככה הם מרגישים שקורה משהו. ונניח ושכשילד שואל מה קרה? מה זה? והוא לא מקבל תשובה או שהוא מקבל תשובה של הכל בסדר.. אולי חלקנו ראינו פרק של ארץ נהדרת שככה התייחס לדבר הזה של – לא לדבר על אזעקות ולא לדבר על טילים ולא לדבר על מלחמה. אז אז זה בעצם מערער את היכולת שלו לסמוך על עצמו, כלומר הוא הרגיש משהו ומבחוץ אומרים לו – לא, הכל בסדר. אז אז הוא מתחיל לערער ביכולת שלו, לסמוך על התחושת הבטן על האינטואיציה על הרגשות שלו. ודבר נוסף שבעצם אין לו, אנחנו חוסכים ממנו הזדמנות, לפחד, ולהתגבר על הפחד. שזאת המיומנות שהיא יעילה לחיים. זאת אומרת לא – אוקיי חסכנו פחד באופן כללי, אלא יש פה הזדמנות כן לפחד ולנרמל את זה. להגיד  -כן זה באמת לא נעים זה באמת מפחיד גם אני לפעמים מפחדת אבל אז, אני עושה אל"ף בי"ת גימ"ל בוא נחשוב מה עוזר לך? ואז הוא חווה חוויה של לפחד בעוצמה שהיא מבוקרת שוב ההורה שלו איתו, יורדים ביחד (צביה: "כן") יש מה לעשות."

צביה: "לא לפחד מהפחד כי זה חלק מהחיים."

סופי: "בדיוק זאת אומרת ברגע שאני מתמודד עם משהו אז אני אומר – אה אוקיי, עשיתי את זה, בסדר ונשארתי בחיים והכל בסדר וחזרתי יצאתי מהממד ואכלנו שם איזה שוקולד ואפילו זה היה נחמד. אז ראשי תיבות של המרצה שלי נעמי אפל, שזה ראשי תיבות של נתת – נירמול תוקף ותקווה, ואז הנירמול תוקף ותקווה זה, זה נירמול של רגשות – אוקיי זה בסדר, נכון יש אזעקות וכל ילד כמובן במידת הגיל שלו והיכולת הבנה והכול. אבל אבל כן להכיר בזה. יש אפילו סרטונים של טילי שהם נגיד שהם נורא מסבירים את זה, כן מתווכים את המציאות הזאת בצורה שילד יכול, שאפשר לחפש ביוטיוב. מאוד שמור, מאוד ככה ממוקד, אבל כן מאפשר נגיד נירמול – שזה בסדר לפחד, זה לא, אתה לא מוזר אתה לא חריג הכל בסדר כולנו מפחדים, ותוקף שזה המשך של הנרמול של – אוקיי כולנו באותו, באותה תחושה ותקווה זה התקווה זה משהו טוב שאנחנו או מתמודדים בזכותו, משהו שמחכה לנו אחר כך, תקווה שזה מתישהו יגמר, כל מיני מסרים חיוביים."

צביה: "שאנחנו עוברים את זה ביחד, שאני פה איתך ואני שומר עליך."

סופי: "לגמרי. ותיגמר האזעקה ונחזור לא יודעת מה, להכין עוגיות במטבח ונראה סרט, ו.. ככה נירמול תוקף ותקווה. ובאמת ההתגברות הזאת היא היא הכי הכי משמעותית."

צביה: "רציתי לשאול ככה, זה משהו שאני חושבת שהוא יכול לעבור דרך כל הכלים שנתת עד עכשיו. הרי יש רגעים שבזמן אמת אתה כהורה, אתה בעצמך נרעש, איפה אני ואיפה עכשיו לתת לו תקווה, להתחיל להתעסק עם בחירה.. מה מה מה אתה עושה כהורה כשבזמן אמת אותה עוד לא שם ואתה צריך להיות בשביל הילד שלך."

צביה: "זאת שאלה ממש ממש טובה. כי באמת יש משהו גם יש אנשים שאומרים שהם יותר פוחדים מהרעש של האזעקה מאשר מהדבר שהיא מבשרת עליו. אז אז באמת באותם רגעים זה לפעמים באמת תגובה מאוד ככה ראשונית, מאוד בסיסית, לא, ככה שלא עוברת בהכרח דרך הראש. ועדיין אני חושבת שרוב האנשים מצליחים או להתפנות למרחב מוגן זאת אומרת כן לתפקד כן כן להיות שם. ואז האזעקה נגמרת וכן אפשר לדבר על זה, להגיד כן וואי נלחצתי זה תפס אותי לא הייתי מוכנה, ממש נלחצתי, בוא אתה רוצה לתת לי חיבוק ואז לפעמים גם החיבוק הזה הוא מרגיע גם אותנו (צביה: בטח).  ככה חיבוק, רוצה שנעשה נעימי בראש? טוב יש לי אני מתייחסת לזה אחר כך בהמשך. אבל כל הדברים שיכולים להשקיט את הסערה הזאת אחרי. כי לפעמים תוך כדי וזה גם אני תמיד אומרת גם על ילדים שהם בתוך איזשהו התקף זה כמו סערה, אנחנו לא, באותו רגע יש מעט מאוד דברים שאפשר לעשות חוץ מלהיות שם לצדם חוץ מלהגיד אני פה, אם תרצה אותי אני כאן או להישאר רגועים (צביה: "כן") שאנחנו נהיה הסלע ככה הנוכח הזה. ואותו דבר בהיבהלות הזאת, אני חושבת שרוב האנשים כרגע לצערי כבר מתורגלים במיוחד אם הם בסביבה של הבית שלהם, כבר פחות או יותר יודעים מה לעשות ולאן ללכת, אנחנו גילינו את החוסן שלנו נראה לי, למאה שנים קדימה."

צביה: "שלא ידענו שקיים, כן נכון."

כרמל: "אבל את אומרת פה שבעצם התיווך הוא יכול, הוא לא חייב להיות בזמן אמת, כאילו התיווך הזה וההסבר של מה מה קרה, מה קורה יכול להיות גם אחרי, אפילו לא המצב של המלחמה (צביה: "נכון") יש איזה הודעה על מקרה שקרה במשפחה וקיבלנו טלפון והיינו סוערים ולא היינו כרגע בפניות (צביה: "בדיוק") לדבר עם הילד."

צביה: "אז אל תעשה את התיווך (סופי: "ממש בסדר") עם הילד שלך כשאתה עדיין לא אסוף, כשאתה עדיין בסערה (סופי: "ממש ככה"), כי גם אנחנו בני אדם. אתה מקבל הודעה על משהו ככה ששובר אותך אז רגע לנשום וזה בסדר, שאתה צריך רגע לעצמך ולאסוף את עצמך (סופי: "חד משמעית") זה קורה."

כרמל: "אבל בעצם גם לזכור פה שגם אם אח"כ זה עבר וכבר הילד גם עבר למקום אחר ו..זה לא עבר (צביה: "נכון") היה שם משהו שדורש את התיווך ואת השיחה הזאת (צביה: "נכון", סופי: "כן כן") גם אם הילד לא חוזר ושואל."

סופי: "לסגור את זה (כרמל: "כן", צביה: "נכון") ממש ככה ואפשר לעשות את זה גם בדילי, בעוד שעה, בעוד יום. זה זה בסדר. עדיף עדיף לחכות את הפרק הזמן הזה כמו שאמרת צביה (צביה: "כן") ש.. ש.. כשההורה יהיה אסוף (צביה: "כן") אבל לא לוותר על זה. לא לוותר ולא להשאיר קצוות פתוחים, למרות שזה לפעמים מאוד מפתה כי אנחנו אומרים – (צביה: "נכון") מה אנחנו זהו נגמר (כרמל-זהו נגמר. צביה: "נכון נכון"), כן שכח."

צביה: "אני חושבת שזה גם, זה גם קשור לזה שהרבה פעמים שאנחנו מדברים, סתם לצורך העניין על התקף זעם של ילד – אין עם מי לדבר בזמן התקף זעם, ואנחנו כל הזמן אומרים גם עם ילד שהוא נמצא במצב כזה וגם אנחנו כמבוגר, בזמן כזה אקוטי זה לא הזמן לעבד דברים. זה כמו שאת אמרת עכשיו לנשום עמוק ולא לפספס את ההזדמנות אחר כך שכולם רגועים יותר לאסוף את זה וללמוד מזה. כן."

כרמל: "אפילו יותר מזה אני מוסיפה ככה, אנחנו פוגשים את הילדים כאן שרוצים לדבר על אותו דבר עוד פעם ועוד פעם (צביה: "נכון כן", סופי: "נכון") התיווך הזה יכול להיות שחוזרים על דברים ומסבירים אותם ובכל פעם מבינים עוד איזה ב' קטן שלא הבנו קודם."

סופי: "נכון ממש ככה. אגב סתם אני עושה פותחת סוגריים – ילדים שאוהבים לעשות קולות של אזעקה, זה זה מאוד מובן. זה הדרך שלהם לעבד את זה ולשלוט בזה זאת אומרת הנה אם אני עכשיו עושה קול של אזעקה אז זה בשליטה שלי (צביה: "כן") אני מפיק את זה. וזה בסדר. זאת אומרת אנחנו כן, מה שבעיניי הרצוי לעשות זה כן לדבר על איפה אני עושה את זה, ולא בגינה שיש מלא ילדים שיכולים להיבהל (צביה: "אוקיי") ומבוגרים גם (צביה: "נכון, נכון"). אז איפה לעשות את זה – אפשר בבית, אפשר לסגור את החדר, כל מיני מקומות שלא יבהילו אחרים, אבל לא למנוע את זה. זאת אומרת לא לאסור את זה כי זה ממש מנגנון, ממש ממש טוב של ילדים שמאפשר להם רגע להוציא את זה מהמערכת ולשחק עם זה, להיות במשחק. הנה עכשיו אני עושה קולות של אזעקה אני חזק אני יכול. זאת אומרת זה חלק מההתמודדות."

צביה: "אני חושבת גם סופי דבר נוסף, אנחנו מדברים עכשיו על על העניין של אסטרטגיה של תיווך של מציאות קשה שאני חושבת שכולנו שומעים את זה כל הזמן שכשאתה מתווך לילד אתה כמובן צריך לקחת בחשבון שאתה מתווך לו בהתאם למה שהוא שואל ומסוגל גם להבין. כך שיש פה גם את העניין של להתאים (סופי: "בטח") את התיווך לגיל של הילד, לדברים שהוא יכול, לא להכניס מילים לפה וכן הלאה וכן הלאה."

סופי: "נכון ממש כן. לפעמים ילדים יביאו מהגן כל מיני אמירות. דברים עולים מאחים גדולים, הם יכולים להיות חשופים וכן כמובן שאנחנו לא נעמיס את כל החודשיים האחרונים מה קרה יום אחרי יום, אבל, אבל כן להסביר – זאת תקופה, יש, יש פינת ההמלצה – ספריית הפיג'מות סיפורים מוקלטים, מקסימים. זה בפודקאסט גם. ואז הם בתקופה האחרונה הם פותחים כל סיפור ב- 'הימים עכשיו הם לא ימים רגילים' ואז כאילו וזה הזמן לשמוע סיפור, וזאת אומרת הסיפורים לאו דווקא קשורים למצב אבל עצם הפתיחה הזאת-  זה לא ימים רגילים. אז אם ניתן לעצמנו כהורים את הנירמול הזה של אלה לא ימים רגילים (צביה: "אלה לא ימים רגילים, לא") וגם לילדים לפעמים – אנחנו לא בזמן רגיל עכשיו. וזה לפעמים זה גם עושה איזשהו סדר גם להורה (צביה: "חשוב"). אנחנו לא בימים רגילים."

כרמל: "זה עזר גם לי עכשיו אפילו שאמרת את זה"

צביה: "קודם כל אנחנו לא בימים רגילים (סופי: "כן") אחר כך בואו נדבר על השאר".

סופי: "ממש ככה. וזה מביא אותי למשהו שגם התחדד לי מאוד מאז שאני במיחא וזאת מה שאנחנו קוראים לו עמדה פנימית של ההורה. ואני לא מצאתי עד עכשיו דרך יותר טובה לתאר את זה חוץ מהדוגמה של ההורה שמתחיל נסיעה עם הילד שלו, והוא לא יתחיל אותה כשהילד לא חגור (צביה: "לגמרי") וגם אם הילדים יכולים בהתחלה להתנגד, ולבכות, ההורה בסוף מוצא את הדרכים השונות, מאוד יצירתיות, מאוד מקוריות, חלקם טובות יותר או פחות אבל הילד יהיה חגור. זאת אומרת אני חושבת ש99.9 הורים כן יכול להיות שיש איפה שהוא יוצא מן הכלל, בגדול בגדול ילדים חגורים במכוניות, כי להורה מאוד מאוד ברור."

צביה: "ואז הילד מבין ששמה אין טעם בכלל לנסות לבדוק (סופי: "ממש ככה") כי זה בכל מקרה יקרה. כמו עם חגורת בטיחות כמו שילד צריך לקבל אנטיביוטיקה כי הוא חייב לקבל אותה (סופי: בדיוק). לך כהורה זה ברור כך שזה לא אישו בכלל."

סופי: "אז זה ממש ככה וזה פוגש אותנו גם עם ילדים שלא רוצים להרכיב את המכשיר. והיה לנו ככה סיפור מאוד משמעותי עם ילדה שהתנגדה לשתל וגם שם העמדה מאוד מאוד נחרצת של ההורים, גם אם זה לקח זמן. אבל אני אומרת זה כמו מגדלור שאנחנו רואים אותו בקצה הדרך ואז אנחנו נמצא את הדרך להגיע אליו גם אם זה ייקח שבוע, שבועיים או חודש (צביה: "נכון") אבל אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לאותו כיוון."

צביה: "אני חושבת שזה מה שאת מדברת עכשיו – על העניין הזה של להרכיב מכשיר שמיעה, וכמה שזה קשור ומתחיל בהאם אתה כהורה שלם עם זה. ואני חושבת שזה משהו שאנחנו רואים אותו פעם אחר פעם פה. הרבה פעמים אני, אני רואה עם הורים חדשים, משפחות חדשות שמגיעות לכאן שההורים אומרים בעצמם – 'תקשיבי אבל אני עוד לא שלם עם זה, אני כל כך קשה לי לבוא ולהרכיב לו את זה כשאני לא לגמרי שלם עם זה שאני צריך לתת לו את המכשיר'. פה אנחנו תמיד אומרים – אם אתה לא שלם, הילד שלך לא ירכיב את המכשיר (סופי: "ממש"). קח לך את הזמן שלך, אין ברירה. כדי, אתה להבין למה הילד צריך את מכשיר השמיעה. ואם אתה לא עד הסוף מבין את זה – תשאל, תקבל קודם את המידע, תבין את המחירים, כי יש מחיר ללשים מכשיר ויש מחיר ללא לשים מכשיר. כדי שאתה תוכל להעביר את המסר הזה, אחרת זה מה שנקראת במרכאות – "מלחמה אבודה מול הילד"; אם אתה משדר שאתה לא שלם, אתה יכול להיות בטוח שהילד שלך לא (סופי: "ממש ככה"), סביר להניח לא, לא ירכיב אותו באופן עקבי."

כרמל: "מתחבר לאמירה שלנו קודם שילדים קולטים."

סופי: "הכל."

צביה: "לגמרי, ממש ככה. ממש."

סופי: "נכון, נכון החששות של ההורה, זה יכול להיות ממש מה הילדים יגידו בגן, ואם יצחקו עליו ואיזה צבע. ואפילו התנועה הזאת של בואו נשים לו את השיער על האוזן רק שלא (צביה: "כן") רק שלא יראו, זה מסר, זה מסרים (צביה: "נכון") שילדים קולטים אותם מאוד מאוד מהר ולכן באמת שוב כמו שאני אני כן אחזור שוב על על ההצעה והככה המלצה להתייעץ להתייעץ באמת יש יתרון בתחום שלנו שיש כתובת ויש מענים ובאמת ככה הדלתות פה להתייעצות עם הקלינאיות תקשורת, עם הצוות, איתי, באמת.."

צביה: "לצרוך הדרכת הורים גם (סופי: "כן"). כשמגיעים באמת למקומות שמתקשים מול הילד בין אם זה בהרכבת המכשיר ובין אם זה בדברים אחרים, לקבל הדרכה, לקבל הנחייה כי בגילאים האלה זה באמת ונגמר בעמדה שלך כהורה מול הילד."

סופי: "כן, אז זה באמת מביא גם לעמדה הפנימית גם בנושאים האלה של, של שוב אני חוזרת לתקופה הנוכחית, אבל ממש ברמה של איים כאלה, איים  של שקט, איים של, זה יכול להיות אפילו ברמה של אמירה – 'כל מלחמה בסוף נגמרת' או 'יש לנו כוח' או ממש אמירות שאני שולפת אותן בתקופה ברגעים כזה שהכל מתערער והכל זה, זה ממש לחזור לעוגנים האלה של – 'נצא מזה מחוזקים' כמו מנטרות כאילו של, שכל אחד ימצא את הניסוח שעובד לו או לה."

כרמל: "שהוא מאמין בו."

צביה: "שהוא מאמין בו."

סופי: "כן ברור ברור ברור."

צביה: "לגמרי."

סופי:  "אנחנו ביחד, כמו שאמרת מקודם, אנחנו עוברים את זה ביחד. לפעמים זה באמת לפרוק את הדבר הענק הזה, לפרק אותו לכאן ועכשיו, לחמש דקות הקרובות שבהן אני מכינה לי כוס קפה, או מרימה טלפון לחברה או כל מיני דברים שנותנים לנו את העוגנים הקטנים האלה, להורים. זאת אומרת כל הנושא הזה עוסק בעמדה של ההורה והגם מול הילד וגם בתוך עצמו בכלל."

צביה: "ומה אנחנו עושים במקרים, ואנחנו יכולים לשמוע את זה. הורים לפעמים מחזיקים בדעות שונות. הורה אחד שיותר בסדר לו וברור לו למה הילד שלו צריך לקבל את המכשיר לצורך העניין והורה אחר שלא. ואני אשאל את זה גם לגבי כל דבר אחר. אנחנו כהורים יכולים לחשוב אחרת, ופה אז מה קורה עם העמדה הפנימית, איך אנחנו משדרים חזית אחת מול הילד ועדיין שומרים כל אחד על דעתו או לא? שאלה.

סופי: "שאלה מצוינת. וזה עוד בהנחה שההורים הם ביחד, לפעמים גם ההורים הם לא ביחד (צביה: "נכון") זאת אומרת יש אינספור. זה…"

צביה: "אינספור, אינספור. שיבואו להדרכת הורים את אומרת."

סופי: "כן אני חושבת שפה דווקא התפקיד של אנשי מקצוע שמלווים את המשפחה ואת הילד, אז כן לתת את המידע. כמו שהתחלנו תחילת הפרק על כמה המידע הוא חשוב, מה היתרונות, מה החסרונות. כן יש הורים שמתעקשים על איזשהו דבר ולפעמים זה לצערי הרב זה יכול להיות חלק של דינימיקה פנים משפחתית וזה יכול להיות מאלף סיבות שהן לאו דווקא אפילו קשורות לילד. אבל, נחזור אלינו מה שאנחנו יכולים להציע זה באמת המון המון מידע והמון הכוונה במה, מה המחיר בלהרכיב, מה המחיר בלא להרכיב. אבל זה כן, אנחנו כולנו באמת אנשים שונים וזוגות הם (צביה: "כן, נכון.")… כן, לא תמיד רואים הכל בעין אחת."

סופי: "טוב אז אחרי שדיברנו המון על שליטה אני חושבת שלסיום הגיע הזמן לדבר על איך דווקא לשחרר שליטה ולהפיג אותה."

צביה: "ואנחנו לא אוהבים."

סופי: "נכון."

צביה: "אנחנו אוהבים להרגיש שהכל בשליטה."

סופי: "נכון אבל בגלל זה הילדים שלנו הם הם המתנה שלנו והם ההזדמנות, באמת איתם הכי קל לעשות את זה, כי הם כן, הם מצד אחד אוהבים לשלוט, מצד שני הם אוהבים להשתחרר ולשחק ולהיות בעולם הככה בתווך הזה בין הדמיון למציאות ובכל האזורים האלה. אז באמת מה שמפיג גם את השליטה וגם את המתח וזה שוב זה יכול להיות מאוד מאוד קשה, ככה מאתגר בתקופה הזאת אם אנחנו רגע סגרנו שנייה אתה הגילול מספר 200 בוויינט, ואז להסתכל על הילד ולהגיד – 'אוי איך אני עכשיו אעשה איתו או משחק כזה או אחר'? אז זה מאתגר. ועדיין אני חושבת שהרוח הוא נקי של שני הצדדים, של גם ההורה גם הילד. הומור ומשחקים של פרצופים וחיקוי של קולות שוב דברים שהם גם יש להם ערך שמיעתי אבל גם זה מצחיק. וצחוק הוא הוא תרופה מספר אחת. משחקי פנטומימה, נחש מי אני ואיזה חיה אני זה מאוד מפיג. אפשר להתאפר איפור מצחיק של חיות, זאת אומרת כאילו להכניס קצת ככה שבירת שגרה. שוב בגלל שאנחנו לא בימים רגילים, אז גם אם יש דברים שאנחנו נגיד לא מרשים בדרך כלל כמו לא יודעת מה אם מישהי לא מרשה לקים או איפור אז יאללה בוא נחפש את המקומות האלה שכן קצת נגמיש, וקצת נכניס את השמחה וההתלהבות הקטנה מהדברים הפשוטים האלה. כל הנושא של נשימה שהוא כלי מספר אחד גם למבוגרים ולילדים. עכשיו לילדים אנחנו מגישים להם את זה בדרך אחרת כי לא נגיד טוב בוא נשב ונעשה 4 7 8 עכשיו."

צביה: "הנר והפרח שבטח שמעתם עליו בתקופה הזאת של המלחמה איך להמחיש לילד (סופי: "נכון") לעשות נשימה."

סופי: "נכון. ממש לדמיין שיש פרח ביד אחת ואנחנו מריחים אותו ואיזה כיף הוא מריח נפלא ומצד שני יש נר כמו של יום הולדת ומכבים אותו. אבל יש עוד ככה באמת המון – יש בועות סבון, יש מי משמיע את הצליל הכי ארוך, בכל מיני 'הו', 'אה' 'בזזז' כמו דבורה, כמו כל מיני, להעיף פוןפון ממש על הרצפה, פוןפון עם קשית לשתייה לנשוף עליו, באמבטיה גם להביא קשית לאמבטיה ובתוך האמבטיה לעשות בועות, אפשר מאוד להיות יצירתיים עם זה. וזה זה מרגיע ומרגיע, ושוב מדברים על שליטה זו שליטה על הגוף אני שולט על הנשימה שלי. וזה משהו שהוא אחר כך אפשר להשתמש בו אחרי הסערות האלה שדיברנו על סערה ובכי וצרחות אז אז (צביה: "כן") ברגע שזה נגמר ומתחיל קצת לחלוף, שיש את הרגע הזה של לפעמים הילדים נגיד אפילו נגיד הם יסרבו לחיבוק באותו, באמצע העוצמה ואז יש את הרגע הזה שהם פתאום כן מתמסרים ואומרים טוב חיבוק ואז זמן טוב חיבוק ולנשום ביחד. כמובן תנועה, וריקוד, ויוגה, ומוזיקה ויש משחק פלונטר מכירים עם עגולים?"

צביה: "אהה יש שצריך לשים חלקים (סופי: "עם ה..") של הגוף?"

סופי: "כן."

צביה: "אוקיי".

סופי: "כל הבאמת אין אין אין סוף לאפשרויות – כרטיסי יוגה אפשר גם לא חייבים לקנות אפשר להדפיס או לראות ברשת. באמת תנועה זה במיוחד שוב לילדים שלנו הרבה פעמים יש עניין של איזון, בגלל הנושא של השמיעה והאוזניים (צביה: "שיווי משקל") שיווי משקל. אז, אז אז גם לזכור את זה. עכשיו אוקי בוא נעשה עכשיו עמידה על רגל אחת 3 שניות, עמדנו על רגל אחת וואו אז הנה השגנו עוד ערך שהוא גם מוטורי וגם הנה היינו מרוכזים 3 שניות יקרות ומשובחות שהיינו מרוכזים בעמידה על רגל אחת (צביה: "יפה") ולא בשום דבר אחר."

צביה: "לא חשבנו על משהו אחר."

סופי: "וזה מתנה. תנוחת ציפור או עץ, כל הדברים האלה."

כרמל: "זה נחמד השליטה על הגוף. זה שוב מתחבר לאיך שהתחלת את הפודקאסט הזה עם לדבר על תינוק, אז גם פה, רואים את השלבים שהתינוק עושה מבחינה מוטורית שהוא מצליח לזחול לבד עד שהוא מצליח לעמוד ואיך זה משפר את התחושה שלו של השליטה בעולם (צביה: "נכון") ואת העצמאות."

צביה: "קודם כל שליטה בגוף שלו."

כרמל: "כן, זה מתחיל מזה."

סופי: "נכון."

כרמל: "יפה."

סופי: "ממש ככה. כל המשחקים של משחק הפסלים שזה גם דורש שליטה ולעמוד, משחק הפסלים ואז אסור לצחוק וצריך להצחיק שזה גם, מכניס הרבה צחוק, קלילות. וחרוזים, משחקים של שירים מצחיקים, להמציא שטויות, כל הסגנון של שטוזים של דתיה בן דור. זה מקליל זה כאילו גם דורש מההורה רגע להתאמץ ולהמציא חרוזים מצחיקים וגם זה יכול לשעשע את הילד או הילדה."

צביה: "נראה לי בעיקר רגעים של, את מתארת רגעים של פשוט כיף. של פשוט לעשות דברים ככה כייפים (סופי: "נכון") ומחברים עם הילד שלך."

סופי: "ממש. אבל נורא קל לשכוח את זה. נורא נורא קל (צביה ביום יום) לתת לזה לחמוק. זאת אומרת רגע יש לי ערימות של כביסה (צביה: "כן כן") ויש לי להגיש את הפרוייקט למחר. וזה נורא נורא קל. אבל כשכן מצליחים לייצר את זה, זה זה נטו, באמת מתנה, לכל המשפחה. נגעתי קצת מקודם אבל באמת כל הנושא של מגע אני חושבת שהילדים מאוד בתקופה הזאת כולנו ממש זקוקים למגע וכל ילד לפי כמובן מה שהוא אוהב גם פה (צביה: "נכון") – נעים לא נעים. יש ילדים שישתגעו על זה (צביה: "נכון זה ממש ככה") ויש כאלה שירתעו. אז כמובן בדיאלוג זאת אומרת לא כי שמעתי בפודקאסט אמרו מגע אז עכשיו אני ייגע.. (צביה: "יאללה"). לא, בדיאלוג ברגישות אבל יש ילדים שאוהבים הגננת של הבן שלי שהוא עכשיו חגג בר מצווה, אבל כשהוא היה בן שנה וחצי הייתה עושה להם קרם בכפות הרגליים והם למדו אחד לשני, ממש הקטנים היו עושים אחד לשני בכפות רגליים, וזה זה אימצנו את זה. נעים בראש נעים בשוב זה לא תמיד לוקח המון זמן אבל זה יכול להיות דקה שתיים של הפגה, של רוגע וככה להתאסף חזרה להמשיך את אחר הצהריים. עוד רעיון ככה ממש כל הדברים לילדים שזה מתאים שהם אולי יותר גדולים, אבל לאו דווקא להכין דברים שמסמלים כוח זה יכול להיות צמיד, זה יכול להיות שרשרת, לקחת חולצה ישנה ולגזור אותה ולהכין איזשהי גלימה ועם סמל (צביה: "וואו") של האות שלו, או השם שלו, כל מה שהוא, או החיה שהוא אוהב. להרגיש תחושה של הנה יש לי את זה ואני מוגן. אני מוגן, אני בטוח. ככה לחבר את זה אולי לסיפור מסוים, לא חסר סיפורים על גיבורים גיבורות."

צביה: "כן. וגיבורי העל שילדים נורא מתחברים אליהם – איזה גיבור על אתה?"

סופי: "כן כן, יש פה ערך גם אוקיי הנה הכנו משהו יצרנו אותו ביחד, וגם בסמליות של זה. הוא יכול לישון עם זה בלילה, או כל דבר. מאוד ככה קשה לי לצאת מפה בלי להמליץ על הספר – 'הדובה חייכה' שהוא מאוד מאוד מתאים לתקופה הזאת. יש בו משהו באמת, זה ספר מאת – אביעד רוזנק. שיש אותו ממש ב…אפשר לעשות בגוגל – הדובה חייכה (צביה: "אוקיי") וזה עולה בפורמט של  pdf

צביה: "מה בכמה מילים, מה זה הספר הזה?"

סופי: "זה עוסק, הוא לא עוסק במלחמה (צביה: "אוקיי"). הוא לא מדבר על מלחמה באופן ישיר, חלק מהילדים אולי ינחשו ויצליחו לחבר, הגדולים יותר נגיד ילדים שהם לקראת כיתה א הרבה פעמים כן יקלטו אבל זה לא לא (צביה: "אוקיי") לא מתחייב בכלל. זה מדבר על סופה – רעמים וברקים וסיטואציה שהיא, שהיא מלחיצה, ומפחידה וככה יש כל מיני בעלי חיים שנבהלים ויש את הדובה שהיא אוספת אותם למערה, ומכינים אני לא אעשה לכם ספוילר, אבל שלוקחים סיטואציה שהיא חסרת שליטה, כמו שאמרנו סערה וסופה אין לנו שליטה עליהם הם מופיעים והולכים. אבל, מה כן? זאת אומרת על מה כן? על הדברים הקטנים האלה שכן הם בשליטה שלנו – על הבית שלנו, על האווירה שתהיה לנו בבית, על הריח של האוכל שנכין, יש שם איזשהו קטע שהיא מכינה כריך למישהו שהיה רעב או, זאת אומרת מה כן מה כן אפשר לעשות כדי לשמור על הבועה הקטנה שלנו חמימה נעימה ואופטימית ומחובקת זהו פחות או יותר לעת עתה."

צביה: "אז רגע לפני שאנחנו מסיימות ונפרדות אם אני אבקש ממך לתמצת לכדי שניים שלושה משפטים את מה המסר? שהיית רוצה שמי ששמע את הפודקאסט הזה יצא איתו אז מה זה היה? מה זה יהיה?"

סופי: "קודם כל המודעות, כאילו הנקודת מבט הזאת. הפריזמה, העדשה שאנחנו מסתכלים על זה – 'וואי הילד שלי משתגע, הילדה שלי מאבדת את הצפון'. ולהבין את זה דרך דרך הפרספקטיבה הזאת של – אוקיי אולי חסרה לה תחושה שליטה? ואז יש את כל הדברים שדיברנו עליהם שאפשר, שיכולים להגביר את זה. ואולי גם להתבונן פנימה ולהגיד – אולי גם אני בתקופה שממש קשה לי, אז מה יכול לי להגדיל את התחושת שליטה שלי? כהורה. ואנחנו בזה ביחד, ואני חושבת שהביחד הזה הוא המסר, לדעתי הכי חשוב. ושהכל חולף בסוף, ושיגיעו ימים טובים יותר, ושנדבר גם על עוד נושאים אחרים ומרתקים. אבל אבל כרגע כן, אנחנו בזה ביחד, ונעבור את זה, דקה דקה, לפעמים שואלים אותי מה שלומך אז יום יום, שעה שעה ולפעמים זה גם דקה דקה."

צביה: "לגמרי."

סופי: "אז ממש לקחת את זה במנות קטנות ביחד, לא להיות לבד."

צביה: "אני ומה אני אגיד? אני חושבת שזה פודקאסט לתלות על המקרר."

סופי: "קונספט חדש."

צביה: "פשוט לקחת את ארגז הכלים הזה שנתת עכשיו וואו הוא נראה לי, בטח לימים האלה, אבל אני חושבת שבאמת לקחת את זה כהורה ולתרגם את זה לדברים שקורים ביום יום, ממש ארגז כלים משמעותי. ואני מזמינה את כל מי שמקשיב לפודקאסט הזה ומכיר מישהו שיכול להיתרם ממנו, שזה פחות או יותר בעייני כל הורה באשר הוא, אז בשמחה רבה. סופי תודה רבה."

סופי: "תודה לכן."

צביה: "זה היה מרתק, שימושי, חשוב, ובאמת, שנדע ימים טובים יותר ומהר ובאמת כמו שאמרת בסוף הכל נגמר וגם זה ייגמר ואנחנו נעבור את זה ביחד. אז תודה רבה."

סופי: "תודה לכם נהנתי מאוד."

כרמל: "תודה. רק ההקשבה לדברים שאמרת עכשיו גרמו לי להרגיש קצת יותר שליטה להמשך היום."

סופי: "לא בימים רגילים?"

צביה: "לא בימים רגילים. אלה לא ימים רגילים."

כרמל: "תודה."

סופי: "תודה."