פרק 21 – אבחוני שפה

להורדת הקובץ לחצו כאן: פרק 21 – אבחוני שפה

תקציר:

שוחחנו עם שרון רפפורט, קלינאית תקשורת, סגנית מנהלת חינוכית במיחא, ומרכזת גם את תחום אבחוני השפה במיחא – על אבחוני שפה.
במטרה לעקוב אחר התפתחות השפה של הילדים בשלבים שונים של ההתפתחות לאורך שנות הגיל הרך, אנו במיחא מעבירים אבחון שפה אחת לתקופה.

האבחון עוזר לקבל תמונה רחבה על המצב השפתי של הילד/ה שלכם ולהשיב על שאלות שונות:
האם יש פער שפתי בהשוואה למצופה לגיל?
האם יש צורך בהתערבות להשגת אבני דרך שפתיות ולצמצום פערים? ומה יהיו מטרות ההתערבות?
מה הייתה השפעת ההתערבות על היכולות השפתיות של הילד/ה – כיצד התקדמו?
האם יש הבדל בין רמת הבנת השפה של הילד/ה לבין אופן השימוש בשפה?

שרון פירטה אודות מטרות ותרומת האבחון, מה בדיוק בודקים באבחון, למי מעבירים אותו ומתי.
ענינו על שאלות הורים נפוצות ביניהן – מה עושים אם שיתוף הפעולה באבחון הוא חלקי, והאם צריך להתכונן לקראת האבחון (ספוילר – לא, למעט הסבר קצר של לאן הולכים).

האזנה נעימה!

 

תמלול

כרמל: “שלום.”

צביה: “היי.”

כרמל: “אני כרמל כהן.”

צביה: “ואני צביה רוטשילד.”

כרמל: “אנחנו משדרות היום פודקאסט מבית מיחא שנקרא ‘הקול במיחא’.”

צביה: “כן, אחרי שלקחנו לעצמנו קצת תקופה להתחדש, לחשוב, להתמלא ולחזור אליכם עם תכנים חשובים נוספים.”

כרמל: “לגמרי.”

צביה: “אז טוב לחזור.”

כרמל: “נספר שבבית מיחא יש לנו שתי חטיבות את חטיבת הגיל הרך שמטפלת בילדים עם מוגבלות בשמיעה, בגיל הינקות ועד הכניסה למשרד החינוך. ואת החטיבה הקדם יסודית, ששייכת למשרד החינוך ומטפלת בילדים חירשים וכבדי שמיעה בגיל הגן. הפודקאסט הזה הוא פרי יוזמה משותפת של שתי החטיבות, כדי להנגיש ולהרחיב את הידע בנושא עבור הורים ואנשי צוות. היום אנחנו שמחות מאוד לארח את שרון רפפורט, שלום.”

צביה: “היי שרון.”

שרון: “שלום בוקר טוב.”

צביה: “בוקר נפלא.”

שרון: “מה שלומכן?”

צביה: “מעולה. אוקיי. והיום אנחנו נדבר על נושא מאוד חשוב שאני חושבת שחשוב להורים לשמוע עליו. כי הרבה פעמים, ואני מדברת על אבחוני שפה. מילה שנשמעת לפעמים וואו – אמא. והילד שלי הולך לאבחון שפה. מאיים אולי לפעמים. קצת מפחיד. והיינו רוצות היום בפודקאסט הזה, לדבר וקצת להנגיש יותר את הדבר החשוב הזה וקצת להוריד גם מהקושי שאולי מתלווה אליו. אבחוני שפה – מה זה? למה צריך את זה? איזה שימוש אנחנו עושים בו? למי מעבירים? מתי מעבירים? איך מעבירים? אני מאוד מקווה שהשידור הזה היום והפודקאסט הזה ישפוך קצת אור ובעיקר יסביר את הדברים וגם ירגיע. אז שרון…”

שרון: “בהחלט זאת הכוונה (צביה: “אוקיי”). אז אני שרון, קלינאית תקשורת פה במיחא מיליון שנה. ואני גם, בין שאר התפקידים מרכזת את אבחוני השפה פה במיחא. ובאמת כמו שאמרת מאוד חשוב להנגיש עבורכם ההורים את המידע הזה על אבחוני השפה. למה, למה בעצם אנחנו צריכים את האבחון? אנחנו יודעים שללקות שמיעה יש השלכות רבות על התפתחות התקשורת, השפה והדיבור של הילד. ובאמת עיקר התוכנית, תוכנית הטיפול בילדים שלנו מתמקדת בתחומים האלה בנוסף לתחומי התפתחות אחרים. לכן אנחנו מאוד מקפידים להעריך ולעקוב אחר התפתחות השפה והתקשורת פה במיחא במהלך, במהלך השנים.”

צביה: “אז אני רוצה לקפוץ ולשאול שרון ואולי באמת ככה קצת להבהיר את זה. אז אבחון שפה עושים רק לילד שיש לו מוגבלות בשמיעה? (שרון: “לא”) כאילו למה, למה הילדים שלנו?”

שרון: “ממש ממש לא. אנחנו באמת נתייחס למה בדיוק הילדים שלנו, בגלל לקות השמיעה, צריכים OVER הסתכלות וOVER בדיקה. כי באמת ללקות שמיעה יש השלכות של התפתחות שפה מאוחרת, התפתחות דיבור מאוחר. לפעמים גם קשיים בתחומים החברתיים והרגשיים ואנחנו רוצים את כל זה לבדוק, להעריך ולראות שאנחנו עם יד על הדופק ולא מפספסים שום דבר.”

צביה: “אני רוצה להוסיף ולהגיד שבאמת כשאתה, שחושבים עליו אבחון שפה ואתה שואל את עצמך באופן כללי, לא רק לגבי הילדים שלנו עם מוגבלות שמיעה, מי צריך בכלל אבחון שפה? אז כל מי שההורים שלו, או הצוות שמטפל בו מרגישים שלילד יש איזשהו פער שפתי, פער שמשפיע על התפקוד שלו ביום יום. כל ילד כזה, וזה טיפ להורים באופן כללי. יתרה מכך לגבי הילדים שלנו, אנחנו יודעים כמו שאמרת, שמוגבלות בשמיעה הרבה פעמים יכולה להגיע עם איחור שפתי וזאת הסיבה שעם הילדים שלנו אין שאלה בכלל לגבי הצורך, לבדוק.”

שרון: “נכון מאוד, נכון מאוד. אז בואו נצלול קצת למה המשמעות של האבחון הזה? מה המטרה? והאם בכלל אפשר להתכונן אליו?”

צביה: “שאלה טובה, שאלה טובה.”

שרון: “שאלה טובה, כן. שאלה שגם ההורים שואלים.”

צביה: “אנחנו נשמור את התשובה לעוד רגע.”

שרון: “נכון, נכון. אז הערכת השפה מאפשרת גם לנו אנשי המקצוע וגם לכם ההורים להעריך את רמת השפה של הילד ולבדוק את היכולות התקשורתיות שלו בשלבים שונים של ההתפתחות. בעזרת האבחון אנחנו יכולים לזהות היבטים שונים של השפה שמצופים בהתפתחות שפה שתואמת את הגיל, את הגיל של הילדים.”

צביה: “אוקיי כשאת אומרת היבטים בואי תני דוגמאות ככה פשוטות למה הכוונה.”

שרון: “למשל איך הילד מבין הוראות? (צביה: “אוקיי”) איזה אוצר מילים יש לו? איך הוא מדבר במשפטים? איזה סוגים של משפטים יש לו? מה מבחינת מובנות הדיבור למי הוא מובן בדיוק? האם הוא מובן רק להורים? או שגם מי שלא מכיר אותו מצליח להבין אותו, אוקיי?”

צביה: “ואנחנו רוצים לראות איך הדקדוק של העברית שלו לצורך העניין (שרון: “נכון”), יודע להבחין בין זכר נקבה? יחיד רבים? (שרון: “נכון מאוד”). זאת אומרת הרבה פעמים זה נשמע כמו שיעור לשון בתיכון הדברים האלה שאנחנו מדברות עליהם, אבל בעצם את זה בא אבחון השפה לבדוק.”

שרון: “נכון, נכון מאוד (צביה: “אוקיי”). אז בואו נסכם קצת ונגיד מה המטרות שלהם. אז דבר ראשון, המטרה הראשונית, היא בעצם לבדוק האם בכלל הילד צריך טיפול? זה לא תמיד..”

צביה: “האם יש לו בכלל פער (שרון: “נכון”)? שפה אני חושבת שחייבים להיות הוגנים ולומר, שמוגבלות בשמיעה עשויה להגיע עם פער שפתי אבל לא בהכרח (שרון: “נכון”). יש ילדים, (שרון: “יש ילדים”) שלא מראים פער.”

שרון: “נכון, נכון. או שכן מראים ואחר כך מצמצמים את הפער הזה (צביה: “נכון”). אז האבחון עוזר לבדוק האם בכלל יש צורך בטיפול.”

צביה: “נכון או אני אסייג רגע את מה שאמרתי באופן גורף קודם. שהרבה פעמים הילדים שלנו עם מוגבלות השמיעה על פניו זה יישמע לך שהוא באמת מתפקד לגילו, אבל, אם אתה בודק בציציות אתה תבדוק באמת פה ושם חורים קטנים שכדאי להתייחס אליהם ולדעת מה שנקרא, בעין בלתי מזוינת של אבחון לא תוכל לראות אותם.”

שרון: “נכון, נכון מאוד.”

כרמל: “ואם היה פער ועכשיו אין פער בעקבות טיפול (צביה: “נכון”), זה לא אומר שעכשיו אפשר או צריך בהכרח להפסיק את הטיפול (צביה: “נכון”), זה אומר שהטיפול תרם וצמצם פער ושם זרקור על דברים.”

שרון: “נכון, נכון אולי יש מטרות אחרות (צביה: “נכון”)  שאנחנו יכולים להוסיף כרגע.”

צביה: “שמן הסתם יהיו שם כיוון שהילד גדל. בזה שכרגע אנחנו רואים שהמטרות הושגו צריך להמשיך ולעקוב ולנטר וחשוב להגיד.”

שרון: “נכון נכון מאוד. אז באמת האבחון עוזר לנו לקבוע את המטרות כמו שאמרנו ולהעריך התקדמות כמו שאמרנו. אנחנו לא בונים תוכנית התערבות אחת ויחידה. היא תמיד ניתנת לשינוי. צריך לשנות אותה. בעקבות האבחון – אנחנו יכולים לראות מה המטרות שהושגו ומה עוד צריך לעשות.”

צביה: “אני רוצה לקשור את מה שאת אומרת למה שקורה לצורך העניין במערכת החינוך. אנחנו יודעים שלילדים שלנו אנחנו מחויבים לקבוע בתחילת שנה תוכנית לימודים לילד (שרון: “נכון”). קבענו תוכנית לימודים, הסתמכנו על האבחון האחרון, הסתמכנו על מה שהצוות רואה וחלק מהמטרות של האבחון זה מה שנקרא לנסח מטרות דינמיות. זאת אומרת אוקיי, ניסחנו בתחילת השנה מטרות הילד השיגו אותם אחרי 3-4 חודשים, מה אז? עד סוף השנה נעביר זמן? ולא (שרון: “ממש לא”). אז הרעיון הוא (שרון: “כן”), שאבחון השפה באמת מאפשר איזושהי (שרון: “דיוק של המטרות”) בדיוק ודינמיות שלהן, נכון.”

שרון: “בדיוק. דבר נוסף שהאבחון מאפשר לנו זה להשוות את רמת השפה של הילד לזו של בני גילו השומעים, ואני תיכף אסביר למה אני אומרת שומעים. אבל אנחנו בעצם משווים את הרמה שלו לבני גילו כדי לראות מה ההשמה החינוכית הטובה ביותר עבור אותו הילד.”

צביה: “אז אני, אני רוצה רגע להקשות שרון ממה שאת אומרת כרגע ולהשמיע קול שאני לפעמים שומעת מהורים- זה לא פייר. למה אתן משוות אותו לילדים השומעים? זה לא פייר (שרון: “אוקיי”). למה עושים את זה?”

שרון: “אז אנחנו עושים את זה בגלל שהמבחנים, לצערנו, כרגע אין מבחנים סטנדרטיים שמתוקננים  ללקויי שמיעה חוץ אולי ממבחן אחד או שניים( צביה: “בודדים, בודדים”)  שמותאם (צביה: “נכון”) כן.. שמותאם ללקויי שמיעה. אבל רוב המבחנים בנויים בצורה כזאת שהם מתואמים לילדים שומעים. ולכן אנחנו מאבחנות שפה שמומחיות בתחום הילדים עם לקות בשמיעה עושים את ההתאמה הזאת. שאנחנו מצייננים את האבחון וכותבים את הדוח אנחנו תמיד לוקחים בחשבון שזה ילד עם לקות שמיעה.”

צביה: “אני רוצה להוסיף על זה משהו. אני יכולה להבין את האמירה הזאת של הורים. אני יכולה להבין את התסכול סביב זה ואת החשיבה שזה לא הוגן. ואני רוצה להגיד פה משהו ,כי אני בוחרת להסתכל על הדברים האלה גם כקלינאית תקשורת וכאשת מקצוע דווקא מהכיוון האחר. בסופו של דבר המטרה של כולנו לאפשר לילדים שלנו להשתלב עד כמה שאפשר בחברה השומעת ואני מדברת גם בטח על ילדים שמשולבים בגן רגיל עם החברים השומעים שלהם, זאת הרמה הספציפית שבה מתפקדים החברים שלהם. אבל אני משווה את זה גם לילדים שנמצאים במסגרות חינוך מיוחד. נכון, הוא לומד עוד ילדים אחרים שיש להם פערים שפתיים. אבל, אם אנחנו מסתכלים על המטרה שלנו עם כל ילד, המטרה שלנו היא להביא כל ילד עד כמה שאפשר קרוב, למה שמצופה מהגיל הכרונולוגי שלו. גם בידיעה שהוא לא יגיע לשם עבור החוק, אני רוצה כאשת מקצוע וכהורה לדעת מה, מה האופק. אני לא רוצה להשאיר אותו, רק במטרות של גיל 2-3, אני רוצה להביא אותו ושיהיה לכולנו במודעות את המטרות שמצופה גם בגיל 5 ו6 בדרך שבה הוא יצליח להשיג אותה (שרון: “נכון”) מה את חושבת על זה?”

שרון: “נכון, נכון מאוד. המטרה שלנו היא באמת לקדם את הילד בצורה המיטבית. בסופו של דבר רוב הילדים משולבים בכיתות רגילות, עם ילדים שומעים, ולכן אנחנו צריכים להתאים את המטרות למה שמצופה מילדים שומעים, בני אותו הגיל. ואנחנו אפילו כשאנחנו מציבים את המטרות, אנחנו שואפים שהילד יגיע בOVER לכיתה א’ (צביה: “כן, עם בונוס”) רגילה עם בונוס (צביה: “נכון”). נכון עם אפילו יותר ממה שמצופה, כי אנחנו יודעים כמה מאתגר זה בשבילו להגיע לכיתה א’ עם המעבר, כשהוא מאתגר עבור כל ילד. אז לכן אנחנו היינו רוצים לקדם אותו אפילו יותר ממה שמצופה (צביה: “כן”). אז אנחנו כל הזמן משווים מה צריך ילד בגילו, ילד שומע בגילו לדעת.”

צביה: “אני ככה עולה לי עוד, עוד דבר בהקשר הזה למה שאת אומרת וזה אני חושבת ככה טיפ ומודעות להורים. הרבה פעמים כשהילדים שלנו קטנים אנחנו מסגלים לעצמנו, וזה גם יש לזה ביסוס במחקרים, אנחנו מסגלים לעצמנו את השפה הילדית, כדי לעזור לו להבין אותנו – ‘חמודי אתה רוצה שאמא תיתן לך כזה וכזה’. זאת אומרת בהתחלה לפחות כדי להקל עליהם עד רכישת השפה אז אנחנו מדברים עליהם ככה, ובאיזשהו שלב נורא חשוב שכולנו נשמור במודעות, שאנחנו לא יכולים לדבר לילד רק מהמקום שהוא נמצא בו. אם אנחנו רוצים לקדם אותו, אז אנחנו צריכים א’ להכיר את הרמה הבאה, לדעת מהי, ולדבר עליו משם כי אחרת הוא לא יגיע לשם. וזאת נקודה שאני חושבת שחשוב ככה לזכור אותה בתוך הסך הכול הזה של האבחון, אם יש משהו שניקח משם.”

שרון: “כן תמיד לדבר אליו גם משם (צביה: “בדיוק”) נכון (צביה: “גם משם”) גם משם (צביה: “נכון נכון”).”

כרמל: “אולי אני אוסיף, שעצם ההשוואה גם מה שמצופה לגיל בסוף זה לא רק ההשוואה לילדים אחרים בעלי שמיעה תקינה, זה מאפשר השוואה טובה יותר של הילד בפני עצמו. זאת אומרת (צביה: “נכון”) בהשוואה לשנה קודמת (שרון: “נכון”) (צביה: “מאוד חשוב”). אנחנו רואים איפה הוא נמצא כרגע (שרון: “נכון”) ואיפה הוא נמצא שנה הבאה על בסיס הנורמות (צביה: “נכון נכון”) והתקנון ואנחנו רואים כמה הוא התקדם.”

צביה: “זאת נקודה מאוד חשובה, מאוד חשובה (שרון: “כן ההתקדמות מאוד חשובה, כן.”) הרי לכל ילד יש באמת את תוכנית הטיפולים שלו, יש את המסגרת שבה הוא נמצא. באבחון השפה אני מאוד מסכימה עם מה שאמרת, עכשיו ההשוואה שלנו את הילד לעצמו (שרון: “נכון”). משנה לשנה אם הילד לא מראה התקדמות, רגע זה נורה אדומה לכולנו לעצור. מה קורה? מה קורה עם העזר השמיעתי שלו? האם הוא נותן לו מה שצריך? ואם לא לבדוק את זה. מה קורה עם המסגרת? מה קורה עם תוכנית הטיפולים? (שרון: “מה קורה עם תוכנית ההתערבות? נכון אולי הוא לא מספיק מדויקת בשבילו”). וזה זה מאוד חשוב מה שאמרת, נכון נכון.”

שרון: “מטרה נוספת של האבחון זה בעצם לעזור לנו כאשר אנחנו חושבים על השמה חינוכית (צביה: “נכון”). אוקיי אז למשל ילד שעולה מחטיבת הגיל הרך לחטיבה הקדם יסודית, או ילד שעובר משנת לימודים אחת לשנייה בתוך אותה חטיבה, או כשילד עובר מגן חינוך מיוחד לילדים עם לקות בשמיעה לגן רגיל ליד הבית. יש גם (צביה: “או כשהוא עוזב אותנו ועובר לכיתה א'”), נכון. המלצות למסגרת המשך עבור ילדים שעולים לכיתה א’, האם הילד מתאים למסגרת חינוך רגילה? או משולבת? או האם בכלל אותו ילד, מגיעה שנת הישארות? שהוא יישאר שנה נוספת בגן (צביה: “עוד פרמטר חשוב”). כל ההתלבטויות האלה שהן גם שלכם ההורים כמובן (צביה: “קודם כל”), לא, לא, כן קודם כל, לא רק שלנו האבחון עוזר לנו בהתלבטות, לא רק האבחון אבל גם האבחון. לפעמים הוא בעצם מדייק את מה (צביה: “נכון”)  שהילד צריך כרגע ומה שהוא צריך בשנת הלימודים הבאה.”

צביה: “אני אדגיש פה, את אמרת את זה, אבל אני אדגיש רגע עוד פעם. בסופו של דבר כמו שאנחנו יודעים הורים יקרים הבחירה היא שלכם. לאן הילד ילך, באיזה מסגרת הוא יהיה, הבחירה היא מהתחלה ועד הסוף בסופו של דבר שלכם. אני יכולה להסתכל על זה מהמקום שוב של אשת מקצוע ולומר שמבחינתי כשאתה מקבל החלטה, ההחלטה הרבה פעמים כדאי ועוזר שתהיה מבוססת על איזשהו מידע. ואבחון השפה שנעביר אותו לילד, שיראה פער כזה או אחר, זה איזשהו מידע שאני חושבת שמה שלא תבחרו הורים יקרים בסופו של דבר, המידע הזה יהיה בידיכם. גם אם יש שם פער שאנחנו רואים אותו באבחון שפה ויכול להיות שהוא גדול יותר ממה שחשבנו, קטן יותר ממה שחשבנו, זה לפחות לדעת את הבחירה עשינו, אנחנו מכירים את הפערים ואת הצרכים של הילד. אז גם אם הוא הולך בסופו של דבר למסגרת שתאתגר אותו יותר, אנחנו לפחות יודעים מה הוא צריך. במה צריך לתמוך בו, מה התמיכות שהוא צריך יהיה לקבל, מה לבקש ממערכת החינוך כדי לעזור לו להתמודד עם הדברים. זאת בעייני נקודה חשובה.”

שרון: “בהחלט, בהחלט. דבר נוסף כאשר דוח האבחון כבר כתוב, לאחר, לאחר האבחון, בסוף הדוח רשומות מספר המלצות. ההמלצות הן מיועדות לאיש הצוות שמטפל בילד (צביה: “נכון וגם להורים”) גם, גם להורים כן. כמובן שהקלינאית המטפלת או איש הצוות המטפל נותן הדרכה להורים כיצד להמשיך ולעבוד לעבוד בבית. אז בעצם מטרה נוספת של האבחון זה בסיס לליווי והדרכה שלכם ההורים (צביה: “נכון”) להמשיך את תהליך ההתערבות גם בבית. אז מה שאמרנו עד עכשיו שאבחון השפה מאפשר לקבוע האם קיים איחור בהתפתחות השפה של הילד. אבל גם האם האיחור הזה קשור ללקות השמיעה. אוקיי? תכף אני ארחיב על זה. הספרות המקצועית מציינת מספר נקודות חשובות לגבי האבחון – דבר אחד שצריך לשלב סוגים שונים של כלי הערכה. אוקיי? לא מספיק רק אבחון השפה. צריך לשלב גם מדדים שפתיים, שאלונים תכף אני גם אתייחס לזה. דבר נוסף שהספרות מציינת זה שילוב מקורות מידע שונים על היכולות השפתיות. אנחנו אף פעם לא לוקחים רק את המידע שאנחנו מקבלים מהאבחון עצמו, אלא מבקשים מידע גם מההורים, גם מהצוות החינוכי, גם מהצוות המטפל.”

צביה: “שרוני אני חושבת שרגע בתוך כל מה שאמרת עכשיו, בואי נסתכל בעצם מה, מה זה אבחון שפה? מה, מה אתה בודק שם בכלל? זאת אומרת אמרנו קודם שיש את תחומי השפה השונים, אבל מה יש שם בסופו של דבר? אתה בודק איך הילד מבין? אתה בודק.. מה מה עושים שם?”

שרון: “כן אוקי אז אנחנו בעצם נדבר. רק עוד דבר (צביה: “כן”) אני חייבת לכם לפני (צביה: “כן”) להסביר מה זה מדדים שפתיים ומה זה שאלונים (צביה: “נכון”). אז מה זה מדד שפה? אנחנו בעצם מקליטים מדגם שפה של הילד בסיטואציה טבעית. זה יכול להיות גם סיטואציה טבעית במהלך איזשהו משחק בתוך האבחון, או אפילו לפעמים אנחנו מקליטים או מתעתקים שיחה של ילד אמא שלו בחדר ההמתנה, כשהוא בהפסקה (צביה: “הכי ספונטני שאפשר”), הכי ספונטני וטבעי שאפשר. ואז על אותה, על אותו מדגם אנחנו מנתחים אותו, מבחינה, מבחינת הסמנטיקה, איזה אוצר מילים היה, איזה דקדוק מבחינת התחביר, איזה סוגים של משפטים יש לו ועוד ועוד. זאת אומרת שעל אותה, אותו מדגם שפה בסיטואציה טבעית אנחנו יכולים לעשות מספר ניתוחים (צביה: “אוקיי”). ושהשאלון שהוא בעצם שאלון התפתחות שפה ותקשורת שמיועד בעיקר להורים, לכם ההורים, אבל גם לצוות של הגן. לפעמים אנחנו שולחים שאלון לגננת, לפעמים זה דף תצפית שאיש הצוות שמגיע לגן צופה בילד בזמן שהוא משחק, או בזמן מפגש, או בזמן החצר ואז אנחנו יכולים לקבל עוד ידע על התפתחות השפה של הילד לא רק בסיטואציה אבחונית.”

צביה: “זאת אומרת אם אני אסכם את מה שאמרת עכשיו, אז בעצם מה עושים באבחון שפה? זה בודקים – איך הילד מבין שפה, איך הילד משתמש בה בכל התחומים שאמרת – אוצר מילים, משפטים ויש שתי דרכים לעשות את זה. או בדרכים לא רשמיות, שזה אמרת הקלטה ופה איך קלינאית תקשורת יודעת, מה בעצם קלינאית תקשורת עושה עם הדבר הספונטני הזה?”

שרון: “היא בעצם מעריכה את יכולת השפה שלו בסיטואציה שהיא טבעית יותר ולא בסיטואציה שבוחנת יותר שאלות מובנות, שאין להם הקשר טבעי יותר של השפה וככה אנחנו יכולים להשוות שני המצבים.”

צביה: “זאת אומרת לקלינאית תקשורת יש את הכלים ממה שאת אומרת, לקחת את אותו דיבור ספונטני של ילד מה שיצא, וזה גם לצורך העניין הורה יכול להקליט בבית נכון? (שרון: “נכון נכון”). לקחת את מה שהילד אומר ספונטנית, ובלי כלים רשמיים לקלינאית תקשורת עם הידע שיש לה בשפה ובאבחון היא יודעת מה לעשות עם זה (שרון: “להעריך את השפה”). אז אוקיי (שרון: “כן, נכון”) אז דבר אחד אמרנו זה העניין של האבחון הלא רשמי (שרון: “נכון”) והדבר השני זה הכלים הרשמיים (שרון: “נכון”) שאת מדברת עליהם (שרון: “נכון”) ששם נכנסים השאלונים, מדדים.”

שרון: “נכון. והיום בעידן הסרטונים בוואטסאפ, באמת כשאנחנו מרגישים שקשה לנו להעריך מתוך כל מה שהשתמשנו בתוך האבחון, אנחנו מבקשים מההורים איזשהו סרטון אחד מהבית. ההורים מאוד אוהבים את זה כי (צביה: “גם אנחנו”) וגם אנחנו (צביה: “גם אנחנו”) כי ככה אנחנו יכולים לראות את הילד בסיטואציה הכי רגילה, הכי טבעית ונינוחה שיש.”

צביה: “כן.”

שרון: “אוקיי אז לשאלתך מה בעצם אנחנו בודקים? אז גם יש מבחני שפה פורמליים. לא מבחן אחד אלא כמה וכמה ואנחנו מנסים לראות איזה אבחונים הכי מתאימים בתוך אותה נקודת זמן לילד.”

צביה: “וזה ידע שיש לקלינאית לבחור (שרון: “נכון”) מתוך הכלים, מתוך הכלים לבחור מה מתאים לילד, לגיל שלו.”

שרון: “לקלינאית מאבחנת השפה, נכון. וגם כמו שאמרנו אנחנו מנתחים באופן איכותי את המבעים של הילד במהלך האבחון. אוקיי? אז זה גם ציונים של מבחנים וגם ניתוח איכותי.”

צביה: וזה מה שנקרא כלים מתוקננים (שרון: “נכון נכון”) שיש להם נורמות (שרון: “נכון”) שזה אומר שמה?”

שרון: נכון. יש לנו מספר מבחני שפה סטנדרטים שרובם נועדו במקור לילדים שומעים. וזה בטווח גילאים, של מי, אנחנו משתמשים באבחונים שמטווח גילאים של – מלידה ועד גיל 6-7 עד בעצם הכניסה לכיתה א’. חלק מהאבחונים כן הותאמו ללקויי שמיעה וגם באלה אנחנו משתמשים (צביה: “אוקיי”). עכשיו התוצאות של כל אחד ואחד מהמבחנים האלה מגולמים באמצעות ציון כמותי. וחלק מהציונים מתורגמים לגיל שפתי. זאת אומרת, אנחנו אומרים בגיל של הילד שלנו עכשיו, לאיזה גיל שפתי הוא מתאים (צביה: “אוקיי”) כרגע. אוקיי?”

צביה: “את אומרת את המילה ציון (שרון: “כן”) ואני מניחה שיש כמה מאזינים יש להם צמרמורת בגוף.”

שרון: “אני מבינה את זה מאוד (צביה: “אוקיי”) כן, אני מבינה מאוד. לא תמיד אנחנו מתייחסים, אנחנו אף פעם לא מתייחסים רק לציון. ולפעמים אנחנו לא מתייחסים אליו בכלל. מה שחשוב לנו זה באמת ניתוח איכותי, של מה שהילד עושה במהלך ההערכה כדי להגיע לכמה שיותר דיוק, לאיזה, באיזה רמה שפתית הוא נמצא כרגע. והאם זה מתאים או לא מתאים לגילו.”

צביה: אני אוסיף (שרון: “הציונים פחות מדברים אלינו”), בדיוק, בדיוק, בדיוק. אני, אני אוסיף בעניין הזה שכן המילה לתת ציון או צינון זה זה באמת יכולה להיות לזה – הוא בן 3 וחצי מה את רוצה ממנו מה הציונים עכשיו?”

שרון: “הציונים הם בעיקר כדי לראות התקדמות (צביה: “כן”), כדי לראות שינוי מהאבחון הקודם.”

צביה: “אני רוצה להגיד יותר מזה. אני רוצה להגיד שהאבחונים האלה זה משהו סטנדרטי. בעולם המחקר כשאתה רוצה להוציא כלי שהוא סטנדרטי שאתה יכול להחליט החלטות ולתת לילד איזושהי לדעת איפה הוא עומד מבחינה שפתית, זה מבחנים שהעבירו אותם על המוני ילדים, וראו מה הנורמה. איך, איך רוב הילדים אמורים לתפקד בגיל הזה. אז הציון הזה אם משהו פשוט נותן לנו איזשהו מידע שהוא מדויק. אוקיי זה נבדק על המוני ילדים, מה מצופה בגיל 4, איך הילד שלנו מתפקד? אז הציון הזה מבחינתנו כאנשי המקצוע נותן אינדיקציה. אבל אני באמת אזמין את כולנו לא להיבהל מהמילה הזאת. היא באמת כמו שאמרת עוד כלי. ואם לילד לא בא לשתף פעולה? ואנחנו רואות את זה לפעמים, כאילו הוא מגיע למאבחנת שהוא לא מכיר אותה (שרון: “נכון, נכון”). קורה, קורה לנו לא מעט שלילד ממש לא בא לי להיות בסיטואציה הזאת (שרון: “נכון”) מה עושים?”

שרון: “נכון אז אני תמיד אומרת שמאבחנות השפה הן קצת לולייניות.”

צביה: “מה זה, קוסמות.”

שרון: “כן קצת קוסמות. ואם אנחנו רואים שהילד לא בא לו לשתף פעולה באבחונים הפורמליים, אז אנחנו יורדים לשטיח, ולמשחק חופשי, ומצרפים את ההורים. אנחנו בכלל ממליצים שההורים כן יהיו.”

צביה: “מאוד עוזר, מאוד.”

שרון: “מאוד עוזר. קודם כל הילד עדיין לא מכיר את המאבחנת (צביה: “נכון”), את קלינאית התקשורת המאבחנת וגם זה עוזר לילד להרגיש נינוח יותר. אז אנחנו, האמת היא שאנחנו יכולים להעריך שפה באלף ואחת דרכים (צביה: “נכון נכון”) זה לא חייב להיות ליד שולחן ועם האבחון הפורמלי. וכמו שאמרתי במקרה הכי גרוע יש לנו את הסרטונים (צביה: “נכון”), יש לנו, ויש לנו גם מידע מהצוות המטפל (צביה: “מהגננת”) מהצוות החינוכי. ולפעמים אי אפשר בנקודת זמן מסוימת להגיע להערכה מדויקת (צביה: “נכון”) ואז יש לנו עוד שנה (צביה: “נכון, נכון”) עוד תקופת זמן. לא תמיד, אם הילד לא שיתף פעולה אנחנו יכולים להזמין אותו לאחר מספר חודשים ולראות אם יותר טוב.”

צביה: “אני, אני חושבת שבאמת חשוב וראוי להגיד, שזה קורה ולא להיבהל. קורה שילד, ילד מגיע למישהו שהוא לא מכיר אותה, שצריכה ברגע וחצי לגייס אותו לענות על מטר של שאלות (שרון: “כן”) ולהיות בשיאו. אנחנו יודעות ומודעות וזה קורה לא פעם ולא פעמיים שילדים לא מראים את כל מה שהם יודעים באבחון (שרון: “נכון”). ואנחנו מודעות לזה, הרבה פעמים הורה יכול לצאת נורא מתוסכל מהאבחון – ‘אבל הוא יודע הרבה יותר אבל בבית אנחנו שומעים יותר’, אנחנו יודעות שזה ככה (שרון: “נכון”) אנחנו ממש יודעות שזה ככה (שרון: “נכון נכון”). בגלל זה, זה לא נחרץ שום דבר רק מה השעה שעתיים או כמה שזה לא יהיה.”

שרון: “לגמרי לגמרי.”

צביה: “כן.”

כרמל: “אני יכולה להגיד גם כמאבחנת (צביה: “נכון, נכון כרמל”), שנדיר נדירות הפעמים שבהן הילדים מגיעים בהתלהבות שיא ופשוט מתחילים לדבר איתי (צביה: “כן, כן”). זה לא עובד ככה (צביה: “נכון נכון”). לא מכירים (שרון: “נכון”), לא יודעים מה הולך לקרות עכשיו. להבדיל מטיפול של קלינאית שהם מכירים, הם יודעים מה הולך לקרות בחדר (שרון: “נכון”), פה אין להם שמץ של מושג (שרון: “נכון”) זה הגיוני לבוא ככה ולאט לאט נפתחים. בסופו של דבר, בסוף בסופו של אבחון נדירות הפעמים שבהן הילד יוצא שלא היה לו כיף.”

צביה: “נכון נכון.”

כרמל: “בסוף זה כן חוויה שהיא (שרון: “נכון”) יכולה להיות מהנה.”

צביה: “וזאת גם התמחות שלכן. אני אומר באמת, כאילו זאת התמחות שלכן. גם התמחות בטיפול בילדים עם מוגבלות בשמיעה ועל אחת כמה וכמה לדעת איך לאבחן ילד שלנו. וזה באמת מיומנות שספציפית מאוד, שהבנות כאן, המאבחנות כאן, כרמל אחת מהן, רכשה והתמקצעה במשך השנים חד משמעית (שרון: “נכון מאוד”). אני אגיד גם שבעניין הזה של, לפעמים זה נראה בחלקים היותר מובנים של האבחון שפה, למתבונן מהצד, להורה, יכול להיראות לפעמים שאנחנו נורא משונות באיך אנחנו אומרות את, שואלות את הדברים. נשמע כאילו לפעמים אולי משהו נורא, אפילו מכני נוקשה, ופה חשוב מאוד להגיד שהאבחון מורכב מהמון המון מטלות, ומשימות ושאלות שבאות לבדוק את כל הדברים שדיברנו עליהם. ויש שמה כן חשיבות רבה לניסוח! זה לא סתם לפעמים שאנחנו נשמע קרות ואכזריות.”

שרון: “נכון אני תכף אסביר גם על זה.”

צביה: כן אז, אז אני אשמח שתתייחסי לזה (שרון: “נכון”) אבל זה חשוב מאוד.”

שרון: “כן. אני, אני רק אגיד אם כבר דיברנו על התחושות של הילד בזמן האבחון, אז כן מאוד חשוב להורים לעשות איזושהי הכנה לילד. לספר לו שפעם בשנה כל הילדים (צביה: “נכון, נכון”) מגיעים לבית מיחא ואז משחקים ועונים על שאלות שעוזרות לנו להבין מה עוד צריך ללמד אותו. ואז זה יכול להקל, אפשר גם לספר שבסוף האבחון מקבלים הפתעה (צביה: “נכון”). הילדים מאוד (צביה: “מאוד אוהבים”) מאוד אוהבים את זה.”

צביה: “כן הייתי גם אומרת, הייתי מכינה את הילד ואומרת – ‘היום אתה הולך לפגוש את כרמל, כרמל תשחק איתך ותשאל אותך (שרון: “נכון”) כל מני שאלות’ (שרון: “נכון”). אפשר אם רוצים כדי לחבב על הילד את התחושה, ושיגיע עם איזשהו משחק מהבית (שרון: “נכון”) או איזשהו ספר (שרון: “נכון”) או משהו שמדבר אליו (שרון: “נכון”) ויעזור לו להיפתח (שרון: “נכון”) זה גם מאוד יעזור (שרון: “נכון”). אז…”

כרמל: “אני מוסיפה שעונים על, פותרים חידות, במקום שאלות אני אומרת (צביה: “פותרים חידות”) פותרים חידות (שרון: “נכון נכון”) ביחד.”

צביה: “איזה יופי.”

שרון: “נכון יש ילדים שאוהבים חידות, ויש ילדים שאוהבים את התחרותיות של נעשה כמה שיותר מהר, ויש ילדים שלא אוהבים את התחרותיות. ואנחנו צריכים לאתר בזמן מאוד מאוד קצר מי הילד שיושב לפנינו.”

צביה: “נכון נכון.”

שרון: “אני רק אוסיף, אמרתי שאני אדבר מילה לגבי שפת סימנים.”

צביה: “כן, חשוב מאוד.”

שרון: “אז יש לנו ילדים במיחא שמתקשרים בשפת סימנים, או בתקשורת כוללנית – זאת אומרת שילוב של דיבור ושפת סימנים. אז ילדים שאופנות התקשורת שלהם כוללנית אנחנו כן מעבירים להם את מטלות המבחן בתוספת שפת סימנים אבל אנחנו לא נותנים להם ציון. כי כמו שאמרת המבחנים האלה מתוקננים רק לילדים שומעים (צביה: “נכון”). אבל אז אנחנו כן יכולים לקבל הערכה שפתית, בתקשורת כוללנית עם שפת סימנים, לעומת תקשורת אוראלית בלבד – רק דיבור. ואנחנו כן יכולים לראות את ההבדל. ולראות עד כמה הסימנים כן עוזרים. ולרוב הם באמת עוזרים.”

צביה: “וגם לאפשר לילד שזאת השפה שהוא משתמש בה בזמן אמת, אתה לא יכול לשבת מול ילד ולדבר איתו רק עברית כאשר יש לו עוד שפה כדי להנגיש לו (שרון: “נכון”), כדי שהתקשורת תהיה מכבדת.”

שרון: “נכון נכון.”

צביה: “ואני, אני רוצה גם להוסיף בעניין הזה שיש ילדים, שלומדים במסגרות השונות, ילדים שלנו, שמגיעים מבתים שבאמת שפת האם שלהם היא שפת הסימנים. אבחון השפה בודק עברית הוא לא בודק את שפת הסימנים. ובאמת גם פה יכול המתבונן מהצד ולבוא ולהגיד – ‘זה לא הוגן תבדקי אותו בשפת האם שלו’ שזאת אמירה שהיא מאוד נכונה, מאוד, אני לגמרי יכולה להבין ולכבד אותה. לצערי הרב כמו שאמרת, אין אבחונים סטנדרטיים בשפת סימנים כך שאנחנו כן נותנות לילד את הסימן ובודקות את היכולת, יכולות שלו (שרון: “כן”) בשפת הסימנים כדי להעריך את זה באופן לא פורמלי (שרון: “נכון”). ואני אגיד יותר מזה.”

שרון: “הערכה הלא פורמלית הזאת מאוד (צביה: “מאוד מאוד חשובה”) מאוד חשובה ומאוד עוזרת לנו. גם כשאנחנו בונים את המטרות וגם כשאנחנו בודקים את ההתקדמות.”

צביה: “נכון. אז תשאלו – אז למה בכלל צריך לבדוק ילד כזה בעברית? למה צריך להעביר לו אבחון שפה בעברית? אז אני חושבת שפה, באמת אחד הדברים שחשוב שכולנו נזכור מבלי לייתר ולהתייחס בכבוד רב לכל שפה שהילד מביא איתו מהבית, לכל תרבות, עדיין, מערכת החינוך בארץ מדברת עברית. כל הטקסטים שהילד יגיע לבית הספר בכיתה א’ ובכלל.”

שרון: “מדברת עברית דבורה.”

צביה: “מדברת עברית דבורה (שרון: “כן”). וכשילד שלנו, גם אם שפת האם שלו היא שפת סימנים מהבית, כשהוא יגיע לכיתה א והוא יצטרך להתמודד עם טקסטים שכתובים בעברית, כך שעברית צריכה להישאר שם ברקע, כי המורה גם אם היא מסמנת היא מדברת עברית (שרון: “נכון נכון”) וגם הגננת (שרון: “נכון”). אז זאת הסיבה שאנחנו מחזיקות את שני..”

שרון: “והשפה הכתובה העברית מבוססת על השפה הדבורה בעברית (צביה: “נכון נכון נכון”) אוקי אז גם הרבה מהילדים שלנו המסמנים, בסופו של דבר מאוד נתמכים בשפה הכתובה (צביה: “מאוד”) העברית (צביה: “מאוד נכון”). אבל זה נובע מהשפה הדבורה.”

צביה: “נכון.”

שרון: “דבר נוסף שאני רוצה להסביר בעצם הגיל והשפתי והניתוח האיכותי של הממצאים עוזרים למאבחנת לקבוע את רמת השפה של הילד. והיא קובעת באיזה שלב דקדוקי הילד נמצא. האם הוא נמצא בשלב הקדם מילי? גם לפני שמופיעות המילים הראשונות, יש כוונות תקשורתיות, יש כוונות שאנחנו יכולים לנתח ולהעריך, יש תקשורת שאנחנו יכולים לנתח ולהעריך (צביה: “אני אוסיף”) עוד לפני שהמילים הראשונות מגיעות.”

צביה: “אני אוסיף פה כי זה נשמע מוזר. כשאת מדברת על אבחון שפתי, ואת מדברת על ילדים מגיל אפס. מה אפשר לאבחן תינוק בן שעוד לא מדבר? התשובה היא כן כי תחשבו אני אתן דוגמא למה שאמרת עכשיו. גם תינוק שהוא בן חצי שנה, או שנה, עדיין לא מדבר, אבל עדיין מה שנקרא מביע כוונות. הוא מבין הכל. אולי עוד אין מילים, אבל אתה תראה את התינוק הזה מצביע על ספר שהוא רוצה אותו, אין לו מילה לזה (שרון: “נכון”) אבל זאת כוונה תקשורתית. לזה את מתכוונת.”

שרון: “או מנענע בראש ללא כשהוא לא רוצה משהו (צביה: “נכון נכון”)  שהוא בגיל קצת יותר מאוחר.”

צביה: “נכון אלה דוגמאות מאוד חשובות.”

שרון: “כן. אז אנחנו גם מתייחסים לכוונות תקשורתיות. כשהילד נמצא בשלב החד מילי אנחנו כבר רואים את המילים הראשונות שמופיעות. בשלב הדקדוקי המוקדם כבר יש צירופים של שתי מילים ומשפטים מאוד פשוטים. מבחינה דקדוקית פשוטים וקצרים. והשלב האחרון שהוא שלב מאוד מאוד ארוך שנמשך עד אמצע שנות היסודי בבית הספר, זה השלב הדקדוקי המאוחר, אז הדקדוק מתחיל להתפתח. וגם מופיעים משפטים מורכבים, מגוונים יותר. כמו שאמרתי זה שלב ארוך שמגיע לסיומו רק באמצע היסודי אבל ההתחלה שלו היא בהחלט בגילאי הגן. אז אנחנו, המטרה שלנו היא להגיע לשלב הזה.”

צביה: “אני אוסיף עוד משהו בהקשר הזה של השלבים שתיארת כרגע. אתם יודעים הילדים במדינה שלנו בהגיעם לגיל 3 עוברים למערכת החינוך. כאשר לפני כן הם היו במעון של העמותה או בגנים פרטיים כאלה ואחרים. כאשר באמת, הרבה פעמים אני, אני נתקלת באמירות של הורים לגבי התינוק עד היום. פתאום הוא נכנס אליכם לחטיבה, ולמשרד החינוך, ופתאום לתינוק הקטן הזה אתם מתחילים להעביר אבחונים מתחילים לדבר איתנו על שלבים שפתיים. אז אני חושבת שפה, באמת בהמשך למה שאמרת את כל התהליך, את הרצף ההתפתחותי הזה שהילד עובר. משלב ראשוני של מילים בודדות, אחר כך הוא עובר לשלב של ובשלב הזה אנחנו מקבלות אותם פחות או יותר, שלב שיש כבר יותר ממילה אחת. יש או מילה בודדת או כבר צירופים של כמה מילים ביחד, וגם זה, שלב, שהוא שלב מאוד משמעותי בהתפתחות של שפה של ילד. בשלב שבו יש את אותו פרץ שכולם מדברים עליו שפתאום התינוק הקטן הזה מלדבר במילים בודדות עובר וואי למלל. ואחת הסיבות שכן חשוב לנו להעביר באמת את הכלים האלה, זה כדי לקבל אותו אל תוך השלב הזה כאשר אנחנו יודעים איפה הוא נמצא בדיוק כדי לעזור לו לעבור דרך המטרות והאבנים בדרך שצריך.”

שרון: “נכון נכון מאוד. במהלך האבחון אנחנו מתרשמים מאוד היבטים לא רק שפה דיבור הבנה. יש היבטים כמו – שיתוף פעולה של הילד, המוטיבציה שלו קצת דיברנו על זה קודם, עד כמה הוא מסוגל להקשיב ולהתרכז, לסיים מטלות. אנחנו יכולים לבדוק גם את התפקוד השמיעתי, אנחנו מאבחנות שפה, מומחיות בתחום של ילדים עם לקות בשמיעה. האם ילד מסוגל לענות למשל להוראות דרך הערוץ השמיעתי בלבד? כשהמאבחנת לא מסתכלת על הילד או אפילו מסתירה את הפה.”

צביה: “שאין לו רמזים נוספים.”

שרון: “כן שאין לו רמזים. האם הילד במהלך האבחון שואל הרבה מה. או מחליף בין מילים – במקום המילה חד הוא שמע גד למשל. אנחנו יכולים לשים לב לנקודות האלה וגם לציין אותם במהלך הדוח, ובמהלך האבחון ויכול להיות שזה יעזור לנו אחר כך לראות אולי המכשיר לא היה מכוון בצורה הטובה ביותר. אולי אפשר לתקן משהו שיעזור.”

צביה: “את אמרת מקודם באמת שרון, שאבחון השפה ובואי נחדד אולי את זה, שאבחון השפה יכול לתת לנו איזושהי אינדיקציה לגבי האם הקושי נובע מהשמיעה או מדברים אחרים. אז איך אתה, איך באמת אתה יכול? והאם באמת על סמך האבחון הזה אנחנו יכולות לתת אבחונים נוספים, אבחנות נוספות? להגיד?”

שרון: “כן, אז אם למשל הילד שואל הרבה מה זו נקודה אחת. אם הילד לא הבין את ההוראה ואנחנו חוזרים על ההוראה תוך כדי זה שהוא מסתכל לנו על, על הפנים ובאמת יש ילדים שעושים את זה לבד.”

צביה: “ואז פתאום הוא כן מסתדר, הוא כן מבין.”

שרון: “כן יש ילדים שתוך כדי הוראות שמושמעות להם, הוראות מורכבות וארוכות, הם מסתכלים על פני המאבחנת וזה עוזר להם להבין יותר טוב את השאלה, את ההוראה שניתנה להם. זה מסמן לנו שאולי זה משהו שקשור לשמיעה.”

כרמל: “הייתה לי בדיוק ילדה אחת השבוע ששאלה מה? חזרתי, היא הסתכלה עליי, ואז היא אמרה בעצמה – ‘את יודעת שכשאני מסתכלת עליך אני מבינה’.”

צביה: “זה מדהים.”

שרון: “מדהים המודעות הזו.”

צביה: “ממש אבל.”

שרון: “כן. וסוג של סינגור עצמי גם.”

צביה: “כן ממש.”

כרמל: “לגמרי.”

שרון: “גם אנחנו, כשאנחנו נמצאים במקום רועש (צביה: “נכון”), אנחנו נצמדים לפני הדובר ומנסים להבין יותר טוב מה שנאמר. אני ארצה ברשותכן להתייחס לכמה שאלות שנשאלו על ידי ההורים (צביה: “בטח”), שההורים שואלים אותנו המאבחנות (צביה: “שאלות נפוצות”) שאלות נפוצות. אז באמת שאלה אחת היא מה ההבדל בין הבנת שפה להבעת שפה? אנחנו כל הזמן (צביה: “שאלה טובה”) מדברים על זה, אנחנו מחלקים את האבחון לחלקים שונים, חלקים שמתייחסים להבנה לעומת חלקים שמתייחסים להבעה. אז שתי היכולות האלה הן יכולות שמתפתחת בהדרגה. בדרך כלל יכולת ההבנה מקדימה את יכולת ההבעה. אפשר לראות את זה כשפונים לילד, קטן, בן שנה שעדיין לא מדבר ושואלים אותו איפה בובה? והילד מפנה את המבט שלו אל הבובה אל הצעצוע המתאים (צביה: “נכון נכון”) שעל המדף. אפילו שהוא לא יודע עדיין להגיב.”

צביה: “אתה תראה פספוס קטן כזה שעוד אין לו אף מילה אבל אתה מדבר אל התינוק (שרון: “כן”) והוא מבין אותך (שרון: “הוא מבין”) פלא פלא. כן.”

שרון: “אז אצל הילדים שלנו עם לקות השמיעה הפער הזה בין ההבנה להבעה בולט בד”כ אפילו יותר. בעיקר כשאנחנו מתייחסים ליכולת ההבעה שלהם בשפה המדוברת.”

צביה: “זאת אומרת שהרבה פעמים ילד יראה יכולת הבנה הרבה יותר גבוהה, מאיך שהוא מביע את עצמו (שרון: “נכון, נכון מאוד”). זה…”

שרון: “זה מאוד מאוד חשוב לראות את זה (צביה: “זה, נכון”). יכולת ההבנה של השפה חשובה, חשובה מאוד, בגלל שהיא בעצם מעידה על היכולת של הילד להפנים חוקי שפה. אז לכן אנחנו מאוד מאוד רוצים לראות עד כמה הוא מבין. וזה יותר חשוב לנו אפילו, שניהם חשובים, אבל וזה בראש וראשונה (צביה: “כן”) כי זה מראה לנו שהוא מפנים בעצם את חוקי השפה.”

צביה: “לא רק, אני חושבת שאפשר להרחיב את זה ולחשוב ולהתעודד מזה שזה שיכולת ההבנה היא גבוהה אז גם כשהוא יושב בגן, גם אם אנחנו יודעים שקשה לו להביע את עצמו, אבל הוא יושב והוא יכול כן להבין מה הגננת אומרת, וללמוד, ואת הסיפור של החג (שרון: “נכון”), ואת המפגש שהיה זה מאוד חשוב.”

שרון: “נכון, נכון מאוד. גם חשוב להבין שדיבור זה רק…”

צביה: “אני רק אקפוץ ואגיד פה שזה משהו להסתכל עליו ולדעת שכאשר הוא לא ככה. כאשר ילד אינו מבין ברמה גבוהה יותר ממה שהוא מביע, זה אולי יהיה סימן בשבילנו שצריך לבדוק עוד דברים חוץ מהשמיעה.”

שרון: “נכון.”

צביה: “שיכול להיות שמעורבים פה עוד קשיים שצריך לאבחן אותם.”

שרון: “נכון מאוד.”

כרמל: “אולי רק נגיד בהקשר הזה הבנה לעומת הבעה. איך אנחנו בודקים הבנה מבלי (שרון: “אוקיי”) לדרוש את ההבעה (שרון: “אוקיי, אז..”) בדוגמא אחת או שתיים.”

צביה: “נכון נכון.”

שרון: “כן אז באמת הבנה, כשבודקים הבנה אנחנו לא מבקשים מהילד לדבר, הוא לא צריך לדבר (צביה: “נכון זה פאסיבי לגמרי”). אנחנו מבקשים ממנו בדרך כלל להצביע, אוקיי? על תמונות, על חפצים, תראה לי איפה, או תשים את הקובייה מתחת לשולחן הגדול. אנחנו לא מבקשים ממנו בכלל לדבר ולפעמים זה דווקא טוב להתחיל את האבחון ככה (צביה: “נכון”) כי ילד קצת מבויש וקצת נבוך (צביה: “נכון”) ולא כל כך בא לו (צביה: “ולא ישר להתקיף אותו”) לדבר (צביה: “כן”). אז שאלות כמו תראה לי ותעשה ככה ושים ככה, לפעמים טובות לו יותר, ובצורה כזאת הוא גם ישתף יותר פעולה על, להמשך.”

כרמל: “זה מה שעושים פה? אני פשוט צריך לעשות דברים, סבבה בסדר אני רק..”

שרון: “אה זה רק להצביע.”

צביה: “רק בשביל זה, מה זה לא נורא

שרון: “זה לא עבודה קשה כל כך.”

צביה: “ואז מגיע החלק השני.”

שרון: “כן. אנחנו גם צריכים לזכור שדיבור זה רק אחד את האמצעים להביע שפה (צביה: “נכון”). ואנחנו לא יכולים רק מהדיבור (צביה: “נכון”) להסיק על כל יכולות השפה של הילד. אנחנו תמיד זוכרים את זה, ומנתחים באמת יותר לעומק כדי לראות מה, מה בדיוק הילד יודע להביע. אם זה בצורה של ג’סטות, ולפעמים סימנים. אוקיי?”

צביה: “שפת גוף, פנים.”

שרון: “נכון נכון. עכשיו כמו שאמרת צביה, יכולת ההבעה של, אצל חלק מהילדים יכולת ההבעה משקפת בקירוב רב את יכולת ההבנה. זאת אומרת שהם די…”

צביה: “כן נכון.. כן (שרון: “כן אצל חלק מהילדים”) לא אצל כולם (שרון: “נכון”). אנחנו יודעות שלא אצל כולם.”

שרון: “נכון. ואצל אחרים אז היכולת ההבנה השפתית טובה הרבה יותר (צביה: “נכון”) מהיכולת שלהם (צביה: נכון) להביע שפה. וכל אלה באמת משפיעים על איך אנחנו נבנה את המטרות בתוך תוכנית ההתערבות.”

צביה: “כן. אני חושבת שיש פה גם נקודה נורא חשובה להזכיר אותה להורים, ואנחנו נחזור לדוגמה של תינוק. זאת אומרת יש מקום רב להבין ולהתעודד מהעניין של הפער הזה. כיוון שתחשבו על תינוק, קטן בגילאי שלושה, ארבעה, חמישה שישה חודשים, שנה וחצי שנתיים, אתה תראה תינוק שמבין הכל לא אומר כלום. הדיבור יגיע אחר כך, למה? כי המוח צריך לספוג עוד ועוד ועוד (שרון: “נכון”) ועוד ועוד עד שיש את האפשרות להוציא את זה ולהגיד את זה. אז גם כשיש את הפער הזה לא להיבהל ממנו, זה בסדר, ככה זה אמור להיות.”

שרון: “נכון מאוד.”

כרמל: “גם אם חושבים על זה בהקשר לא של התינוק, אלא שלנו כמבוגרים זה שפה למשל אנגלית, (צביה: “נכון”) יכול להיות שנרגיש (צביה: “דוגמה נפלאה”) שאנחנו מבינים נהדר אנגלית אבל עכשיו שיבקשו ממנו לדבר (צביה: “נכון”) אוי ואבוי (צביה: “נכון”). בסוף אם נצטרך להתמודד עם זה נתמודד עם זה יש לנו את השפה בהבנה.”

צביה: “נכון, נכון דוגמה מצויינת.”

שרון: “נכון, נכון מאוד. נכון מאוד. הדיבור מגיע אחר כך כי הוא מורכב יותר. שאלה נוספת שההורים שואלים, אומרים לנו, מעירים לנו – אבל זה לא יכול להיות בבית הוא יודע (צביה: “נכון נכון”), הוא יודע את זה בבית, בגן הוא מבין יותר טוב. נכון לפעמים נדמה שהתוצאות של האבחון לא משקפות את רמת השפה של הילדים שלכם במציאות היומיומית. אז לשם כך אנחנו נשאל – מה ההבדל בין הבנת שפה להבנת סיטואציות?”

צביה: “הבנה של מצבים (שרון: “בדיוק”), של יומיום (שרון: “בדיוק”). למשל?”

שרון: “אז ילדים מבינים את הכוונה המעשית של המבע לפני שהם מבינים כל מילה לכשעצמה.”

צביה: “למשל תני דוגמה.”

שרון: “אני אתן דוגמה. רמזים כמו שעת היום (צביה: “אוקיי”), סיום פעילות, הצבעה של הדובר לעבר כיוון מסוים (צביה: “אוקיי”). לדוגמה אם סיימנו לבשל, ואנחנו עורכים את השולחן ואז אנחנו אומרים, מושיטים יד לילד ואומרים לו – ‘בוא נאכל’, ‘בוא ניגש לאכול ארוחת צהרים עכשיו’, ‘בוא נלך למטבח לאכול ארוחת צהרים’. אז הילד יוכל להבין שארוחת הצהריים שלו מוכנה, והוא יגש אל הכיסא במטבח. ובמקרה הזה הילד לא מבין ממש את המילים ‘עכשיו (צביה: “נכון”) בוא ונאכל ארוחת צהרים’ (צביה: “נכון”). בלי כל הסימנים האחרים שנלוו הוא לא יבין את המילים. במקרה כזה בדוגמה שאני נותנת (צביה: “נכון”). הוא כן ילמד את משמעות המילים, זאת אומרת הוא כן יבין שפה אחרי שהוא ישמע שוב ושוב את המילים, שוב ושוב ושוב בהקשר שעוזר לו להבין את המילים האלה. אז באמת לפעמים נדמה שהילד שלנו מבין, אבל הוא בעצם מבין סיטואציות.”

צביה: “כן (שרון: “אוקיי?”). ופה אני חייבת להוסיף ולהגיד שבאמת, באבחון השפה הרשמי, בכלים הרשמיים, אין פה, אין אין פה סימנים נוספים או עזרה נוספת או רמזים כמו שיש ביום יום. ביום יום ילד כמו שאמרת יכול להבין את המצב, מזה לנחש, גם אם הוא לא שמע או לא הבין כל מילה. יש את הרמזים על הפנים של אמא, יש את היומיום שהוא מוכר לו (שרון: “נכון נכון”). אבחון שפה מועבר ואני אגיד את זה עכשיו ככה – בצורה קרה ויבשה לפעמים (שרון: “נכון”). אם לא הבנת, אין רמזים להיאחז בהם. אם לא הבנת כל מילה ומילה בהוראה, אבל כל מילה ומילה בהוראה (שרון: “נכון”) אין סיכוי שתוכל להבין אותה.”

שרון: “נכון. מה שאנחנו כן עושים (צביה: “כן”), אנחנו כן לפעמים נותנים תיווך (צביה: “נכון”). אנחנו אמנם לא נותנים לו ציון (צביה: “כן, אבל”). אבל אנחנו כן רואים מה הילד עושה עם תיווך.”

צביה: “מה זה אומר תיווך?”

שרון: “מה זה אומר? זה אומר לחזור על הוראה בצורה איטית יותר, לפרק אותה, לחלק אותה לחלקים, להצביע על חלק…”

צביה: “להגיד לאט יותר (שרון: “כן”) אולי, מודגש יותר.”

שרון: “כן. תשים את הבובה על השולחן ולהצביע על השולחן (צביה: “נכון”). ואז אנחנו רואים איך הילד מצליח להתמודד בעזרת תיווך. לפעמים תיווך לא עוזר בכלל (צביה: “נכון”) אבל לפעמים הוא כן עוזר וזה סימן טוב.”

צביה: “נכון נכון.”

כרמל: “או לבודד דברים. ניתן כדוגמה – יש משימה שבודק את יכולת הסקת מסקנות מתיאור, אז אומרים שהילדה שפשפה את הברכיים ואת והמרפקים שלה – איך היא נפצעה? ואז לפעמים הילדים לא מגיבים. אחרי שלא מגיבים פעם אחת וחזרתי על המשפט, ולא מגיבים אז אני שואלת מה קרה לה? ולפעמים אז הם עונים (צביה: “בדיוק”) (שרון: “נכון”). אז זאת אומרת שהיכולת להסיק מסקנות (צביה: “נכון”) קיימת אבל אין את המילה נפצעה.”

צביה: “נכון.”

שרון: “נכון נכון. או שאנחנו מדגישים באותה הדוגמה שנתת את המילה נפצעה, אומרים אותה לאט יותר, באופן מודגש יותר, חזק יותר, כבר אז הם מצליחים להבין למה להתייחס. אני חייבת לציין שממש כיף לי היום כי שתיכן גם קלינאיות תקשורת וגם מאבחנות שפה ואני מרגישה שאני משוחחת איתכן ולא כל כך מרואיינת. אז זה ממש ממש נהדר.”

צביה: “זאת הכוונה זאת הכוונה. וזה באמת, זו באמת, אני, אני באמת חייבת לומר שזאת התמחות. לאבחן זאת התמחות. ולאבחן ילדים עם מוגבלות בשמיעה זה עוד התמחות (שרון: “נכון”), שלא כל אחד יודע ומיומן לעשות אותה.”

שרון: “נכון. דבר נוסף שההורים שואלים – הם לא מבינים למה אבחון השפה נעשה על ידי קלינאית תקשורת שלא מכירה את הילד? למה להכניס אותו לעוד סטרס? (צביה: “נכון”) של מישהו זר ולא מוכר?”

צביה: “למה באמת?”

שרון: “התשובה היא במילה אחת פשוטה – אובייקטיביות. אוקיי? קלינאית תקשורת שמטפלת בילד שלכם מכירה אותו כ”כ טוב ובלי לשים לב היא יכולה לתווך, לתת תיווך, היא יכולה לעזור, היא יכולה ללמד אפילו כי זה מה שהיא עושה. במקום להעריך את השפה. ואנחנו בצורה הקרה ויבשה כמו שאמרת צביה אנחנו רוצות להעריך את השפה.”

צביה: “גם הרבה פעמים קלינאית התקשורת, הופכת להיות סוג של אחד האנשים היותר קרובים לילד וכמו שאמא ואבא הרבה פעמים הם היחידים שמבינים את הילד גם היא אותו (שרון: “נכון”). כי כל כך מכירה כל ניואנס אבל אם תתני לה לקולגה שלה לבוא לשמוע את הילד היא אולי תבין פחות.”

שרון: “נכון נכון. יש סיטואציות שבהן הילד שלכם מובן על ידי אנשים שמכירים אותו – בבית, בגן, אצל חברים אבל אנשים זרים שלא מכירים אותו לא יכולים להבין אותו. והפוך, הילד יבין רק אנשים שהוא (צביה: “נכון”) מכיר, רק אנשים שהוא מזהה מהמשפחה או מהגן. אבל אנשים שהוא לא מכיר, שסגנון הדיבור שלהם קצת שונה, הם הם לא יצליחו להבין אותו. לכן מאוד מאוד חשוב שמאבחנת שפה אובייקטיבית, תעריך את הילד שלכם ותעריך את יכולות השפה של הילד שלכם. כמובן שמדובר, אם, בילד מאוד ביישן שאנחנו יודעים (צביה: “בטח”) שקשה לו (צביה: “נכון”) לשתף פעולה, שקשה לו בסיטואציות זרות ולא מוכרות אז אנחנו כן נשתדל מאוד שקלינאית התקשורת המטפלת כן תעביר לאותו ילד את אבחון השפה.”

צביה: נכון יש פה בהחלט מקום לגמישות (שרון: “כן”) זה לא ראש בקיר אבל..”

שרון: בוודאי בוודאי. ושאלה אחרונה שאתם שואלים תמיד – האם אפשר להתכונן? איך להכין אותו? על איזה חוברות לעבוד איתו? (צביה: “כן”) אז לא אנחנו ממש ממש לא רוצים (צביה: “לא”) שתתכוננו עם הילד (צביה ממש לא). אין שום צורך ואפילו לא רצוי כי אנחנו רוצים להגיע לתוצאות אמת, להערכה סטטית של היכולות של הילד האמיתיות (צביה: “נכון”). וזאת שוב רק בשביל לקדם אותו, רק בשביל לבנות מטרות (צביה: “נכון”), ותוכנית התערבות שתהיה טובה לו הכי. אני רוצה לציין שהאבחון נערך במיחא בשעות הבוקר (צביה: “כן”). אנחנו מזמינים את הילדים בשעות הבוקר כי אז אלה השעות שהילד הכי ערני ומרוכז. אנחנו יודעים שזה לא פשוט וזה שזה מצריך לקחת יום חופש, או חצי יום חופש (צביה: “נכון”) מהעבודה.”

צביה: “אבל זה לא פייר כלפי הילד אחרי יום שלם (שרון: “כן”) בגן שהוא התאמץ לשמוע, (שרון: “בדיוק”) כילה את כוחותיו שם (שרון: “בדיוק”). אנחנו צריכות אותו רענן.”

שרון: “בדיוק. עבור הילדים בגנים המיוחדים שלנו, אז מאבחנת השפה מגיעה לגן, ולתוך האבחון, אל האבחון מצטרפת – או קלינאית התקשורת, או גננת, או סייעת כך שאתם ההורים אינם נדרשים להגיע. חשוב לי להגיד שאבחון השפה לא מעריך יכולת קוגניטיבית (צביה: “נכון”) אז אין מה..”

צביה: “אנחנו לא בודקות IQ (שרון: “בדיוק”), אנחנו לא בודקות כמה הילד כמה חכם או לא חכם. זה לא… (שרון: “בדיוק”) זה בודק שפה.”

שרון: “בדיוק, בדיוק. המטרה העיקרית היא לקדם את הילד שלכם בצורה הטובה והמתאימה ביותר עבורו. ואנחנו לוקחים בחשבון שאבחון זה סיטואציה לא טבעית ולכן לעולם לא נעריך את היכולות של הילד רק לפי (צביה: “נכון”) אבחון השפה. תמיד נתייחס גם לתפקוד בבית, וגם לתפקוד בגן וגם במהלך הטיפולים, אוקיי?”

צביה: “אז אנחנו, באמת לפעמים עולה השאלה אז בשביל מי האבחון הזה? כאילו מה זה בשבילנו? כאנשי המקצוע שלנו יהיה נעים וכיף לדעת שעשינו?”

שרון: “לא לא. האבחון הוא גם בשבילנו, וגם בשבילכם ההורים. כדי להגיע באמת להעריך את השפה בצורה המדויקת ביותר ולהגיע למטרות המדויקות ביותר שיקדמו את הילד.”

צביה: “אני חושבת (שרון: “בשביל כולנו”) שבאמת בשורה התחתונה זה לא בשביל. לא בשבילנו אנשי המקצוע, זה זה אך ורק לטובת הילד ולדייק את תוכנית הטיפול שלו ולדייק את מה שאנחנו יכולות לעשות הכי טוב עבורו ביחד איתכם ההורים.”

שרון: “נכון נכון. תוצאות האבחון מסוכמות על ידי מאבחן את השפה זה לוקח בערך שבועיים עד שלושה. ואז היא מזמנת אתכם ההורים לפגישה, זה יכול להיות פגישה פרונטלית ולפעמים בזום, ואז מועברות התוצאות של האבחון, ואז אתם יכולים לשאול את כל השאלות בעולם. לפעמים בתוך הסיטואציה של האבחון קשה לנו להתייחס גם לשאלות שלכם (צביה: “נכון עד כדי בלתי אפשרי”) נכון. ואנחנו מבקשים מכם לשמור על שקט ולהיות בלי (צביה: “נכון”) טלפונים ולהיות רק בשביל הילד ובשביל הסיטואציה הזאת שבה אנחנו נמצאים.”

צביה: “ולקבל את תוצאות האבחון השפה זאת דרך והזדמנות נפלאה לטעמי, לקבל הדרכה כהורים, (שרון: “נכון”) מה לעשות בבית (שרון: “נכון”). כאילו באמת המספרים- מעניינים הם נותנים אינדיקציה, אבל אוקיי, אז על מה לעבוד? אנחנו לבד ב-45 דקות לטפל בילד זה לא מה שיעשה את ההבדל. זה לא מה שיעשה את ההבדל, שמעתם? (שרון: “נכון”) כאילו להכיר את המטרות כהורים ולהמשיך לעשות את הדברים האלה בבית (שרון: “נכון”). שרוני כל כמה זמן לעשות אבחון שפה? (שרון: “אבחון שפה”) יש איזה שהוא מינימום מקסימום מה?.”

שרון: “אבחון שפה נערך פעם בשנה (צביה: “אוקיי, אי אפשר פחות?”) אפשר פחות בכמה חודשים, יש אבחונים (צביה: “בכמה חודשים”) כן אפשר יש אבחונים שכן ניתן להעביר תוך 10 חודשים.”

צביה: “אבל לא כל 3 חודשים (שרון: “לא”) כזה? אוקיי”

שרון: “לא לא להגזים (צביה: “לא לא. זה גם לא, לא, לא מומלץ”) לא, לא מומלץ וגם יכול לשבש (צביה: “נכון בול, נכון נכון”) את האבחון עצמו (צביה: “נכון”). ואז כמו שאמרתי הסיטואציה הזאת של המפגש עם המאבחנת זה הזמן לשאול את כל השאלות בעולם. אבל גם אם לא אם לא שאלתם פספסתם, ואחר כך נזכרתם בעוד משהו תמיד אפשר לפנות לצוות המטפל.”

כרמל: “שרון הדברים שאמרת גם לגבי זה שאבחון לא נבדק בפני עצמו לבד ויש עוד דברים. העלה בי גם מחשבה שלא, לא הזכרנו אותה – שיש את המצבים ההפוכים. יש מצבים שעולה אצלם קשיים בגן, משמעותיים, ואז המטרה של האבחון היא באמת לראות איפה הם נמצאים. ודווקא באבחון, שהוא בעצם נעשה בתנאים של בוקר, בשקט, אחד על אחד (צביה: “נכון, פתאום אתה לא רואה”), בתנאים אידיאליים אתה לא רואה, ואתה רואה שדווקא היכולות כפי שהן נבדקות בתנאים האידיאליים, הן תואמות (שרון: “מתאימות, נכון”) אפילו גיל.”

שרון: “נכון זה נכון מה שאת אומרת. וזה באמת מראה לנו, שאנחנו צריכות, צריכים לעשות כמה ההתאמות בסביבה (צביה: “ממש ככה”) כדי שהילד יוכל (צביה: “נכון”) לרכוש שפה בצורה המיטבית.”

צביה: “נכון.”

כרמל: “כן.”

צביה: ואנחנו יודעים גם, הסיטואציה הספציפית הזאת כרמל שאת מציינת והיא דוגמה נפלאה, הרי אנחנו יודעים שהרבה פעמים זה מתיש עבור הילדים שלנו, מה שהם עוברים בבוקר בגן. סביבה רועשת, כל הזמן להיות דרוך ולהשקיע המון אנרגיה בלהיות קשוב, ובאמת זו, זו דוגמה נפלאה. היה קורה דבר כזה, אז כן, אז זה לעצור רגע ולחשוב למה כאן בתנאים השקטים יותר זה כל כך הרבה יותר קל לו אז מה קורה שם? לא שתהיה סביבה סטרילית.. אבל.”

שרון: “נכון. לפעמים האבחון מצביע על דברים נוספים שצריך לבדוק אותם לעומק כמו פתאום אנחנו שמים לב שהגוון הקול של הילד אפי, ואז אנחנו ממליצים להפנות אותו לאף אוזן גרון. או קיי? (צביה: “או שפתאום”) או אם אנחנו מרגישים שהילד לא מסוגל לשבת על הכיסא, והוא כבר ילד גדול שאמור לדעת להתחיל משימה ולסיים אותה והוא פשוט פשוט לא מסוגל, אז אנחנו יכולים להמליץ אולי לבחון את יכולות הקשב והריכוז באופן מעמיק יותר (צביה: “נכון”). אז זה עוד אינדיקציות שהאבחון יכול לתת ושביום יום לפעמים קשה לשים לב להכל ביחד.”

צביה: “אני רוצה בהקשר הזה להתייחס רגע למילה אבחון, בהקשר שלנו. אתם יודעים כשאנחנו חושבים על עולם הרפואה, ואנחנו חושבים על אבחון, אז אבחון המטרה שלו זה, זה לזהות, להגדיר הבחנה. שכמו שרופא עושה בדיקה ואז בהתאם לבדיקה הזאתי, בהתאם לבדיקת אולטרסאונד הוא מחליט מה האבחנה ומה צריך לעשות. אז נורא חשוב להבין שכאן אנחנו לא נותנות לילד כותרת, אנחנו לא נותנות לו אבחנה, אין המטרה פה להגיד שיש לו אבחון נוסף. אנחנו יודעות שהוא עם מוגבלות בשמיעה, ואנחנו רוצות לקבל תמונת מצב של השפה שלו. אין פה כוונה לאבחן, אין פה כוונה להחליט אם יש משהו נוסף. אלא באמת לשים את הפרוז’קטור, את האולטרסאונד שלנו כקלינאיות, על איך הילד הזה מתפקד מבחינה שפתית. איך הוא מבין שפה ואיך הוא משתמש בה. זהו. אין פה.. אני יכולות, כמו ששרון ציינה, לציין עוד דברים שאנחנו מתרשמות ואז להמליץ על לבדוק כיוונים אחרים. אבל זאת לא המטרה הראשונה (שרון: “נכון”), של אבחון השפה (שרון: “נכון מאוד”). שרון אז אם ככה לסיכום הפוסט המאוד חשוב הזה. אם אני אבקש ממך לנסח בכמה משפטים – מה השורה התחתונה? מה המסר שהיית רוצה שההורים ייצאו ממנו לגבי אבחוני שפה?”

שרון: “כן. אז הייתי באמת רוצה שכולם ידעו מה המטרה של האבחון הזה, שזה לא סתם להציק לכם ההורים ולילד. למרות שהסיטואציה באמת לא, לא פשוטה לפעמים. המטרה של האבחון זה להעריך את ההתקדמות של הילד, זה הדבר הכי חשוב. ולקבוע מטרות שפתיות עדכניות. וגם לפעמים כמו שאמרתי מסייע בזמנים של התלבטות, כשאנחנו מתלבטים לגבי השמה במסגרת חינוכית הכי טובה. אבל חשוב לי גם שתדעו שכמו שאמרנו האבחון הוא רק מדד אחד, מבין רבים שאנחנו מסתכלים על הילד. והוא לא משקף בלבד, רק הוא בלבד את התפקוד של, הכללי של הילד אנחנו מודעים לזה. חשוב לי גם שתדעו מה זה כמו שאמרנו שהאבחון מורכב מהבנה והבעה. אנחנו ציינו שאלה הדברים העיקריים שהאבחון בודק ואמרנו, הסברנו גם שזה כלי אבחון, אבחון רשמי שמועבר לפי סדר ואופן מסוימים, אנחנו לא יכולים עכשיו לסטות (צביה: “נכון”) מהשאלה שנשאלת. אבל אנחנו יודעים שיש חלקים שעלולים להראות קשים ולא מותאמים. אבל אל תדאגו כי אנחנו מודעים לזה ומשתדלים בזמן האבחון ליצור אווירה משחקית ונעימה ולא מלחיצה, כדי שהילד יצא בהרגשה טובה מהאבחון. חלק מהילדים במיוחד אלה שמתנסים באבחון בפעם הראשונה, יש כאלה שכבר (צביה: “מנוסים”) תלמידים מנוסים (צביה: “כן נכון”), ויודעים ומגיעים לכאן בדילוגים (צביה: “סטודנטים”). אבל יש כאלה שהם קצת נבוכים (צביה: “נכון”) מהסיטואציה הזאת (צביה: “נכון”) שהם לא מכירים אותה, והם לא מכירים את הקלינאית. אז לכן כמו שאמרתי – תכינו אתם ההורים את הילד, תספרו לו שכל הילדים במיחא פעם בשנה מגיעים לבית מיחא. לשחק, לענות על שאלות, והשאלות האלה עוזרות לנו להבין מה כדאי ללמד אותו שהוא מגיע למיחא כל שבוע. וככל שההורה מעביר מסר רגוע וברור ומתייחס לאבחון בעמדה חיובית, כך גם הילד מגיב ומשתף פעולה בהתאם.”

צביה: “אני חושבת שזה אחד (שרון: “כן”) מנקודות המוצא המאוד חשובות (שרון: “בדיוק”). אם, אם אם באמת ככה להגיד איזו שהיא שורה תחתונה? אז מבחינתי, הורים יקרים כקלינאית תקשורת, אני חד משמעית הייתי ממליצה להיעזר בכלי הזה. מה תעשו איתו אחר כך? לאן תיקחו אותו? זה לא משנה, זה לא משנה. אבל זה עוד כלי שבאמת עוזר לדייק ולהיטיב עם כל התוכנית והדרך הארוכה הזו שאתם עוברים עם הילד שלכם. אז בהחלט לקחת בשתי ידיים את הכלי הזה ולהבין, להבין את כל הניואנסים שדיברנו עליהם פה, ולשים אותם בפרופורציות הנכונות. כי חבל לא להשתמש (שרון: “נכון, נכון”) בכלי המאוד חשוב הזה.”

שרון: “אז שיהיה לנו בהצלחה באבחון (צביה: “לגמרי”). ולאבחון הזה לא צריך להתכונן (צביה: “לא, לא”) ממש ממש לא.”

צביה: “להגיע בגישה חיובית (שרון: “כן”). אוקיי.”

כרמל: “ועם אוכל.”

צביה: “ועם אוכל (שרון: “נכון”) וסבלנות (שרון: “נכון”) כן נכון נכון.”

שרון: נכון. שכחנו לציין שבאמת האבחון לא נערך פעם אחת במפגש אחד, אלא אנחנו עושים (צביה: “נכון”) הפסקה באמצע (צביה: “חובה”). והילד יוצא החוצה ואוכל ושותה ונרגע קצת ואז אנחנו חוזרים.”

צביה: “נכון.”

שרון: “ויש ילדים שצריך באמת להזמין לעוד מפגש גם זה קורה.”

צביה: “נכון גם זה קורה. שרון תודה רבה, כרמל וואו, אני חושבת שזה היה פודקאסט מאוד חשוב.”

שרון: “תודה רבה לכם.”

כרמל: “תודה, תודה.”

שרון: “תודה שהזמנתם אותי ומאוד נהניתי.”

צביה: “ואיזה כיף גם אנחנו.”

כרמל: “גם אנחנו.”

 

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn