להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 23 – התמודדות עם לקות השמיעה, כילדה במיחא וכאמא היום – ליאור סגל
פרק 23 – התמודדות עם לקות השמיעה, כילדה במיחא וכאמא היום – ליאור סגל
תקציר
שיחה עם ליאור סגל, אמא לשלושה ילדים, בעלת תואר בעבודה סוציאלית ובוגרת מיחא.
ליאור חזרה יחד איתנו לילדותה, סיפרה על חוויות הזכורות לה ממיחא, משמע ומהלימודים האקדמיים, ועל חוויותיה כאמא כיום.
ליאור שוחחה עמנו על המקומות שמרגישים לה בית, ועל הזהות שלה, בתור כבדת שמיעה אשר גדלה במשפחה שומעת, וגילתה את שפת הסימנים ואת קהילת החירשים בשנות הילדות המאוחרת.
ליאור, תודה רבה שהגעת ושיתפת.
האזנה נעימה!
תמלול
כרמל: “בוקר טוב, שלום”
צביה: “היי בוקר נפלא”
כרמל: “אני כרמל כהן”
צביה: “ואני צביה רוטשילד”
כרמל: “ואנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא ‘הקול במיחא’. בבית מיחא יש לנו שתי חטיבות – את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך; ואת החטיבה הקדם יסודית ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. הפודקאסט הזה משודר בחסות חברת “סונובה ישראל”בעלת רשת שטיינר מכשירי שמיעה ואנו מודים להם על כך. היום אנחנו מאוד מתרגשות לארח פה את עינת בן דוד ואת ליאור סגל.”
צביה: “היי אהלן, בוקר טוב בוקר טוב.”
עינת: “גם אני מתרגשת, בוקר טוב.”
ליאור: “וואי אני מאוד מאוד מתרגשת.”
צביה: “אז לפני שנצלול אל תוך הפודקאסט ונכנס לשיחה שלנו, היום אנחנו נתייחס, אני לא יודעת אם, זה לא נושא. אנחנו לא עוסקות בנושא היום. אלה הרבה פעמים כשמגיעים אלינו הורים לתינוק קטן שרק עכשיו התגלתה מוגבלות השמיעה שלו, גם אם הוא לא תינוק קטן, כל הורה שנתקל באותו רגע שמבשרים לו שהילד שלו לא שומע. הרבה פעמים, גם כשמדובר בתינוק בן שנה, בן 3, בן שנתיים וחצי, אחת השאלות הראשונות של הורה זה – ‘מה יהיה?’ ‘הוא יתחתן?’, ‘הוא יתחתן עם חירשת כמוהו או חירש כמוה?’, ‘הוא ילך לאוניברסיטה?’, ‘יהיה לו מקצוע?’. יש לי צמרמורת כשאני אומרת את השאלות האלה, ואת הדברים האלה אבל…, זה אחד הרגעים היותר משמעותיים וחשובים וטבעיים להורה שרק הרגע נודע לו שזה הילד שנולד לו ומה עושים עם זה עכשיו? ולכן מהמקום הזה הזמנו היום את ליאור שתכף תציג את עצמה. כדי לשמוע, דוגמה למישהי שהנה אם לוחצים על הכפתור של הפאסט פורוורד (fast forward) מה נהיה מהילדה הזאת לאן היא הגיע? אז ליאור בואי תציגי את עצמך (ליאור: “כן”) ומשם נתקדם.”
ליאור: “אז בוקר טוב קוראים לי ליאור. אני בת 36. בוגרת מיחא נשואה לחירש.”
צביה: “אני הייתי הקלינאית שלה והיא בת 36 ואני בהלם, הזמן עובר מהר.”
ליאור: “השנים עוברות כן (צביה: “השנים עוברות כן”) השנים עוברות. אז אמא לשלושה ילדים שומעים, שהם ילדי קודה בעצם ילדים שומעים להורים חרשים. אז בעצם המסלול שלי התחיל ממיחא פה בעצם קיבלתי את כל הכלים שאני לא שומעת, שיעורי דיבור, כל מה שצריך. בהמשך באמת המטרה של מיחא זה לשלב בחברה הרגילה, ובאמת הגעתי לחברה רגילה. גנים רגילים, בתי ספר, התנדבות בצבא, תואר ראשון בעבודה סוציאלית, עבודה בתחום, וגם כמובן להקים תא משפחתי.”
עינת: “אז קודם כל גילוי נאות אני הייתי גננת של ליאור (ליאור: “כן”, צביה: “כולנו”) בשנת עבודתי הראשונה במיחא. ואני זוכרת אותך כילדה שובבה, ממזרה כזאת, עם הרבה מאוד (צביה: “דעתנית, דעתנית היא יודעת בדיוק מה היא רוצה”). הרבה חן הרבה חן ובאמת הכרנו גם את המשפחה שתיכף תספרי לנו עליה. אז אני באמת רוצה ככה שנצלול אחורה ואולי ככה אנחנו נעשה איזה זיג זג בזמנים, כדי לנצל את היכולת שלך להסתכל על הדברים מכמה נקודות מבט. גם כילדה שגדלה פה וגם היום כאמא. וככה אולי נגיד אפילו שהיית מעורבת במיחא מעבר לשהות שלך הרגילה. אם תרצי אחר כך תשתפי. אז אני רוצה להחזיר אותך אל הילדות הממש ממש מוקדמת נולד להורים מבוססים, אנגליים טיפוסיים, עם 3 בנים מוצלחים והנה הגיע בת, שכולם חשבו שתהיה הרקדנית כי אמא אהבה מאוד מוזיקה וריקוד. אז מה את זוכרת משם?”
ליאור: “אז קודם כל אני זוכרת את מיחא לטובה. כי אני זוכרת באמת שרציתי להגיע ויש באמת איזשהו זיכרון של הגן, עם המראות. אבל גם בתוך זה אני זוכרת שזה לא היה קל, אני חושבת שאני יכולה לפעמים להתחבר למקום של ילדות לא קלה, עם הרבה מאמץ לעבוד על, על השמיעה, ויש אפילו תמונות במהלך החיים של הילדות שרואים את אמא יושבת איתי עם הפתקים ומאוד מנסה לעודד את הקטע של הדיבור. אז בעצם הייתה ילדות רגילה ולא רגילה.”
עינת: “את ידעת שאת לא שומעת? מתי זה נודע לך שאת בעצם שונה?”
ליאור: “לא יודעת להגיד מתי אבל אני חושבת שזה, הרגשתי כבר את התסכולים האלה בעיקר מול אח שלי, שהוא קרוב אלי בגיל הוא גדול ממני בשנתיים, ושם היה הרבה מלחמה בינינו. בעיקר שלי הייתי מאוד מתוסכלת מזה, שהוא שומע, ושהכל הולך לו בקלות, ובאמת כמו שאמרת 3 אחים מאוד מוצלחים והרגשתי שאני לא אותו דבר כמוהם, שאני פחות טובה מהם. אני חושבת שהבנתי יותר שאני לא שומעת זה באמת הזיכרון שכבר קלינאית תקשורת. לזכור שאת הולכת למקום ועובדים איתך על הדיבור. וזה באמת יותר הגילאים האלה של הבית ספר שאני זוכרת את גילית. שהייתי באה אליה (צביה: “הקלינאית שלך”) כן (עינת: “כן”). אז גילית הייתה חלק מאוד משמעותי. אז אני גם זוכרת שזה לא קל, שהייתי יוצאת מתוסכלת, מהצ’ צ’ צדיק (האות), שאף פעם לא שעד היום היא בעייתית, ואני מקבלת את זה באהבה. אבל הרבה עבודה שם אז…”
עינת: “ומה את יודעת על התקופה שההורים שלך גילו באמת את הלקות שמיעה?”
ליאור: “אז יש לנו סיפור מאוד ככה, מפורסם בבית שנולדתי אחרי 3 אחים גדולים, ואת הירידה בשמיעה באמת אבחנו אצלי יחסית מאוחר בגיל שנתיים וחצי. יכול להיות שחשבו שאני הקטנה, נסיכה של הבית. מדברים בשתי שפות אנגלית, עברית. אבל החברים ככה שמו לב וגם המשפחה קצת אבל עדיין לא נכנסו בדיוק לאבחנה, עד שאח שלי הגדול באמת קרא לי כמה פעמים – ‘ליאור ליאור’ והוא ראה שאני לא מגיבה, אז הוא בא לאמא שלי ואמר – ‘אני חושב שמשהו לא בסדר איתה, היא לא מסתובבת אלי’. אבא שלי באמת לקח אותי לבדיקת שמיעה, במיחא, אבחנו שאני חירשת. חדשות לא פשוטות בכלל, עם זה אבא שלי חזר הביתה ובאותו יום היו אמורים לארח חברים לארוחת ערב. מגיע אחר הצהריים, זה עושה לי צמרמורת, מספר לאמא שאני לא שומעת, ואמא שלי באמת עומדת שם אני חושבת רגע מאוד לא קל, כי באמת רצתה שאני אהיה רקדנית, והיו מלא חלומות וקצת (צביה: “התנפץ”) כן פוצצתי אותם. אז אמא שלי עמדה ואמרה אוקיי יש לי שתי אפשרויות – אפשרות אחת שאני מבטלת את החברים ואז זה אומר שאני לא מקבלת את זה שיש לי בת לא שומעת, או שאני מקיימת את הארוחה, מזמינה את החברים ואני חיה עם זה וממשיכה. אמא שלי בחרה באפשרות הזאת ותודה על זה”.
צביה: “תודה מרשה. אני חייבת לקפוץ ולהגיד לטובת מי שמאזין לנו, שהעניין הזה של איתור של לקות בשמיעה היום בהרבה שנים האחרונות יש את מבחן הסינון, בבית היולדות. כך שהיום, באופן מאוד רשמי ומסודר בכל בתי היולדות מיד אחרי הלידה בודקים שמיעה באופן רוטיני. כך שיש את כל הסיבות לאבחן את זה לפני גיל שנתיים וחצי”.
ליאור: “נכון. זה באמת גם משהו שאמא הייתה מאוד שותפה לו – לדחוף את הסינון השמיעתי”.
עינת: “ליאור מסקרן אותי לדעת מי סיפר לך את הסיפור המשפחתי הזה את זוכרת?”
ליאור: “אמא”.
עינת: “אמא”.
ליאור: “אמא. כמובן שאני חייבת לציין את אימא שהייתה יושבת ראש מיחא הרבה שנים, אז זה..”
עינת: “זה היה אחרי שסיימת”.
ליאור: “מרשה סגל. אז זה החיבור למיחא הוא מעבר, כי באמת לא סיימתי, לא ילדה קלאסית שמסיימת בגיל 3 וממשיכה הלאה. זה להמשיך להיות חלק, ולהיות חלק מהאירועים, ולבוא לבאזר שהיה, וגם להתנדב – כשהתנדבתי לצבא, התנדבתי חצי שנה במיחא, היה לי חשוב להחזיר למקום. אבל הבחירה שלי לא הייתה רגילה אני הלכתי דווקא לגן של החרשים. שזה היה הגן של לוסי בזמנו. זה חוויה שאי אפשר לשכוח אותה”.
עינת: “אז תיכף נגיע לגיל הזה”.
ליאור: “כן”.
עינת: “אני שואלת כי הרבה פעמים, הנושא לא מדובר בבית. אצלכם את מרגישה שקיבלו את זה אחרי השוק הגדול, באופן טבעי? דיברו איתך על זה?”
ליאור: “אני חושבת שדיברו על זה אבל גם מצד שני היה גם, כן היה עניין של ננרמל את זה מאוד, של להיות ילדה נורמלית, ולקחת חלק בחברה הרגילה. אבל כן, באיזה שהוא מקום היה חשוב גם להורים שלי שאני אלך גם ל’שמע’. שזה בעצם המסגרת המשך של מיחא. בזמנו זה היה בכיתה ב’ עד גיל 18, פעם בשבוע. אני מודה להם על זה. שזה שהם אפשרו לי את זה.”
עינת: “למה ספרי לנו קצת מה החוויה משמע?”
ליאור: “החוויה משמע זה באמת חוויה של ילד יותר גדול, ויש לך כבר זיכרון שלך. לעומת מיחא שאנחנו קטנים, ואין לנו כל כך את הזיכרון איך זה להיות עם ילדים אחרים שהם לא שומעים. אז לפגוש את זה אחר כך גם בכיתה ב’, זה מאוד מרגש כי זה בעצם מפגש עם ילדים שם אותו דבר כמוני, שיש לי קבוצת שווים, שאנחנו דומים אחד לשני, אנחנו מבינים אחד את השני, אנחנו לא צריכים להתבייש במי שאנחנו. להיות אנחנו הכי טבעיים שיש לעומת החברה הרגילה שיש לפעמים בושה, ויש מבוכה, יש קושי בסינגור עצמי”.
עינת: “ובעצם ב’שמע’ פגשת פעם ראשונה שפת סימנים?”
ליאור: “כן שם פגשתי שפת סימנים. האמת אבל שהשפת סימנים אני לא הייתי בקבוצה הזו, הייתי בקבוצה ביום אחר, שזה קבוצה של כבדי שמיעה, שהם לא דיברו שם שפת סימנים, והיה היום אחר שהיו את החרשים שכן מסמנים. אבל מה שכן היה יפה בשמע שהיו מסיבות בחגים, וקייטנות בקיץ, כולנו היינו ביחד. אני זוכרת שהייתי בתור ילדה, הייתי קצת בשוק. לא הבנתי את הסימני.. לא הבנתי מה הם, מה הם מסמנים איך הם מתקשרים אחד עם השני? אבל ככל שהשנים עברו, וככל שנחשפתי אליהם יותר, זה מאוד עניין אותי. וכך היה לי שפת סימנים ככה מאוד בסיסית. אבל אני חושבת שתמיד היה לי מרדף. עניין אותי להיות חלק מזה והרגשתי כל כך שונה, במקום להיות כל כך דומה הרגשתי כל כך שונה”.
עינת: “איך קיבלו בבית את זה שנחשפת לשפת סימנים?”
ליאור: “לא כל כך דיברתי שפת סימנים בבית, לא כל כך הרגישו אותי עם זה. איך, איך קיבלו את זה אני חושבת שהיה איזה קיץ אחד, שבאמת כל כך התחברתי לחרשים כל כך רציתי להיות איתם, וסימנתי, ואז הם אמרו לי – ‘רגע הדיבור שלך כאילו קצת משתנה’, כי באופן טבעי, קצת סוגרים את הגרון, קצת מדברים אחרת. אבל אני הייתי בשלי, אני נהנית, הייתי דעתנית כזאת כבר אמרתי. אבל אני ידעתי רגע לזהות את המצב וקצת להזכיר לעצמי שאני עדיין יכולה לדבר, וגם יכולה לשלב את השפת סימנים, זה היה קצת מבלבל אני מודה, אבל מצד שני זה הרים לי כל כך.”
צביה: “אז עד, עד שהלכת לשמע, בעצם החברות שלך היו רק שומעות?”
ליאור: “כן בטח. יש לי חברות שומעות עד היום מהילדות. היה לי לא קל עם זה. אני חושבת שרק בשנות העשרים התחלתי, אולי אפילו לקראת השלושים, התחלתי לקבל את מי שאני. היה לי נורא קשה שאני בין 3 עולמות – שאני עם השומעים, הכבדי שמיעה ועם החרשים וכל פעם אני צריכה להתאים את עצמי לזהות אחרת ולשחק בין כולם זה היה מאבקים לא קלים. היום אני כבר רואה את זה כיתרון. יכולה להיות גם פה וגם פה וגם פה וליהנות, והרווחתי”.
צביה: “את יודעת את מדברת על עניין הזהות הזאתי, וכשדיברנו על זה לפני שהתחלנו את הפודקאסט, זה עלה נורא חזק גם ממך, העניין הזה של הזהות. כי את, את באמת מתארת משהו נורא מורכב – אם כל אחד מאתנו יש זהות אחת, את מדברת פה על להתמודד עם 3 זהויות”.
עינת: “ואני גם חושבת שאולי אנחנו כשומעים, לא מודעים לזהות (צביה: “מורכבות הזאתי כן”) השונה של כבדי שמיעה וחירשים (צביה: “נכון”) בעוצמות שאת מתארת (צביה: “נכון”)”.
ליאור: “נכון”.
עינת: “אנחנו ממש לא לא קולטים את זה ככה”.
ליאור: “נכון, אני מסכימה”.
צביה: “כן? זה עניין גם בתוך החירשים? כבדי שמיעה לעומת חירשים? זה גם עניין? של זהות?”.
ליאור: “כן יש עניין. כי בכל זאת, אדם שהוא חרש הוא מאוד גאה בעצמו והוא גאה בשפת סימנים והוא כבר מרגיש במין סוג של קהילה קצת.. אני לא אגיד שהיא סגורה זה לא נכון, אבל יש משהו ש..
צביה: “שקהילה בפני עצמה”.
ליאור: “קהילה בפני עצמה”.
צביה: “תרבות”.
ליאור: “תרבות. ואז יש את כבדי השמיעה שמדברים והם אומרים – ‘אתם בכלל לא מודעים לזהות שלכם, ויש לכם בעיה’, אז זה שם איזשהו מאבק. או קצת קושי להיכנס, אבל בסוף צריך לדעת איך להכנס ובסוף וכן אני חושבת שזה חשוב לדעת שפת סמנים זה חשוב כן לדעת שזה קיים ומצליחים לא פחות. שיש גם הרבה סיפורי הצלחה שם וזה חבל לי ששומעים אותם קצת פחות”.
צביה: “אני לא יכולה להתאפק ואני חייבת לשאול אותך היום אחרי שעברת את כל הדרך הזאת מה הזהות שלך?”
ליאור: “מה הזהות שלי? אז הזהות שלי כבדת שמיעה, אני באמת רואה את עצמי ככה, כי אני, כמו שאמרתי משלושת העולמות, אבל אני מוצאת את עצמי גם יותר נמשכת יותר לעולם של, של החרשים של השפת סמנים, קצת מרגיש לי שם יותר בית.”
צביה: “תגדירי את (ליאור: “כן”) זה זאת נקודה מאוד חשובה (ליאור: “כן”). מה, למה, איך מרגישים בית שמה? (ליאור: “מרגישים בית”) מה במה זה שונה?”
ליאור: “אני פשוט מרגישה שאנחנו אותו הדבר. לא צריכים להתאמץ ולא צריך פשוט, דומים. למרות שגם יש את החברות שלי ויש לי לא מעט ואני מאוד אוהבת אותן וכל אחת יש לה תפקיד וכח בחיים שלי. אבל זה לא אותו דבר”.
צביה: “את אומרת שאם את חושבת על איך שאת, עם החברים החרשים שלך, לעומת איך שאת, עם החברות השומעות שלך שהן קרובות באותה מידה, זאת אומרת יותר קל בסופו של דבר עם החירשים? זה מקל?”
ליאור: “כן”.
צביה: “חשוב מאוד. מאוד מעניין מה שאת אומרת”.
עינת: “אני גם לא יכולה להתאפק.”
ליאור: “אבל אני חושבת שזה תהליך, שזה לעבור, זה לא זה לא מההתחלה זה לאן שהחיים לוקחים מגיעים לתובנות האלו”.
עינת: “עוד שאלה קשה. כי אני מקשיבה לך, אני מקשיבה לך גם כאמא, וגם כמי שפוגש פה הרבה הורים, ואני שואלת בדיעבד – אם את יושבת היום מול אמא שלך, או מול הורים חדשים צעירים פה במרכז, ממליצה להם? להיפתח לשפת סימנים מוקדם יותר ממה שזה קרה לך?”
ליאור: “כן אני כן ממליצה, כי זה מוסיף איזשהו כוח ואיזשהו משהו שמיישר קו עם הזהות, לדעת שאני גם כזה וזה בסדר ואני יכול גם להשתמש בזה שקשה, אני רוצה; כי אני חושבת, אני חושבת שזה כן מעשיר, וזה מוסיף לתקשורת גם בבית. גם הילד הזה בסוף הוא לא שומע, ונכון שההורה הוא שומע, אבל אם ההורה אפילו יודע כמה סימנים אז זה גם מקל על הילד שנמצא רחוק ואין לו כוח לבוא או להורה אין כוח לקרוא, אז זה נותן איזשהו סימן וזה עושה את התקשורת הרבה יותר קלילה, אני חושבת הרבה יותר פתוחה, ונותנת הרבה כבוד לילד”.
עינת: “ולמי שאומר לך אבל אנחנו כמו כולם אנחנו נורמליים אז מה את עונה?”
ליאור: “זאת שאלה מורכבת כי כל אחד בוחר לגדל, לגדל את החיים ואת המשפחה בדרך שהוא רוצה. אני רק חושבת באמת שצריך כן, הייתי אומרת, תזכרו בסוף, שהילד הזה או הילדה, בהגדרה הרפואית אולי כבדת שמיעה ויש לה מכשירי שמיעה ויש לה כל מה שצריך, בסופו של יום שהיא מוציאה את המכשיר הוא מוציא את המכשיר הוא לא שומע. ויש שם תסכולים, וצריך שכן הילד הזה יידע שיש עוד ילדים כמוהו, שידע שיש שפה שמאוד יכולה לעזור לו, והוא עדיין יכול לדבר והוא עדיין יכול להיות בחברה הרגילה אבל הוא הרוויח עוד משהו”.
עינת: “כשהוא הולך לישון, כשהוא בבריכה, כשהוא בים”.
ליאור: כן בדיוק במקומות האלה אני גם רואה את זה על הילדים שלי, שהם ילדים שומעים, והגדולה במיוחד, מאוד נמשכת לשפת סימנים והאמת שאני עפה על זה כי זה נורא קל, זה מאוד זה מקל עליי. נגיד אתמול היינו בים והיא הייתה רחוקה נותנת לה איזשהו סימן אז היא מבינה אותי, והתקשורת שלנו היא הרבה יותר זורמת וקלה. היא גם אפילו לפעמים סוגרת את הקול, היא ממש מנסה, היא היא לא חייבת. ואני כל הזמן אומרת לה – ‘רומי את שומעת ותדברי עם קול’ אבל היא רוצה ואני לא מונעת את זה ממנה”.
עינת: “איפה היא למדה שפת הסימנים?”
ליאור: “מאיתנו”.
עינת: “בבית?”
ליאור: “כן. קצת יותר מבעלי. אני גם מאוד אוהבת שפת סימנים ואני מאוד מתחברת לזה אבל זה פחות בא לי טבעי. שזה לפעמים קצת חסר לי לפעמים שאני לא מוציאה את זה מעצמי בטבעיות כמו שהוא יכול להוציא את זה מעצמו”.
עינת: “איפה הכרתם?”
ליאור: “הכרנו דרך חברה, אני בעצם מכירה אותו מאז שאני בת 18, מצאנו חן אחד בעייני השני. הוא גדול ממני ב12 שנה”.
צביה: “מה את אומרת?”
ליאור: “כן”.
צביה: “את הפרט הזה לא ידעתי”.
ליאור: “אז בזמנו הרגשתי שאני יוצאת עם האחים הגדולים שלי, אמרתי אני לא יודעת… לקחתי צעד אחורה ואמרתי שאני, לא כל כך מתאים לי. אבל נשאר לי שאלה פתוחה, והתחלתי את התואר כאילו עמדתי כמעט לסיים את התואר, ואמרתי אני חייבת לבדוק מה היה שם… אז אני פניתי אליו בחזרה ואמרתי לו שאני רוצה לנסות ומאז זה היסטוריה”.
צביה: “שלושה ילדים, שלושה ילדים והיסטוריה”.
ליאור: “שלושה ילדים, בדיוק, זה הצליח”.
עינת: “אבל הייתה לך התלבטות אם את רוצה בן זוג שומע או חירש?”
ליאור: “אני חושבת שכן, אני חושבת שהרבה זמן בחיים שלי מאוד רציתי שוב פעם את הבן זוגה שומע, ולהיות רגילה כמה שאפשר. אבל בסוף אני חושבת שאני יותר נהנת מזה שיש לי בן זוג לא שומע, יש לזה יתרונות אנחנו מבינים אחד את השני, התקשורת היא יותר מובנת אחד לשני, כן יש קצת יותר מאמץ והוא לא שומע אני לא שומעת, לפעמים יש הבנות יש חסרונות ויש יתרונות, אבל זה זה נותן, נותן לנו הרבה יותר כוח ביחד”.
צביה: “עוד שאלה שאני לא יכולה להתאפק לשאול ותבחרי אם את רוצה לענות עליה או לא. אבל את מדברת על בן הזוג שלך ואני רוצה לדבר על הילדים שלך. הרבה פעמים אצל אנשים החירשים אנחנו יודעים שיש אנשים חירשים שיגידו שהם מעדיפים שייוולד להם ילד חירש. לפני שנולדו הילדים שלך ובכל אחד מהם מה עבר לך בראש בהקשר הזה?”
ליאור: “היו לי חששות כמובן, בכל זאת אותו ילדה שעברה, העניין של שאני לא שומעת אז כמובן יש איזושהי תקווה שזה לא יעבור לילדים, כן יש איזושהי משאלת לב שהם לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי. אז כן אני מודה על כך שהם שומעים ומצד שני יכול להיות שגם אם הם היו לא שומעים יכול להיות שזה בא ללמד אותי משהו. אבל יצא שיש לי ילדים שומעים ואני שמחה על זה, אבל אני לא מרפה את העניין, כי אני מקפידה איתם על בדיקות שמיעה ואני נמצאת איתם במעקב, זה משהו שכן, שנשאר יד על הדופק”.
עינת: “תגידי עוד פעם את הגילאים של הילדים”.
ליאור: “הגילאים שלהם?”
עינת: “כן בני כמה הם”.
ליאור: “הגדולה בת 9 וחצי, השני בן 7 עכשיו והקטן שנתיים וחצי”.
ליאור: “כן”.
עינת: “ואת סיפרת שאפילו הקטן ער לסימנים”.
ליאור: “כן. אז אני באמת עם הקטן, כן אני רואה, רואים על הילדים שלנו שכן יש להם קצת יותר קושי, כי ובכל זאת יש הורים שהם לא שומעים ומדברים שונה (צביה: “כן ומדברים שונה”). אז נגיד מדברת, אני מדברת נגד יותר ברור בהשוואה לבעלי. ואני חושבת שגם באיזשהו מקום גם מבלבל אותם, האינטונציה של המילים כששומעים את זה קצת אחרת, אז כן הם עברו קלינאיות תקשורת, וגם הקטן עובר את זה. ובאמת יצא איזושהי סיטואציה לפני איזה חודש או משהו, שראיתי שהוא מאוד רוצה לומר משהו וקצת קשה לו ואז אמרתי לו – ‘אתה שומע אוטו?’ והוספתי סימן לאוזן – ‘אתה שומע אוטו?’ ובאותו יום פשוט – ‘שומע אוטו’. הוא לוקח את היד ושם על האוזן, ובכל דבר שומע אוטו, שומע מטוס. הוא, הוא נהיה עוד יותר שמח ויותר מאושר -מבינים אותי. והוא ילד שומע, אבל הוא גם מסמן וזה (צביה: “מדהים”) עשה לנו (צביה: “מדהים”) איזשהו חיבור מדהים שהבנתי ששפת סימנים מאוד עוזרת לו. היא מרימה לו דווקא ולא מורידה לו”.
עינת: “ממש מקסים. ליאור איך בחרת במקצוע?”
צביה: “המקצוע בחר בי”.
ליאור: “התואר בחר בי נראה לי גם, בחרנו אחד את השני. אני חושבת שהבחירה היא הייתה מאוד טבעית להגיע לעבודה הסוציאלית; גם אני חושבת בגלל הסיפור של החיים, וגם שיש הורים, שהם מאוד חזק במגזר השלישי, אמא עם מיחא ואבא עם הילדים העיוורים. אז העולמות האלה של ההתנדבות והעזרה לאחר, היה לי רק טבעי להגיע לשם וגם לשלב את הנשימה ולדבר הרבה. אז זה, זה היה קל להגיע להחלטה הזאת.”
עינת: “אבל איך זה לעבוד מול אנשים באמת? את עובדת ברוב הזמן מול אנשים שומעים?”
ליאור: “נכון, באמת…”.
צביה: “גם הלימודים עצמם לעשות תואר זה לא פשוט”.
ליאור: “לא זה לא פשוט לא פשוט, זה מאוד מאתגר. אני באמת נעזרתי בזמנו ביטוח לאומי לתמלול”.
צביה: “לתרגום ותמלול”.
ליאור: “לא. תמלול (צביה: “תמלול”) תמלול. אז היו לי לסטודנטים שעזרו לי ובאמת לקחו על עצמם את הנושא של התמלול. זה לא היה קל, עבודה סוציאלית גם לא קלה, כי יש הרבה, בין השורות. וזה, וזה לא תמיד קל, כי צריך לדעת לצפות מה המסר מאחורה וזה קצת מורכב. אני לא אגיד שאני הכי טובה בזה אבל אני אודה שהיה לי קושי שם קצת כי זה לא פשוט. העבודה מול אנשים שומעים; היא בסך הכל בסדר, אבל היא, היא מקשה, כי כל פעם צריך להזכיר שאני לא שומעת, וצריך לדבר ברור וכן להראות איזשהו חיסרון שלא תמיד נהנים ממנו שזה שאי, שאי אפשר לדבר בטלפון. וזה איזה שהוא חסם שצריך לדעת לחיות איתו וקצת להתעלות מעל זה ולהיות טובה יותר מזה, בגלל שאני לא מדברת בטלפון אז נוכיח עוד יותר שאני יכולה”.
צביה: “את עובדת אבל גם עם אנשים חירשים? וגם עם אנשים שומעים או ש..?”
ליאור: אז כרגע אני לא עובדת. אני בחופשת לידה די ארוכה הייתי אומרת. יצא לי רק לעבוד עם אנשים שומעים. שאלו אותי בהתחלה אם אני רוצה חירשים ואני אמרתי בהתחלה שאני לא רוצה כי לא רציתי ללכת למקום המוכר. רציתי קצת להתרחק מזה ולראות איך אני מסתדרת. היום אני עוד לא יודעת אם אני רוצה לחזור לעבודה הסוציאלית, יש תחומים אחרים שמעניינים אותי לעשות. אבל זה, כלי מאוד משמעותי הלימודים האלו. מאוד. אני שמחה שלמדתי אותם גם”.
עינת: “אני רוצה לשאול שאלה ששאלנו אותך ככה בפאנל שהתקיים לא מזמן ביום עיון של מיחא – אם את רואה את עצמך כהורה שונה מההורים שלך? במה את שונה? במה דומה? בהורות..”
ליאור: “אני חושבת שבסוף זה מאוד קשה להשוות כי, יש לנו נקודות פתיחה שונות. זאת אומרת אצל ההורים שלי זה לגלות שהילדה לא שומעת, ולעשות המון עבודה סביבה, וסביב ילדים שנולדו שומעים אדרבה אבל גיליתי אחר כך שיש לי גם מה לעשות, מה לעשות איתם גם. אנחנו דומים בעניין של לא לוותר. זה מאוד דומה, גם זה, זה מה שקיבלתי מהם – לא לוותר ולהמשיך הלאה. אז גם לילדים אני לא מוותרת לפעמים יושבת עליהם קצת יותר. אנחנו מחקים את ההורים שלנו קצת בסוף, זה קצת עובר. השוני באמת זה שהילדים הם מתמודדים עם דברים אחרים אבל הם שומעים. ואני חושבת שזה משהו שהוא, עדיין שונה. יש פחות את העבודה של – לשבת איתם כל יום כמו שהיו איתי, יש להם ילדות אחרת ממה שהייתה לי”.
עינת: “מה את חושבת שאנחנו כעובדים במיחא, צריכים ללמוד ממך? לשנות משהו, להוסיף משהו, להוריד משהו?”
ליאור: “אני חושבת שבמיחא כן, לדעתי, צריך להיות יותר התייחסות ושוויון גם לכבדי שמיעה וגם לחירשים ביחד. לא, לא לגרום להפרדה בין העולמות האלו כי בסוף הם, הילדים הם דומים אחד לשני. אם נרצה ולא נרצה. יש להם מה ללמוד אחד מהשני. ויש להם מה לתרום אחד לשני זה מאוד חשוב. להשאיר להם את הזהות שלהם, לא לתת להם את ההרגשה רק שהם רגילים. כי הם לא רגילים, כמה שהם ירצו בסוף הם לא רגילים, אז אני חושבת שבאמת הכוח של מיחא, זה באמת לתת להם את המקום של גם של השפת סימנים, ולתת לה להרגיש בסדר עם זה שהם לא שומעים ולא רק אתם שומעים ואתם תהיו בסדר”.
צביה: “ומי שמי לא שומע לא”.
ליאור: “וזה לא”.
צביה: “אני, אני פה חייבת לקפוץ (ליאור: “כן”) ולהגיד (ליאור: “כן”) שאני כמובן מסכימה לגמרי עם מה שאמרת וחשוב לי להוסיף שבגנים שלנו, שהם הגנים המיוחדים לילדים עם מוגבלות בשמיעה, בכל הגנים שלנו אבל בכולם יש שימוש בשפת סימנים; ואין הפרדה בין חירשים לכבדי שמיעה, הגנים מורכבים ממגוון של ילדים, בין אם הם מושתלים, בין אם הם עם מכשירי שמיעה, בין אם הם ילדים להורים שומעים ובין אם הם ילדים להורים חירשים; בכל הגנים יש שימוש בשפת סימנים כי אנחנו מאמינים שהשפה הזאתי כמו שאת אמרת, שהיא כמו שפה נוספת כמו אנגלית, זו שפה שנותנת תמיכה לדיבור האוראלי, לעברית. אז זה, זה משהו שחשוב היה לי להגיד לטובת המאזינים ולטובת כולנו”.
עינת: “אבל אני מרגישה שאני לומדת ממך כמה חשוב באמת לחשוף לדרכים האחרות”.
ליאור: “כן”.
עינת: “כי הרבה פעמים אנחנו פה במיחא שואפים שהילדים ילכו לחינוך רגיל, ומאוד מאוד מתגאים בזה, ואת באה ואומרת – ‘אבל צריך להגיד – יש עוד דרכים וגם הם בסדר'”.
ליאור: “נכון”.
עינת: “וגם הן טובות”.
ליאור: “יש עוד, כן באמת יש עוד דרכים. עדיין צריכה לתת את כל הכלים ולהיות בחברה רגילה כי הרוב ואנחנו תמיד נהיה חלק ממנה. אבל, גם לתת את הדברים האחרים הם לא מפחיתים מהילד ממה שאני חושבת”.
עינת: “אני רוצה להגיד כ.., עכשיו דווקא כאיש צוות, שהדברים שאת אומרת הם כל כך כל כך חשובים ש.. כי הרבה פעמים כשהם באים מאיתנו להורים, הם, הם הם לא מצליחים לעבור. ובתור בוגרת ובתור מישהי שמסתכלת בפרספקטיבה אחורה, יכול להיות שהורים יקשיבו לך אחרת. כי אנחנו שומעות זה אלף ואנחנו אנשי צוות ויש הרבה פעמים שאנחנו נתקלים בהתנגדות של הורים להמלצות שלנו שאת מדברת עליהם פה; ובגלל זה כל כך חשוב לשמוע אותך. ובגלל זה כל כך היה לנו חשוב שתשמיעי את מה שאת יודעת היום, מהגיל שלך, מהמצב שלך, מהמקום שלך, ואת נחשבת בעינינו כהצלחה מאוד גדולה ויחד עם זה את באה ואומרת – זה לא קל, זה דרך לא פשוטה ויש הרבה בחירות בתהליך הזה, שיכולות לשנות לפה ולפה. כמו כל הורה אני חושבת שנתקל בהרבה בחירות. אבל את מציינת פה משהו, שאני בתקווה שיהיה להורים יותר קל לשמוע את זה ממך, מאשר מאיתנו”.
ליאור: “נכון אני מסכימה. יותר קל לשמוע ממישהו שעבר אז זה יותר קל (צביה: “מעצמו”) להתחבר אל זה, כן מעצמו. חשוב לי שההורים האלה יאהבו את הילד. הוא כל העולם שלהם, והוא ילד מהמם או ילדה מהממת, ושיזכרו גם בסוף, לתת לה גם את המקום שלה להתחבר למה שהיא ולזהות שלה, וכן לתת לה את כל מה שהם יכולים. אבל, כן אני חושבת שבאמת, הדבר הכי טוב שאפשר, זה לתת לה את ההמשך אחרי, לתת לילד את ההמשך אחרי מיחא זה באמת להגיע לשמע ולהיחשף לזה. ולקבל כלים נוספים כי העמותה הזאת באמת נותנת את ההמשך למיחא גם במענה של למצוא עבודה, גם להתגייס לצבא, גם ההשכלה הגבוהה. שזה, המידע והזכויות (צביה: “בדיוק”) שם (צביה: “בדיוק”) בהמשך, וזה חשוב לקחת חלק גם כהורים לקבל את המענה, וגם לילד גם לחוות חברים, שהם בחברה הרגילה או גם לא, אבל הם עדיין מצליחים והם עושים מעל ומעבר”.
צביה: “זאת אומרת את, את אומרת – הדרך היא לא קלה, עוברים בה הרבה דברים, ויחד עם זאת אחד הדברים היותר חשובים זה לדעת שבסופו של דבר אפשר להגיע בכל מיני דרכים, ואם יש בדרכים האלה מקומות שאפשר לקבל בהם עוד מידע, שאפשר לקבל בהם עוד כלים, עוד תמיכה, עוד דברים שיכולים להפוך את החיים המאוד מורכבים גם ככה של הילדים האלה למשהו יותר קל, יותר נוח, אז שווה להכיר את זה קודם כל, ואחר כך גם לקבל החלטות. כל הורה כמובן בהתאם למה שהוא מאמין בו”.
ליאור: “נכון. מסכימה לגמרי”.
צביה: “אוקיי”.
עינת: “וואי, ליאור תודה רבה רבה”.
צביה: “תודה רבה”.
ליאור: “תודה רבה לכן אני מאוד מתרגשת שהייתי פה. ובאמת אני לא יודעת איפה הייתי אם לא היה מיחא, באמת. יכול להיות שהיו לי חיים אחרים, הייתי ילדה אחרת, אבל זכיתי להיות פה וזכיתי שהיה לי את צביה בדרך מתנה, ותמיד מקום חם בלב ובאמת תודה על הכל ועל העבודה שלכן”.
עינת: “תודה”.
צביה: “תודה רבה לך”.
עינת: “תודה רבה רבה”.
ליאור: “בכיף”.
צביה: “וכמו שעינת אמרה, אני חושבת שאין, כאנשי מקצוע אנחנו יכולים לדבר על, ולתת את המידע על, אבל אין כמו לשמוע את זה ממישהו שעבר את הדרך הזאת בעצמו. ואנחנו מזמינים את כל מי שמקשיב לפודקאסט הזה ומוצא בו ערך, ואם הוא מכיר מישהו שיכול לקבל ערך מפודקאסט כזה, אז אנא שתפו אותו כדי שעוד אנשים יוכלו להיחשף לדברים החשובים שנאמרו פה, אז תודה רבה”.
ליאור: “תודה רבה”.